Home » מקרא » כִּי בֵּין הַנְּשָׁקִים, הַחֻקִּים שׁוֹתְקִים – על חוקי המלחמה במקרא (חלק א)

כִּי בֵּין הַנְּשָׁקִים, הַחֻקִּים שׁוֹתְקִים – על חוקי המלחמה במקרא (חלק א)

את הפוסט הקודם פתחתי בציטוט מדברי הרד"ק לפיו "אין שעת המלחמה שעת תלמוד תורה", המקבילה היהודית לפתגם המודרני "כשהתותחים רועמים, המוזות שותקות" – אבל עם שוך הדי המלחמה המקרטעת האחרונה, המוזות קצת מתעוררות ומזכירות לי את הפתגם הלטיני שקדם אף לרד"ק:

Inter arma enim, silent leges– כִּי בֵּין הַנְּשָׁקִים, הַחֻקִּים שׁוֹתְקִים
(קיקֶרו, נאום הסנגוריה על מילוֹ)

המשפט הנ"ל (המתורגם בד"כ לא-מילולית "בעת המלחמה נאלמים החוקים") נאמר על-ידי קיקרו בנאום סנגוריה על אדם שהרג אדם אחר בספק הגנה עצמית, וכוונתו היתה שאין לדון אדם לכף חובה על שימוש באלימות כשחייו בסכנה. מאמרת כנף משפטית הפך הפתגם הזה לעיקרון בינלאומי, לפיו בעת מלחמה לא נוהגים הכללים המשפטיים הרגילים ואף לא כללי ההתנהגות האנושית הרגילה. וכך כותב הרמב"ן, שהיה עד ככל הנראה למלחמות הנוצרים והמוסלמים בימיו, בפירושו לדב' כג י: "והידוע במנהגי המחנות היוצאות למלחמה, כי יאכלו כל תועבה, יגזלו ויחמסו ולא יתבוששו אפילו בניאוף וכל נבלה, הישר בבני אדם בטבעו יתלבש אכזריות וחמה כצאת מחנה על אויב". ומעשי הרוסים בברלין והאמריקאים בוויטנאם יוכיחו ששתיקת החוקים, המשפטיים וההומניים, נשארה בתוקפה גם בקרב בני תרבות באמצע מאה ה-20.

"פָּנָיו שֶׁל שְֹדֵה הַקֶּטֶל" – על המלחמה והמקרא

האדם והמלחמה - "אִישׁ זוֹנֵק וְאִישׁ יוֹרֶה וְאִישׁ נוֹפֵל"

האדם והמלחמה –
"אִישׁ זוֹנֵק וְאִישׁ יוֹרֶה וְאִישׁ נוֹפֵל"

הלא בני אדם כל כך רוצים לחיות, כל כך ממאנים למות, כל כך רוצים להיות מאושרים, ולמרות זאת מאז שאנו זוכרים את עצמנו עסוקים אנו בלהרוג או ליהרג, ברצף אינסופי של מלחמות המתייגות את ההיסטוריה כבית מטבחיים ומרחץ דמים!
(חיים וידאל, "הבה נדמיין חברה")

העובדה הזו אכן מפליאה – כל ניסיון לתאר ולו פיסה של היסטוריה אנושית כלשהי יכלול כמעט בהכרח מלחמה כלשהי. למעשה נראה כי ההבדל בין האדם לחיה הוא לא חוש ההומור, כהצעה הידועה של כמה פילוסופים, אלא דווקא חוש המלחמה – ומי שראה למשל את "כוכב הקופים: המרד" יכול להיזכר בסצינה בה הקופים מממשים לראשונה את יכולותיהם האנושיות – הלא היא סצינת הקרב על גשר שער הזהב. אמור מעתה: חיה הופכת לאדם כשהיא מפתחת יכולת של לחימה מאורגנת…

המלחמות במקרא – ספירת מלאי

אלא שלא מדובר רק על ההיסטוריה של "אומות העולם", אותם "עֵשָֹוים" החיים על חרבם, אלא גם על זו שלנו – לפחות כפי שהיא מתועדת במקרא. רק לשם המחשה, טרחתי וקיבצתי את כל המלחמות המוזכרות בהיסטוריוגרפיה המקראית (לא כולל ספרות הנבואה והחכמה!), והנה אין ספר אשר אין שם מת – כשחלק גדול מהמלחמות מתנהל, אגב, מול הפלשתים.

בראשית – (יד) 4-5 המלכים ואברם העברי. (לד) בני יעקב בשכם. (לו) אדום-מדין-מואב. שמות – (יד) ה' במצרים (יז) עמלק. במדבר – (כא) הכנעני מלך ערד, סיחון, עוג. (לא) מדין. דברים – (ב) מלחמות העמים השכנים, סיחון. (כ-כא) חוקי המלחמה. (כה) ציווי על מלחמה בעמלק. יהושע – (ו) יריחו. (ז-ח) העי. (י-יב) מלכי כנען. שופטים – (א) ערי כנען. (ב-טז) מלחמות השופטים השונים. (כ) ישראל-בנימין. (כא) ישראל-יבש גלעד. שמ"א – (ד) פלשתים. (ז) פלשתים. (יא) נחש העמוני. (יג-יד) פלשתים. מלחמות שאול. (טו) עמלק. (יז) גלית והפלשתים. (כג) פלשתים. (כז) מלחמות דוד ואנשיו. (ל) גדוד עמלק. (לא) פלשתים. שמ"ב – (ב-ג) אנשי אבנר ויואב, בית שאול ובית דוד. (ה) היבוסים, הפלשתים. (ח) מלחמות דוד בעמים סביבו. (י) עמון, ארם. (יא-יב) עמון. (יח) אבשלום וישראל. (כא) פלשתים. (כג) גיבורי דוד. מל"א – (יד) שישק. (טו) אבים-ירבעם, אסא-בעשא. (טז) פלשתים. (כ) ארם. (כב) ארם. מל"ב – (ג) מואב. (ו-ז) ארם. (ח) אדום. (ט) ארם, יהוא. (יב-יג) ארם. (יד) אדום, אמציהו-יהואש. (טו) מנחם, אשור. (טז) ארם-ישראל נגד יהודה-אשור. (יז) אשור-ישראל. (יח-יט) אשור-יהודה. (כד-כה) בבל. דה"א – (ד) המעונים, עמלק. (ה) ההגריאים. דה"ב – (יב) רחבעם-ירבעם. (יד) הכושים. (כ) מואב ועמון. (כא) הפלשתים והערבים. (כד) ארם. (כה) בני שעיר. (כו) פלשתים, ערבים. (לג) אשור. (לה) מצרים.

מנהגי המלחמה כפי שאלו מתוארים במקרא, כללו את רוב הארסנל המוכר גם מספרות המזרח הקדום: החל משעבוד פשוט (וַיַּךְ דָּוִד אֶת פְּלִשְׁתִּים וַיַּכְנִיעֵם… וַתְּהִי מוֹאָב לְדָוִד לַעֲבָדִים – שמ"ב ח), עבור דרך מעשי התעללות כאלו ואחרים (וַיָּשֶׂם בַּמְּגֵרָה וּבַחֲרִצֵי הַבַּרְזֶל – שמ"ב יב) וכלה בסוג הנפוץ ביותר של מלחמות הַשְׁמֵד או חרם (במ' כא; לא, יהו' ו, שמ"א טו ועוד). יש לציין כי לצד ביטויי התנגדות עקרוניים במקרא למלחמה (כמו ה'ברכה' לעשו "וְעַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה", או הסברו של בעל דה"י לכך שדוד לא בנה את המקדש "כִּי דָּמִים רַבִּים שָׁפַכְתָּ אַרְצָה לְפָנָי", וכמובן החזון המשיחי לפיו "לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה") ישנם לא מעט ביטויי הסכמה ואף אהדה לתופעה הזו ("ה' אִישׁ מִלְחָמָה ה' שְׁמוֹ", "כִּי מִלְחֲמוֹת ה' אֲדֹנִי נִלְחָם וְרָעָה לֹא תִמָּצֵא בְךָ", "הַמְלַמֵּד יָדַי לַקְרָב אֶצְבְּעוֹתַי לַמִּלְחָמָה" ועוד), כך שניתן להסיק כי עפ"י המקרא, כל עוד אנחנו בעולם הזה המלחמה היא הכרח שיש להצטיין בו…

"בּוֹ הַכֵּלִים וְהַחֻקּוֹת בְּעֵירֻמָּם" – על חוקי המלחמה ככלים מגבילים

לאור העובדה כי המלחמה היתה חלק בלתי נפרד מהווי חייו של עם ישראל, לא מפתיע לגלות די הרבה מצוות וחוקים הקשורים למלחמה – כשרובם המכריע מרוכז בשתי פרשות השבוע הקרובות, 'שופטים' ו'כי-תצא' תחת התיאור הכללי "כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ". חוקים אלו כוללים את ההנחיות הבאות:

Inter_arma_silent_legesא.      שחרור בעלי פטורים (דב' כ א-ט).

ב.      חיוב קריאה לשלום, היחס לנכנעים לעומת היחס למנוצחים (שם י-יד).

ג.       איסור השחתת עצי פרי (שם יט-כ).

ד.      מגבלות הקשורות לשבויות מלחמה (שם כא י-יד).

ה.      חובת קבורת המת (שם כב-כג, והיישום בספר יהושע – ח כט; י כו-כז)

ו.        קדושת המחנה (שם כג י-טו).

ז.       חלוקה הוגנת של השלל בין הלוחמים לבין ה'עורף' (מנהג שהפך לחוק – שמ"א ל כד-כה, בר' יד כד, במ' לא כז).

ח.      ציווי ייעודי של השמדה מוחלטת – מדין (במ' לא), שבעת העממים (דב' ז ב; כ טז-יז), עמלק (שם כה יט).

הדבר המעניין בחוקים אלו הוא גם מה שיש בהם, אך גם מה שאין בהם – חצי הכוס המלאה היא העובדה החשובה עליה עמד פרופ' אמנון שפירא (דמוקרטיה ראשונית במקרא: יסודות קדומים של ערכים דמוקרטיים, ת"א תשס"ט, פרק ה) לפיה חוקים אלו מכילים בעיקר מגבלות: מה אסור לעשות במלחמה ואיך יש לצמצם את השלכותיה ההרסניות. עובדה זו היא חריגה כיוון ש"בכל קובצי החוקים העתיקים שנתגלו עד כה, כמו חוקי חמורבי; חוקי בבל החדשה; חוקי אשנונה, חוקי חת וחוקי ליפית-אשתר לא נמצא ולו חוק אחד, אשר מגביל חיילים בעת מלחמה" (שפירא שם, עמ' 150, עפ"י ש' אביבי).
אמנם יש להעיר כי לא ברור אם בפרקטיקה החוקים האלו מומשו או האם בכלל היו ידועים למלכים ולמצביאים – רק להמחשה, הן דוד והן יהושפט נלחמים במואב ובעמון כנגד האיסור בדב' ב, ואלישע (מל"ב ג) מצווה על החרבת אדמת מואב בניגוד לצו של "לא תשחית את עצה" בדב' כ, ועוד.

חצי הכוס הריקה היא העובדה המעניינת לא פחות לפיה נראה כי התורה מכירה רק שתי קטגוריות של מלחמה: זו המחוייבת (עמלק למשל) וזו המותרת ("כי תצא למלחמה"), אבל היא לא עוסקת כלל בשאלה הבסיסית מתי מותר לפתוח במלחמה ומתי אסור לעשות זאת! כלומר, ישנם חוקים של התנהגות במלחמה (המכונה בלעז jus in bello) אך אין חוקים ליציאה למלחמה (jus ad bellum), ועל נקודה זו עמד פרופ' מייקל וולצר במאמר שעורר הדים רבים שארשה לעצמו לתמצתו בקצרה (M. Walzer, “War and Peace in the Jewish Tradition”, T. Nardin, ed., The Ethics of War and Peace: Religious and Secular Perspectives, Princeton 1996, pp. 95-114.).
במאמרו טוען וולצר למעשה, כי המקרא עצמו לא הכיר במושג של מלחמה אסורה או לא צודקת (unjust), ולמעשה כל מלך יכל לצאת למלחמה משיקוליו-הוא ללא כל מגבלה, לרבות מלחמת אחים (שלא נאסרה ולו ברמז!)
רק לאחר שיצא למלחמה, הוטלו עליו ההגבלות השונות שתוארו לעיל. וולצר ממשיך וטוען כי מי ש'סתם' במידה מסויימת את הלאקונה הזו בחוק היו חז"ל – דווקא הם, שחיו בעידן בו מלחמה יהודית יזומה היתה עניין תיאורטי לחלוטין, טרחו להגדיר כללים מיוחדים שעיקרוּ למעשה את יכולתו של המלך לצאת למלחמה סתם כך.

"עַל אַהֲבָה הוּא מְדַבֵּר… וְעַל חוֹבָה" – חוקי המלחמה בעיני חז"ל

חז"ל הביטו במקרא וגילו, כמו שראינו לעיל, שתי קטגוריות של מלחמה: "מלחמת מצווה" ו"מלחמת רשות". כדי להתגבר על חסרונה של הקטגוריה השלישית ("מלחמה אסורה\לא-צודקת"), טוען וולצר כי הם נטלו את קטגוריית מלחמת הרשות והגבילו את היכולת לבצעה דה-פקטו על-ידי הוספת ההגבלות הבאות, שאינן קיימות במקרא (ולעיתים אף סותרות אותו!):

א.      חיוב המלך בהיוועצות בסנהדרין הגדולה לפני יציאה למלחמה (משנה סנה' ב ד).

ב.      איסור לציית למלך כשהוא מצווה לעבור על דברי תורה (סנה' מט.) או בניסוחו המרחיב של הרמב"ם (הל' מלכים ג ט): "המבטל גזרת המלך בשביל שנתעסק במצות, אפילו במצוה קלה (!) הרי זה פטור, דברי הרב ודברי העבד דברי הרב קודמין. ואין צריך לומר אם גזר המלך לבטל מצוה שאין שומעין לו".

ג.       חיוב הצבא בהשארת נתיב בריחה לנצורים, דבר המונע למעשה השמדה מוחלטת של האויב (ספרי במ' קנט). בהמשך לכך, ישנו מאמר חז"ל נוסף לפיו "מלכותא דקטלא חד משיתא לא מיענשא" (שבועות לה:) – לפי אחד הפירושים המשמעות היא כי מלכות ההורגת יותר משישית מאנשי האויב נענשת על כך.

ולא רק בהלכה, אלא גם באגדה הביעו חז"ל חשש משפיכת דם חינם במלחמה: על הפסוק "אַל תִּירָא אַבְרָם אָנֹכִי מָגֵן לָךְ" (בר' טו א) נדרש כי אברם חשש להיענש על כל אותן נפשות שהרג במלחמה. ובדומה, על הפסוק "וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ" (בר' לב ח) דרשו כי יעקב ירא שמא ייהרג, וצר לו שמא יהרוג אחרים – ובשני המקרים היתה להם הצדקה מלאה להרוג את אותם אחרים.
בקיצור, ככה לא בונים אימפריה (וטוב שכך…), וכפי שחש על בשרו ינאי המלך שהתעמת מול שמעון בן שטח, ראש הסנהדרין, וחבריו הפרושים שהתנגדו למלחמותיו – עימות הנרמז בחז"ל (סנה' יט., קיד' סו.), מפורש בכתבי יוסף בן מתתיהו (מלחמות א ד) ומורחב בצורה רבת-השראה ב"מלך בשר ודם" של משה שמיר. אגב, גם מתקופת החשמונאים העדיפו חז"ל לשמר את אגדת חנה ושבעת בניה שמתו על קידוש השם, על פני תיאור מותם בקרב של החשמונאים עצמם והדברים ידועים.

אחרי חז"ל, הגדילו לעשות הרמב"ם וראשונים אחרים, שמדבריהם נראה כי היתר מלחמת הרשות מופעל רק כלפי גויים עובדי עבודה זרה, אך אסור לפתוח במלחמה כלפי אלו ששומרים שבע מצוות בני נח. מהלך זה הוביל למעשה לתוצאה המתוארת בחריפות ע"י פרופ' אבי רביצקי:

"…אולם הרמב"ם הוציא את המוסלמים מכלל עובדי עבודה זרה, והמהלך ההלכתי שנפתח בבעלי התוספות… ונחתם בר' מנחם המאירי… הפקיע גם את הנוצרים מכלל זה.
על מי רשאי איפוא הצבא היהודי להכריז מלחמה התקפית?"
(א' רביצקי, "האם פיתחה המחשבה ההלכתית מושג של "מלחמה אסורה"?", מ' מאוטנר ואח' (עורכים), רב-תרבותיות במדינה דמוקרטית ויהודית, ת"א תשנ"ח, עמ' 527)

אבל אם נחזור למקרא עצמו לפני ה'ריכוך' החז"לי, ודווקא לאור עמדתם האנטי-מלחמתית הברורה של חז"ל (שנובעת כאמור מאופיים המגביל של חוקי התורה עצמם) – חוזרת ביתר שאת תמיהתו של וולצר אודות היעדרה של מלחמה אסורה מן המקרא. בחלק הבא אציג את התשובה המהפכנית לשאלתו של וולצר אודות היעדרה לכאורה של מלחמה אסורה במקרא – תשובה שתעורר כמובן שאלות חדשות…

6 תגובות על “כִּי בֵּין הַנְּשָׁקִים, הַחֻקִּים שׁוֹתְקִים – על חוקי המלחמה במקרא (חלק א)

  1. הדוגמא על האמריקנים בוייטנאם היא דוגמא מצויינת לאיבוד צלם אלוקים והתבהמות תוך כדי קרבות שוחקים
    – לאחר אחד השיאים של ההתבהמות, טבח מיליי ועדת החקירה לאירוע הגיעה למסקנה שהצבא האמריקני הכיל יותר מידי קצינים דפ"רים שעודדו או היו בלתי מודעים למוסר מלחמה וטוהר הנשק והוחלט לברור יותר בקפידה את ההכשרות לקצונה ולהכשיר קצינים יותר איכותיים ומשכילים אבל אני לא בטוח שגם קצינים משכילים יותר בהכרח לא יגיעו להתבהמות –

    אבל הדוגמא עם הסוביטים בברלין כדוגמא ל"בני תרבות" לא נראית לי דוגמא טובה בלשון המעטה. מדובר בצבא של סטלין שבתוכו פנימה הוציא להורג בכמויות לוחמים על עבירות קלות ביחס ושלומי אנסו ובזזו לא רק מגרמניה אלא גם מהמדינות שהם שחררו מהכיבוש הגרמני כאשר סטלין מגבה אותם

    אם כבר זה היה מעורר השתאות עם הצבא האדום היה נמנע מהזוועות שהוא עשה מלוחמי הצבא האדום עשו לא כל כך היה מפתיע לצערינו

  2. Pingback: כִּי בֵּין הַנְּשָׁקִים, הַחֻקִּים שׁוֹתְקִים – על חוקי המלחמה במקרא (חלק ב) | ארץ העברים

  3. תשובה פשוטה לשאלת וולצר:

    בתורה כולה אין הווה אמינא של ממש שבישראל יש מלך. פרשיית המלך עצמה (בדברים י"ז) מובאת בתורה כאילו "כפאה שד" (יש הוכחות רבות לכך ואכמ"ל), ובדינים אחרים אין מלך. רק משטר מלוכני יוצא למלחמות ראווה וכיבוש, כפי שניכר בבירור מתקופת השופטים. לכן אין שום צורך לדבר על מלחמות כאלה.

    אם אתה רוצה להסיק משהו מהתורה, זה פשוט: הרתיעה ממשטר מלוכני (שניכרת בפרשיית המלך) היא בין היתר רתיעה מכלל גינוני המלכות, ובכללן יציאה למלחמות "רשות".

    • "בתורה כולה" לאו דווקא – "ומלכים מחלציך יצאו", "לפני מלוך מלך בישראל", "ויהי בישורון מלך", "ותרועת מלך בו" – כלומר, אחת השאיפות הישראליות היא, מה לעשות, העמדת מלך (וכמובן שבנביאים זה חוזר ובגדול).
      אבל נכון שכשזה מגיע לתכל'ס – קבצי החוקים – אין שום שאיפה כזו, ובדיוק כמו שכתבת, התורה מתייחסת לזה כמי שכפאה שד.
      לגבי התשובה של וולצר – עיין בחלק השני של הפוסט ודעת לנפשך תנעם.

      • הפסוקים שציינת שייכים ברובם לחלקים נבואיים-שיריים של התורה, שהם עמומים מטבעם וניתנים להתפרש באופנים שונים, למשל על מלכות ה' או לפחות לא על מלכות קונקרטית. וכך אכן פירשו חלק מהמפרשים את הפסוקים האלה.

        קראתי גם החלק השני ונהניתי, אף שלא מצאתי שם תשובה מלאה לוולצר. נאמר שם שהנחת היסוד של התורה שוללת מלחמת רשות, אבל אין מספיק ראיות מהפשט. אני חושב שיחס התורה למלך מעלה את הסבירות של הנחת היסוד הזו.

        • בס"ד י"ו באלול תשע"ה

          כל הדיונים של וולצר על מלחמות מותרות ואסורות שייכות בעולם אימפריאליסטי שבו השאיפה לכיבושים ולשליטה בעולם היא נורמה מקובלת. עם ישראל הקטן, השוכן ככבשה בין זאבים, עם של איכרים השוכן בצומת בינלאומית בין מעצמות אימפריאליסטיות ושודדי מדבר – לא מחפש שליטה בעולם, אלא הגנה מפני אויבים. מי בכלל מעלה על הדעת מלחמה אימפריאליסטית?

          עיקר תפקידו של המלך הוא הגנה מפני אויבים, והתורה דואגת שלא יחרוג מתפקידו ולא ילמד משכניו הלכות מלוכה. המלך של התורה טבוע בחותמו של המלך הראשון, העניו מכל האדם, ואף הוא נדרש 'ולא ירום לבבו מאחיו'. מי ממלכי הגויים יוצא לכל מקום עם ספר תורה צמוד ומצווה: 'וקרא בו כל ימי חייו' כיהושע שנצטווה: 'לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה'.

          אומה כזאת ומלך כזה, מבקשים שלום. את ההצלחה הבינלאומית עושה המלך הישראלי דוקא בכוח חכמתו, המביאה את אומות העולם לבקש את קירבתו כדי להתבסם מחכמתו. והוא משכין בחכמתו שלום בעולם כולו. כך היה שלמה וכך יהיה המלך העתידי, כחזון ישעיהו: 'ושפט בין הגויים והוכיח לעמים רבים… לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה'.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים