Home » פלמנקו » פלמנקו קלאסיקו

פלמנקו קלאסיקו

…מה שכן היה בתקליטים האלו זה הרבה זעם… הזעם שלי הגיע מהילדות – כשבעולם הפלמנקו, ויותר מחוצה לו, ועוד יותר בעולם הגיטרה הקלאסית, התייחסו לגיטריסטים של הפלמנקו בבוז מוחלט.
תמיד ניגנתי עם התסביך הזה, ועם הדחף להוכיח שמה שעשיתי היה ראוי. זה מה שהביא אותי לנגן במהירות כזו. והדבר הזה, המהירות, אי אפשר ללמוד אותו; זו דרך להילחם כנגד חוסר הביטחון והפחד.
(פאקו דה לוסיה, 1995)

הפלמנקו והמוסיקה הקלאסית

Paco_vs_Classic_Musicכבר מסוף המאה ה-19, היחסים בין הפלמנקו למוסיקה הקלאסית היו די חד-סטריים, שלא לומר לא-קיימים: המוסיקה הקלאסית פשוט לא ספרה את הפלמנקו ואם טרחה להתייחס אליו, היה זה ב"בוז מוחלט" כדברי פאקו. הפלמנקו מצידו נוגן על ידי אנשים שבקושי ידעו לקרוא, ומוסיקה קלאסית לא היתה בדיוק כוס המוחיטו שלהם… ואל תבלבלו בין פלמנקו לבין כמה יצירות קלאסיות ב'ניחוח' ספרדי שדווקא הפכו ללהיטים קלאסיים (מ- Leyenda של אָלבֶּניס ועד כרמן של ביזה) – הפלמנקו ה'אמיתי' היה רחוק מאוד מהן. הפלמנקו של סוף המאה ה-19 וראשית המאה ה-20 – העידן בו המוסיקה הקלאסית עדיין היתה הקריטריון לרמה מוסיקלית בכלל – היה פשוט ופרימיטיבי, גם מבחינה מוסיקלית ועוד יותר מבחינה חיצונית: חבורות של צוענים כהי-עור, רקדניות צבעוניות יתר על המידה וזמרים צרחניים יתר על המידה… הגיטרה שימשה כמעט אך ורק לליווי, בפריטות 'גסות' ובקצב מהיר מדי – ובהתחשב בעובדה שגם הגיטרה הקלאסית לא נחשבה כל-כך בעולם הקלאסי, ברור שגיטרת הפלמנקו היתה בתחתית הסולם, אם בכלל.

לקחו כמה עשורים עד לתוככי המאה ה-20, ובזכות כמה חלוצים (סגוֹביה, מוֹנטוֹיה, סאבּיקאס, ניניוֹ ריקארדו) הפכה גיטרת הפלמנקו לכלי העומד בזכות עצמו, עד כדי ביצוע רסיטלים (!) ייעודיים לגיטרת פלמנקו. אבל למעט אותם חלוצים, עבור 99% מאוכלוסיית העולם הפלמנקו כתרבות המשיך להיות מה שהיה – משהו פראי, חושני ופרימיטיבי, בטח לא משהו שאפשר להשוות למוסיקה קלאסית. ואפילו העובדה שאמני הפלמנקו – בני כפריים קשי-יום בד"כ – הקפידו להופיע עם חליפות ועניבות (האמת שגם הגנגסטרים בשיקגו…) לא תרמה לשבירת המחסום הברור הזה. ומה לנו כי נלין על אניני הטעם הקלאסיים, כשהספרדים האינטליגנטים עצמם בזו לפלמנקו, או לפחות לא התייחסו אליו כמשהו ראוי להערכה? מי ששמע על משפחת רומרו (Romero) הספרדית המפורסמת, שכל בניה ניגנו גיטרה קלאסית, יכול לעבור על רשימת התקליטים שלהם ולראות שלמעט 2-3 אלבומי מחווה לז'אנר הם חיו כל-כולם בעולם הקלאסי – וכמובן שהם לא 'נתפסו על חם' אף פעם בליווי זמרי פלמנקו…

עַד שקם פַּאקוֹ דה לוּסיָה…

[תחסכו לי את ההעתקה ותקראו פיסקה בכותרת זהה אותה כבר כתבתי בעבר]
אז כבר בשנות ה- 60' פאקו ביצע קטע חצי-קלאסי שהפך ללהיט – Ímpetu של הגיטריסט והמלחין מריו אסקודרו (Mario Escudero). הקטע המורכב הזה הוא שילוב מבריק בין מוסיקה קלאסית (בהתחלה) לבין פלמנקו (לקראת הסוף), אם כי כולו 'משועבד' למקצב הבולריה של הפלמנקו – והביצוע של פאקו הנער כאן הוא פשוט מושלם:

PDL_Interpreta_a_Manuel_de_Fallaעברו עוד עשור וחצי, ואי-אז ב- 1978, מוציא פאקו אלבום יוצא דופן בשם Paco de Lucía intrerpreta a Manuel de Falla. באלבום הזה לקח פאקו כמה יצירות ידועות יותר או פחות של מנואל דה פאייה, המלחין הקלאסי הספרדי בן המאה ה-19, ונתן להן פרשנות 'פלמנקית' מיוחדת, יחד עם כמה נגנים נוספים כליווי. היצירה הידועה ביותר מתוך אותו אלבום היא "ריקוד" או "ריקוד ספרדי מס' 1" ( Danza Española no. 1), קטע מאופרה שכתב דה פאייה בשם "החיים קצרים" (La Vide Breve). לקטע הזה יש הרבה ביצועים קלאסיים, ביניהם גם אחד מבריק של יאשה חפץ (כאן בליווי פסנתר) – אבל לא נראה לי שהם מתקרבים לדבר הזה (בהופעה חיה!)

La Vida Breve (החיים קצרים) – אז לפחות תיהנו מהם!


זהו, הייתי מסיים פה, אחרי קטע כזה אין יותר מילים… אבל קשה לעצור את השוונג, אז הנה –

פאקו מלמד את "כַּרְמֶן" לקח

אם נדלג עוד כמה שנים קדימה ל- 1983, פאקו מנסה את כוחו במשחק קולנועי ומשתתף בסרט "כרמן" – מעין עיבוד קולנועי לאופרה הקלאסית, הקיטשית והפסיאודו-ספרדית המפורסמת (ממה שראיתי, הסרט זה לא בדיוק אינגמר ברגמן – אבל גם האופרה לא…). בכל מקרה, פאקו מנצל את ההזדמנות לטוויסט אירוני על האופרה  הזו בפרט ועל המוסיקה הקלאסית בכלל – בקטע הבא הוא שומע את הכוריאוגרף הראשי (הרקדן אנטוניו גאדֶס) מתקשה להתאים את המוסיקה המקורית למקצב שהוא מחפש, ואז הוא מציע לו להפוך את זה לבולריה – וזה עובד!

 

בשנים ההן פאקו כבר הפך לאגדה בחייו, ולמעשה הגלגל התחיל להסתובב – פתאום גיטריסטים קלאסיים החלו לשתף פעולה עם אמני פלמנקו, ואפילו החלו לבצע ברסיטלים שלהם יצירות של פאקו דה לוסיה (כאן וכאן, למשל)

אבל השיא, מסתבר, עוד היה לפניו – ב- 1991 הוא הוזמן לבצע את מה שנחשב מחוסר ברירה, לדעתי, פסגת היצירה הקלאסית לגיטרה – הקונצ'רטו דה ארנחואז (Concierto de Aranjuez) מ-1940.
למה מחוסר ברירה? כי היצירה עצמה – שוב, לדעתי – היא די משעממת, והתפקיד של הגיטרה בה הוא די מינורי. אני לא אטרח אפילו לשים קישור, חפשו ותשמעו, השוו אח"כ ליצירות פלמנקו כלשהן ותראו – אלא כיוון שאין עוד יצירות לגיטרה, זו הפכה להיות הפסגה…
בכל אופן, פאקו – שבקושי קרא תווים – התבודד במשך חודש עם הפרטיטורה וכמה הקלטות של הקונצ'רטו ופשוט ניגן אותו בעל פה, בשידור חי, עם התזמורת ובנוכחות המלחין, חוּאַקין (=יהויכין!) רודריגו. חואקין אמר אחר כך ש"היצירה מעולם לא נוגנה בצורה מבריקה כל כך".

לא רק פאקו

ישנם כמובן עוד אמני פלמנקו שיצרו קטעים 'קלאסיים' בעצמם, גם אם לא הגדירו אותם ככאלו. אז מי שרוצה, הנה שלושה מהם:

ועוד קטע מעניין ממש לסיום, הפעם של פֶּפֶּה רומרו – אחד מבני משפחת רומרו עליהם הלעזתי לעיל. הנגן הכשרוני הספרדי הזה מדגים לקהל במסגרת רסיטל קלאסי איך מנגנים בולריה – אותו סגנון קצבי ומורכב של הפלמנקו – באופן קלאסי (היצירה במקור היא של אמן הפלמנקו הוותיק, סאביקס). אגב, המשמעות של ביצוע 'קלאסי' הוא למשל הנגינה במיתרים פתוחים, ופריטות "על" תיבת התהודה – מה שיוצר צליל מהדהד ומתמשך, במקום הסטקטו החד וה'פריך' של הביצוע הפלמנקי שמתבצע בקצה הגיטרה.
אני רק לא בטוח אם החיוך המשועשע שעל פניו מלמד על הנאתו הרבה מהקטע, או על השלמה סלחנית ואנינת-טעם מהצורך לחזור קצת לשורשים :)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים