Home » מקרא » האם יש משמעות להבדלי ניסוח בתורה? בין רחב"א לראב"ע

האם יש משמעות להבדלי ניסוח בתורה? בין רחב"א לראב"ע

בפוסט הקודם הצגתי את אחד ההבדלים המהותיים בין עשר הדברות בשמות כ לבין אלו בדברים ה, הלא הוא  הביטוי "למען יטב לך" המופיע לפי נוסח המסורה רק בדברים, ולא בשמות – אך בתרגום השבעים וכן בפפירוס נאש הוא מופיע בשני המקומות.
סיימתי במסקנה לפיה במקרה זה על פי עד אחד (=המסורה) יקום דבר, בשל אופיו ה'דברימי' של הביטוי "למען ייטב לך".

עכשיו הגיע הזמן לבחון שוב את התייחסות האמוראים להבדל הזה, והנה שוב הציטוט המלא (בבא קמא נד ע"ב-נה ע"א):

שאל רבי חנינא בן עגיל את רבי חייא בר אבא: מפני מה בדברות הראשונות לא נאמר בהם 'טוב' ובדברות האחרונות נאמר בהם 'טוב'?
אמר לו: עד שאתה שואלני למה נאמר בהם טוב, שאלני אם נאמר בהן טוב אם לאו, שאיני יודע אם נאמר בהן טוב אם לאו!
כַּלֵּךְ אצל ר' תנחום בר חנילאי שהיה רגיל אצל ר' יהושע בן לוי שהיה בקי באגדה.
אזל לגביה. אמר לו: ממנו לא שמעתי אלא כך אמר לי שמואל בר נחום… הואיל וסופן להשתבר.

מה זאת אומרת לא יודע?!

no_idea_meme

נביט שוב ונראה מה בעצם קורה כאן –
רבי חנינא שואל את רבי חייא בר אבא (רחב"א) שאלה בפשט המקראות: מדוע בנוסח עשר הדברות בדברים נאמר במצוות כיבוד אב ואם "למען יטב לך", ואילו בשמות זה לא נאמר.

ומה עונה לו רחב"א?
שלא זו בלבד שאין לו מושג למה, אלא שהוא אפילו לא יודע האם ההבדל הזה בכלל קיים!
ואם לא די בכך, מוסיף רחב"א ו'מסלק' (כַּלֵּךְ = כַּלִּה דבריך ולֵךְ!) את השואל אל אמורא אלמוני יחסית, הבקי באגדה, אולי הוא יעזור במשהו…

וכאילו כדי להגדיל קושיה ולהאדירה, באו בעלי התוספות במקום אחר (בבא בתרא קיג ע"א, ד"ה "תרוייהו") והוכיחו מכאן כי "פעמים שלא היו בקיאין [האמוראים] בפסוקים" – שהרי הנה מודה רחב"א בפה מלא שהוא לא יודע אם "למען יטב לך" כתוב או לא כתוב בספר שמות…

מפרשים רבים ניסו להסביר את התמיהות העולות מהסיפור – ראו כאן למשל סקירה ממצה מאת ד"ר יחזקאל מרגלית – ואמרתי אענה גם אני חלקי עמהם.
אבל כדי לתת תשובה טובה, צריך לעמוד בדיוק על שלוש התמיהות בסיפור:

  • וכי ר' חייא בר אבא, החכם הגדוללא ידע את עשר הדברות על-פה? והלא באינספור מקומות בתלמוד ובמדרשים נראה שהאמוראים שלטו לא רק בתורה, אלא גם בנביאים ובכתובים, לרבות פסוקים נידחים בדברי הימים, איוב ועוד!
  • ונניח שלא ידע – מדוע לא ענה בפשטות: "איני יודע"? (וראו כאן, שמעלתו היתה שלא בוש לומר 'לא שמעתי'!) ומה פשר האריכות הסרקסטית-משהו בדבריו?
  • ונניח שלא ידע ומשום אי-נעימות האריך מעט בדבריו – מדוע לא הפנה אותו אל מישהו הבקי במקרא? מה עניין אגדה לכאן? 

"כי הטעמים הם שמורים, לא המִּלּוֹת"

אשר על כן נראה לי העני בדעת, כי ר' חייא ידע גם ידע את ההבדל בנוסח בין עשר הדברות בשמות לעומת דברים – אלא שר' חייא נקט בשיטת הראב"ע לפיה אין לייחס משמעות לשינויים קלים בניסוח בין שתי פרשיות בתורה.
ואלו דברי הראב"ע הידועים, בפירושו לפרקנו (שמות כ, א), לאחר שהוא מונה את כל הקושיות שיש לו על השינויים בין שני נוסחי עשר הדברות, ומסתייג מהבנה פשוטה של פירוש חז"ל ('שמור וזכור בדיבור אחד נאמרו'), כביכול שני הנוסחים נאמרו למעשה בבת-אחת וכדומה:

אמר אברהם המחבר:
משפט אנשי לשון הקודש פעם יבארו דבורם באר היטב ופעם יאמרו הצורך במלות קצרות שיוכל השומע להבין טעמם.
ודע כי המלות הם כגופות והטעמים הם כנשמות והגוף לנשמה כמו כלי. על כן משפט כל החכמים בכל לשון שישמרו הטעמים ואינם חוששים משנוי המלות, אחר שהם שוות בטעמן…
כי הטעמים הם שמורים, לא המִּלּוֹת.

ויתירה מכך – מהמילים "כאשר צוך ה' אלהיך" המופיעות רק בדברים אך לא בשמות, מסיק הראב"ע כי "עשרת הדברים הכתובים בפרשה הזאת דברי השם בלי תוספת ומגרעת, והם לבדם הכתובים על לוחות הברית… ועשרת הדברים הכתובים בפרשת ואתחנן הם דברי משה. והראיה הגמורה ששם כתיב פעמיים: כאשר צוך ה' אלהיך".
כלומר – לדעת הראב"ע, מבחינה 'היסטורית' נאמר למשה בסיני רק הנוסח המופיע בשמות ולא זה המופיע בדברים, ואין צורך להידחק ולומר ששניהם נאמרו בדיבור אחד וכדומה.

כוונתו הנסתרת של רחב"א בתשובתו

אם נחזור לענייננו, הרי שלו נניח שרחב"א סבר כראב"ע, ייקל עלינו להבין את תשובתו הנמלצת לר' חנינא –
מכיוון שהוא עצמו היה מרודפי הפשט, וסבר כי אין משמעות בכלל לשאלה מדוע נאמר כאן בנוסח זה ושם בנוסח אחר, ענה לו בצורה מרומזת שהוא כביכול אינו יודע האם יש הבדל – כשכוונתו היתה שאינו יודע האם ישנה משמעות להבדל.
אלא כיוון שבן-שיחו חיפש תשובה דרשנית, מעין 'וורט' נחמד, ענה לו בעוקצנות-מה שיכלה דבריו ויילך אצל אמורא הבקי באגדה – שהרי זה מה שהוא מחפש…
והנה תשובתו השנונה של רחב"א עם [ההסברים שלי]:

עד שאתה שואלני למה נאמר בהם טוב, שאלני אם נאמר בהן טוב אם לאו, שאיני יודע אם [יש משמעות בכלל לשאלה האם] נאמר בהן טוב אם לאו!
[אלא כיוון שוורט אתה מבקש] כַּלֵּךְ אצל ר' תנחום בר חנילאי שהיה רגיל אצל ר' יהושע בן לוי שהיה בקי באגדה [ולא במקרא…]

וראיה יפה לפירושי זה מצאתי במעשה המפורסם הבא (סוטה מ ע"א):

ר' אבהו ור' חייא בר אבא איקלעו לההוא אתרא – רבי אבהו דרש באגדתא רבי חייא בר אבא דרש בשמעתא.
שבקוה כולי עלמא לרבי חייא בר אבא ואזול לגביה דר' אבהו.
חלש דעתיה.
אמר ליה: אמשל לך משל למה הדבר דומה. לשני בני אדם, אחד מוכר אבנים טובות ואחד מוכר מיני סידקית. על מי קופצין – לא על זה שמוכר מיני סידקית?
כל יומא הוה מלוה רבי חייא בר אבא לרבי אבהו עד אושפיזיה משום יקרא דבי קיסר. ההוא יומא אלויה רבי אבהו לרבי חייא בר אבא עד אושפיזיה ואפילו הכי לא איתותב דעתיה מיניה.

הנה לנו ראיה כי רחב"א העדיף שמעתא על פני אגדה, וחש עלבון מכך שמעמדה של האגדה היה חשוב בעיני העם יותר מזה של השמעתא!

ועל פירוש זה נאמר: "הם-הם הדברים שנאמרו לו למשה בסיני…"
(אמנם החכם השלם כמוהר"ר שמשון צבי לוינגר הציע בהערותיו לקונטרסי הסבר אחר – אבל אין מקרא יוצא מידי פשוטִי:)

7 תגובות על “האם יש משמעות להבדלי ניסוח בתורה? בין רחב"א לראב"ע

  1. דומני, שכוונת ראב"ע אינה ש'אין משמעות לשינויי נוסח'. אדרבה, העובדה שספר דברים מהווה ביאור לתורה, היא המחייבת הבדלים המהוים פרשנות.
    לדעת ראב"ע, אין הדברות שבספר דברים גירסא חלופית לנוסח הדברות, אלא מסירת הדברים ב'פראפראזה', וכל 'הבדל' יש לו מטרה פרשנית.

    ולגבי רבי חייא בר אבא –
    הוא מבין משאלתו של רבי חנינא בן עגיל, שרחב"ע מניח שההבדלים בין נוסח הדברות בשמות ובדברים משקפים הבדל בין הנוסח שהיה בלוחות הראשונים לבין הנוסח שהיה בלוחות השניים. על הנחה זו אומר רבי חייא בר אבא 'איני יודע', שכן יש מקום לומר שהנוסח שהיה כתוב הן בלוחות הראשונות והן בשניות הוא אותו נוסח, ואפשר שבלוחות – שיועדו לעדות לעם – נכתב הנוסח המבואר יותר, הנוסח שבספר דברים.
    לפיכך, מפנה רבי חייא בר אבא את השואל למומחה בתחום האגדתא, שהוא המוסמך להכריע בשאלה מעין זו.

    בברכה, ש.צ. לוינגר

  2. 1. הסברא שדוקא הנוסח שבספר דברים הוא שנכתב בלוחות, יכולה להסתייע בכתוב: 'את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם בהר… ויכתבם על שני לוחות אבנים ויתנם אלי' (דברים ה,יט).

    2. דייקנותו של רבי חייא בר אבא במסירת שמועותיו של רבו מצויינת בברכות לח,ב. אף הנשיא המליץ עליו: 'הרי שלחנו לכם אדם גדול, שאינו בוש לומר לא שמעתי' (ירושלמי חגיגה פרק א, הלכה ח. מובא בערכו ב'אנציקלופדיה לחכמי התלמוד והגאונים' מאת ד"ר מרדכי מרגליות). מובנת, איפוא, זהירותו שלא להכריע בתחום שאינו במרכז עיסוקו והתמחותו.

    • חזקו עליי דבריך בשתי התגובות לעיל, ולכן אשתדל להשיב על ראשון ראשון:
      תגובה 1 –
      האם הראב"ע חשב שאין משמעות לשינויי נוסח – אבל זה מה שהראב"ע כותב בפירוש: "על כן משפט כל החכמים בכל לשון שישמרו הטעמים ואינם חוששים משנוי המלות", כלומר – אין לחפש משמעות מיוחדת בשינוי המילות כל עוד הטעם לא משתנה.
      מה הבין רחב"א משאלת רחב"ע – זה רעיון! עדכנתי את הפוסט בהתאם.
      תגובה 2 –
      1. הנוסח בדברים הוא זה שהיה על הלוחות – כמו שכתבת בשם רחב"א, גם זו אפשרות… אבל יש פסוק אחד שכנראה לא מאפשר זאת, והוא פס' טז: "כבד את אביך ואת אמך *כאשר צוך ה' אלהיך*" – והיכן ציוום?
      2. מעלותיו של רחב"א – אם תשים לב, הפניתי בפוסט לדברי ר' יודן נשיאה אודותיו, שאינו בוש לומר לא שמעתי – ומכאן גדלה התמיהה מדוע לא ענה לרחב"ע "לא שמעתי", אלא האריך בדבריו?

      חזק וברוך!

      • בס"ד ער"ח ניסן ע"ו

        לאברהם – שלום רב,

        דווקא איזכור 'כאשר צוך ה' אלקיך' בנוסח הדברות שבספר דברים, מתיישב יפה עם הצעתי שהנוסח שנכתב בלוחות שניתנו ארבעים יום אחרי מעמד הר סיני הוא הרחבה וביאור של מה שנאמר בעל פה במעמד הר סיני.

        בברכה, ש.צ. לוינגר

  3. כדאי לציין לדברי המכילתא, ממנה משמע שהביטוי 'נאמרו בדיבור אחד' אינו מורה בדוקא על סימפוניה של שני קולות הנשמעים יחד, אלא על נתינת מקום לניגודים, ל'כלל שיש בו גם יוצאים מן הכלל'.
    וכך אומרת המכילתא:
    'זכור ושמור – שניהם נאמרו בדיבור אחד.
    'מחלליה מות יומת', 'וביום השבת שני כבשים' – שניהם בדיבור אחד נאמרו.
    'ערות אשת אחיך' ו'יבמה יבא עליה' – שניהם נאמרו בדיבור אחד.
    'לא תלבש שעטנז' ו'גדילים תעשה לך' – שניהם נאמרו בדיבור אחד.
    מה שאי אפשר לאדם לומר כן, שנאמר 'אחת דבר אלקים שתים זו שמענו', ואומר 'לא כה דברי כאש נאם ה".
    (מסכתא דבחודש, פרשה ז)

    החשיבה המורכבת, המגשרת בין ניגודים ונותנת מקום לכל אחד מהם, היא מידתו של הקב"ה 'מלך שהשלום שלו', שהוא לבדו יכול ליתן מקום בעולמו גם לאור וגם לחושך, גם לאש וגם למים.
    רק כשזוכה האדם ב'אור פניו' של הקב"ה, אז חיכול אף הוא לזכות במידת השלום.

    בברכת השלום, ש.צ. לוינגר

    מעניין גם הפירוש שמציעה המכילתא בהמשך: "'זכור' – מלפניו, ו'שמור' – מלאחריו. מכאן אמרו: מוסיפין מחול על הקודש…".
    ה'זכירה', היא הציפיה מתוך תשוקה אל השבת, המביאה להקדים את קבלתה מבעוד יום. ה'שמירה', היא לבל יפוג טעמה של השבת, שמירה על ההתעלות שהושגה ביום השבת שתמשיך ללוותנו גם בחיי המעשה, הבאים עלינו לטובה!

  4. Pingback: מפני מה בדברות הראשונות לא נאמר בהן טוב? | ארץ העברים

  5. Pingback: בעקבות הזמן האבוד 2 – שלב ההסברים | ארץ העברים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים