אתונו של בלעם vs סוסו של אכילס

התורה מחזיקה בשיא ספרותי מעניין, שמעולם לא זכה להכרה רשמית: יש בה את המספר הגבוה ביותר של דיאלוגי אדם-חיה לכמות מילים נתונה. המספר, אגב, הוא שניים: הדיאלוג בין הנחש לחוה (בראשית ב) והדיאלוג בין בלעם לאתונו, בפרשת השבוע הנוכחית (במדבר כב). אל תנסו להיראות מופתעים, אני מניח שזה לא ממש עניין אותכם – אבל בכל זאת, מוזר ככל שזה יישמע, בכל הספרות האֶפִּית של המזרח הקדום יש סה”כ 2-3 דיאלוגים בין בעלי חיים לאדם – וצריך לזכור שהספרות הזו כוללת טקסטים בהיקף עצום, ממסופוטמיה דרך אוגרית ועד חת ומצרים העתיקות.

לעובדה המוזרה הזו התוודעתי בעודי מעיין במאמר מרתק של חוקר המקרא ג’ורג’ סברן (George Savran, יהודי ואפילו דתי, אגב) בו הוא משווה בין סיפור האתון לסיפור הנחש. כידוע, כשקוראים מאמר הכי חשוב זה הערות השוליים – ואכן בהערה 17 מצאתי כתוב שדיבור אנושי-חייתי הוא נדיר מאוד בספרות המזרח הקדום; והראיה, שאותו סברן מעיד שם שהוא מצא רק 2 דוגמאות כאלו, בספרות המצרית העתיקה. כמובן שלא סמכתי עליו, אלא רצתי מייד לבריטיש מוזיאום לקרוא בעצמי בלוחות החימר האכדיים ש… קראו עוד

המקרה המוזר של החמור בסיפור העקידה

– יש עוד נקודה שהיית רוצה להסב אליה את תשומת ליבי?
– כן, לתקרית המוזרה של החמור בסוף הסיפור.
– אבל החמור כלל אינו מופיע בסוף הסיפור!
– זו התקרית המוזרה.
(פראפראזה על שרלוק הולמס ב’כתם כסף‘)

סיפור העקידה הוא אחד משיאי התנ”ך – גם בהיבט התיאולוגי, גם בהיבט הפילוסופי וגם בהיבט הספרותי. מדובר בסך הכל ב-19 פסוקים דחוסים, שמתארים באיפוק שנשגב מבינתנו, אירוע דרמטי שאין קלישאה שלא נכתבה עליו ואין רעיון פרשני שלא הוצע לגביו (ראו למשל את 15 עמודי הביבליוגרפיה האלו).

כמו בחלק גדול מסיפורי המקרא, גם כאן נראה שאין בסיפור העקידה ולו מילה מיותרת אחת, ולהיפך – היינו מצפים לשמוע משהו על תחושתו של אברהם לנוכח הצו הנורא, אולי משהו על תגובתו של יצחק כשנעקד על ידי אביו, ואולי משהו על השפעת האירוע על שרה לאחר מכן… אבל כל אלו נותרים באפילה. ואכן, שתיקתו הרועמת של הסיפור הובילה את חוקר הספרות המפורסם אריך אוארבך לראות בו דוגמה מכוננת לסגנון המקראי הייחודי. הלה הקדיש את הפרק הראשון בספרו הידוע ‘מימזיס’, להשוואה בין הסגנון המקראי ובין הסגנון ההומרי, המתבטא למשל באודיסיאה, וזו התרשמותו מסיפור העקידה:

קראו עוד