הפרופסור (קויפמן) והרב (שרלו) – על מוסר ופולחן

שאלה תיאורטית: אתה הולך לתומך ברחוב, ופתאום מישהו קורא לעברך: "צדיק! בוא, אתה בדיוק עשירי למניין!" והנה עוד זה מדבר, קורא לך מאן-דהו אחר: "צדיק! בוא תעזור לארוז מנות לקמחא דפסחא!" – מה היית עושה? (השאלה מנוסחת בלשון זכר, והיא אכן מכוונת לגברים [דתיים] בלבד:)

אם כמו רוב הדתיים הנורמטיביים היית בוחר ללכת להשלים מניין, קלעת לדעתה של התורה – שכן כבר בתחילת פרשת השבוע שלנו (קדושים – ויקרא יט) מוקדשים ארבעה פסוקים שלֵמים (ה-ח) לדיני קרבן השלָמים ובסופם מובטח עונש כרת (!) למי שלא יאכל את הקרבן בזמן. למצוות צדקה (לקט, שכחה ופאה) לעומת זאת, מוקדשים שני פסוקים בלבד (ט-י), ולא מופיע בהם כל איום בעונש. כלומר – הקרבנות קודמים הן בסדר והן בחשיבות לצדקה.

אך מה היו אומרים על כך הנביאים? את ההיפך הגמור, מסתבר:
קראו עוד

על מוסיקה וסמים – סיפורו מכמיר-הלב של נִינְיוֹ מִיגֶל

במוסף 'שבת' האחרון של מקור ראשון כתב פרופ' שלום רוזנברג אודות ה'עסקה עם השטן' הנעשית ע"י המתמכרים לסמים. ובצירוף מקרים (?) מעניין, יום למחרת אותה שבת – ב- 20.4 – חל 'יום המריחואנה הבינלאומי', בו חבורות של מסטולים בכל העולם מצליחים לגרום לי לפחות, כמי שמזדהה עם משה פייגלין בנושא הלגליזציה של הקנאביס, להרהר שוב בנחיצות הצעד הזה… (אין באמור משום תמיכה ו\או שידול ו\או עידוד בין במעשה בין במחדל וכו' וכו':)

בכל מקרה, צירוף המקרים הזה הזכיר לי פתאום את סיפורו הכמעט לא-ייאמן של גיטריסט הפלמנקו שהיה מכור לסמים כמעט עד סוף חייו, נִינְיוֹ מִיגֶל (Niño Miguel):

קראו עוד

הגדה של פסח – המהדורה הביקורתית

לקראת ליל הסדר הקרב ובא, חשבתי לנסות ולהחיל על ההגדה של פסח את כלי מחקר המקרא הידועים – ביקורת נמוכה וביקורת גבוהה. כמובן שמקוצר הזמן לא העמקתי יותר מדי (למי שיש מנוי לכותר יכול לעיין למשל כאן), אבל העיקר שיצאתי ידי חובת דבר תורה לליל הסדר לפחות לשנתיים הקרובות:)

ביקורת נמוכה – חלק א: השוואת נוסחים

כידוע, גרעינו של נוסח ההגדה הינו קדום מאוד, ויש אומרים שזהו הטקסט החז"לי הקדום ביותר שהשתמר. כמובן שברבות השנים נוספו ועובדו מחדש קטעים שונים, וכבר בימי הגאונים היו שני נוסחים ראשיים: ארץ ישראלי ובבלי.
מכיוון שנוסחים קדומים אלו אינם נאמרים היום כפי שהם (ככל שידוע לי, כמובן), חשבתי להציג את ההבדלים בין שני הנוסחים המרכזיים המתועדים שבידינו, הלא הם נוסח ההגדה המקובל בקהילות אשכנז, ונוסח הרמב"ם
לא התייחסתי להבדלים קלים או להבדלי סדר בתוך משפט, אלא אם יש להם (לדעתי) חשיבות:

קראו עוד

"נאמרה על הסדר" – על אי-הסדר בסדר העבודה

 מי שקורא את פרק טז בפרשת השבוע, הלא הוא "סדר העבודה" של הכהן הגדול ביום כיפור, חש שמדובר באמת ב'סדר' – טקס ערוך בדקדקנות, המתנהל שלב אחרי שלב בצורה מסודרת, מפסוק ג עד פסוק כח.
הבעיה מתחילה בדברי חז"ל על פסוקים כג-כד שבסוף ה'סדר': כג וּבָא אַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וּפָשַׁט אֶת בִּגְדֵי הַבָּד אֲשֶׁר לָבַשׁ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ וְהִנִּיחָם שָׁם. כד וְרָחַץ אֶת בְּשָׂרוֹ בַמַּיִם בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ וְלָבַשׁ אֶת בְּגָדָיו וְיָצָא…
ועל כך נאמר במסכת יומא (לב ע"א):

תנו רבנן: "ובא אהרן אל אהל מועד". למה הוא בא? אינו בא אלא להוציא את הכף* ואת המחתה. שכל הפרשה כולה נאמרה על הסדר חוץ מפסוק זה.
מאי טעמא?
אמר רב חסדא: גמירי, חמש טבילות ועשרה קידושין טובל כהן גדול ומקדש בו ביום. ואי כסדרן לא משכחת להו אלא שלש טבילות וששה קידושין.
* הכף – זו תוספת של חז"ל, שמתבקשת מבחינה טכנית – אך הפס' מזכיר רק מחתה.

קראו עוד

בּוּלֶרִיאַס – פלמנקו על רגל אחת

Diego_el_Cigala

אומרים שה'אמא' של הפלמנקו היא הסוֹלֵאָה (Soleá). אבל בשבילי, האמא של הפלמנקו היא הבּוּלֶרִיָה (Bulería).
(אמן הפלמנקו, דייגו אל סיגאלה)

קראו עוד