Home » עבריוּת » פלמנקו – המוסיקה העברית האמיתית

פלמנקו – המוסיקה העברית האמיתית

אֲבָל חָכְמַת הַמּוּסִיקָה חָשׁוּבָה בְּאֻמָּה שֶׁהִיא מְכַבֶּדֶת הַנִּגּוּנִים וּמַעֲמֶדֶת אוֹתָם עַל הַגְּדוֹלִים שֶׁבָּעָם, וְהֵם בְּנֵי לֵוִי, מִתְעַסְּקִים בַּנִּגּוּנִים בַּבַּיִת הַנִּכְבָּד בָּעִתִּים הַנִּכְבָּדִים… וְלֹא הָיָה לָהֶם עֵסֶק זוּלָתִי הַמּוּסִיקָה…
(ר' יהודה הלוי, ספר הכוזרי, מאמר שני, סה).

…וחכמת מוסיק"א שיבחה הרבה. הוא היה אומר אז כי רוב טעמי תורה וסודות שירי הלוים וסודות תיקוני הזהר אי-אפשר לידע בלעדה ועל ידה יכולים בני-אדם למות בכלות נפשם מנעימותיה ויכולים להחיות מתים בסודותיה הגנוזים בתורה…
(ר' אליהו, הגאון מווילנה – עפ"י תלמידו, ר' ישראל משקלוב, בהקדמתו לספר 'פאת השולחן').

על מוסיקה ו'שבת שירה'

שירת הים (© אהובה קליין)

שירת הים (© אהובה קליין)

המוסיקה מלווה את עם ישראל כבר מראשית דרכו, עת יצא ממצרים – ובשבת הקרובה, המכונה גם 'שבת שירה', יונצח בבתי הכנסת בארץ ובעולם מעמד השירה הנשגב שהתרחש על שפת ים-סוף, המתואר בפרשת השבוע ('בשלח', שמות טו): "אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַה' וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר אָשִׁירָה לַה' כִּי גָאֹה גָּאָה…" ובסיום (או יחד עם?) השירה הגברית, נתנו גם הנשים את קולן בשיר, מובלות על-ידי מרים, אחותו הגדולה של משה: "וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת הַתֹּף בְּיָדָהּ וַתֵּצֶאןָ כָל הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת. וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם שִׁירוּ לַה' כִּי גָאֹה גָּאָה…"

עם זאת, באופן די מפתיע, בתורה ובנביאים מוקדש למוסיקה מקום שולי יחסית, ורק בספרי הכתובים היא תופסת מקום מרכזי. בתורה מוזכרים רק החצוצרה והשופר ככלי נגינה 'ישראליים', ובנביאים נשמעת המוסיקה הישראלית בהקשרים שליליים, כמאפיינת תרבות קלוקלת והדוניסטית: "הַשֹּׁכְבִים עַל מִטּוֹת שֵׁן וּסְרֻחִים עַל עַרְשׂוֹתָם… הַפֹּרְטִים עַל פִּי הַנָּבֶל, כְּדָוִיד חָשְׁבוּ לָהֶם כְּלֵי שִׁיר", מוכיח עמוס (ו, ד-ה) בלעג אירוני את ישראל שבימיו, המדמים את ניגוניהם לאלו של דוד המלך.
ספרי הכתובים, לעומת זאת, עשירים הרבה יותר בהיבט זה, ובראשם כמובן ספר תהלים של אותו דוד המלך, המכנה את עצמו בסוף ימיו "מְשִׁיחַ אֱלֹהֵי יַעֲקֹב וּנְעִים זְמִרוֹת יִשְׂרָאֵל" (שמ"ב כג א). בספר זה פותחים למעלה משליש מהמזמורים בכותרת מוסיקלית כגון "למנצח" "מזמור" וכדומה, ומוזכרים שם כלים מכלים שונים – כנור, עוגב, גיתית, שמינית ועוד. גם בספר דברי הימים (א כה, ב ה ועוד) מסופר בהרחבה על תפקידם המוסיקלי של הלויים בבית-המקדש, תפקיד אותו תיאר ריה"ל בציטוט מספר 'הכוזרי' המובא למעלה.

מוסיקה יהודית – יש דבר כזה?

הוא אמר כמה ניגונים וכמה מידות הביא משה רבינו עליו השלום מהר סיני, והשאר מורכבים. (הגאון מווילנה, שם)

אמנם כבר ריה"ל טען כי כל החכמות היו ידועות לעם ישראל לפני החורבן, והועתקו מהם אל הגויים – אך הגאון מווילנה נוטל טיעון זה ומחיל אותו בייחוד על המוסיקה, שכן לדבריו, כל הניגונים בעולם הינם 'הרכבות' (=וריאציות?) של הנגינות שהביא עמו משה מהר סיני!
טענות כגון אלו מעלות את השאלה כבדת-המשקל –
האם יש בכלל דבר כזה מוסיקה 'יהודית' (עליה לפחות יש ערך בויקיפדיה)?
או אולי מוסיקה 'ישראלית'?
או אולי, כפי שאציע מיד – מוסיקה 'עברית'?

מוסיקה עברית – יש דבר כזה!

נישט פון אונזערע...

נישט פון אונזערע…

באחת ממסותיו המרשימות ('נחוץ כור היתוך, אבל הפעם יהודי'), מנסה אסף ענברי להגדיר מהי לדעתו אמנות יהודית –
לשם כך הוא עובר תחום אחרי תחום, מאמנות חזותית, דרך שירה, קולנוע ותיאטרון ועד שהוא מגיע למוסיקה – כאן "עולה דרגת הקושי", לדבריו, אבל הוא בכל זאת מסתכן ומציע בתור התחלה הגדרה שלילית – כלומר, מה אינו יכול להיחשב מוסיקה יהודית:

להאזין למוזיקה, בתרבות-המערב, פירושו להאזין לְמופע – לקונצרט – בכנסיה או באולם, או מעל גבי תקליט. החוויה הקונצרטנטית אינה יהודית. היא הזמנה פולחנית להשתאוּת מכשרונות… מפרספקטיבה יהודית, זו עבודה זרה מובהקת, וכמוה הופעות של זמרי רוק ופופ. הסגידה לבארנבוים אינה שונה במהותה מהסגידה לשלמה ארצי או לכל כוכב אחר; רק נימוסיו של הקהל שונים, לא עצם הפולחן.

מהם אם כן מאפייניה של המוסיקה ה'יהודית'? כאן מונה ענברי מספר קריטריונים, שאמורים לאפיין את אותה מוסיקה יהודית:

  • חברותא – מוסיקה יהודית הינה כזו המיוצרת ומבוצעת בחברותא, מתוך הקשבה ודו-שיח הדדי בין המשתתפים, כך שכל אחד 'עונה' לשני: בלי כוכבים ובלי 'עבודת כוכבים'.
  • אלתור – המוסיקה תהיה מאולתרת ברובה. התיווי יהיה סימון כללי, אשר יותיר טווח-פרשנות נרחב, כמו כל טקסט יהודי.
  • מלודיה חשובה ממילים – הקו המלודי יהיה העיקר; לדבּר זה לנסח משפטים, כלומר מלודיות. כל השאר יהיה זניח – ההרמוניה, המקצב, המבנה המוכלל, הליטוש הבוהק – כל מה שאין בלתו במוסיקה הקלאסית ובפופ.

ובמשפט מפתח אחד:

התקבצותם של נגנים לחברותא יהודית תושתת אפוא על שיג-ושיח מלודי, דיבורי. תהיה זו נגינה קשובה לזולת, היפּתחות בין-אישית, חוויה לא-אנוכית.

מוסיקה עברית = פלמנקו! (?)

המושג 'מוסיקה יהודית' טעון מדי בהקשרים רבים, אירופאיים ברובם, ואינו מתאים לדעתי למה שאסף ענברי מכוון אליו. מנגד, המושג 'מוסיקה ישראלית' מבטא בעיקר זמר ישראלי חדש, נטול-שורשים.
לכן אעדיף להשתמש במונח חדש-ישן ונטול אסוציאציות ודעות קדומות (לדעתי), והוא 'מוסיקה עברית' – שכן העברים הוא שמו הקדום של ה'שבט' השֵׁמִי ממנו צמח ברבות הימים עם ישראל (כתבתי על זה קצת כאן), ובניגוד ל'יהודי' ו'ישראלי' הפרטיקולריים, 'עברי' מבטא אוניברסליות ששורשיה נעוצים עמוק במקרא.
ומהי אותה מוסיקה 'עברית'?
אפיוניו המעניינים של ענברי הביאו אותי לחשוב על לא אחר מאשר הפלמנקו – הז'אנר המוסיקלי היחיד, לדעתי, המושתת בבסיסו בדיוק על הרעיונות האלו. אבל לפני שממשיכים הלאה, מי ששומע 'פלמנקו' וחושב על רקדניות עם קסטנייטות, כדאי מאוד שיקרא מה שכתבתי כאן כדי להבין קצת יותר טוב מה זה באמת פלמנקו!

Jose_Merce_y_Diego_del_Morao

חוסה מרסה (שירה) בחברותא עם דייגו דל-מוראו (גיטרה) – לחצו למעבר להופעה

אז הנה שלושת המאפיינים המרכזיים של ענברי, ואיך הם באים לידי ביטוי במוסיקת הפלמנקו:

  • חברותא – שירי הפלמנקו מבוצעים כמעט תמיד בישיבה יחד של המבצעים, כשלכולם מעמד שווה. גם הזמר, שמטבע הדברים נמצא במעמד 'מוביל' יותר, יושב בדרך-כלל עד סוף השיר. הריכוז וההקשבה ההדדית הם מחויבי המציאות, שכן כל אחד תלוי בשני בכדי לשמור על המקצב (המורכב בדרך-כלל) ועל הדגשים בשירה ובנגינה.
  • אלתור – המושג 'פרטיטורה' אינו קיים בפלמנקו. רוב הביצועים החיים מהווים למעשה אלתור סביב תֶמָה מסוימת, כאשר כל משתתף תורם את חלקו בפרשנות ובהתפתחות של אותה תמה. יופיו של האלתור בפלמנקו נובע מכך שהוא מחויב לשמור על המסגרת הקבועה של תת-הז'אנר המוסיקלי (palo) בו מדובר – אך בתוך מסגרת זו ישנו חופש יצירה נרחב.
  • מלודיה חשובה ממילים – המילים בפלמנקו נעות בין ליריות פשטנית בסגנון מזרח-תיכוני (=מזוהר ארגוב ז"ל ועד משה פרץ יבלחט"א:) לבין פואטיקה מורכבת כגון זו של לורקה, בורחס ואחרים. אבל המבנה הבסיסי של שיר פלמנקו הינו קודם כל המקצב והמנגינה – ועליהם 'מולבשות' המילים, כאשר לזמר ישנו חופש פעולה לשלב טקסטים (letras) מיצירות שונות ולהתיך אותם אל הביצוע שלו.

והנה שתי דוגמאות על קצה המזלג, הממחישות את אופיו המיוחד של הפלמנקו – בשתיהן לא מדובר ביצירות מופת מוסיקליות בסגנון של פאקו דה-לוסיה המפורסם וממשיכיו, אלא במשהו יותר אותנטי ובסיסי – ודווקא הוא זה שנותן לפלמנקו את טעמו המיוחד, המבדיל אותו מסוגי המוסיקה האחרים.

"ותשר להם מרים" – אֶסטְרֶיָּיה מורנטה, משפחת הביצ'ואלה ועוד שרים, מנגנים ורוקדים בּוּלֶרִיאַס

"משה, אהרן ומרים" – חואן 'אל-לבריחאנו' פנייה, אחיו ואחותו שרים ומנגנים בָּמְבֶּרַאס

5 תגובות על “פלמנקו – המוסיקה העברית האמיתית

  1. Pingback: למה אני אוהב פלמנקו? | ארץ העברים

  2. Pingback: האמא של הבּוּלֶרִיַאס | ארץ העברים

  3. Pingback: חצי שנה לארץ העברים | ארץ העברים

  4. Pingback: פלמנקו – המוסיקה העברית האמיתית (מיחזור) | ארץ העברים

  5. Pingback: פרללומניה מוזיקלית – מהביטלס לפלמנקו ומהודו לים סוף | ארץ העברים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים