Home » מקרא » מזבח שנעקר ממקומו – על הציווי של מזבח הקטורת

מזבח שנעקר ממקומו – על הציווי של מזבח הקטורת

לאחר פירוט ארוך מאוד של מבנה המשכן וכל כליו (פרקים כה-כז), של בגדי אהרן ובניו הכהנים (פרק כח) ושל הקרבנות שעל הכהנים להקריב כדי לחנוך את המשכן (פרק כט), מסתיים לו פרק כט בפסוקים החגיגיים הבאים:

כט (מה) וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים. (מו) וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיהֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְשָׁכְנִי בְתוֹכָם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיהֶם.

[נ.ב.]

ל (א) וְעָשִׂיתָ מִזְבֵּחַ מִקְטַר קְטֹרֶת עֲצֵי שִׁטִּים תַּעֲשֶׂה אֹתוֹ. (ב) אַמָּה אָרְכּוֹ וְאַמָּה רָחְבּוֹ רָבוּעַ יִהְיֶה…

השאלה אליה רמזתי ב- נ.ב. נשאלת מאליה: מה פתאום 'נדחף' לכאן הציווי על מזבח הקטורת?! והלא הציווי על כל כלי המשכן (למעט הכיור, שאיננו ממש כלי – וראו להלן) נעשה כבר בפרשת תרומה!
חדשים גם ישנים ענו על השאלה הזו בכל מיני דרכים, והנה סקירה ממצה של הפתרונות שניתנו לשאלה זו:

הפתרון המעורפל – ???

טקסטים יהודיים יכולים להיות די מעורפלים (ראו כאן), ובמקרה שלנו שניים מגדולי הפרשנים אכן נוקטים בלשון מעורפלת, ואני לא זכיתי להבינם – אם כי אודה שלא מצאתי את הזמן להתעמק יתר על המידה, לכן פשוט אצטט אותם כפי שהם:

  • ראב"ע (לשמות כה, כב)- "והתשובה בדרך משל: כי הכבוד לא ימוש. על כן הארון דמות כסא. והנה מנורה ושולחן ערוך. על כן לא הזכיר מזבח הקטורת רק אחר מזבח העולה, בעבור שיזהיר לא תעלו עליו עולה ומנחה ונסך. ומשה הזכירו לבני ישראל אחר המנורה וכן במעשה."
  • רמב"ן – "אבל הטעם להזכירו כאן אחר המשכן וכל כליו והקרבנות בעבור שאמר בתשלום הכל ונקדש בכבודי, ושכנתי בתוך בני ישראל, אמר כי עוד יתיחד להם שיעשו מזבח מקטר קטרת להקטיר לכבוד השם, וזהו רמז שנמסר למשה רבינו שהקטרת עוצרת המגפה…"

הפתרון 'המושלם' – cut & paste

מם - מזבח הקטורת בנוסח השומרוניבניגוד לעירפול הנ"ל, החומש השומרוני העדיף להיות ברור וחד-משמעי, והוא פתר את הבעיה בשיטת 'גזור והדבק' (ככל הנראה) – אצלו הפרשיה הזו כולה נמצאת באמצעה של פרשת תרומה (ליתר דיוק, אחרי פס' לה בפרק כו), כלומר – בין הציווי על השולחן הנמצא בקודש לבין הציווי על מזבח העולה, הנמצא בחצר. זה מקום מתאים מאוד – בכל שבעת המקומות בהם מוזכר מזבח הקטורת בספר שמות הוא תמיד מופיע בין השולחן והמנורה לבין מזבח העולה (הארת הר' אלחנן סמט במאמרו) – ולכן כמעט ברור שמעתיק החומש השומרוני פשוט גזר את הפרשיה משם והעתיק אותה לכאן, כדרכו ליישר הדורים ולהחליק בעיות בנוסח המקרא.
הערה קטנה לגבי החומש ה'שומרוני' – חשוב להדגיש כי הוא אינו 'המצאה פרטית' של עדת השומרונים. לאחר גילוי מגילות ים המלח התברר כי נוסחים דומים היו קיימים כבר אצל כתות ים המלח, שאין להם כל קשר לשומרונים 'שלנו' – השומרונים פשוט אימצו לעצמם מתישהו אחד מהנוסחים הללו, והוסיפו שכבה דקה של תיקונים פולחניים הקשורים להר גריזים וכדומה.

הפתרון הביקורתי – קטע שנוסף מאוחר יותר

בהנחה ונוסח המסורה הינו עיקר והקטע האמור אכן נמצא מחוץ למקומו, הרי שחריגה בולטת שכזו מזמינה מאליה את ההסבר הביקורתי הוותיק לפיו הציווי על מזבח הקטורת הוא תוספת מאוחרת מידיו של עורך אלמוני כלשהו (מקור Pהמאוחר מ- P), שמצא (או שהמציא…) יום אחד את הקטע אודות הציווי הזה ודחף אותו היכן שדחף. כמובן שהסבר זה קשה לקבלו, וכך כותב קאסוטו בפירושו לשמות (עמ' 272):
"אי אפשר להניח, כפי שהניחו רוב החוקרים [עד תקופתו], שיש כאן הוספה מאוחרת וזרה לעניין המקורי, וזה משום שני טעמים: א) שאילו בא מישהו להוסיף הוספה מעין זו, היה מוסיף אותה במקומה, ולא חוץ למקומה; ב) שהמחקר הארכיאולוגי הוכיח את מציאות מזבחות קטורת בעלי ארבע קרנות בארץ ישראל (כבר במאה הי' לפני סה"נ במגידו), ואף אם נייחס אותם למקדשים אליליים, לא ייתכן שיחסר מזבח כזה במקדש הישראלי" [הנה דוגמאות למזבחות כאלו].
הצעה קונספירטיבית יותר טענה כי מדובר בניסיון 'פולמוסי' לדחוק את מזבח הקטורת מתודעת המקדש, בשל השימוש האסור שנעשה בקטורת  – אך גם הסבר זה דינו להידחות, שכן אם מישהו הצליח להזיז את ציווי המזבח ממקומו, מדוע לא מחק אותו וזהו? ומדוע לא נגע במקומות הרבים האחרים בהם הוא מוזכר?

הפתרון הפשטני – עבודת עריכה לקויה

בניגוד לפתרון הביקורתי, טוען פרופ' מנחם הרן כי אין ספק והציווי אודות מזבח הקטורת הינו מקורי ושייך לאותה 'שכבה' אליה שייכים שאר הציוויים בפרשת תרומה. אלא שלדבריו [ההדגשות שלי]:
"ודאי שהצורה שבה כתובות וערוכות פרשיות ס"כ [ספר כהנים] לפנינו אינה מתאימה לתביעות הטעם הקלאסי… אם נתגלגלה הפיסקה הנזכרת שלא למקומה, רשאים אנו אף לומר, שהעורכים עצמם לא הקפידו לשלבה במקומה הנכון, וזה משום שכך היתה שיטת העריכה – שיטה שלא כבשה כל צרכה את החומר והשאירה מקום לאיחויים רופפים. זה הכלל: סדר סכימאטי וקפדני למדי יש בעולמו הרוחני של ס"כ, במשטרו הפולחני, במושגיו, אבל לאו דוקא בהרצאת דבריו ועוד פחות מזה בעריכת מגילותיו".
אגב, הרן מוסיף חידוש מעניין שראוי לעיון נפרד, לפיו העבודה בתוך המשכן עצמו (=ה'קודש') נועדה רק לכהן הגדול והיתה אסורה על הכהנים האחרים – בניגוד לחז"ל ובניגוד לדעת רוב החוקרים.

הפתרון המטפיזי – מזבח הקטורת נועד לאדם, לא לה'

בניגוד לפתרון הפשטני הנ"ל, מספר פרשנים ביקשו לעמוד על תפקידו הייחודי של מזבח הקטורת לעומת שאר הכלים:

  • קאסוטו (בפירושו לשמות, עמ' 273) מציע, כי בניגוד לשאר הכלים שנועדו לסמל את שכינת האלהות כפי שהיה מקובל בעידן ההוא, קרי "מושב אלהי הכולל בתוכו כיסא, הדום, מנורה, שולחן… אבל לא כלי מקביל למזבח הקטורת", הרי שמזבח הקטורת עצמו נועד "לפולחן האלהות מצד בני האדם", ולכן מקומו אינו בפרשת תרומה.
  • הר' אלחנן סמט – במאמרו שציינתי לעיל מציע הר' סמט הסבר דומה – ללא איזכור פירושו של קאסוטו – כי בניגוד לשאר הכלים שנועדו לשירות ה', מזבח הקטורת נועד לאפשר לאדם להתוועד עם ה', כמו הארון שנועד לשם כך בדיוק. לכן ציווי הכלים בפרשת תרומה פותח באמת בארון, והוא מסיים במזבח הקטורת, תוך הדגשת מעמדו המיוחד ע"י הפרדתו משאר הכלים (אך ראו להלן הסבר הפוך לחלוטין של הר' שרקי).

הפתרון הטכני – מזבח הקטורת למעשה לא הכרחי

בניגוד לכל הפתרונות שהוצעו עד כה, ושראו במזבח הקטורת אלמנט חשוב ומרכזי, מספר פרשנים נקטו בגישה לפיה מזבח הקטורת למעשה כלל אינו הכרחי במשכן (!) –

  • ספורנו – מזבח הקטורת אינו נדרש להשכנת השכינה ואינו נדרש לגילוי כבוד ה', אלא רק לכבד את ה', ולכן נדחה ציוויו עד לכאן.
  • ר' משה גלאנטי (מובא אצל הר' סמט) – בזבחים נט. אמר רב גידל אמר רב: "מזבח שנעקר – מקטירין קטורת במקומו", אלא שהגמרא אינה מביאה כל מקור לדין זה. הרמ"ג מציע כי עצם 'עקירת' הציווי על מזבח הקטורת ממקומו והכללתו בפרק ל', היא-היא המקור לדברי רב, לפיהם מזבח זה אינו הכרחי וניתן להסתדר בלעדיו.

הסבר מעניין נוסף הציע אהרן שטכלברג במאמר הזה, אחרי שהוא מוסיף ומקשה מפרשת הקטורת עצמה (שמות ל, לד-לו) בה לא מוזכר ולו ברמז כי הקטורת ניתנת ע"ג מזבח הזהב! לדעתו, "פשוטו של מקרא מורה כי אהרן היה נכנס אל קודש הקודשים בכל יום, לבוש בבגדי הכהן הגדול… ונותן מהקטורת לפני העדות ממש". אלא שאחרי מות שני בני אהרן, נאלץ הקב"ה כביכול להגביל את הכניסה בכל עת אל הקדש, וזכות זו נשמרה רק ליום הכיפורים. כיוון שכך עלה הצורך בפתרון אחר לקטורת – הלא הוא מזבח הזהב. ולכן הציווי נדחה למקום שנדחה.
הסבר זה מבריק, אבל הבעיה המרכזית שבו היא סדר הזמנים – בני אהרן מתו אחרי כל הציוויים על המשכן ואחרי הקמתו של מזבח הזהב, המפורשת בשמות לז, כה: "וַיַּעַשׂ אֶת מִזְבַּח הַקְּטֹרֶת…" – ומדוע הוקם מזבח שלמעשה לא היה בו כל צורך אז?! אכן שטכלברג מנסה ליישב זאת בסוף המאמר, אך יישובו לא נראה בעיניי.

הפתרון הספרותי – מזבח הקטורת ככלי פנימי וחיצוני גם יחד

פרופ' קארול מייארס (Carol Meyers) מצביעה על העובדה כי בציווי על מזבח הקטורת ישנם שלושה חריגים שאינם קיימים בכל שאר ציוויי הכלים בפרשת תרומה:

  • מצוין במפורש מיקומו של המזבח.
  • מצוינת עבודה מיוחדת שתיעשה בו – הזיה על הקרנות אחת בשנה.
  • לא מצוינים כלי העזר שישמשו לעבודתו – לא המחתות ולא מזרקי הדם.

מסקנתה היא כי מזבח הקטורת נסמך וקשור למזבח הנחושת שבחצר: מזבח חיצון זה ממוקם במקביל למזבח הקטורת, הוא עצמו משמש גם לכפרה, וכליו משמשים ככל הנראה גם עבור מזבח הקטורת. גם עבודת הכפרה של הזיית הדם על מזבח הקטורת תחילתה בשחיטת פר ושעיר בחוץ, ליד מזבח הנחושת (ויקרא טז).
מכיוון שפרשת תרומה מפרטת את כלי המשכן לפי סדרם, מהפנימי ביותר (הארון) ועד לחיצוני ביותר (מזבח הנחושת), הרי ששילובו של מזבח הקטורת היה יוצר בעיה ספרותית – מזבח זה הינו אמנם פנימי, אבל כל-כולו קשור למזבח הנחושת הנמצא בחוץ! לכן היה צורך לנתק את הפרשיה הזו ממקומה ה'טבעי' לכאורה באמצע פרשת תרומה, ולהעבירו לסוף ציווי כלי המשכן.
הסבר דומה, אגב, מציעה גם חנה גודינגר-דרייפוס בסופו של המאמר הזה – תוך שהיא מצביעה על עוד דמיון בין שני המזבחות, והוא המונח "קדש קדשים" שנאמר לגבי שניהם! (כט, לז – מזבח העולה. ל, י – מזבח הקטורת).

הפתרון המקיף – הר' אורי שרקי (+תוספות קטנות שלי)

כפי שרמזתי בתחילת הדברים, לא רק מזבח הקטורת חרג ממסגרת פרשת תרומה, אלא גם הכיור, שציוויו מופיע גם הוא בהמשך הפרק (יז-כא).
הר' אורי שרקי (משכן משה ומשכן אהרן – אודיו) העלה רעיון מעניין – הרומז ל'מקור הכהני' המובחן הקיים בספר שמות – לפיו הדבר מוסבר בחלוקה הברורה שיש בין פרשת תרומה לפרשת תצווה (ותחילת כי-תשא): פרשת תרומה מייצגת את משכן משה, ולכן שמו של אהרן לא מוזכר בה, ואילו פרשת תצווה מייצגת את משכן אהרן, ולכן שמו של משה לא מוזכר בה.
שמותיהם של משה ואהרן הם כמובן ביטוי לאופי השונה לחלוטין של שני המשכנים – משכנו של משה מטרתו היא פגישה של האדם עם ה' – לכן הוא מתחיל בציווי על הארון, וכבר בפסוקים הראשונים של הפרשה מודגש מהי המטרה הסופית: וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם…  וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ… (שמות כה, ח; כב).
משכנו של אהרן, לעומת זאת, שונה לחלוטין – עיקרו הוא עבודת הכהנים (שלא הוזכרו ולו ברמז בפרשת תרומה!), המתווכים בין העם לבין ה'.
אם נסתכל על מיקומם הפיזי של שני הכלים ה'חורגים' – מזבח הקטורת והכיור – נגלה דבר מעניין: שניהם 'מפריעים' לגישה הישירה מהחצר אל קדש הקדשים (האיורים באדיבות אתר http://www.3dbibleproject.com/ ):

מבט דו-מימדי

המשכן - חתך אורך

מבט תלת-מימדי

המשכן - הכיור ומזבח הקטורת

במשכן משה אין מקום לשני הכלים הללו, כיוון שהם מונעים מהאדם גישה ישירה אל קדש הקדשים. אך במשכנו של אהרן שני הכלים הללו נצרכים מאוד, שכן הם מיועדים אך ורק לכהנים. כלומר, בניגוד להסבר ה'מטפיזי' של הר' סמט, לפיו מזבח הקטורת משמש כאמצעי של האדם להתקרב לה', לפי הר' שרקי המצב הפוך – מזבח הקטורת מונע גישה ישירה לה'!

20 תגובות על “מזבח שנעקר ממקומו – על הציווי של מזבח הקטורת

  1. פתרונו של הרב גלנטי למזבח הזהב מצטרף עם פתרונו של המשך חכמה למיקום הכיור, שנדחה לסוף כי אינו מעכב (אם אין כיור משתמשים בכל כלי מקודש)

  2. בס"ד ה' אד"ר ע"ד

    משה מברך את שבט לוי: 'ישימו קטורה באפך וכליל על מזבחך'. האף מבטא את השיפוט של הבורא, הדן את בריותיו ומעשיהם כדי להחליט: האם הם מעלים 'ריח ניחוח' או ח"ו מביאים ל'חרון אף'.

    יצחק החליט לברך את בנו כאשר הריח את בגדיו ומצאם 'כריח שדה אשר ברכו ה". תכונתו של מלך המשיח תהיה: 'והריחו ביראת ה", 'מורח ודאין', אשר לא ישפוט למראה עיניו אלא יביט אל פנימיות הלב. אף הבדיקה מי הראוי לכהן נעשתה על ידי הקטורת.

    אהרן מגיש את הקטורת לפני ה' כלימוד סניגוריה על ישראל, שגם אם יש בהם פגמים אינם אלא חיצוניים. הפנימיות היא טובה, וסוף הפגמים לבוא לתיקונם, כחלבנה זו הבאה לתיקון על ידי חיבורה אל הכלל.

    לפיכך, מובן מאד מקומו הייחודי של מזבח הקטורת, סמל השיפוט האלקי. אחרי השלמת מפעל המשכן, בוחן ה' את מעשה בני האדם ומכריע האם הם לרצון לפניו – שם מתחיל תפקידו של מזבח הקטורת.

    ויהיו נא אמרינו לרצון לפני אדון כל.

    בברכה, ש.צ. לוינגר

    ניתן לומר שמיקומם של הכלים במשכן מבטאים את היותו מסמל את 'פני ה" המביטות אלינו. השולחן והמנורה מקבילות לשתי העיניים המשגיחות על העולם, ומזבח הקטורת מקביל לאף הבוחן את פנימיות הלב של הברואים ומעשיהם.

  3. יש יסוד משותף לקטורת ולפלמנקו – ההרמוניה.

    בקטורת נקשרים 'בחדא קטירא' אחד עשר סממנים, השונים זה מזה. בהרמוניה שנוצרת, משתלבת אף החלבנה ומתבסמת. אף בפלמנקו משתלבים יחד קולות הזמרים, ניגון הגיטארה והמחול, ויוצרים אחדות כוללת.

    לא בכדי נמסרה עבודת הקטורת לאהרן, שמידתו 'אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה'. רק מי שזו מידתו, הוא שיכול לרפא את השברים ולאחות את הקרעים.

  4. הצעתי שהקטורת מבטאת את ההרמוניה המביאה לשלום, יכולה להסביר גם את העובדה שהציווי על מזבח הקטורת בא רק ב'סוף הסיפור'. ההרמוניה יכולה לבוא רק עם בירור נחיצותו של כל פרט וחיוניותו להשלמה ההדדית. אף בברכת הכהנים ובסדר התפילה באה ברכת השלום בסוף.

    בברכה, ש.צ. לוינגר

  5. בס"ד ז' אד"ר ע"ד

    הקשר ההדוק בין קטורת למוסיקה, בא לידי ביטוי גם בצורך לליווי קולי קצבי בעת הכנת הקטורת – 'הדק היטב, היטב הדק, שהקול יפה לבשמים' (יש מנקדים 'לבשמים' בפתח תחת הבי"ת, ומפרשים שהליווי הקולי היה יפה לבשמים, לאנשי המקצוע העושים במלאכת הבישום).

    הן המוסיקה והן הקטורת יכולים להביא את האדם לשמחה ולהתלהבות גדולה המביאה להשראת השכינה 'ויהי כנגן המנגן ותהי עליו רוח ה". אפשר שגם זו אחת הסיבות לכך שהקטורת מלווה את הכניסה אל הקודש – התקרבות אל ה' צריכה להיות בשמחה.

    עם הגילה צריכה להיות גם יראה, כדי שלא תביא ההתלהבות הגדולה להבערת 'אש זרה' של יצר הרע. לא הותר לשים בקטורת דבש שהיה מביא את המריח לשכרון חושים. התלהבות בעבודת ה' טובה היא כל עוד לא מגיעים לפריצת כל הסכרים מרוב שמחה.

    אפשר שגם זו אחת הסיבות לכך שפרשת מזבח הקטורת מובאת אחרי הציווי על חנוכת המשכן. מעמד רווי שמחה ויראה, שבו ייקבע בלב העם איך ניגשים אל ה' בהתלהבות אך בזהירות. רק אחר מעמד נשגב זה אפשר לדבר על קטורת הסמים.

    בברכה, ש.צ. לוינגר

  6. ראינו שלוש בחינות בקטורת: היראה, האהבה והשלום.

    היראה – מבוטאת על ידי ענן הקטורת, המלמד שה' שוכן בערפל, למעלה מתפיסתנו.
    האהבה – מבוטאת על ידי הריח הטוב, המסייע לאדם להתחבר מתוך עונג לבוראו.
    השלום – בא לידי ביטוי על ידי ההרכב של הקטורת הממזג סממנים שונים להוויה אחת; על ידי השילוב של היראה והאהבה; ועל ידי הכהן, איש השלום, שרק הוא רשאי להגישה.

    הציווי על שני כלים בא רק אחרי הציווי על חנוכת המשכן – הכיור ומזבח-הקטורת.

    כשם שהמשכן צריך להיחנך כדי שיהיה כשיר לתפקידו, כך האדם צריך להתחנך כדי שיהיה ראוי להתקרב אל ה'.

    הכיור קורא לאדם לטהר את עצמו מהרע. מזבח הקטורת קורא לו לפתח את כוחות נפשו, להעצים גם את רגשי היראה וגם את רגשי האהבה, ולהביא לחיבור ואיזון ביניהם – אז ראוי האדם לגשת אל הקודש פנימה.

  7. הסבר מעניין מציע אהרן שטכלברג, במאמרו 'לפני ולפנים – יום יום', מוסף שבת – מקור ראשון, ה' בתשרי תשע"ג.

    לדעתו מלכתחילה היה אהרן אמור להקטיר את הקטורת מדי יום ביומו בקודש הקדשים. רק אחרי מות שני בני אהרן 'בקרבתם אל ה", נצטוה אהרן לבל יבוא בכל יום אל הקדש, ואז נוצר הצורך במזבח הקטורת כמקום ההקטרה.

  8. Pingback: צַו לָצָו קַו לָקָו – על קבצי החוקים שבתורה | ארץ העברים

  9. Pingback: מזבח שנעקר ממקומו – על הציווי של מזבח הקטורת (מיחזור) | ארץ העברים

  10. אם נסתכל בפרשה מזבח הקטורת ובתחילת כי תשא נמצא סדרת ציויים הקשורים למלאכת המשכן. פרשת מחצית השקל, לפי הפשט היא גביה לאדנים וכדברי הרשב"ם, אחרי זה פרשת הכיור שאף הוא מכלי המשכן, שמן המשחה המיועד למשיחת המשכן והקטורת. לפי הפשט הקטורת שמדובר בה אינה קטורת להקטרה יומיומית כי אם קטורת שמניחים אותה בקדש הקדשים בלבד.
    בחלוקה לסדרים של ארץ ישראל (ע"פ תנ"ך קורן), כל הפרשיות האלו הן סדר אחד שמתחיל בפרשת מזבח הקטורת ומסתיים לפני פרשת העגל. כנראה שמחלקי הסדרים הבינו שכל הפרשיות האלו מהוות יחידה אחת של השלמת כלי המשכן.

  11. אם הבנתי נכון את פירוש הראב"ע, הוא מפרש שמקום הראוי לצוות על מזבח הקטורת הוא בנפרד מכל הכלים, כיוון שאינו מעניין הכלים האחרים שהם בעבור ש'לא ימוש הכבוד' וכיסא שולחן ומנורה הם כלי כבוד לבית. ובאמת מקומו האמיתי צריך להיות עם הציווי למזבח העולה רק משה חיכה עם הציווי עד שיפרט את חיובי הקרבנות של הלוויים כדי לומר שמזבח הקטורת אינו מיועד להקרבת קרבנות
    הרמב"ן עומד על כך שהפסוק החותם את מעשה המשכן מדגיש את נושא כבוד ה' שעל ידי מעשה המשכן. 'ועוד יתייחד להם (מלבד המשכן וכל כליו) לעשות מזבח מקטר קטורת לכבוד ה'…' הוא בעצם רומז כאן שמבחינת כבוד ה', מזבח הקטורת שקול כנגד כל המשכן וכליו!!

  12. Pingback: הבית אשר נשכח – בעקבות חנוכת המקדש השני | ארץ העברים

  13. כתבת על מזבח הקטורת והכיור ששניהם 'מפריעים' לגישה הישירה מהחצר אל קדש הקדשים.
    מעניין לציין שלגבי שניהם חז"ל התלבטו על המיקום המדוייק:
    לגבי מזבח הקטורת (רש"י על ל',ו') :
    שמא תאמר: משוך מכנגד הארון לצפון או לדרום? ת"ל: "לפני הכפרת" – מכוון כנגד הארון מבחוץ.
    לגבי הכיור (רש"י על ל',י"ח) :
    והיה הכיור משוך קמעא ועומד כנגד אויר שבין המזבח והמשכן, ואינו מפסיק כלל בנתיים. משום שנאמר: "ואת מזבח העולה שם פתח משכן אוהל מועד" – כלומר, מזבח לפני אהל מועד ואין כיור לפני אהל מועד. הא כיצד? משוך קמעא כלפי הדרום.

  14. עוד יכול להיות, שהפסוקים החגיגיים באים בעצם לסכם את עניין טקסי הקרבת הקרבנות שמתרחשים בחוץ, בחצר ובפתח המקדש/אוהל מועד, לעיני כל העם ובהשתתפותו, ולכן נדרשים כאן הפסוקים שעוסקים ביחס שבין *העם כולו* והמקדש/אוהל:

    "עֹלַת תָּמִיד לְדֹרֹתֵיכֶם פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לִפְנֵי יְהוָה אֲשֶׁר אִוָּעֵד לָכֶם שָׁמָּה לְדַבֵּר אֵלֶיךָ שָׁם. וְנֹעַדְתִּי שָׁמָּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנִקְדַּשׁ בִּכְבֹדִי. וְקִדַּשְׁתִּי אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו אֲקַדֵּשׁ לְכַהֵן לִי. וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים. וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְשָׁכְנִי בְתוֹכָם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם."

    ולעומת זאת, עניין מזבח הקטורת (שהעיסוק בו מתרחש באופן יום יומי, מוקדם בבוקר ומאוחר בערב, בתוך החלל הסגור של האוהל) וגם עניין כיור הרחצה, שניהם עניינים אזוטריים שאמורים להעסיק רק את הכהנים עצמם, ולכן היה אפשר לדחות אותם אל שלב שאחרי הסיכום הזה…

    העובדה היא שבחלק שעוסק בשמן-משחת הקודש נזכרים כל כלי הקודש כולם, לרבות האוהל, הארון, השולחן, המנורה, מזבח העולה, מזבח הקטורת והכיור, כולם בנשימה אחת – ללא יוצא מן הכלל:

    וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. וְאַתָּה קַח לְךָ בְּשָׂמִים רֹאשׁ מָר דְּרוֹר חֲמֵשׁ מֵאוֹת וְקִנְּמָן בֶּשֶׂם מַחֲצִיתוֹ חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם וּקְנֵה בֹשֶׂם חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם. וְקִדָּה חֲמֵשׁ מֵאוֹת בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ וְשֶׁמֶן זַיִת הִין. וְעָשִׂיתָ אֹתוֹ שֶׁמֶן מִשְׁחַת קֹדֶשׁ רֹקַח מִרְקַחַת מַעֲשֵׂה רֹקֵחַ שֶׁמֶן מִשְׁחַת קֹדֶשׁ יִהְיֶה. וּמָשַׁחְתָּ בוֹ אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֵת אֲרוֹן הָעֵדֻת. וְאֶת הַשֻּׁלְחָן וְאֶת כָּל כֵּלָיו וְאֶת הַמְּנֹרָה וְאֶת כֵּלֶיהָ וְאֵת מִזְבַּח הַקְּטֹרֶת. וְאֶת מִזְבַּח הָעֹלָה וְאֶת כָּל כֵּלָיו וְאֶת הַכִּיֹּר וְאֶת כַּנּוֹ. וְקִדַּשְׁתָּ אֹתָם וְהָיוּ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהֶם יִקְדָּשׁ. וְאֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו תִּמְשָׁח וְקִדַּשְׁתָּ אֹתָם לְכַהֵן לִי" (שמות ל' 22 – 30).

  15. Pingback: עדכון קצר: מצה, מזבח, ניחוח וחטאת – רש"ימות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים