Home » מקרא » כִּי בֵּין הַנְּשָׁקִים, הַחֻקִּים שׁוֹתְקִים – על חוקי המלחמה במקרא (חלק ב)

כִּי בֵּין הַנְּשָׁקִים, הַחֻקִּים שׁוֹתְקִים – על חוקי המלחמה במקרא (חלק ב)

"חָלִילָה לּוֹ" – האמנם אין מלחמות אסורות במקרא?!

אנו מסתכלים בדורות הראשונים, המסופרים בתורה, בנביאים ובכתובים, אותם הדורות שהיו עסוקים במלחמה – והם הם הגדולים שאנו מתיחסים אליהם בידידות וגדולת קודש… אותו מעמד העולם, שהלך במרוצתו אז, שהיתה המלחמה כל כך נחוצה בו, הוא גרם להופיע את אלה הנשמות…
(הראי"ה קוק, אורות המלחמה ב)

דברי הראי"ה*, שהיום הוא יום פטירתו, מעוררים מחדש את השאלה-תמיהה שהבאתי בחלק הקודם בשם פרופ' וולצר, אודות היעדרה לכאורה של המלחמה האסורה במקרא: בעולם רווי מלחמות בו כמעט כל מנהיגי ישראל, ממשה ועד יאשיהו, עסקו לא פעם במלחמה, מתבקשת היתה איזושהי התייחסות עקרונית לשאלת האיסור או ההיתר של המלחמה. אמנם ישנו איסור נקודתי להתקיף את אדום, עמון ומואב (דב' ב) אך הוא היה לשעתו בלבד, והראיה שדוד (שמ"ב ח; יב) וכן יהושפט (מל"ב ג; דה"ב כ) תקפו את שלוש האומות הללו, לעיתים אף באכזריות יחסית, וללא נקיפות מצפון. כך או כך, טוען וולצר, איסור עקרוני על יציאה למלחמה – כמו איסור על חילול שבת למשל – חסר לחלוטין בתורה ובמקרא.

והנה מסתבר כי מה שבעיני הפרופסור (היהודי, אגב!) הוא תמיהה חמורה, היה פשוט וברור בעיני הרב חיים הירשנזון, שהיה בין הראשונים  להתייחס להיבט התורני העכשווי של המלחמה, ואלו דבריו, מראשית המאה שעברה:

לשון 'מלחמת רשות' – להוציא מדבר איסור… מפני שמלחמה שלא בצדק יש בה איסור שוד ורצח וגזל ואיבוד נפש עצמו, לכן נאמר לשון רשות לעומת איסור… ומפני חשש איסור זה תנן 'אין מוציאין למלחמת הרשות אלא על פי בי"ד של שבעים ואחד' ר"ל שצריכין הוראה להתיר על פי בית דין.
(שו"ת מלכי בקודש א, עמ' 92-94)

כלומר, התורה מניחה כמובן מאליו שאסור לצאת למלחמה, למעט אותם מקרים מיוחדים שפורטו בתורה.
פרופ' אבי רביצקי במאמר התגובה שלו לוולצר (מאמר ממנו למדתי על דברי הרח"ה לעיל) מוסיף לצטט מספר רבנים אחרים המתנבאים בסגנון דומה, ומסכם כי "האיסור הוא נקודת המוצא לכל הדיון, הוא-הוא הנורמה הנתונה, ורק על רקע קיים זה היה אפשר לפתח שני מושגים פרטיים, חריגים, של מצוות מלחמה ושל היתר מלחמה". (א' רביצקי, "האם פיתחה המחשבה ההלכתית מושג של "מלחמה אסורה"?", מ' מאוטנר ואח' (עורכים), רב-תרבותיות במדינה דמוקרטית ויהודית, ת"א תשנ"ח, עמ' 535).

יתירה מכך, גם מלשון התורה עצמה ניתן להבין כי יוצאים למלחמה רק כהגנה עצמית ולא למטרות הרחבת גבול או הרתעה וכדומה, שכן בבמ' י ט נאמר: "וְכִי תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם עַל הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרוֹת וֲנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם וְנוֹשַׁעְתֶּם מֵאֹיְבֵיכֶם" – ברור מהביטויים המודגשים שמדובר במלחמת הגנה מפני התקפה של אויב על הארץ – ודברים דומים כתב כבר שד"ל (בפירושו לדב' כ, י), כי עצם השימוש בביטוי "כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ" מעיד שמלחמה עושים רק כנגד אויב ולא נגד עם אחר שלא הרע לך.

