Home » מקרא » מפעל 'מקראות' – סקירה ראשונית

מפעל 'מקראות' – סקירה ראשונית

מקראות - שער הספרהיום התבשרנו על חניכתו של מפעל שאמור להוות אבן-דרך בפרשנות המקרא בישראל – מפעל 'מקראות' של הרב יואל בן-נון. רמזים לפרויקט היה ניתן למצוא בדבריו בכנס 'מחקרי יפת באהלי שם', עליו כתבתי לפני כחודשיים:
"איך ניתן ללמוד את המקרא בתפיסות הלימוד הגלותיות שהורגלנו בהן, כשיש לנו ארכיאולוגיה ישראלית ושפה עברית?" הוא קרא שם, והוסיף כי לדעתו הרמב"ן היה מקים קתדרה\אקדמיה ללימוד מקרא בגישה מודרנית המתחשבת בגילויי המדע והלשון וכו'.

אבל אתמול\היום הוסר הלוט מעל הרמזים, והסנונית הראשונה התעופפה לדרכה, הלא היא  פירוש 'מקראות' לפרשת 'יתרו'. מהקובץ משתמע כי חוץ מלרב יואל בן-נון, הפירוש 'מיוחס' גם לרב שאול ברוכי, למספר מומחים ולוועדה מייעצת – אבל הספר כתוב בלשון 'מדבר בעדו' של הר' יואל ורוחו המעמיקה והעצמאית שורה על כולו.

מקובץ לסדרה

Mikraot_Side_Bar

הקובץ הוא למעשה קצה קרחון של סדרת ספרים עתידית, שקהל היעד היומרני שלה הינו כולם – "כל אוהב תורה וישראל" כלשון ההקדמה, ללא הבדל דת, גיל ומגדר. בכך הספר מתיימר להיות מעין 'מקראות גדולות'  במהדורה מודרנית ורב-תחומית – או יותר נכון, מעין סדרת 'דעת מקרא', או (יש שיאמרו להבדיל:) אנציקלופדיית 'עולם התנ"ך', שהיוו מפעל פרשנות רב-תחומי, בדגש מחקרי. עם זאת, מהקובץ שלפנינו מסתמן כי 'מקראות' הינו מפעל רחב היקף בהרבה הן מזה של 'דעת מקרא' והן מזה של 'עולם התנ"ך' – ובדברי ההקדמה משווים אותו המחברים למעין בית מדרש חי ותוסס, המציג מגוון היבטים הנובעים מהכתובים – ולא פירוש רציף של פסוק אחרי פסוק במתכונת קבועה.
אם לשפוט לפי הקובץ שלפנינו, היקפה המסתמן של הסדרה הוא עצום – הקובץ העוסק בשמות יח-כ בלבד מכיל 176 עמודים (על ייחודיותו המוזרה של מספר זה ראו כאן…), וזאת ללא ההקדמה וללא התרשימים והתמונות שאמורים להתווסף לספר. 72 עמודים (=40%), אגב, מוקדשים לפרשיית עשרת הדברים לבדה.
לשם השוואה, פירוש 'דעת מקרא' לשלושת פרקים אלו עומד על 68 עמודים בלבד, שלא לדבר על 21 העמודים שהוקדשו לכך ב'עולם התנ"ך'…
המשמעות היא כי מדובר כאן במעין מפעל 'תורה שלימה' חדש, שישתרע על פני אלפי עמודים ומספר רב של כרכים – וזאת רק על התורה, ללא הנ"ך. יש לכך השלכה כמובן על הסיכוי (הקלוש) שסדרה כזו תעטר ספריות פרטיות, אך בעידן הדיגיטלי בו אנו נמצאים אני מקווה כי הסדרה תוצע בפורמט דיגיטלי, ברשת ו\או כאפליקציה.

מבנה הספר בהיר ונאה – בתחילה מוצגת הפרשיה הנדונה ('סדר'), ולאחר מכן נפתחים חמישה מדורים להבנה מעמיקה של אותה פרשיה, כפי שניתן לראות בצילום משמאל: 'דרישה' (מדרשים ופרשנים), 'טעמים', 'לשון', 'מדע' ולבסוף – 'בינה', שהוא המדור שלדעתי מצדיק את ההשקעה העצומה בסדרה.
הנה סקירה קצרה-ארוכה (לפי העניין) של כל מדור ומדור, עם מעט דוגמאות על קצה המזלג:

א. 'דרישה' (מדרשים ופרשנים)

במדור זה, תרומתו של הר' שאול ברוכי, מובאים ומוסברים מדרשי חז"ל ופרשנים ראשונים (בעיקר) ואחרונים, סביב נושאים מרכזיים בפרשיה הנדונה, בליווי הערות קצרות, דברי קישור ואף ציונים לשינויי נוסח בין מהדורות שונות של המדרשים. אין ספק שנעשתה כאן עבודה רבה ויגיעה של ממש באיסוף ויותר מכך בסינון החומר העצום, אם כי נראה לי שמדור כזה יכביד על הספר (אם ייצא בפורמט מודפס), וכידוע, המקורות המובאים זמינים לכל דורש, וכמוהם גם ספרי ניתוח רעיוניים של מדרשים ופירושים (נחמה ליבוביץ, יהודה נחשוני ועוד).

ב. 'טעמים'

כידוע, מערכת הטעמים עצמה היא חידוש גדול, הן בהיבט הליטורגי (כיצד יש לקרוא את התורה בקהל), והן בהיבט הפרשני – ויחד עם זאת, מעטים הלומדים המעמיקים בהבנת ההשלכות הפרשניות שיש למערכת הטעמים על הבנת הכתובים.
מפעל 'מקראות' הקדיש איפוא מדור ייעודי לנושא זה, והוא מכיל הצגה צבעונית וברורה של הטעמים בפרשיות עצמן, בשיטתו של מיכאל פרלמן המנוח. הצגה זו מהווה -מבחינתי לפחות – חידוש מרענן בתחום הזה, שנדמה לצופה מבחוץ כטכני ומורכב, וככה זה נראה בקובץ:

מקראות - טעמי המקרא

עם זאת, לא ראיתי בקובץ התייחסות למשמעות הפרשנית העולה מחלוקת הטעמים, אלא רק את הצגת הפיסוק הצבעונית – אני מניח שצריך להשאיר משהו למהדורה הבאה:)

ג. 'לשון'

במדור זה נדונות מילים וביטויים לשוניים חריגים בפרשיה, תוך הארתם מהזווית הבלשנית ומחקר הלשונות המשווה. כך מנותחות המילים המיוחדות בפרשת יתרו (וַיִּחַדְּ, עֲשֹׂהוּ, ישפּוּטוּ ועוד) ומוצעת ההשערה שהועלתה ע"י חוקרי המקרא, כי הדבר מצביע על השפעתה של הארמית על לשונו של יתרו המדייני, הנתמכת גם מ'כתובת בלעם' מדיר-עלא שבעבר-הירדן (המזכירה את בלעם בר בער) הכתובה בדיאלקט ארמי. הניתוח הלשוני כולל גם הצעות מעניינות מאת אביו של הר' יואל – הד"ר יחיאל בן-נון – וחלקן עונות גם על קשיים פרשניים ומחקריים ידועים.

אגב, שני מדורים אלו – הטעמים והלשון – נערכו בידי פרופ' יוסף עופר, ד"ר חנוך גמליאל, חנן אריאל ונריה קליין – והתוצאה בהחלט מרשימה. אך אם כבר בענייני לשון עסקינן, הרי שגם לחובבן-לשון כמוני צורם הביטוי 'עשרת הדברות' המופיע לאורך כל הקובץ – נכון הוא ש'דברות' עשויה להיות צורת הרבים הזכרית של 'דִּבֵּר' (וראו ירמיהו ה יג), אבל דווקא בקובץ כזה הייתי מצפה שתבוא גאולה לכינוי המופיע בתורה עצמה: 'עשרת הדברים' (שמות לד כח ועוד). אגב, גם המושג השגור 'מקראות גדולות' הוא שיבוש דומה, שכן מקראות הינו לשון זכר…

ד. 'מדע' (ריאליה מקראית)

מדור זה הוא-הוא ה'אקדמיה התורנית' ללימוד הריאליה המקראית שהרמב"ן ודאי היה פותח, כדברי הר' יואל שהזכרתי בפתיחה. וכך בפרשת יתרו אנו זוכים לדיון מרתק אודות ההשערות השונות בדבר מיקומו של הר סיני (כשהזיהוי המועדף הינו גֶ'בְּל סִין בִּישְׁר ליד סואץ, עליו טיפס הר' יואל עצמו – כעדותו בקובץ – בעת שירותו הצבאי:), דיון נוסף אודות משמעות השם 'קיני' וזיהויו – בין השאר – עם 'תובל קין' שהיה לוטש נחושת (היה מקום להזכיר, אם כבר, את ההשערה היפה שאיני זוכר את מקורה, לפיה תובל קין = וולקן (מצלול דומה!), הוא אל האש, או הנפח המיתולוגי), דיון 'נשיונל-ג'יאוגרפיקי' מעניין אודות משמעות הנשיאה על כנפי נשרים, דיונים בממצאים מתחום הארכיאולוגיה והכתובות העתיקות, ועוד.

ה. 'בינה' (סדר הפרשיות + פרשנות חדשה)

מדור זה נחלק לשניים – חלקו הראשון והקצר עוסק במבנה הפרשה, וחלקו השני והארוך הרבה יותר עוסק בפרשנויות חדשות מעטו של הר' יואל.

אל מול הנטייה הביקורתית לפרק ולפורר את המקרא, ובייחוד את התורה, אנו מציבים את ההיגיון של המבנים, שמראים במבט כללי את ההיגיון האחדותי.

זו ההצדקה שנותנים המחברים לעצם העיסוק בסדר ובמבנה של הפרשיות, עיסוק שאכן לא זכה לתשומת לב פרשנית רבה. המחברים מוסיפים, בצדק, כי "בכל העולם כבר תופסת הגישה הספרותית בחקר המקרא מקום נכבד, גם כאלטרנטיבה לגישה הביקורתית הישנה" – אך יש לזכור כי חקר המקרא בכללותו סבור כי ידם של עורכים מאוחרים היתה בסדר המופיע לפנינו, ולא יד ה' היא.

החלק השני הינו, לדעתי לפחות, ההצדקה העיקרית ל'מקראות'. כאן הר' יואל שוטח בפני המעיין את חידושיו המעניינים – ואף הנועזים, ברוח ר' יעקב מדן – המורכבים משני סוגים עיקריים (ותיאלצו לסלוח לי כמובן על הקיצור הרב – והרבה יותר ממה שקריתי לפניכם כתוב שם):
סוג הביאור הראשון נועד לפתור את הקשיים המהותיים הקיימים בפרשיות הנדונות, על פי 'הפשטות המתחדשים' בכל דור –  כך למשל מציע הר' יואל פשר חדש (ככל הידוע לי) ל'היעלמותה' של ציפורה אשת משה ובניו של משה מהסיפור המקראי, לפיו הדבר נבע ממתח עז ששרר ביניהם, ואגב כך הוא מסביר גם את פשר סירובו של משה למול את בנו ונטייתו להתרחק ממקום מגורי חותנו. ניסיון מוצלח פחות, לטעמי, הוא ההצעה לפתרון הסתירה בין פרשת מינוי השופטים המופיעה כאן (יח) לעומת זו שבספר דברים (א) – הר' יואל נזקק כאן למהלך דרשני מובהק המעמיס בציוויו של משה דברים שאינם מפורשים בכתוב, כשהפירוש הפשוט בדבר אופיו המיוחד של ספר דברים עונה בצורה יפה על הסתירה לכאורה.
סוג הביאור השני אינו נובע במישרין מקושי כזה או אחר, אלא מהווה ראייה אחרת מהמקובל של האמור בתורה – כך למשל מציע הר' יואל הסבר מעין-פילוסופי (אך מעוגן היטב בכתובים!) למטרת החרדה הגדולה שנפלה על העם במעמד הר סיני, לפיו חרדה זו נועדה להעלות את ישראל מדרגת יראת המוות הנמוכה ליראה 'בחירית-חופשית' מאת ה'. ביאור אחר עומד על תיאורי התגלות ה' במקרא המזכירים בלשונם את מעמד הר סיני, ולדברי הר' יואל הדבר מעיד על היותו של מעמד הר סיני 'התגלות נודדת ומתמשכת'. ביאור ארוך נוסף מנתח את המבנה הייחודי של עשרת הדברים, ומראה כיצד הוא מורכב משנים-עשר (!) לאווים הכלולים בשתי חמישיות של דברות – אם כי הוא אינו מצביע על האפשרות ש'אנכי ה' אלהיך' כלל אינו חלק מהדיברות אלא הקדמה להם, והדיבר הראשון הוא למעשה 'לא יהיה' (הדיבר העשירי הוא 'לא תחמוד אשת רעך').

מה אין כאן?

אז את רוצה להגיד לי שאלהים באמת הכתיב הכל למשה?

כמובן וכצפוי, אין התייחסות ישירה לבעיות שעורר מחקר המקרא הלא-יהודי – סתירות עובדתיות ותיאולוגיות, סימני עריכה מאוחרת וכדומה, וכמובן שאין כל אזכור כלשהו של 'תורת השערת התעודות' (עליה כתבתי כאן). ההערה היחידה שאני ראיתי לפחות, המזכירה את ביקורת המקרא בפירוש, מופיעה בעמ' 165 בדיון אודות הסתירה בין נימוקי השבת בעשרת הדברים שבשמות לעומת אלו שבדברים. אין גם התייחסות לענייני שינויי נוסח (עליהם כתבתי כאן), למעט 'תמצית מנהלים' בעמ'  139-140 ממנה עולה שנוסח המסורה הוא המדויק ביותר מכל הנוסחים האחרים שהסתובבו בימי בית שני (עובדה נכונה לכשעצמה, אבל לא פוטרת אותנו מחובת ההצבעה על שגיאות שנפלו בו – ראו פירוט מעניין כאן).

דוגמה אחת לבעיית נוסח שהיא גם בעיה 'תיאולוגית' נמצאת דווקא במקום בו ישנה התייחסות עקיפה לטענה ביקורתית ידועה – והכוונה לפסוק "בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ" (שמות כ, כ) – פסוק זה מוזר מבחינה תחבירית, והוא מאפשר לכאורה הקרבה בכל מקום בניגוד לחוקי ספר דברים. תיקון נוסח ישן וידוע מציע "אֲשֶׁר תַזְכִּיר" (כגרסת הסורי), והשערה מחקרית ישנה וידועה מציעה כי ריכוז הפולחן למקום אחד בלבד מקורו בספר דברים המאוחר מאוד יחסית. אפשר לדון בכך, אבל הצעת הפתרון החלקית המובאת בשם ד"ר יחיאל בן-נון (אביו של הר' יואל), לפיה "בכל המקום" כאן הוראתו מיוחדת וכו' היא גם דחוקה וגם אינה עונה ממש על השאלה.

עם זאת, גם חוקרי מקרא ימצאו בספר חידושים רבים ומגוונים, ואף הערות שוליים אקדמיות למהדרין, לרבות ציטוטים בלע"ז!…

למען הסר ספק (בעקבות פניות שונות…) – אין לי כל קשר למפעל מקראות, אין לי מושג מתי ייצא הספר אם בכלל ואני לא הדובר של הרב יואל בן-נון:)


סקירה זו פורסמה גם בבלוג "על מקרא, הוראה וחינוך" של ד"ר לאה מזור (בנוסח מעט שונה) – ראו כאן.

4 תגובות על “מפעל 'מקראות' – סקירה ראשונית

  1. Pingback: מפני מה בדברות הראשונות לא נאמר בהן טוב? | ארץ העברים

    • אם אתה מתכוון שהשערת התעודות היא מעין "פתרון גורדי" שמונע ממך להתאמץ ולמצוא פירושים יצירתיים – זה נכון. השאלה מה האמת?…

      • האמת שתורת אמת נתן לעמו אל על יד נביאו נאמן ביתו.
        אבל אותו דוקא לא הייתי מאשים בחוסר החיפוש אחר האמת, בגבולות האמונה המסורתית. צא מהסרט שהאורתודוקסיה תהיה מוכנה לקבל את השערת התעודות…

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים