קבלה עוקרת מקרא

(אזהרת טריגר: הדברים הבאים מיועדים רק לאלו אשר לא כרעו לבעל ההילולה!)

במין אירוניה יהודית שכזו, הילולת ל”ג בעומר תחול השנה בדיוק אחרי שקראנו בפרשת אמֹר על האיסור של הכהנים להיטמא למתים ולפני שנקרא בפרשת בְּהר “לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם אֱלִילִם וּפֶסֶל וּמַצֵּבָה לֹא תָקִימוּ לָכֶם”… אלא שהשנה זכינו לאורו של ספר יוצא דופן שכמוהו נדמה לי שלא נכתב מעולם, הלא הוא “הקבלה – אסונה של אמונת ישראל” (בהוצאת ידיעות ספרים).
שם הספר, והתמונה המפורשת שבכריכתו, עלולים לשדר אולי סוג של פרובוקציה בסגנון מאמרי Ynet יהדות (ואכן המחבר זכה שם לכתבה שעוררה מאות תגובות) – אבל לא (רק) היא. מדובר בספר שמציג לראשונה בצורה ברורה ותוך ציטוט נרחב של מקורות ראשוניים את מערכת האמונות האמיתית – והמטורפת לעתים – של הקבלה, כשלצידה ביטויי ההתנגדות המפורשים שנאמרו מפי גדולי ישראל בכל הדורות כנגדה. כל זה כתוב באופן קולח ומלא עניין, ובסגנון מושחז, עוקצני ומלא בוז ל’חכמת’ הקבלה – אבל גם למי שמעדיף סגנון אובייקטיבי צונן כדאי מאוד מאוד לקרוא בספר הזה בבחינת “רימון מצא, תוכו אכל, קליפתו זרק” – כי להערכתי יש ציבור לא קטן שמביט בספקנות רבה על הקבלה אבל חושש מלהביע עמדה לגביה בשל חוסר ידע מצד אחד ו’יראת גדולי ישראל’ מצד שני – והספר הזה הוא המענה לשתי הבעיות האלה, בבחינת “בהאי חיבורא יפקון ביה מן גלותא דקבלה ברחמי”…

אם קבלה היא – נקבל?!

אני לא רוצה לגזול מכם את ההנאה והתדהמה בקריאת הספר עצמו על ידי סקירה מפורטת מדי, ולכן אסתפק בכמה ‘היילייטים’ שהדהימו אותי, לפחות, בתור מי שקרא לא מעט (יחסית לחוקר מקרא!) על הקבלה והמקובלים: קראו עוד

ציפור ישראלית בגלות יוונית

בפוסט הקודם זכיתי לחשוף לאור עולם את ההקבלה היוונית המפתיעה שגילה ד”ר גיא דרשן בין האנקדוטה המוזרה אודות בני האלהים ובנות האדם שבסוף פרשת בראשית, לבין סיפורי החרבת הארץ על ידי זאוס כתוצאה מקנאתו ב’בני התערובת’ שנוצרו מזיווגי אלים-אלות עם בני\בנות אנוש.μάτια μου
אבל להשוות בין סיפורים עתיקים זה קללל – מה שהולך לקרות עכשיו הוא השוואה חוצת דורות ותקופות, בין מוטיב הציפור והגלות שבברית בין הבתרים וגלגוליה ביהדות, לבין שירים יווניים מפורסמים בני המאה ה-20. כבונוס לקורא הסבלני, בסוף הפוסט יצורפו גם שני שירים מתורגמים במתנה, האחד של דלאראס (מוכר לנו כ’עיניים שלי’) והשני של לא אחר מאשר סטליוס קזאנצידיס תנצב”ה (והמחמיר לנגנו ברקע הקריאה תבוא עליו ברכה).

קראו עוד

בראשית היה פילון

דמותו של פילון (נניח) על רקע כרך מהמהדורה המדעית של כתביו

דמותו של פילון (נניח) על רקע כרך מהמהדורה המדעית של כתביו

פילון האלכסנדרוני היה אחת הדמויות המרשימות ביותר בארון הספרים היהודי, אלא שבשל נסיבות חייו והגותו יוצאת הדופן הוא לא זכה לצאת מהארון הזה עד לעת האחרונה ממש: באמצע המאה הקודמת יצאו לאור כמה תרגומים לעברית (ארכאית) של חיבוריו, אבל רק בשנים האחרונות יצאו לאור רוב כתביו במהדורה המדעית והמתורגמת לעברית ‘נורמלית’ של סוזן דניאל-נטף (בתרגום יהושע עמיר ובעריכת מארן ניהוף) – ובכך תוקן עוול מסוים כלפי אותו חכם שהיה למעשה פרשן המקרא היהודי הראשון (!) בהיסטוריה הידועה לנו.
בפוסט הזה אשתדל לדלות מתורתו על פרשת בראשית המידפקת על דלתותינו, ואראה איך התייחס פילון לשאלות שדורות מאוחרים יותר התחבטו בהן, מחז”ל, דרך חכמי הקבלה ועד הוגי ימינו. אבל קודם כל, קצת רקע על האיש ועל שיטת פירושו.

קראו עוד

בין המְצָרִים, בִּכּוּי התמוז ומנהגים מאגיים נוספים

אולם בני אדם באים, לעתים קרובות, לכלל מצוקה גדולה כל כך, עד שכל עצתם מתבלעת… ובתחנונים יבקשו עצה מכל איש; ואין לך עצה סרת טעם, מופרכת וחדלת שחר שלא ינהגו על פיה… הדבקים ביותר בכל מיני אמונות תפלות הם אלה הלהוטים ללא שיעור אחר דברים שאין בהם ודאות. וביותר כשהם שרויים בסכנה וקצרה ידם מהושיע לעצמם, הריהם משוועים כולם לעזרת שמים בנדרים ובדמעות כנשים(שפינוזה, הפתיחה למאמר תאולוגי-מדיני, בתרגום ח’ וירשובסקי)

בין פרשיית הרש”ע מהצפון לפרשיית המים האסורים בשתיה בשל התקופה עובר קו אחד ברור עליו הצביע שפינוזה לעיל. מפתה היה לקונן בגאווה מסותרת שהנה, לא השתנה כלום מאז המאה ה-17 וכו’, אבל האמת שחלק גדול (אם כי דומם) של הציבור הישראלי די רחוק מהגישה הזו, והתגובות הבריאות לפרשיות הנ”ל ודומותיהן יוכיחו. אמנם נראה שבניגוד לפרשייה הראשונה, רוב הרבנים לא יעזו לבטל באופן חד-משמעי את נושא שתיית המים בתקופה, כמו שלא יעזו לבטל את הפנייה אליהם כדי לבחור שם לילד, או צבע רכב וכדומה…
Nedarim_49ומצאתי לכך רמז מפורש בדף היומי דהיום (נדרים מט.) – שם מביא התלמוד עצה גסטרונומית, ומעיר מייד: “ודבר זה אסור לאמרו בפני עם הארץ”.
מה הקשר? מסבירים לנו בעלי התוספות: “שמלעיגים עלינו ואומרים שאנו קובעים מילי דחוכא ואיטלולא בהש”ס…” (ועיינו שם בפירוש הרא”ש) קראו עוד