מתי נכתב התנ”ך? באדיבות “Idan Hcadash”

בעקבות הצטלבות של פוסט מעניין בפ”ב + תגובות לפוסטים שלי שנתקלתי בהן לאחרונה, חשבתי להשתמש בביטוי האהוב עליי ו”לאזור כגבר חלציי” כדי לסכם בקצרה את הנושא הנדוש-אבל-תמיד-מעניין בדבר קיומה של (ה)תורה בימי המקרא. במילים אחרות, האם התורה על חמשת חומשיה, כמו שהיא מוכרת לנו, היתה קיימת ומוכרת לעם ישראל בימי המקרא?

כידוע, שתי תשובות בדבר: שלומי אמוני ישראל סוברים כדעת חז”ל (שלא כתובה בתורה, אגב) שהתורה כולה נכתבה על ידי משה במדבר, סביב השנים ב’תמ”ח – ב’תפ”ח לבריאת העולם למניין שאנו מונים כאן – ובוודאי שהיתה מוכרת לעם ישראל כפי שהיא, מאז ועד היום. לעומתם סבורים חוקרי המקרא (ולפניהם כמה חכמים פחות מוכרים) כי חלקה הגדול של התורה נכתב הרבה אחרי ימי משה, בתקופה המשתרעת על פני כאלף שנה – וברור שהיא לא היתה מוכרת כפי שהיא לאף אחד, עד ימי עזרא לכל המוקדם.

קראו עוד ⇐

מקובל לומר שאם לשאלה אחת יש הרבה תשובות, סימן שהשאלה היא שאלה מצויינת. אם כך, מי יגול עפר מעיניך, יוליוס וולהאוזן, שהשאלה שהעלית אי-אז בשלהי המאה ה-19 (בשם קודמיך, נוחם עדן) ממשיכה להיות אבן שואבת לתשובות נוספות עד ראשית המאה ה-21! כי הנה לפני כחודש התבשרנו על הוצאתו לאור של ספר מעניין במיוחד בשם “גישת התמורות” שמנסה לאחוז את השור הוולהאוזני בקרניו ולהציע גישה פרשנית-היסטורית חדשה להיבט הקשה ביותר של השאלה – הסתירות בין הפרשיות ההלכתיות שבתורה.

פרולעגומענא צום געשיכטע פון דאס פרובלעם (=מבוא לתורתהשערת התעודות)

רק רגע לפני שאנחנו מסתערים על השור הוולהאוזני, ראיתי לנכון לתת רקע היסטורי קצרצר לטובת הדור שלא ידע את יוליוס ואת תעודותיו:

קראו עוד ⇐

בסוף פרשת משפטים מופיע ביטוי מעניין: וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיְסַפֵּר לָעָם אֵת כָּל דִּבְרֵי ה’ וְאֵת כָּל הַמִּשְׁפָּטִים… (שמות כד, ג). לא אמירה, דיבור או ציווי – אלא סיפור. אגב, כל הפרק הזה מתאר מעמד “מתן תורה” שונה לחלוטין מזה שבפרקים יט-כ (ובדברים ה) – משה מספר, נערי בני ישראל מעלים עולות וזובחים שלמים, אצילי בני ישראל רואים את האלהים (!) ללא פחד, וכולם אוכלים ושותים ושמחים – אבל לא על זה רציתי לדבר, אלא על שלושה חידושים מעניינים ואף נועזים של חוקרי מקרא שהם גם משפטנים, או ההיפך – שעיקרם הוא כי (חלק מ)חוקי התורה הינם למעשה קטעי ספרות, שנועדו להיקרא כסיפור ולא כחוק במובנו המודרני.

א. חוקים או סיפורים?

חוקים – או סיפורים?

לאסנת ברתור, כיום ד”ר למקרא ובעברה עורכת דין, עלה לפני כמה שנים טובות רעיון מעניין לראש – האם אפשר, כמשה בשעתו, לספר את חוקי התורה? וכך היה המעשה, כפי שמתארת ברתור בהקדמה לספרה האנגלי מ- 2010: לאחר תקופה בה הגתה את הרעיון המרכזי של הדוקטורט שלה – הוא-הוא הבסיס לספר הנ”ל – המנחה שלה סיפר לה כי חברו, ד”ר יואל רוזנברג, נוהג להעביר שיעור שבועי בפרשת השבוע, וכשהגיע לפרשת משפטים שם לב כי המשתתפים מאוכזבים- משהו – אחרי הסיפורים המרתקים של יציאת מצרים ומעמד הר סיני, מגיעים פתאום שלושה פרקים “יבשים” של חוקים ארכאיים… אך כשהבהיר להם כי למעשה החוקים הם סיפורים מיניאטוריים (כי תקנה עבד, כי יגח שור…) אורו עיניהם וחזר הצבע ללחייהם. האנקדוטה הזו גרמה לברתור להבין כי לרעיון שלה יש בסיס: את חוקי התורה, כמו קורפוסים משפטיים עתיקים אחרים, יש לקרוא בעיקר כיצירות ספרותיות, ולא כחוקים.
קראו עוד ⇐