לאור תובנה זו מסביר רביצקי גם את טרחתם של חז"ל לצמצם את ה'היתר' של מלחמת הרשות – מלחמה שלא היתה רלוונטית לחלוטין בימיהם – שאינה אלא פרשנות טבעית להנחת היסוד של התורה האוסרת עקרונית כל מלחמה שהיא. ויש לציין כי הדברים מקבלים משנה תוקף גם מכתבי יוסף בן מתתיהו – שאמנם יש בהם בוודאי יסוד אפולוגטי, אבל בעידן בו הנוהג היה להתרברב בנצחונות מלחמתיים יש גם לאפולוגטיקה כזו ערך רב – ואלו דבריו:

"וכל נתיבותיה שלום"

"וכל נתיבותיה שלום"

וגם לא נמשכו אבותינו אחרי המלחמה למען שלול שלל, או להרחיב את נחלתם כדרך יתר העמים, אף כי מלאה הארץ רבבות אנשים גיבורי חיל… (נגד אפיון א יב)
וגם משפטים ישרים הוציא על אויבינו לעת המלחמה, כי לא נתן לנו לבער את ארצם באש ולכרות כל עץ מאכל וגם אסר לנו לפַשט את חללי (אויבינו) הנופלים במלחמה, אף הזהיר אותנו על השבויים, שלא יעשה להם עָול, ועל הנשים יותר מכלם. (שם ב כט)

בהמשך מאמרו מוסיף רביצקי וטוען – שוב, בהסתמך על כמה מרבני דורנו – כי גם מלחמת כיבוש הארץ בימינו היא מלחמה אסורה עקרונית, ואין להשוותה לכיבושי יהושע שהיו לשעתם בלבד (ואולי אף כתוצאה של חטאי ישראל במדבר – כך הראי"ה קוק!). ההיתר היחיד שבגינו הוצדקו מלחמות כמו מלחמת השחרור, ששת הימים וכו' היא העובדה שהן היו מלחמות מגן, המוגדרות כמלחמת מצווה.

ניטשה ניסח בזמנו את המכתם האופייני הבא ('כה אמר זרתוסטרא'): "תאמרו, מטרה טובה מצדיקה אפילו מלחמה, אני אומר לכם: מלחמה טובה היא זו המצדיקה כל מטרה". לאור האמור לעיל, נראה כי קשה למצוא עמדה מנוגדת כל-כך לתפיסה היהודית המתנגדת בחריפות ובאופן עקבי לאלו הרואים במלחמה חלק אינטגרלי ואף רצוי של החיים – לפי היהדות יש לומר כי אין כל מטרה טובה המצדיקה מלחמה, לבד מהגנה עצמית-לאומית.

"אֲשֶׁר דִּינוֹ לִהְיוֹת שׁוֹפֵךְ דַּם הָאָדָם" – מלחמות ההשמֵד בתורה

אחרי הודיענו את כל זאת נותר לשאול – ומה עם המלחמה בטרור?
שהרי אם כל מלחמה היא אסורה עקרונית (אלא אם כן פתחו נגדך במלחמה), קשה יהיה למצוא היתר לבצע למשל תקיפות מקדימות או פעולות הרתעה שיגבו את חייהם של חפים מפשע – ולכאורה גם אם אינם חפים מפשע האיסור בעינו עומד! וגם שאלת המלחמה כנגד מתקפה דורשת עיון – האם טילים שמיורטים נחשבים להתקפה? והאם הרג של חיילים ישראלים או אפילו אזרחים, אבל ב'מספרים קטנים' – עד כמה שהדבר נשמע מזעזע – נחשב להתקפה? (ומה ההבדל בין זה לבין ארגוני פשע המחסלים זה את זה ברחוב? וכו')

לשם כך עלינו לחזור ל"מלחמת המצווה" שבתורה – אותה מלחמה שמוסכם בדרך-כלל כי איננה רלוונטית לימינו. ובכן, בשלושה מקומות מצווה התורה על מלחמה שכזו, שמשמעה החריף וחסר הפשרות הוא הריגת אנשים, נשים וטף:

א.      המלחמה במדין– הציווי והביצוע (במ' לא): וַיַּהַרְגוּ כָּל זָכָר… וְעַתָּה הִרְגוּ כָל זָכָר בַּטָּף וְכָל אִשָּׁה יֹדַעַת אִישׁ לְמִשְׁכַּב זָכָר הֲרֹגוּ.

ב.      המלחמה בשבעת העממים – הציווי (דב' כ): לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה, כִּי הַחֲרֵם תַּחֲרִימֵם… והביצוע (יהו' ו): וַיַּחֲרִימוּ אֶת כָּל אֲשֶׁר בָּעִיר מֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה מִנַּעַר וְעַד זָקֵן וְעַד שׁוֹר וָשֶׂה וַחֲמוֹר לְפִי חָרֶב.

ג.       המלחמה בעמלק – הציווי (דב' כה): תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם…, הציווי החוזר (שמ"א טו): וְהֵמַתָּה מֵאִישׁ עַד אִשָּׁה מֵעֹלֵל וְעַד יוֹנֵק מִשּׁוֹר וְעַד שֶׂה מִגָּמָל וְעַד חֲמוֹר. והביצוע הלא שלם (שם): וְאֶת כָּל הָעָם הֶחֱרִים לְפִי חָרֶב. וַיַּחְמֹל שָׁאוּל וְהָעָם עַל אֲגָג וְעַל מֵיטַב הַצֹּאן וְהַבָּקָר…

המשותף לשלוש המלחמות הללו הוא העובדה שבשלושתן היתה בעיה בקיום הציווי (במדין לא הרגו את הנשים, ביריחו מעלו בחרם, בעמלק לא הרגו את אגג והצאן), ובשלושתן ננזפו או נענשו האחראים לכך – רוצה לומר, הכותב לקח ברצינות רבה את רעיון החרם בפרשיות האלו והתכוון לממשו במלואו.
כפי שכבר כתבתי בפוסט קודם, לגבי שני המקרים הראשונים הדעה הרווחת במחקר המקרא היא כי הם לא קרו "באמת", אלא מעין משל היו, כדבריו של פרופ' משה וינפלד (עולם התנ"ך, דברים, עמ' 86): "מצוות החרם בספר דברים – כמו מצוות נוספות – היא בגדר הצגת אידיאל ולא בגדר דרישה ריאלית, והמניע לכתיבת הדברים היה החשש מן העבודה הזרה שהתפשטה ביהודה במאה ה-7 לפנה"ס". מלחמת עמלק, לעומת זאת, מופיעה גם בשמות, גם בדברים וגם בשמואל (שזמנו המקובל במחקר מוקדם לתורה) ואף נרמזת במגילת אסתר (המן האגגי) – כך שלא ניתן לפטור אותה כהמצאה ספרותית ותו לא. מכאן הסקתי באותו פוסט כי עמלק הינו מקרה מיוחד של ישות שאיבדה את זכות קיומה המוסרי מבחינת עם ישראל, משלוש סיבות טובות לפחות (ראו שם), ולכן התחייבנו להשמידה – ונדמה לי כי ההשלכה לגבי ארגוני טרור 'עמלקיים' באופיים, הינה ברורה.

"…אוֹמֵר בְּקוֹל גָּדוֹל, בְּלִי מֹרֶךְ לֵב וּבְלִי חֲשָׁשׁ…" – על דרך ארץ ועל צ'רצ'יל

וכאן עלתה בדעתי נקודה חשובה שמשום-מה נהוג להתעלם ממנה או אף לראות בה דוגמה שלילית – והיא מנהגן של אומות העולם בעת מלחמה. בפוסט קודם אודות קדימות המוסר לפולחן ביהדות, הצגתי את עמדתו המנומקת של הרב יובל שרלו (המתבסס על הראי"ה קוק) לפי משמעות הביטוי "דרך ארץ קדמה לתורה" הינה כי כשבאים לפסוק הלכה בשאלות אקטואליות, יש קודם כל לשקול מה היה האדם המצוי (הישר והמוסרי, כמובן!) עושה, ורק לאחר מכן לבחון מה אומרת ההלכה ה'רשמית' לגבי זה. ו"האדם המצוי" אינו דווקא יהודי, אלא כל אדם, כפי שהיה לפני מתן תורה.

מה אם כן נוהגות המתוקנות שבאומות העולם לעשות בעת מלחמה נגד טרור?

נתן אלתרמן בשירו המופלא "ליל חניה" (ממנו שאלתי את כותרות הסעיפים לפוסט הזה ולקודמו), מדבר על "הזמר הנפוץ" – או אולי זהו המפקד בשטח? – שאינו מדבר במליצות הזמן או בדקויותיה של השירה, חלילה, אלא אומר את הדברים במלוא צווחת צבעיהם החריפים,  בלי מורך לב ובלי חשש מפני הזול (=הפופוליסטי).

Churchill_in_war

צ'רצ'יל וידיד (ה"טומיגאן"…)

ונראה לי כי לא נאמרו הדברים (שנכתבו בסוף שנות ה- 40) אלא כנגד ווינסטון צ'רצ'יל, שכבר בימי טרום מלחמת העולם השנייה חזר שוב ושוב במילים בוטות ולא-מליציות על האמת הפשוטה שנשכחה מרוב מליצות השלום…
אחד מהקטעים המדהימים בסדרת ספריו המונומנטליים על מלחה"ע השנייה (שמיותר לציין כי קראתי אולי עשירית ממנה וגם זה ברפרוף :) הוא הקטע בו צ'רצ'יל מתאר את התקפות הטרור הגרמניות על לונדון ("הבליץ"), שהובילו להרס אדיר ולמותם של עשרות אלפים.
כהקדמה, רק שניכנס לפרופורציות (אנחנו הישראלים…) הנה תיאור של לילה אחד מתוך רבים (כרך ב, עמ' 209, ההדגשה שלי):

בסך הכל היה זה ליל בלהות, ובהתחשב בנזק שנגרם לבניינים מופלא היה הדבר שרק (!) חמש מאות איש נהרגו וכאלפיים נפצעו…

אבל אחר-כך ממשיך צ'רצ'יל לתאר אירוע אחר, שהשפיע על החלטתו הגורלית להשיב לגרמנים באותה מטבע:

יום אחד אחרי ארוחת הצהריים בא שר האוצר… והנה שמענו התפוצצות כבדה מאוד מעבר לנהר בלונדון הדרומית. לקחתיו איתי לראות מה אירע… כשחזרנו ונכנסנו למכונית עבר הלך-רוח נזעם ביותר את ההמון הדל הזה: "תחזיר להם!", קראו, ו"שיספגו גם הם!".
קיבלתי עלי לדאוג מיד לכך שתתמלא משאלתם; והבטחה זו ודאי שנתקיימה. החוב הוחזר עשרת מונים, עשרים מונים. בהפצצת-השיגרה הנוראה של ערי גרמניה… אין ספק שנפרענו מן האויב כהלכה ומיצינו עמו את מידת-הדין עד תומה. וי לבני-אנוש העלובים!

הנה לנו חרון-אף ונקם, מעורב ברחמים על הנפגעים החפים מפשע…

כאנקדוטה מקראית יש לציין כי באחת ההפצצות על לייפציג הושמדו תבניות הדפוס של המקרא העברי שהכין רודולף קיטל (מהדורת BHK), ועל כך מעירים בקצרה עורכי המהדורה החדשה משטוטגרט (BHS) בהקדמתם…

"כֹּל זֶה גַם יַחַד" – מסקנות עבריות לימינו

אין כל תיאוריה יהודית אודות מלחמה ושלום… הוגים יהודים דנו [במלחמה] כמעט רק בינם לבין עצמם, בנסיבות הבעייתיות של הגלות, ללא כל הסתמכות על מציאות אקטואלית של חברה בינלאומית, על מנהגיה וחוקיה…
זו אחת ממשמעויותיה של הגלות: היהודים הינם קרבנותיה, לא מחולליה, של המלחמה.
(מ' וולצר, עמ' 95-96).

הנה כי כן, לאחר אלפיים שנות, חזרנו למצב בו אנו גם מחולליה של מלחמה ולא רק קרבנותיה – ועדיין נדמה שאין לנו משנה סדורה או "תיאוריה יהודית" לגבי מלחמה בכלל ומלחמה בטרור בפרט. לאור כל האמור לעיל אפשר להבין את המילכוד בו מצויה היהדות – מצד אחד זכרונות היסטוריים רחוקים אודות מלחמות השמד וכיבוש, ומנגד חוקים רבים המגבילים את המלחמה ומעוגנים בתפיסה יהודית בסיסית השוללת אותה מכל וכל.

עם זאת, מהדברים שהצגתי לעיל אפשר להסיק כמה מסקנות, שיכולות להוות לפחות בסיס לדיון הלכתי בן-ימינו בנושא הרגיש הזה:

  • מחוקי המלחמה בתורה למדנו כי הם מכילים בעיקר מגבלות, ומכאן המקור לגישה המרכזית מהמקרא ועד הראשונים לפיה מלחמה היא אסורה עקרונית, למעט בתנאים מיוחדים.
  • עם זאת, ישנה דוגמה ריאלית אחת למצב בו המקרא מאפשר ואף מעודד מלחמה, ולא סתם, אלא מלחמת השמֵד – וזוהי מלחמת עמלק. מעמלק למדנו כי ייתכן מצב בו ישות שבטית הפועלת בצורה טרוריסטית, והשוללת את הערכים האנושיים והמוסריים הבסיסיים, תאבד את זכות קיומה.
  • בנוסף, מאומות העולם המתוקנות למדנו (בחינת דרך ארץ קדמה לתורה) כי כנגד פעולות טרור ניתן להשיב בפעולות טרור, גם כאלו הגורמות להרג חפים מפשע.
  • ומאברם העברי (שאת שמו שאלתי…) למדנו שיציאה למלחמה מוצדקת גם כשמדובר בחטיפה של קרוב משפחה, ולא רק כשמאיימים עליך בהשמדה פיזית.

* עמדת הראי"ה לגבי המלחמה בכלל, ומלחה"ע הראשונה בפרט, הינה מורכבת – נראה כי הפיסקה הראשונה ("כשיש מלחמה גדולה בעולם מתעורר כח משיח…והעולם מתבסם…") נכתבה בתחילתה של מלחה"ע, כשעוד שררה אופטימיות מסויימת ביחס אליה, כיוון שבפיסקאות הבאות הראי"ה נוקט טון קודר יותר. בכל מקרה, לא כאן המקום להאריך, ולא לי הידע הנדרש – אז הנה מאמר מעניין וגדוש ציטוטים מאת הרב יגאל אריאל, המוקדש כולו לנושא.

19 תגובות על “כִּי בֵּין הַנְּשָׁקִים, הַחֻקִּים שׁוֹתְקִים – על חוקי המלחמה במקרא (חלק ב)

  1. Pingback: כִּי בֵּין הַנְּשָׁקִים, הַחֻקִּים שׁוֹתְקִים – על חוקי המלחמה במקרא (חלק א) | ארץ העברים

  2. הפסקה הראשונה של אורות המלחמה שנראית אופטימית ממש לא סותרת את פסקאות ההמשך הנראות קודרות יותר

    מדובר בשני צדדים של אותה מטבע

    הפסקה הראשונה מדברת על התוצאות החיוביות שיש לכל מלחמה כמעט שלאחריה מתבררים מהלכים ויש תובנות ומסקנות והעולם שיצא מהאסון ומוות הגדולים של המלחמה מגיע לאחר הניתוח הכואב הזה להבראה
    מלחמת העולם הראשונה היא אומנם הדוגמא הפחות טובה לכך מכל מיני סיבות שאין כאן המקום להאריך אבל דווקא מלחמת העולם השנייה על כל נוראותיה היא דוגמא מצויינת לדברים שכתב הראי"ה זצ"ל :

    לאחר המלחמה האיומה הזו על כל חלליה [+חללי השואה כמובן וכל שאר הנרצחים בידי הנאצים ימ"ש] הגיעו תהליכים חיוביים מאוד:
    1.המודעות נגד הגזענות ונושא זכויות האדם בעולם החל לקבל משנה תוקף אחרי שהעולם ראה את זוועות הגזענת הנאצית וטבעי היה שדור ה"בייבי בומרס" שנולדו בעת ולאחר המלחמה העמיקו את היסודות הללו שבגרו ונהיו ל"היפים". בשנה בה קמה מדינתנו ת"ו האו"ם הוציא את "ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם" ,לא לחינם הקולוניאליזם על כל מגרעותיו קרס בהדרגה והמאבק על זכויות האזרח בארה"ב העמיק ושבר עוולות של למעלה ממאה שנה.
    2.המדינות שהביאו את ההרס ואת התאווה לקרב ולנשק גרמניה ויפן שהיו להן מסורות מיליטרסטיות מובהקות ,הובסו באופן טוטאלי בקרב וקיבלו "חינוך מחדש" ושיקום יסודי ממנצחיהן בעלות הברית וכיום מדינות אלו דמוקרטיות ושחוריות שלום להפליא בתקווה שהמצב ישאר כך גם בעתיד, ההרס שחוו במלחמה וה"ניתוח" הקשה שעברו בהירושימה ונגאסקי ובדרזדן ושאר ערי גרמניה סגר מגמות לעשרות שנים שלימד לקח את מדינות צמאות הדם הללו.
    3.הוקם האו"ם כגוף יעיל ואפקטיבי הרבה יותר מקודמו "חבר הלאומים" שהוקם לאחר מלחמה"ע הראשונה
    4.בהקשר היהודי הובן לאחר השואה האיומה שאין מנוס ממדינה יהודית עצמאית והנה ממש פאר תחת אפר שלוש שנים לאחר שחרור המחנות ואסיריהם הנמצאים בין מוות לחיים קמה מדינת ישראל!
    5.קמה תובנה חשובה שהמדע שכל כך העריצו אותו כמעין דת חדשה הוא כלי חשוב אך סך הכל כלי שיכול לשמש לפיתוח הרפואה והצלת חיים ואיכותם אך יכול באותה מידה בידוק לשמש לפצצת אטום ולכן הסגידה הלא בריאה למדע ירדה מאוד-זו תובנה שכבר החלה לצוץ לאחר מלחמה"ע הראשונה אך היא התגברה ביתר שאת לאחר זו השנייה ובמיוחד לאור פצצת האטום והעובדה שמדענים בכירים בגרמניה עבדו למען המשטר הנאצי.
    כמובן שכתבתי כמה נקודות בקצרה שכל אחת ממנה דורשת דיון נפרד וארוך וכמובן שיש עוד נקודות
    ואת אותם דברים ניתן לומר על עוד מלחמות עקובות מדם כמו מלחמת האזרחים בארה"ב שגבתה קורבנות והרס רבים מאוד אך כתוצאה ממנה בוטלה העבדות בארה"ב ומחשבות על פרישה של מדינה מהברית ירדה מאז לגמרי מהפרק ולא שבה עוד, וכמובן שתהליכים כאלו קורים בלא מעט מלחמות והדברים ארוכים

    לאור דוגמאות אלו דברי מרן הרב זצ"ל נשמעים בהירים וברורים

    אין עידוד לכתחילה למלחמה אך כאשר היא מתקיימת יש תקווה לצמיחה והתחדשות כתוצאה ממנה ובתקווה שתהיה זו כמובן המלחמה האחרונה

    • ספציפית לגבי אורות המלחמה – כמו שכתבתי, אני לא ממש בקי בכתב הרב מתי נכתב כל דבר ובעקבות מה.
      לגבי עצם הסתירה – הפיסקה הראשונה היא אופטימית יחסית, ולו רק בגלל המשפט הבא:
      "היחידים הנספים בלא משפט, שבתוך המהפכה של שטף המלחמה, יש בה ממדת מיתת צדיקים המכפרת…"
      יחידים? מיתת צדיקים?
      זה יכול היה להיכתב לדעתי רק לפני שנודעו מימדי ההרג של מלחה"ע ה-1.
      ולגבי התוצאות החיוביות – מבחינת מלחה"ע ה-1 קשה לדעתי לדבר על תוצאות חיוביות – לנו הקטנים קל לנפנף בהצהרת בלפור וכו', אבל האם זה היה שווה עשרות מיליוני הרוגים? לגבי אירופה, המלחמה הזו הרסה עולמות שלמים ולמעשה רק הכינה את הקרקע למלחה"ע ה-2 = עוד עשרות מיליוני הרוגים…

      • בס"ד ה' אלול ע"ד

        פרקי המלחמה כלולים בספר 'אורות', שפורסם על ידי הראי"ה בשנות העשרים! אינני יודע מתי נכתבו, אך פירסומם ברבים על ידי הרב עצמו, בספר שעבר עריכה קפדנית, מורה שהוא נשאר בדעתו.

        מילא, הראי"ה היה אופטימי עקבי, 'בלתי יאיש', אך בשנות העשרים היה כל העולם אופטימי. כאן החל לצמוח 'הבית הלאומי'; בעולם קם 'חבר הלאומים', שציפו שיפתור בדרכי שלום את כל הסכסוכים.

        גם מלחמת העולם השניה לא שינתה את האופטימיות של העולם. למרות זוועות המלחמה, ואולי דווקא בגללן, ציפו שארגון האו"מ שקם יביא לשלום קבוע בעולם. ציפיה שדי התגשמה 'עד היום הזה', לאו דוקא בגלל האו"מ אלא בגלל האטום.

        העשורים שאחרי המלחמה השניה הביאו לעצמאות המושבות באסיה ואפריקה; שנות השמונים – לקריסת הדיקטטורה הקומוניסטית בברית המועצות ובמזרח אירופה. כיום, מתחיל תהליך התנערות של העולם המוסלמי מהדיקטטורות הישנות. תהליך שמתבזבז ברובו על דיקטטורות חדשות. אך בשלב כלשהו יש להניח שההמון ימאס גם בהן וייצא לרחובות.

        אני קצת משוחד – גדלתי ברחוב טשרניחובסקי ולמדתי בישיבת הרב קוק – אך גם ההיסטוריה מראה על כיוון של התקדמות, ולכן 'אאמינה גם בעתיד כי לא ירחק זה היום, אך בוא יבוא ישאו שלום אז, וברכה לאום ללאום'.

        בברכה, ש.צ. לוינגר

        • ש.צ, יפה ציטטת כאן בדווקא את טשרניחובסקי שאם כל האופטימיות והאמונה "גם באדם גם ברוחו רוח עז" ידע גם שכנגד הרוע אזי "חרבי אי חרבי אי חרב נוקמת? חרבי לי תנו על אויבי אצריח איים משנאי? אכריעם לטבח השמד אשמידם אכלם אכריתם"….. וכיו"ב המשך השיר

          הוא ידע היטב שבמקביל לאמונה בטובו וגדולתו של האדם עדיין לא "יצר הרע לא יצא לגמלאות" ויש להילחם עד חורמה בעושי עוולה רשע ופשע

          ולדבריך על התהליכים החיוביים של העולם שאחרי מלחמה"ע השנייה:

          מארק אדלמן ז"ל ממפקדי מרד גטו ורשה אמר למראייניו בספר הראיונות הביוגרפי שהוציאו עליו "מארק אדלמן ,לוחם, מהפכן אדם" דבר מעניין מאוד בנושא והוא שיחידת הזמן הנודעת כ"מאה ה20" נודעה במחציתה הראשונה בזוועות כמעט חסרות תקדים ,מלחמות העולם,השואה,שאר מעשי הג'נוסייד הגדולים של הארמנים,ההררו והנאמה וכו',הרצחנות הגדולה של משטר סטלין בבריה"מ ועוד ועוד

          אך מצד שני אותה מאה במחציתה השנייה הביאה להישגים ערכיים עצומים ובהתקדמות אדירה וחסרת תקדים כמעט בתחום זכויות האדם ,והאחווה האנושית והעצמת הדמוקרטיה והחירות ברחבי העולם ובנפילת הקולוניאליזם וכך גם נפילת הקומוניזם שבתחילת אותה מאה העצים את כוחו ועוד ועוד

          בשפתינו הייתי קורא לזה שאותה מאה החילה בתחילתה "עולם דתוהו" ומיד אחריה "עולם דתיקון" תיקון שהוא עוד בעיצומו

          התרשמתי מההערכה הזו של אדלמן שמראה ביתר שאת איך מקלקולים כל כך גדולים ועצומים אפשר להגיע לתיקונים כל כך גדולים

          כשרואים את התהליכים הללו אפשר באמת לראות איך האופטימיות לגבי האדם נכונה גם נכונה אך גם הזהירות מאמונה מוגזמת ברוח האדם נכונה לא פחות

          כך טשרניחובסקי יכול היה לכתוב באותו פרק זמן קצר גם את "חרבי אי חרבי" ובשונ לגמרי את "אני מאמין" אין בכך סתירה אלא השלמה.

          • ומאידך, יש גם התגברות של 'עולם התוהו והבוהו', בשלהי המאה ה20 ובראשית המאה ה21.

            דוקא היציבות היחסית בתחום המדיני, מביא לתסיסה ואי יציבות בתחום הרוחני. כל הערכים שאנשים האמינו בהם מתערערים. זה טיבו של עולם פוסט-מודרני. אנשים תוהים אולי אין בכלל אמת מוחלטת? ואולי האמת מצוייה בתרבויות קדומות 'בלתי מודרניות'?

            אולי יש לדמות את המצב למה שנקרא בחיי האדם 'משבר גיל הארבעים'. אחרי שהאדם מוצא את עצמו בעולם די מבוסס ומשעמם – הוא נכנס ללחץ ומתחיל מחדש 'לחפש את עצמו', ולפעמים גם מוצא…

            בברכה, ש.צ. לוינגר

  3. לגבי מלחמת העולם הראשונה-אני לא חלוק עליך וכתבתי בעצמי שהיא פחות משמשת דוגמא טובה לדברים שהראי"ה כתב.

    התוצאות החיוביות עליהן כתבתי הן של התהליכים שהעולם עבר לאחר מלחמת העולם השנייה ,תהליכים שמסבירים היטב את דברי הראי"ה על העולם שמתבשם לאחר המלחמה שהרשעה מתנקה

    אתה צודק שמלחמת העולם הראשונה אכן לא הייתה רק אסון כשלעצמה אלא גם סיומה היה כישלון אחד גדול
    המלחמה למעשה הסתיימה ללא הכרעה מוחלטת נעשה כאן אפשר לומר סוג של "חצי עבודה", הגרמנים לא באמת הובסו ומעצמות ההסכמה לא נענו להפצרותיו של הגנרל האמריקני פרשינג [מפקד המשלוח של הצבא האמריקני לחזית באירופה]לכבוש את גרמניה שאם לא כן התבוסה לא באמת תיצרב בתודעה הגרמנית והצבא הגרמני יטען שהוא לא באמת הפסיד בקרב ,מה שיגרום לתסיסה בציבור הגרמני שתוביל לתאוות נקם ו"השלמת מה שהתחלנו והפסיקו אותנו באמצע"

    -פרשינג ממש היה בבחינת "חכם הרואה את הנולד" ומה שהוא טען שיקרה אכן קרה ו"אגדת הסכין בגב" שאמרה שהפוליטיקאים בגדו באומה והצבא הגרמני יכול היה לנצח אילמלא הפוליטיקאים שנטרלו אותו הביאה את העלייה של הנאצים שרכבו על הגל העכור הזה וההמשך ידוע..-

    המדינות החדשות שהוקמו במזרח אירופה נהפכו להר געש של סכסוכים בין לאומים בתוך אותם מדינות,צרפת ובריטניה יצאו מותשות ומרירות מהמלחמה ובמלחמה הבאה צרפת כבר לא תעמוד איתנה וכו וכו' וכו' ויש עוד המון מה לכתוב

    למרות כל האמור לעייל בכל זאת ניצנים של התקדמות עולמית היו גם לאחר מלחמת העולם הראשונה-

    1.ההלם הנורא של הכמות העצומה של ההרוגים בחפירות בקרבות חסרות תוכלת ובעלות תכנון לקוי גרמו להפקת לקחים באשר לחשיבות השמירה על חיי אדם גם של לוחמים הנשלחים לקרב ובמלחמת העולם השנייה והמלחמות שאחריה הדבר ניכר-הכוונה כאן היא בעיקר למדינות המערביות ובמיוחד בריטניה
    2.הקמת חבר הלאומים שאומנם לא היה יעיל כמו יורשו האו"ם אבל הקמתו הראתה על הצורך בגוף עולמי ליישוב סכסוכים כתוצאה מהמלחמה האיומה
    3.כמו שכתבתי לאחר המלחמה התחילו ניצנים של מחשבה מחודשת באשר ל"קדושתו" של המדע- כאמור לאחר מלחה"ע השנייה זה התחדד ביתר שאת.

    אבל בגדול אתה צודק מלחמה"ע הראשונה אכן הייתה כישלון היא כשלעצמה ותוצאותיה שהביאו את המלחמה שלאחריה הנוראה והאיומה מכל.

  4. אוסיף שאם יש לקח שאפשר ללמוד מהשוואה בין שתי מלחמות העולם הוא שמלחמה חייבת להיות מוכרעת לגמרי בבחינת "ארדוף אויבי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם" אפשר לראות את ההבדל היטב באשר לגרמניה שהובסה בשתי המלחמות
    אם במלחמה הראשונה היא נכנעה אך עדיין היה לה צבא ותשתיות ותפקוד סביר להמשך קיום כמדינה וכניעתה הגיעה אם תחושה של פספוס שהביא להקשחת עמדות ועליית הנאציזם והמלחמה הבאה וכו'
    הרי שבמלחמה השנייה היא נכתשה לחלוטין ,עריה הופגזו,צבאה כמעט נמחק וצבאות אויביה כבשו אותה תוך כדי ניקוי שטח מההשפעה הנאצית והקמת דמוקרטיה מתפקדת בחלקה המערבי

    לא לחינם הדמוקרטיה שהוקמה בגרמניה שלאחר מלחמת העולם הראשונה הייתה לא יציבה ,שנואה על העם הגרמני וקרסה תוך 14 שנה ואילו הדמוקרטיה שהוקמה לאחר שנות הכיבוש והשיקום שלאחר מלחמת עולם השנייה מחזיקה מעמד לא רע בכלל מאז ועד היום.

    כאשר לא מתפשרים עם אויב אכזר ולא נותנים לו טעם של רצון להמשך אלא מכריעים אותו ועושים לו "חינוך מחדש" אפשר לבנות משהו מתוקן ושברי המקולקל

    • "…שמלחמה חייבת להיות מוכרעת לגמרי בבחינת "ארדוף אויבי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם"
      מפיך לאוזני קברניטנו, הצוקים האיתנים!
      אהה, אבל זה בעצם לא היתה מלחמה, רק מבצע…

  5. אכן כן!

    התובנה שדיברתי עליה נכונה גם נכונה למאבקנו בחמאס ודעתי כדעתך לגבי מה שרמזת על מבצע צוק איתן וסיומו הלא מספק

  6. ההגדרה של מלחמת רשות המותרת לפי הרמב"ם:
    "ואחר כך נלחם במלחמת הרשות–והיא המלחמה שנלחם עם שאר העמים, כדי להרחיב גבול ישראל ולהרבות בגדולתו ושמעו."

    נתאר לעצמנו שמלך מואב אמר על מלך ישראל שהוא לא מלך רציני, מותר למלך ישראל להילחם בו. יתירה מזו אם מלך ישראל מעוניין שבהודו ישמעו את שמעו, מותר לו לפתוח במלחמה.

    • בס"ד י' בחשון ע"ו

      לאריק – שלום רב,

      הלחם-משנה על הרמב"ם (שם) ביאר ש'להרבות גדולתו ושומעו' הוא המוגדר בסוטה מד: 'למעוטי גויים דלא ליתו עלייהו' – בעולם שבו אין אמפתיה לחלש, אין המלך רשאי למחול על כבוד האומה., מחילה המשדרת לעולם מסר שאנחנו חלשים ושניתן לזנב בנו.

      לעומת זאת, מי ש'שומעו הולך בכל המדינות' – לא מעיזים להתעסק איתו. שמירת כבוד האומה, היא ההרתעה החזקה מככל. לפיכך גם מלכים שהיו נכונים לוותר על כבודם האישי, נאבקו בכל תוקף על כבוד האומה. שאול יוצא למלחמה נגד מלך עמון שביקש להשפיל את בני יבש גלעד; דוד מגיב בחריפות על השפלת שליחו בידי מלך עמון. אין זו 'התגרות' אלא הגנה על כבודה הבסיסי של האומה.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

  7. ומנין ההיתר למלך לצאת למלחמה כדי להרבות את כבודו?

    • זה לא בדיוק היתר, אלא בגדר "מלחמת הרשות" (רמב"ם מלכים ה, א) – ולזה צריך בי"ד של שבעים ואחד (שם הל' ב) + חובה לקרוא קודם לשלום (שם פרק ו, א) – בקיצור, לא מעשי…

  8. נראה לך שהסנהדרין תסרב, לשיטתך אולי כן אבל לא לשיטתם.

    וקריאה לשלום פירושה, או שתהיו עבדים או ש ….

    • יפה! אלא שאני מבין את כל ההלכות האלו כ"תיאוריה" של חז"ל – כלומר, זה לא משהו שבאמת קרה\יקרה, אלא דרכם של חז"ל להביע את דעתם על מוסד המלוכה: מצד אחד נותנים למלך את הכבוד הראוי ("אתה תתן לי את הכבוד המגיע לי!", הגה"ח, שם, שם), ומצד שני מסנדלים אותו על ימין ועל שמאל.

    • ודאי שלא! וכפי שרמזתי, מלחמתו במואב היתה אפילו עבירה לכאורה על "לא תתגר בם מלחמה"! (עד כדי כך שכמה מפרשים הציעו שהמניע היה נקמת רצח הוריו שהפקידם בידי מלך מואב, אע"פ שזה לא נזכר)
      אבל כידוע (?) ספר דברים נכתב הרבה אחרי דוד, אז קושיא ממילא אזלא…
      ראה אגב את הפולמוסון הנוכחי סביב דברי הרב שרקי אודות הצורך בגבורה לעומת תלמוד תורה, שמהדהד בעקיפין את השאלה האם דוד המלך היה לוחם עז נפש או 'תהילימזייגער'…

  9. הערה קטנה, דווקא יש בדברי חז"ל התייחסות למלחמה לגיטימית לצורך כלכלי. התלמוד בברכות ג: מתאר כי דוד המלך יצא למלחמה (באישור הסנהדרין) על מנת לפתור קושי כלכלי. כך שיש מקום בחז"ל לתפיסה של מלחמה לצורכי שלל או גבול.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים