Home » מקרא » מפני מה בדברות הראשונות לא נאמר בהן טוב?

מפני מה בדברות הראשונות לא נאמר בהן טוב?

באופן מפתיע, למרות ההבדלים הרבים שיש בין שני נוסחי עשר הדברות (שמות כ לעומת דברים ה), את חכמי התלמוד הטרידו שני הבדלים בלבד – "זכור" לעומת "שמור" בדברה הרביעית (שבת), ו"למען ייטב לך" שבדברה החמישית (כיבוד אב ואם).

לגבי ההבדל הראשון (זכור-שמור), תשובתם היתה פשוטה: "זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו" (בבלי ראש השנה כז ע"א). אכן כבר הראב"ע בפירושו לשמות כ תמה מאוד על מאמר זה, ורק אחרי שהתנצל ש"חלילה חלילה שאומר שלא דברו נכונה, כי דעתנו נקלה כנגד דעתם. רק אנשי דורינו יחשבו כי דבריהם כמשמעם ואיננו כן", קבע את הכלל הידוע "כי הטעמים הם שמורים לא המלות" והגיע למסקנה כי למעשה נאמר רק "זכור", אלא שכולם הבינו שהכוונה גם ל"שמור" – ראו שם בדבריו, וכן את מאמרו המעניין של הר' יואל בן-נון (מגדים ט).

לגבי ההבדל השני, מצאנו בתלמוד (בבא קמא נד ע"ב-נה ע"א) התייחסות מפורטת ומעניינת יותר:

שאל רבי חנינא בן עגיל את רבי חייא בר אבא: מפני מה בדברות הראשונות לא נאמר בהם 'טוב' ובדברות האחרונות נאמר בהם 'טוב'?
אמר לו: עד שאתה שואלני למה נאמר בהם טוב, שאלני אם נאמר בהן טוב אם לאו, שאיני יודע אם נאמר בהן טוב אם לאו!
כַּלֵּךְ אצל ר' תנחום בר חנילאי שהיה רגיל אצל ר' יהושע בן לוי שהיה בקי באגדה.
אזל לגביה. אמר לו: ממנו לא שמעתי אלא כך אמר לי שמואל בר נחום…הואיל וסופן להשתבר.

ההנחה הסבירה של כל מפרשי התלמוד הינה כי המונח 'טוב' לגביו נשאלה השאלה, כוונתו למילים "למען יטב לך" המופיעים בדברים ה אך לא בשמות כ – והתירוץ שניתן בסופו של דבר הוא מדרשי באופיו: כיוון שהלוחות הראשונים עתידים היו להשתבר (וכמובן שנותן התורה ידע זאת מראש!), הרי שלו היה נכתב בהם 'טוב', היתה טובה פוסקת מישראל ח"ו. בהמשך אדון בדו-שיח המעניין בין שני האמוראים, אבל לפני כן, הבה ונבדוק האם באמת בדברות הראשונות לא נאמר בהן 'טוב'?

תרגום השבעים ופפירוס נאש

כידוע, תרגום השבעים מעיד לעיתים על נוסח שונה מנוסח המסורה שבידינו (ראו כאן כמה דוגמאות מעניינות).
והנה במצוות כיבוד אב ואם אצלנו – שמות כ פסוק יב – ישנו שינוי מעניין לעומת נוסח המסורה, שכן כך כתוב בתרגום השבעים:

τίμα τὸν πατέρα σου καὶ τὴν μητέρα σου, ἵνα εὖ σοι γένηται, καὶ ἵνα μακροχρόνιος γένῃ ἐπὶ τῆς γῆς τῆς ἀγαθῆς, ἧς Κύριος ὁ Θεός σου δίδωσί σοι
ובעברית –
כבד את אביך ואת אמך למען ייטב לך ולמען יאריכון ימיך על האדמה הטובה אשר נתן ה' לך.

פפירוס נאשכלומר, שתי תוספות ישנן כאן לעומת נוסח המסורה:
א. "למען ייטב לך" (כמו שמופיע בדברים).
ב. "הטובה" ביחס לאדמה – כאשר התוספת האחרונה אינה קיימת בדברים, בנוסח שלנו.
עד שנת 1903 ההנחה הרווחת היתה כי תרגום השבעים ביצע כאן מה שנקרא 'הרמוניזציה' (האחדה) עם הנוסח בדברים, כפי שעשו – וביתר שאת – גם בחומש השומרוני.
אלא שבינואר 1903 פירסם החוקר סטנלי קוק (Stanley A. Cook) מקיימברידג' ניתוח טקסטואלי של פפירוס עתיק, שנמצא כמה שנים קודם לכן במצרים ונרכש ע"י וולטר נאש (Walter Nash).
הפפירוס הכיל קטע של עשר הדברות ובסופו – שם הוא נקטע – הופיעה תחילת פרשיית "שמע ישראל" (דברים ו).
פרסום הפפירוס – שנקרא מאז "פפירוס נאש" – היווה 'מפץ קטן' בתחום חקר נוסח המקרא, שכן הוא תוארך למאה ה-1-2 לפני הספירה ובכך היה הטקסט הדמוי-מקראי הקדום ביותר שנודע עד אז. גילוי מגילות מדבר יהודה, כחצי מאה מאוחר יותר, הוביל למפץ גדול הרבה יותר, אבל גם כיום פפירוס נאש נחשב לאחד הממצאים המסקרנים ביותר בתחום.
בתמונה לעיל ניתן לראות את הפפירוס כולו, כשבמרכזו מודגש הקטע הרלוונטי אלינו – הדברה החמישית. וככה זה נראה מקרוב בשחור-לבן (לשם בהירות) + פענוח מילולי:

פפירוס נאש - הדברה החמישית

"כבד את אביך ואת אמ[ך למען]
ייטב לך ולמען יאריכון ימיך על האדמה [אשר]
יהוה אלהיך נתן לך"

כלומר – התוספת שהוסיף תרגום השבעים, קיימת גם בפפירוס נאש! (אגב, ייתכן שהתרגום – שבוצע כבר במאה ה-2-3 לפנה"ס, קדם לפפירוס).

פפירוס זה, ניתן לסמוך עליו?

אמנם, הדברים אינם כה פשוטים – שכן הבעיה המרכזית בפפירוס היא כמובן שאלת המקור המצוטט בו – כלומר, האם כותב הפפירוס העתיק משמות או מדברים?
מצד אחד, הדברה הרביעית (שבת) מצטטת מילה במילה (כמעט) את נוסח המסורה בשמות – הנימוק הוא בריאת העולם ולא יציאת מצרים.
מנגד, בדברה העשירית (לא תחמוד) מופיע הנוסח שבדברים, וגם פרשיית "שמע ישראל" המופיעה בסוף הפפירוס, מקורה כמובן בדברים ו, מייד לאחר עשר הדברות שם!
בנוסף, יש ששיערו כי הפפירוס כלל אינו קטע מהתורה, אלא קטע מתוך סידור תפילה קדום, על פי עדות המשנה (תמיד ה, א) כי בימי בית שני היו נוהגים לומר את עשר הדברות וקריאת שמע כל בוקר. ויש ששיערו שזהו קטע מתוך תפילין עתיקות, בהן נהוג היה לכתוב – שלא כהלכה המקובלת בידינו – גם את עשר הדברות. לפי השערות אלו, הסופר שכתב את הפפירוס ממילא לא התכוון לצטט במדויק אלא לתת 'נוסח ליטורגי' של הדברות, ובו אין מניעה לשלב נוסחים משמות ודברים יחדיו.

אלא שהשערות אלו אינן מסבירות את השינויים הקיימים בפפירוס ואינם קיימים לא בשמות ולא בדברים – ובאופן מפתיע הן כן קיימות בתרגום השבעים!
למשל בדברה הרביעית (שבת) מופיעים בפפירוס שני שינויים לעומת המסורה, הקיימים גם בתה"ש: "לא תעשה בה כל מלאכה… עלכן ברך יהוה את [יום] השביעי…" (המסורה גורסת "בוהשבת" בהתאמה).
מכאן כנראה שהפפירוס אכן מייצג נוסח של התורה שעמד גם בפני המתרגמים ליוונית.
אגב, בפוסט קודם סקרתי את מפעל 'מקראות' של הר' יואל בן-נון במסגרתו יצא לאור קובץ PDF על פרשת יתרו – וכפי שהערתי שם, אין כמעט התייחסות לביקורת נוסח המקרא, למעט בעמ' 139-140. בעמ' אלו מתייחס הר' בן-נון גם לפפירוס נאש, אך לא מזכיר את השינוי של "למען יטב לך" והתאמתו לתרגום השבעים, וחבל.

על פי שניים עדים יקום דבר?!

לכאורה, הנה לנו שתי עדויות טקסטואליות מהמאות הראשונות לפני הספירה (=תקופת הזוגות – ראשוני התנאים!), לפיהן נוסח עשר הדברות בשמות היה שונה במעט מזה המצוי בידינו כעת.
אלא שבמקרה של "למען יטב לך", אין לי כמעט ספק שנוסח המסורה הוא המקורי, ומילים אלו הינן תוספת שהועברה לכאן מספר דברים – וזאת משני נימוקים לפחות:

א. נימוק לשוני

הביטוי "למען ייטב לך" או "אשר יטב לך" מופיע אך ורק בספר דברים, מספר רב של פעמים –
ד, מ; ה, טו; ו, ג; ו, יח; יב, כה; כב, ז  (ראו כאן).
אמנם יש עוד ביטוי דומה בברא' מ, יד וכן ברות ג, א – אך אין ספק כי הביטוי הינו 'דברימי' מובהק.

ב. נימוק ענייני

מעבר להיבט הלשוני, גם בהיבט הענייני אין ספק כי הטעמה שכזו אופיינית מאוד לספר דברים בכלל, ולעשר הדברות שבו בפרט –
אם נשים לב נראה כי ספר דברים כולו מניע את העם לקיים את המצוות מתוך אהבת ה', ולא מתוך יראה (הביטוי אהבת ה' מופיע – שוב – רק בספר דברים!) – והוא חוזר שוב ושוב על הטובה שתצמח לעם מקיומן של המצוות והליכה בדרך הישר והטוב בעיני ה'.
גם בעשר הדברות עצמן, הנימוק של שמירת השבת בדברים אינו הנימוק ה'קוסמי' של ספר שמות, אודות בריאת העולם בששה ימים, כי אם הנימוק המוסרי של "למען ינוח עבדך ואמתך כמוך" (אמנם יש להדגיש כי נימוק זה מופיע גם בשמות כג, יב!)
יתירה מכך – גם תיאור החרדה שנפלה על העם בספר שמות שונה מזה שבספר דברים –
בשמות (כ, טז) אומר משה לעם הירא:

אַל תִּירָאוּ כִּי לְבַעֲבוּר נַסּוֹת אֶתְכֶם בָּא הָאֱלֹהִים וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ

כלומר, טוב שאתם יראים, זו המטרה!
בדברים (ה, כד-כה) לעומת זאת, הסגנון שונה לחלוטין:

וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי שָׁמַעְתִּי אֶת קוֹל דִּבְרֵי הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבְּרוּ אֵלֶיךָ הֵיטִיבוּ כָּל אֲשֶׁר דִּבֵּרוּ.
מִי יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם לְיִרְאָה אֹתִי וְלִשְׁמֹר אֶת כָּל מִצְו‍ֹתַי כָּל הַיָּמִים לְמַעַן יִיטַב לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם לְעֹלָם.

שימו לב ל"טוב" המופיע כאן פעמיים, לעומת היראה המופיעה פעמיים בספר שמות!

לכן נראה כי במקרה הזה (וברוב המקרים, אגב) נוסח המסורה הוא האותנטי, ותרגום השבעים ופפירוס נאש מהווים 'עיבוד הרמוני' שלו, בהתאמה לדברים.

האמנם האמוראים לא היו בקיאים בפסוקים?!

אם נחזור לדו-שיח בין שני האמוראים בו פתחתי, נתמה כמובן – כמו כמה ממפרשי התלמוד – מה פשר תשובתו המשונה של  רבי חייא בר אבא, שדחה את ר' חנינא בדברים?
אלא שדיון בתשובה זו חורג כבר מגבולות הפוסט הזה – ולכן איאלץ לנקוט בגישתו של ר' חייא עצמו, ולדחות אתכם לפוסט הבא:)

 

3 תגובות על “מפני מה בדברות הראשונות לא נאמר בהן טוב?

  1. Pingback: האם יש משמעות להבדלי ניסוח בתורה? בין רחב"א לראב"ע | ארץ העברים

  2. המצב שבו מלכתחילה הבורא מאפשר לאדם אורך ימים, אך מונע ממנו את הגישה אל ה'טוב', מוכר לנו מגן עדן, שבו נאסרה על האדם האכילה מפרי 'עץ הדעת טוב…'.
    לא עמד האדם בכך. מצא אישה מצא 'טוב'. ותרא האישה את העץ כי 'טוב' הוא ונתאוותה אל הטוב. אך לשאיפה לטעום את טעם הטוב ולהתענג עליו, יש מחיר כבד. בשאיפה להתענג על הטוב, טמונה גם סכנה גדולה, שמא תביא השאיפה לאושר גם אל הטוב המזוייף – אל הרע.
    מעתה, צריך לעמול בזיעת אפים, עד שלומדים לברר את הטוב האמיתי מתוך הרע. 'רבים אומרים מי יראנו טוב נסה עלינו אור פניך ה" – ואין זוכים באור מן ההפקר.
    אף בסיני, חוו ישראל את גילוי האמת, אך אמת שאינה מליאה בהרגשת ה'טוב' סופה להשתבר, ומעתה צריך לפנות שוב אל הדרך הארוכה – להשיג מחדש את ה'טוב', את חיבור האמת האלקית אל הלב האנושי.
    אף כאן חשה 'האישה' וראתה שנית את בשורת הטוב: 'ותרא אותו כי טוב הוא', את מי שימלא את הבית אורה, מי שינחה את העם בדרך הארוכה אל הטוב.
    ומשה מנחה את עמו, כיצד משיגים את הטוב, כיצד מפנימים אותו בלב?
    לא די 'לזכור' את יום השבת. יש 'לשמור' אותו, לצפות לו בתשוקה. 'נפשי לה' משומרים לבוקר שומרים לבוקר'.
    לא די לא 'לחמוד' את אשר לא לנו. אסור אף 'להתאוות' לו בלב.
    לא די לזכור שיש בורא לעולם, הטוב ומטיב לנו. האדם צריך להידבק בכל הווייתו במידותיו של בוראו, לדאוג לעבדו ולאמתו למען ינוחו כמוהו. לא לראות זאת רק כמעשה חסד, אלא להזדהות עם מה שעובר על העבד. הזדהות שיכולה לבוא רק מצד מי בעצמו טעם את טעם העבדות.
    וכשמכירים את עומק הרע, יודעים להכיר גם את עומק הטוב, מכירים טובה לבוראנו ולהורינו, שגידלונו לדרך הטוב.
    וכשאדם מצפה לטוב וסולד מהרע, מיטיב ומכיר טובה – נפשו מתחברת אל הטוב. לא רק יודעת, אלא ממש טועמת 'את האור כי טוב'.

    בברכה, ש.צ. לוינגר

    • סגנון ה"פנייה האישית" שזור בספר דברים לכל ארכו. מה שהביא הרבה מחכמינו לטעון שמשנה תורה משה מפי עצמו אמרו. '…"אֵלֶּה הַדְּבָרִים" זש"ה "מוכיח אדם אחרי". א"ר יהודה ב"ר סימון: מהו אחרי? אמר הקב"ה כביכול משה הוכיחני אחר ישראל והוכיח לישראל אחרי…' (מדרש רבה).
      הרא"י השל בספר "תורה מן השמים באספקלריה של הדורות" חלק ב' מוכיח (בגאונות אופיינית) מעשרות מאמרי חז"ל שהדעה הזו הייתה רווחת מאוד בין התנאים והאמוראים. לשיטתו הם כמובן תלמידי רבי ישמעאל ואכמ"ל.
      האמונים על פסק הרמב"ם יצרכו לפרש שאמנם משה אמר את הדברים מפי עצמו אבל 'כתיבת' הדברים בפועל בתורה הייתה על פי ה', כמו שפירש האברבנאל בהקדמתו לספר (אם כי לשיטתו רק הקללות אמר מפי עצמו).
      אך השל שם גם מראה שתלמידי רבי עקיבא שללו בתוקף כל פירוש המשתמע ממנו שמשה "כתב" "אמר" או "עשה" משהו על פי עצמו. כך למשל מתפרשת כוונת המדרש האומר שמשה הרג את המצרי בשם המפורש- כלומר על פי ה'! וזה עוד לפני מתן תורה… לדעת השל יש כאן ויכוח עם שיטת בית המדרש של רבי ישמעאל, ובאפולוגטיקה החז"לית נהוג כידוע להביא דוגמאות קיצוניות כדי לעקור את הדעה הפסולה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים