פלמנקו ואמנות אחזקת המסורת

אתה מסתכל לאן אתה הולך והיכן אתה נמצא וזה אף פעם לא מסתדר, אבל אז אתה מסתכל אחורה להיכן שהיית, ונדמה שאיזשהו דפוס מתחיל להופיע. (ר”מ פירסיג, זן ואמנות אחזקת האופנוע)

בדיוק היום לפני שנה, ב- 26/2/14, נפטר מהתקף לב פתאומי גדול אמני הפלמנקו בעולם ואחד הגיטריסטים הווירטואוזיים בכל הזמנים, פּאקו דה לוּסיה (יליד 1947). וזו הזדמנות להביא מעט גאולה לעולם המורכב והעשיר של מוסיקת הפלמנקו ולמהפכה שיצר בה פאקו.
Flamenco_Tradicionאבל הפעם לא אטריח אותכם בדיבורים אודות הפלמנקו per se, אלא אציע לראות בו וביחסו לאמנות בכלל, מעין משל מאיר עיניים להתחבטות של הזהות היהודית בין מסורת להתחדשות. ואם תרצו במשפט אחד: לדעתי, היחס בין הפלמנקו למוסיקה המודרנית כמוהו כיחס בין היהדות לתרבות המערבית – ולכן כדאי לנו ללמוד משהו מתרומתו של פאקו דה לוסיה להפיכת הפלמנקו, שנתפס כמוסיקה צוענית פרימיטיבית, ל”אור לגויים”, כפשוטו.
קראו עוד

מגילת הקו האחרון

לחצו להגדלה

דוממים כהרגלם ישבו התלמידים, נער יספרם, במבואה שמחוץ לחדר.
חדרו של מורה הצדק הישיש.
זה חמש שנים שלא יצא ממנו אלא לתפילות השבת והחג, ועוד פעם אחת בשנה, בשלישי לחודש השישי, עת עלה לקברו של כהן הצדק. מי שראהו אז אמר שפניו חוורים ולוהבים כפני מלאך ה’ צבאות.

מילה לא הוציא מפיו, רק כתב וכתב, מגילות מגילות, ספונות בחדרו. לפני שנים רבות התיר לפרסמן ברבים אך מאז שסגר הדלת בעדו – חדל. ממילא לא יבינו, אמרו תלמידיו לעצמם, והמשיכו לחזור ולמלמל, דברים שבכתב ודברים שעל-פה.
גם עם גדולי תלמידיו כבר לא דיבר, אף בהם לא בטח.
והנה הם כתלמידיהם: “הקודש הישראלי”, “נשמת האומה”, “ישועה שלימה”…
קראו עוד

לְסַפֵּר חֻקָּי – על חוקי התורה כספרות

בסוף פרשת משפטים מופיע ביטוי מעניין: וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיְסַפֵּר לָעָם אֵת כָּל דִּבְרֵי ה’ וְאֵת כָּל הַמִּשְׁפָּטִים… (שמות כד, ג). לא אמירה, דיבור או ציווי – אלא סיפור. אגב, כל הפרק הזה מתאר מעמד “מתן תורה” שונה לחלוטין מזה שבפרקים יט-כ (ובדברים ה) – משה מספר, נערי בני ישראל מעלים עולות וזובחים שלמים, אצילי בני ישראל רואים את האלהים (!) ללא פחד, וכולם אוכלים ושותים ושמחים – אבל לא על זה רציתי לדבר, אלא על שלושה חידושים מעניינים ואף נועזים של חוקרי מקרא שהם גם משפטנים, או ההיפך – שעיקרם הוא כי (חלק מ)חוקי התורה הינם למעשה קטעי ספרות, שנועדו להיקרא כסיפור ולא כחוק במובנו המודרני.

א. חוקים או סיפורים?

חוקים - או סיפורים?

חוקים – או סיפורים?

לאסנת ברתור, כיום ד”ר למקרא ובעברה עורכת דין, עלה לפני כמה שנים טובות רעיון מעניין לראש – האם אפשר, כמשה בשעתו, לספר את חוקי התורה? וכך היה המעשה, כפי שמתארת ברתור בהקדמה לספרה האנגלי מ- 2010: לאחר תקופה בה הגתה את הרעיון המרכזי של הדוקטורט שלה – הוא-הוא הבסיס לספר הנ”ל – המנחה שלה סיפר לה כי חברו, ד”ר יואל רוזנברג, נוהג להעביר שיעור שבועי בפרשת השבוע, וכשהגיע לפרשת משפטים שם לב כי המשתתפים מאוכזבים- משהו – אחרי הסיפורים המרתקים של יציאת מצרים ומעמד הר סיני, מגיעים פתאום שלושה פרקים “יבשים” של חוקים ארכאיים… אך כשהבהיר להם כי למעשה החוקים הם סיפורים מיניאטוריים (כי תקנה עבד, כי יגח שור…) אורו עיניהם וחזר הצבע ללחייהם. האנקדוטה הזו גרמה לברתור להבין כי לרעיון שלה יש בסיס: את חוקי התורה, כמו קורפוסים משפטיים עתיקים אחרים, יש לקרוא בעיקר כיצירות ספרותיות, ולא כחוקים.
קראו עוד

שירת הים, שירת דבורה ושבטי ישראל הקדומים

בצירוף מקרים מעניין, בדיוק כשפרסמתי את הפוסט הקודם בו הצגתי בין השאר את התפיסה לפיה עם ישראל היה מורכב ממספר שבטים נפרדים שלא כולם היו במצרים וכו’, התפרסם באתר TheTorah.com מאמרו של פרופ’ ריצ’רד אליוט פרידמן (Richard Elliott Friedman) על פרשת בשלח – שמציג תפיסה דומה ובצורה הרבה יותר מעניינת כמובן :)
אז כשירות לציבור, הנה תרגום שלי לעברית של המאמר, צמוד ככל האפשר למקור הכתוב בסגנון ‘סטקטו’ מקוצר [הוספות שלי יופיעו בסוגריים מרובעות ובפונט קטן]. אעיר רק כי פרידמן משתמש במונח Levite sources כחלופה למה שמקובל לכנות Priestly sources. תרגמתי בהתאם “מקורות לויים” למרות שבעברית זה קצת מוזר, אבל מתרגלים…

ההיסטוריה של יציאת מצרים:
העדות לעזיבת הלויים את מצרים והצגתו של י-הוה לישראל
מאת: פרופ’ ריצ’רד אליוט פרידמן

The Historical Exodus:
The Evidence for the Levites Leaving Egypt and the Introduction of YHWH into Israel
Prof. Richard Elliott Friedman

Who_Wrote_the_Bibleאחת התרומות המשמעותיות למחקר הביקורתי נעשתה במשותף על-ידי מורי פרנק קרוס [Frank Moore Cross] ז”ל ועמיתי הבכיר דיוויד נואל פרידמן [David Noel Freedman] ז”ל. ב- 1948 הם טענו על בסיס מספר ראיות שונות כי כמה שירים [במקרא] הינם עתיקים מאוד. אלו כללו את שירת מרים [=שירת הים] בפרשתנו ואת שירת דבורה בשופטים ה. פרידמן קרא להם ‘שני הטקסטים העתיקים ביותר בתנ”ך’. פרידמן הוסיף וטען כי יש לכך השלכה על ההיסטוריוּת של יציאת מצרים.
חוקרים וארכיאולוגים רבים אומרים כי יציאת מצרים מעולם לא קרתה. 90 אחוז מהטיעון מבוסס על היעדר ממצאים ממצרים או מסיני, ועל מציאת מספר מועט של פריטים מהתרבות החומרית המצרית באתרים ישראליים, מועט מכפי שהיינו מצפים לו הישראלים התגוררו במצרים במשך מאות שנים.
אך זהו אינו טיעון נגד ההיסטוריוּת של יציאת מצרים. לכל היותר זוהי ראיה (ליתר דיוק: היעדר ראיה) נגד המספר העצום של המשתתפים כפי שהתורה מתארת.

כללתי את הרעיון של ‘יציאת מצרים קטנה’ [במקור: non-millions exodus] בספרי מי כתב את התנ”ך? כבר ב- 1987, שם העליתי את הדעה, כאפשרות בלבד, לפיה קבוצה קטנה זו היתה רק הלויים. אפשרות זו נראית ממשית היום באופן משמעותי יותר מאשר ב- 1987.
קראו עוד