תורה בין אלהים ואדם – על הספר "בעיני אלוהים ואדם"

Beinei_Elohim_Veadam_Graphאם יורשה לי להפליג לעתיד הרחוק, אני משער שבניתוחי הפוסט-מורטם של התמודדות האורתודוקסיה היהודית בתקופה הפרה-גלאקטית עם מחקר המקרא, ייזכרו העשורים הראשונים של המאה ה-21 ככאלו בהם הבשיל המהפך – שאז יהיה ברור מאליו – מהאמונה האורתודוקסית הקלאסית בתורה מן השמיים לאמונה מורכבת יותר של 'שמיים בתורה'.
וכך אולי ייכתב באחד מאותם ספרי פוסט-מורטם ('יהדות כדור הארץ – בין שימור לשינוי', מעלה-מאדים, 2102):

המאה הקודמת נפתחה בוויכוחים פנים-דתיים מרים שראשיתם בחוברת שהוציא הרב צבי טאו, מראשי הזרם שכונה אז 'חרדי-לאומי', ובו תקף בחריפות את לימוד התנ"ך האקדמי ואפילו את זה הישיבתי שאינו לפי מסורת חז"ל. רבנים מזרמים דתיים מתונים יותר הגיבו לדברים, והפולמוסים שהתפתחו בעשור הראשון של המאה וכונו "תנ"ך בגובה העיניים", הובילו בעשור השני להוצאתם של כמה ספרים שחשיבותם התבררה רק בדיעבד – הראשון היה 'הויה או לא היה' (עין צורים IL 2011) שחובר ע"י רב אורתודוקסי, והציע תיאולוגיה 'רזה' – מעורפלת אך חדשנית – לשאלת תורה מן השמים; שנתיים לאחר מכן יצא הספר 'עד היום הזה' (ת"א IL 2013), שחובר גם הוא ע"י רב אורתודוקסי, והציג לראשונה חלק נכבד מטענות ביקורת המקרא בצורה גלויה וכנה, דבר שהיה חסר תקדים בעידן ההוא; ושנתיים מאוחר יותר יצא לאור הספר 'בעיני אלוהים ואדם' (ירושלים IL 2015) שהכיל כבר מספר רב של מאמרים שנכתבו על ידי רבנים וחוקרים אורתודוקסיים – שרובם טענו בצורה זו או אחרת שניתן להיות יהודי מאמין גם בידיעה שהתורה אינה מהשמים במובנה הפשוט…

ובחזרה אלינו

Yoshi_Farjun

ד"ר יושי פרג'ון

את לילות השבוע האחרון הקדשתי לקריאת הספר 'בעיני אלוהים ואדם' (בעריכת ד"ר חיותה דויטש, ד"ר טובה גנזל והרב ד"ר יהודה ברנדס) עליו בישרתי כאן [עדכון – ואת מאמריו סקרתי באריכות כאן] וההתרשמות הראשונה שלי היא, אם זה לא היה מובן, שהספר עתיד להוות אבן דרך, ואולי אפילו נקודת מפנה היסטורית.
אבל אתחיל בעובדות. ובכן, הספר  גדול וכבד כיאה לנושאו, ומכיל כ- 460 עמודי מאמרים מאת עשרים ואחד רבנים וחוקרים (סליחה על לשון הזכר, אבל רק 4 מהם נשים). כרבע מהספר (140 עמ', 282 מקורות!) מחזיקה אסופת מקורות מוערת שכינס ד"ר יושי פרג'ון – והאסופה הזו לבדה מצדיקה, לדעתי, את
רכישת הספר, שכן מעבר לציטוטים מלאים של מקורות לא מוכרים ואף מפתיעים, פרג'ון ארגן את החומר הרב בפרקים ותתי-פרקים המהווים מקראת-חובה* לכל מי שמבקש לידון בדבר החדש-ישן שנקרא מחקר המקרא והאמונה היהודית.
* האמור אינו תקף לגבי גודש הערות השוליים באסופה הכוללות גם קישורי אינטרנט במלוא אורכם – זה מתאים למהדורה דיגיטלית, לא מודפסת, לדעתי.

קריאת האסופה מהווה הכנה נפשית מתבקשת לעיקרו של הספר: ארבעה שערים ובהם עשרים מאמרים בנושאים מגוונים (ראו סקירה שלהם להלן) – שעיקרם אינו דווקא חידוש פרשני או מחקרי כזה או אחר, אלא כדברי המבוא:

מטרתם של המאמרים באוסף זה היא להציע דרכים אפשריות להפגת המתח בין האמונה בקדושת המקרא ובחיוב במצוות הנובע הימנו, ובין החובה האינטלקטואלית, שהיא גם חובה דתית, ללמוד ללא משוא פנים. השדה שהמאמרים שבקובץ זה מצויים בו אינו שדה ביקורת המקרא ומחקרו המדעי, אלא שדה האמונות והדעות וההתמודדות עם עצם הפעלתה של השיטה המדעית. הם אינם בוחנים את מסקנות המדע אלא את משמעות האמונה ב"תורה מן השמים" וגבולותיה. (עמ' 11, ההדגשה שלי)

אלו העובדות וההצהרות, עכשיו ברשותכם, ביקורת מעט סובייקטיבית יותר.

שתים זו שמעתי – שני מאמרי הפתיחה כמיקרו-קוסמוס של הספר כולו

Shawn_Zelig_Aster

ד"ר שון זליג אסטר

הספר פותח במאמר קצר וקולע מאת ד"ר שׁוֹן זֶליג אסטר, בשם "המחקר והמסורת – מבט אישי על ההיסטוריה המקראית". אודה ולא אבוש כי לרגע חשבתי ששם הכותב הוא פסוודונים מדרשי לשם המאמר (שׁוֹן =מחקר, זֶליג = מסורת…), אך חיש מהרה גיליתי כי מדובר באדם ממשי לכל דבר, שמאמרו זכה לפתוח את הספר כנראה משום שהוא עונה בדיוק על מטרתו המוצהרת – אסטר מתאר בגילוי לב את הבנתו לפיה הסיפור המקראי הוא 'נרטיב' ואינו מתיימר לתאר עובדות מוצקות ("…סיפור יציאת מצרים איננו תיאור היסטורי אובייקטיבי, אלא פרשנות בצורת סיפור מאורעות היסטוריים" – עמ' 167), ואחרי שהוא מנסה למזער את היקפם המסתבר של חלקים מאוחרים בתורה ("עדיף לזהות בכתוב תוספות מאוחרות מאשר לאחֵר חיבור שלם" – עמ' 173) הוא מודה ביושר כי בסופו של דבר, הבחירה שלו להאמין בה' כנותן התורה היא "קפיצת אמונה" אישית-רגשית; קפיצה אותה הגדיר בראשית מאמרו כ"דחף נפשי" לקשר שאינו תלוי בהוכחות, כמו הקשר בין בני זוג – ולא נתקררה דעתו של אסטר עד שחתם את המאמר בהגדרת יחסו של החינוך הדתי (האמריקאי לפחות) למחקר המקרא כ"כשל חינוכי", שדוחה את הנוער הרציונלי והספקן אל מחוץ לאורתודוקסיה.

Yehuda_Brandes

הרב ד"ר יהודה ברנדס

המאמר השני, מאת הרב ד"ר יהודה ברנדס, שונה לחלוטין – הוא פותח אמנם בטון אישי ומתאר אנקדוטה שאירעה לו בעת שלמד את סיפור יוסף בתורה ובקוראן עם אדם מוסלמי, שגרמה לו להבין כי בניגוד לאיסלאם הפונדמנטליסטי הקורא את הכתובים כצורתם, הרי שהיהדות מבוססת כולה על דרישת המקרא שלא כפשוטו – ומכאן התחדש לו כי דרשות חז"ל הן למעשה הניצן הראשון של ביקורת המקרא. אלא שמשם נעלם הטון האישי וברנדס עובר "להצביע על הזיקה העמוקה הקיימת בין דרכם של חז"ל במדרש לבין דרכם של מבקרי המקרא החדשים ולמצוא לגיטימציה במקורות המסורתיים למחקר ביקורתי" (עמ' 177) – ולשם כך הוא פורס יריעה רחבה של מאפיינים 'ביקורתיים' במדרשי חז"ל, שרובם ידועים אמנם, אך ריכוזם וסידורם מהווה חידוש מסוים (מעין השלמה לאוסף המקורות של פרג'ון?) – והמסקנה היא שביקורת המקרא יכולה להיתפס למעשה כמדרש הכתוב. דא עקא, למרות שניכר שהכותב מזדהה עם המסקנה, הוא לא טורח להביע זאת במילה, ואדרבה – מכמה הערות שוליים משתמעת גישה 'לעומתית' לביקורת המקרא, המעוררת את השאלה האם הכותב מתכוון למעשה לגמד את ממצאי הביקורת לכלל מדרש אגדה?…

תורת חוץ לארץ?

המעבר החד הזה מהאנקדוטה האישית לניתוח המלומד מאפיין למעשה את שני סוגי הכותבים בספר – הסוג הראשון מציג בפנינו מאמרים המשקפים את התלבטויותיו ואמונתו של הכותב, ואילו הסוג השני מציג מאמרי עיון מקוריים יותר או פחות, שהמילה 'אני' נעדרת מהם כמעט לגמרי.
והנה שמתי לב שבאופן לא מפתיע, כל (!) הכותבים מהסוג הראשון הם, איך נאמר בפוליטיקלי-קורקטיות, ממוצא אנגלו-אמריקאי, בעוד שכל הכותבים מהסוג השני (למיטב ידיעתי) הם ישראלים גמורים! כך מאמריהם של ש"ז אסטר ("לדעתי, התשובה לשאלה כזו היא אישית-רגשית"), מ"צ ברטלר ("האם הטקסט נועד להיות מסמך היסטורי… אני מאמין שהתשובה היא לא"), תמר רוס ("מסקנתנו… היא שדימוי האל שפרשנות זו מייצרת מאפשר לנו להודות בפה מלא בהשפעת יסוד אנושי וסובייקטיבי"), הר"י שרלו ("קשה לי למנות את מספר הפונים אלי בתחושה של 'אנא עזור לנו שלא ליפול לתהומות הכפירה'"), הר"ד ביגמן ("לאור התנסותי האישית ניסחתי מחדש את הרעיונות שעלו בי בהיותי צעיר"), ובנימין זומר ("אני מאמין כי גם פסוקי התורה… כולם בבחינת תגובה אנושית לצו אלוקי").

Chayuta_Deutch

ד"ר חיותה דויטש

אפילו ד"ר חיותה דויטש, אחת מעורכות הספר וכותבת מוערכת בזכות עצמה, שכתבה את המאמר היחיד העוסק בנושא הנפיץ של המוסר במקרא ("עקדת יצחק ושאלת הזמן" – יש עוד שני מאמרים המתיימרים לעסוק בכך, אך אינם עושים זאת) – אפילו היא נמנעת כמעט לחלוטין מנימה אישית, למעט (שוב) אנקדוטה משיעור שהעבירה לתלמידי מכינה.
למעשה, הרב אביה הכהן הוא ה'ישראלי' היחיד שחותם את מאמרו במעין וידוי אישי קצת מוזר בו הוא מקונן כי "אני שומע את התורה בוכה על התעסקותם של אנשי מדעי הרוח בה שרוח אין בהם… אתפלל לרבש"ע שלא ילכו התלמידים אחר מקסם השווא…" – אך חתימה זו אינה קשורה כלל למאמר עצמו (שנראה מתאים יותר למאמר שיח-יצחקיאני נוסף במוסף שבת :), והיכללותו בספר היתה תמוהה בעיניי – עד שהאיר ה' עיניי שהנה בכתבה שבישרה על הופעת הספר נשאלה חיותה דויטש:
"היו רגעי משבר? פרישות דרמטיות?" וענתה:
"
אחד המשתתפים הודיע שהוא עוזב. הוא הרגיש שיש בקבוצה יחס של חוסר כבוד וקדושה לתנ"ך… האיש לא חזר ללימוד בקבוצה, אבל הוא משתתף בספר, וכתב בו מאמר חשוב".

Avia_Hacohen

הרב אביה הכהן

ומיהו אותו האיש? חיפוש מקרי בגוגל הוביל אותי לכתבה הבאה על הרב אביה, בה הוא מתוודה כי "לפני שנתיים השתתפתי בפורום של רבנים ופרופסורים שדן בשאלת ביקורת המקרא והאמונה. בשלב מסוים התחלתי לבכות, ועזבתי את הפורום. הרגשתי שהרבנים שם התייחסו לתורה כאל חולין, שמה שבעיניי הוא דברי אלוהים חיים, בעיני הרבנים בפורום הזה הוא 'טקסט'. זה היה ביזוי הקודש." אאורקה!

על הקנוניזציה של האסופה המקראית :)

בהמשך לתמיהה על הכללת מאמרו של הרב אביה בספר, יש לתהות גם לגבי מאמרים אחרים שזכו להיכלל בקנון הנ"ל – כאמור לעיל, אסופת המאמרים בספר מחולקת לארבעה שערים, שכל אחד אמור להתמודד עם פן מהותי של היחס בין מחקר המקרא לאמונה. השער הראשון ('מבט כללי') עושה את זה מצוין, והוא מכיל את רוב המאמרים החשובים שבספר, לטעמי. השער השני ('מעמד הר סיני ופרשות ההתגלות') מציין את 'קו פרשת המים' האיכותי שבספר – שני המאמרים הראשונים, מאת הרב ד"ר דוד ביגמן ופרופ' בנימין זומר, 'עושים את העבודה' – דנים בנושא הרגיש ומוסיפים את עמדתם האישית. אבל שני המאמרים של הרב ד"ר חזי כהן והרב ד"ר אברהם שמאע (הקשורים אמנם לנושא השער) נעים בין הבנאלי למעורפל וכמעט שלא מחדשים דבר, מה גם ששניהם שייכים לאסכולה ה'ישראלית' שציינתי לעיל, הנמנעת מאמירה אישית כלשהי – אמירה שאולי היתה יכולה להעניק להם ערך מוסף. השער השלישי ('האתגר המוסרי') הוא המאכזב שבכולם – מתוך שלושה מאמרים, רק אחד (זה של חיותה דויטש, בנושא העקידה ומשמעותה המוסרית) עוסק ישירות בנושא השער. המאמר הבא של פרופ' חננאל מאק עוסק בכלל במנשה מלך יהודה כאבטיפוס של מבקר מקרא (מה הקשר?), והמאמר השלישי, מאת הרב ד"ר עמית קולא מתייחס בעקיפין ובצורה 'מרחפת' לשאלת צידוק האל, ללא אמירה ברורה וכמובן שללא אמירה אישית. השער הרביעי ('המקרא בהקשרו ההיסטורי') הוא מעניין מאוד, בייחוד מאמרו המרתק של פרופ' יואל אליצור, אלא שהוא מנוגד בפירוש למטרת הספר לפיה "השדה שהמאמרים שבקובץ זה מצויים בו אינו שדה ביקורת המקרא ומחקרו המדעי" – שכן מדובר באוסף של מאמרים מחקריים-עיוניים, למעט מאמרו של הרב אביה – שכאמור לא שייך כלל לנושא הספר וכמעט שלא רלוונטי לנושא השער.

בקיצור, לא חייבים לקרוא את כל המאמרים שבספר כדי לעמוד על חידושו המרכזי, ואולי אפילו עדיף שלא לקרוא את כולם, כדי לא להתאכזב (ובמאמר מוסגר, לאור מיעוט הקול הנשי, היה אולי מקום לשקול החלפה של כותב זה או אחר בכותבת – המבלי אין דוקטוריות דתיות לתנ"ך?…) – בכל מקרה, בקרוב אעלה העליתי פוסט ובו סקירה תמציתית של כל המאמרים בספר, והבוחר יבחר.

סוף דבר

כמו שפתחתי, הספר – על מגרעותיו – הוא בעיניי אחת מנקודות המפנה בתחום היחס הדתי למקרא בכלל ולתורה מן השמים בפרט – אם כי די ברור שבטווח הקרוב התגובות כלפיו ינועו בין התעלמות לשלילה גורפת, והוא מן הסתם 'לא ייספר' בקרב חלק מהציבור הדתי, בשל הארומה הליברלית (שלא לומר ניאו-רפורמית – אמריקאים כבר אמרתי?…) של חלק מהכותבים.
Beinei_Elohim_Veadamבטווח הארוך, לעומת זאת, הספר ממשיך את הקו שהתחיל בו בהססנות-מה הרב ד"ר עמית קולא בספרו ה'תיאולוגי' הויה או לא היה, והמשיך בו בנועזות הרב אמנון בזק בספרו העיוני עד היום הזה – והוא מעין סינתיזה תיאולוגית-עיונית שלהם. אלא שהמסה וההקשר מקבלים כאן משנה-חשיבות: לא מדובר בכותב בודד, אלא בעשרים ואחד כאלו, ולא מדובר ב'הסתובבות סביב הבעיה', אלא באחיזת השור בקרניו, לפחות בחלק מהמאמרים. וכאמור, אסופת המקורות של פרג'ון וברנדס מהווה כשלעצמה סיבה מצוינת לדאוג לכך שהספר יונח אחר כבוד בארון הספרים היהודי שלכם.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

  1. כפי שנאמר במבוא 'הם אינם בוחנים את מסקנות המדע', אלא מנסים להגדיר מחדש את 'תורה מן השמיים' כדי להתאימה למדע.

    למה מה? יש 'מסקנות' ל'מדע' ביקורת המקרא? כל מבקר מפריח השערות לכאן או לכאן, וכל תיאוריה יוצרת הסתבכות גדולה פי כמה מהשאלות שאותן הן מנסים ליישב. מה פשר ראיית עצמנו כחגבים מול 'נפילי' הביקורת? מה עושה את מסקנותיהם לחסינות מבחינה וביקורת?

    בניגוד לתפיסה זו הלך הרב אמנון בזק ב'עד היום הזה'. הוא מתמודד עם השאלות, שרובן ככולן נשאלו על ידי הראשונים, ואף תשובותיו הן ביסודן תשובות הראשונים. לא פלא שהוא לא השתתף בקובץ, וכמוהו מרבית רבני ישיבת הר-עציון ומורי 'מכללת הרצוג'.

    כמובן, צריך לבדוק כל מאמר לגופו. יש להניח שלא כולם טבועים בחותמה של נמיכות הקומה של כותב ה'מבוא'. וכפי שאמר אברהם, יש חשיבות רבה לאסופת המקורות שכינס ד"ר יאשיהו פרג'ון, שמהם נזכה ל'שימוש חכמים', ללימוד דרכם של הראשונים בהתמודדות עם שאלות היסוד של המקרא.

    בברכה, ש.צ. לוינגר

    • מדהים, כי אלו הדברים שאמרתי כמעט מילה במילה לפני כמה שנים בכנס להשקת ספרו של הרב עמית קולא! (=מה זו הכניעה האפריורית לביקורת המקרא). אלא שאז החלטתי ללכת וללמוד את הנושא לעומק – וגיליתי לדאבוני אחרי שנתיים-שלוש, שאכן – בגדול – הצדק עם חוקרי המקרא – ויצא הבלוג הזה…
      ולגבי 'עד היום הזה' – הוא לא מתמודד עם השאלות, וליתר דיוק *מנסה* להתמודד עם *חלק* מהשאלות שהוא *בחר להציג* – אבל יש עוד רבות שלא הוצגו שם, עיין כאן (בבלוג).

      • הרי כל אחד מהם מושך לכיוון אחר בהשערות שונות ומשונות, כנודע לכל קוראי בלוגך. הצד השווה שבהם: שכותבי התנ"ך, כדרכם של יהודים, זייפו את העובדות ושכתבו את ההיסטוריה והחוקים כדי להאדיר את המגזר שחפצו ביקרו.

        כל המסקנות מסתבכות בשתי שאלות מרכזיות:
        א. דווקא התנ"ך הוא המקור הקדום היחיד המבקר את גיבוריו ומציג גם את חולשותיהם?
        ב. איך עם שכמעט לכל אורך ההיסטוריה שלו היה מפוצל מדינית, מחזיק בתורה אחת. אפילו תורתם של השומרונים שהיו מסוכסכים קשות עם ישראל, זהה לתורת עם ישראל, חוץ מאשר שינויי נוסח קלים. אין לזה הסבר סביר, אלא אם כן נאמר, שהיתה לשבטי יהודה וישראל תורה אחת מאות שנים לפני הפילוג, ולכן גם הפילוג המדיני לא היה יכול לבטלה.

        בברכה, ש.צ. לוינגר

        ב.

        • "מושך לכיוון אחר בהשערות שונות ומשונות" – בדיוק כמו מפרשי המקרא שלנו (ע"ע חטא משה במי מריבה כדוגמה קיצונית).
          "זייפו את העובדות" – התשובה נמצאת במאמר של ברטלר.
          "המבקר את גיבוריו" – נכון! אבל עובדה שלא רק התורה עושה את זה, אלא גם הנביאים שוודאי אינם "מסיני" – אז אולי זה מעיד דווקא על כתיבה אנושית?…
          "מחזיק בתורה אחת" – התורה הזו, כך אומרים חוקרי המקרא, אכן גובשה לאחר החורבן.
          "תורתם של השומרונים" – הארכתי למעניתי כאן:
          http://www.bhol.co.il/forums/topic.asp?topic_id=3051205&whichpage=7&forum_id=1364#R_14

          השורה התחתונה:
          לא היה מקדש שומרוני ולא היה חומש שומרוני עד המאה ה-2 לפנה"ס, 200-300 שנה אחרי ימי שיבת ציון. החומש השומרוני "שווה" אם כן פחות ממגילות קומראן, ואלו עצמן מוכיחות רק דבר אחד – שנוסח התורה כלל לא היה מגובש בתקופה ההיא, וגם אלו שייחסו לו קדושה לא ראו בעיה לערוך ולשנות אותו לפי צרכיהם. צאו וחשבו מה עשו בתורה לאורך כל ימי השופטים והמלכים…

    • בס"ד י"ט באב ע"ה

      לא דק אברהם בתארו את עמדתו של ד"ר ש"ז אסטר שנראטיב הוא סיפור שאינו מבוסס על עובדות היסטוריות מוצקות. הבנה זו תהיה נכונה בשיטתו של ברטלר המבין את ה'נראטיב' המקראי כהעברת מסר שאינו מחוייב לעובדות אמיתיות (עמ' 212-213).

      לעומת זאת ה'נראטיב' המקראי אליבא אסטר יכול למסור עובדות נכונות, אלא שהוא בוחר מתוך כל האירועים את אלה הרלבנטיים למסר שאותו מבקש המספר למסור. המספר המקראי מתמקד באירועים מתוך המכלול הנוגעים לבני ישראל, בעוד התיעוד המצרי בן הזמן יתמקד במה שחשוב לו. כך למשל מסתובבות בסיני בעת התרופפות השלטון המצרי קבוצות שונות ומשונות של 'שאסו' , שאחת מהן היא 'בני ישראל', המעניינים מאד את המספר המקראי, ואינם מעניינים כלל את פקיד המכס המצרי (ראו שם עמ' 166-169).

      לעומת זאת את סיפור המבול אין אסטר מקבל כסיפור היסטורי 'בשל היעדר הסבירות שמאורעותיו התרחשו כצורתם בעולם המוחשי' (עמ' 172). לטעמי, אין כאן 'היעדר סבירות'? וכי אין נסים בעולם?. על כל פנים הוא מעדיף לראות את הסיפור כמשל. גם כל המהלך שהוא מציע על 'סיפור כפול' (עמ' 170-171) נטול יסוד. יש שם סיפור אחד של השחתה אמונית ומוסרית, הבא על תיקונה, כדרכה של התורה שהאידיאל האמוני והמוסרי שלובים בה יחדיו.

      אסטר החל להשתחרר מנמיכות הקומה ביחס למוסכמות המקובלות בעולם המחקר. צעד המצריך אומץ רב למי שחפץ להיות חלק מהעולם המדעי. לטעמי, עדיף שההתמודדות עם המחקר תיעשה במסגרת חוץ-אקדמית, מסגרת שאינה זקוקה להכרה של לא מאמינים.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      • דווקא לגבי המבול יש בהרבה מהמיתולוגיות העתיקות איזכורים כאלו של מבול כלל עולמי

        הידוע שבהם היא מאפוס גלגמש אבל זה אינו האזכור היחיד

        זה לא במקרה שיש כל כך הרבה אזכורים כאלו שהרי אירוע טראגי כזה ברמה גלובלאלית פשוט שייזכר בזיכרון ההיסטורי של הרבה עמים ובניגוד לכל הפולמוסים האמונים שהיו סביב "גלגמש והמבול" עובדה זו דווקא מחזקת את הראיות לכך [למי שעדותה של תורתנו הקדושה לא מספיקה לו לבדה כמובן] שהתרחש מבול על הארץ ויעויין על כך בדברי הראי"ה זצ"ל ב"לנבוכי הדור" פרק לג.

        יש לציין שהרב גדליה נדל זצ"ל טען שהמבול לא התרחש בכל כדור הארץ אלא רק באזורים שהיו מיושבים אז במסופוטמיה ויעויין על כך בספר שיעוריו שהוציא הרב יצחק שילת "בתורתו של ר' גדליה" על פרשת נח -על כל פנים גם אם אכן כך היה זה לא סותר את הנאמר לעייל שכן האנושות הייתה מרוכזת באזורים אלו ולאחר שמאוחר יותר היו נדידות רחוק מכך הזכרון ההיסטורי נשמר ואפשר היה למצוא אותו גם במיתולוגיות של עמים רחוקים מאזור זה

        • בזבחים קיג,א נחלקו רבי יוחנן ורבי אושעיא אם ירד המבול בא"י. וביאר שם רב נחמן בר יצחק, ששניהם נחלקו בדרשת הפסוק ביחזקאל כב,כד: 'את ארץ לא מטוהרה היא לא גושמה ביום זעם' – האם נאמרו הדברים בתמיה או בניחותא.

          • בס"ד כ' באב תשע"ה

            מה שקורה בסיפור נח, משקף את העיקרון המנחה לכל אורך ספר בראשית. התורה מתחילה בתיאור הכלל, ואז מתמקדת בפרט הנבחר מתוך הכלל ומרחיבה עליו את הדיבור.

            כך בפרק א' מתארת התורה את בריאת העולם ששיאה בריאת האדם, ובפרק ב בא הפירוט לבריאת האדם, יצירתו בגן עדן וגירושו ממנו; כך בפרק ה' מתוארת השתלשלות עשרת הדורות מאדם עד נח, ששיאה הוא נח שמצא חן בעיני ה', ומפרק ה' ואילך מפורטות תולדותיו של נח וביתו.

            מבני נח נבחר שם, שנתברך שה' ישכון באהליו, ובפרק יא, מתוארים עשרת הדורות משם, ששיאם אברם, שקורותיו מתפרטים מפרק יב ואילך (אברם הוא היחיד בשושלת שאינו זוגה לכותרת 'ואלה תולדות אברהם'.אולי משום שהוא 'אב המון גויים' שכולם תולדותיו).

            בהמשך יפורטו תולדות ישמעאל, תולדות יצחק, תולדות עשיו, ותולדות יעקב, הם יוסף ואחיו, שהם יסודו של עם ישראל

            כך מצעיד אותנו ספר בראשית מן הכלל את הפרט, מהבריאה אל אדם, מאדם אל נח, מנח אל שם, משם אל אברהם, מאברהם אל יצחק, מיצחק אל יעקב, ומיעקב אל בניו, שבטי ישורון שמהם עתידה לבוא הבריאה כולה לבוא אל תכלית תיקונה.

            בברכה, ש.צ. לוינגר

            כדאי לשים לב שבל השלבים עובר ה'גיבור' תהליך של גלות ממולדתו המצעידה אותו אל תיקונו. אדם גולה מגן עדן, נח גולה אל התיבה, אברהם גולה ממולדתו אל ארץ ישראל, יצחק גולה ממקום למקום בארץ, יעקב גולה לחרן ואחר כך למצרים, ויוסף אף הוא גולה למצרים ושם עולה לגדולה ובעקבותיו מגיעה לשם כל משפחתו ונוצר עם ישראל. לאורך כל הדרך – הגלות היא תחילת הדרך אל הגאולה.

  2. 'ניתן להיות יהודי מאמין גם בידיעה שהתורה אינה מהשמים במובן הפשוט'
    אני חולק על כך. קשה מאוד להחזיק באמונה מופשטת וערטילאית שלא מותירה כמעט את הפרטים שלה בשדה מציאותי כלשהו. אם מקבלים את הרעיון ש'לא כל התורה משמים' ושסיפורי התורה אינם משקפים בהכרח אמת היסטורית, לא הנחנו בן לאברהם אבינו ההולך בדרכו (אולי הוא בכלל לא היה קיים?). אפילו ההתגלות, אשר האמונה באל מכריחה את קיומה (כמדומני שאתה כבר כתבת כך) יכולה לשנות את צורתה כראות עינינו, ואולי גם להתפטר מהמשקל המעיק של ציוויים הסותרים זה את זה. אין בכוחו ואף לא בכוונתו של חקר המקרא (ככל המדעים) לספק ודאות כל שהיא. על השאלה הפשוטה, מהו דבר האל, רק המסורת מסוגלת לענות, והיא אף עושה זאת! היהדות המסורתית מספקת לאדם המאמין את תחושת הביטחון שקיימת-אי שם, אמת כלשהי. רק כך אפשר להבין את חוסר העניין האורתודוקסי בביקורת המקרא.

    • אני מסכים שזה קשה מאוד – אני מניח שהיה לא פחות קשה לעכל את תפיסת הרמב"ם שטענה שהאל הוא טרנסצנדנטי ונטול-גוף וכו', בניגוד לפסוקים + מדרשים מפורשים לכאורה.
      זה עניין של זמן, שוב – לעניות דעתי הצנועה בלבד.
      ואגב "חוסר העניין האורתודוקסי בביקורת המקרא" – חוסר עניין?!

      • רציתי באמת להתלונן גם על הרמב"ם (הוא אכן נגד פשוטו של מקרא, אבל מי כתב את המקרא הזה?). אבל תראה את האובססיה שלו לרעיון ההתגלות הנבואית. הלא דבר הוא.
        אולי לא ניסחתי זאת נכון. זה לא קשה, כי זה פשוט לא הולך. לומר שהמדע מציע אמת ריאלית והתורה מציעה אמת אידיאית (זה הדבר היחיד שאני יכול לחשוב עליו) לא יודע, זה משהו חסידי-קבלי-מרדכי ברויארי. ואולי היא לא מציעה כלום?
        חי נפשי, הבלוג שלך מרתק, הנושא הוא ענק, אבל גם אתה בעצם לא מציע כלום.
        (לגבי חוסר העניין, אני חרדי. תראה את המלחמה נגד שיטת הרבדים, שלדעתי נכונה ומתבקשת מעל לכל ספק, ותבין)

          • דוד,הפולמוס על שיטת הרבדים לא נגע לציבור החרדי

            מדובר היה בפולמוס על היתכנות לימוד בשיטה זו בישיבות התיכוניות ומי שניהלו נגדו מאבק היו אנשי ישיבת הר המור ובנותיה

            הם גם החתימו רבנים חרדים על חוברת התגובה שלהם לשיטת הרבדים ["מתורתך לא נטיתי"] אבל מוזר לי שאתה מזכיר את היותך חרדי להקשר של פולמוס הרבדים [שכבר די עלה בתהום הנשייה]

      • 'ונשמרתם מאד לנפשתיכם כי לא ראיתם כל תמונה ביום דבר ה' אליכם בחרב…' (דברים ד,טו). אף אונקלוס מקפיד לתרגם 'עיני ה', 'אזני ה', 'פי ה" ו-'יד ה" בצורה השוללת אנתרופומורפיזם.

    • מאמר מעולה* – תודה על הקישור!
      * מבחינת סגנון הכתיבה. התוכן עצמו הוא קשקוש חמוד, ולמעשה מעין הצגה הומוריסטית של הקושיה הגדולה שהציג דיוויד יום על הסיבתיות – ועדיין, משהו מרענן כנגד עודף התיאולוגיה חמורת הסבר שבכאן :)

  3. אברם,אומנם היו כאלו שחלקו על הרמב"ם בעניין הגשמת הא-ל כמו ר' משה תקו ואותם גדולים שהראב"ד מעיד על קיומם בהשגתו על הרמב"ם בעניין זה בהלכות תשובה אך לא מדובר ב"פצצת אטום" אמונית

    מדובר בפרשנות סבירה מאוד גם לכאלו שחושבים אחרת

    מה שאין כן למשל כשר' ידעיה הפניני כתב שאברהם ושרה לא היו אנשים אמיתיים אלא משלים ל"חומר" ו"צורה" הרשב"א "דפק על השולחן" וטען שמדובר בקו אדום כי אם כל העדות ההיסטורית של התורה לא התקיימה והכל רק משלים פילוסופיים אז אנו מהיכן אנו באים ולאן אנו הולכים? בדיוק כמו שכתב כאן דוד בתגובתו ויפה שכיוון לדעת גדולים -זו של הרשב"א וההולכים עמו

    לא הכל זה פונקציה של זמן -עובדה היא שהרמב"ם שמאוד חלקו על שיטתו הפילוסופית בסופו של דבר התקבל ,הרמח"ל שחלקו עליו בסופו של דבר התקבל . תנועות החסידות ותנועת המוסר על שתיהן היו מחלוקות קשות ובסוף שניהן התקבלו והצפי שנראה לי ברור הוא שגם המחלוקות בין הדתיים הלאומיים לחרדים בסופו של דבר יגיעו למצב של מחלוקת החסידים והליטאים כיום והתהליך בעניין זה כבר מתרחש לאט אבל בטוח

    אבל תורת הצדוקים והשומרונים והקראים והרפורמים והקונסרבטיבים לא התקבלו! הזמן לא עשה את שלו וכל אלו הושלכו החוצה מבית המדרש והשנים שעברו לא גרמו להם להתקבל

    יש דברים שהם פשוט בסתירה מוחלטת לבסיס וכאן הזמן לא יעשה את שלו

    • אף הראב"ד מסכים לדעת הרמב"ם שהגשמת הבורא היא כפירה, אך דן כשוגגים חכמים שטעו בזה על פי פשוטי האגדות.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

    • ואולי נאמר שהישראלים הקדומים היו קניבלים, ככתוב בפרשת השבוע: 'ואכלת את כל אויביך'?, וכדברי דוד לאביגיל: 'ברוך טעמך'!

      בברכה, ד"ר מחמוד ש.צ. עבאסלינגר

      על אי היכולת לאכול ילדיפ פלשתינים מחמת הגלות שבה לא איפשרו השלטונות הנאורים ליהודים להוציא לפועל את יצריהם הקניבליים, קונן המקונן: 'זכרה ציון ימי ענייה ומרודיה כל *מחמודיה* אשר היו לה מימי קדם….'

      [ולעניין ששאלת: נראה שלנביאים שידעו והבינו שהמראה שהם רואים הוא משל בלבד, ניתן היה להראות מראות. ברם בהתגלות לכל העם הקפיד ה' להתגלות בלי תמונה כדי שלא יטעו ויסברו שיש לבורא דמות. ש.צ. לוינגר]

      • זה לא בדיוק מה שהוא כותב שם…
        ובאותו עניין, לבוא ולומר "כיוון שנתברר שאינו גוף וגוויה, יתברר שלא יארעו ולא אחד ממאורעות הגוף: לא חיבור ולא פירוד, לא מקום ולא מידה, לא עליה ולא ירידה,ולא ימין ולא שמאל ולא פנים ולא אחור…." ושזהו מעשה מרכבה, ומישלא מאמין בכך הוא כופר- אם כן האר"י היה כופר?
        כידוע זו הייתה שיטתו הפילוסופית של פלטינוס. גם אם כל הדברים מתבקשים ומתקבלים על השכל, הם מעולם לא היו עיקר גדול במקורות היהדות עד הרמב"ם.

        • בס"ד כ' באב ע"ה

          לדוד – שלום רב,

          די לקרוא את 'פתיחת אליהו', הנמצאת בכל סידור בנוסח הספרדים, כדי להבין שהקב"ה עצמו 'לית מחשבא תפיסא ביה'. עיסוקה של הקבלה הוא בספירות, שהן הדרכים שיסד הקב"א 'לאנהגא בהון עלמא', ובהו מתגלה הבורא לברואיו, אך בעצמותו כאמור 'לית מחשבא תפיסא' וכל שכן שלא מראה גשמי ח"ו.

          רבי יהודה לייב הלוי אשלג, מסביר בהקדמתו ל'תלמוד עשר ספירות' (אות לז, מובא בחוברת 'קול התור' – הקדמות, מאמרים ורשימות דברים, מאת אדמו"ר המקובל האלקי, רבי יהודה הלוי אשלג זצוק"ל, עמ' עב-עג), שאחד החששות שמחמתם נמנעו בדורות קודמים לעסוק בקבלה היה 'משום שתפסו דברי הקבלה במשמעותם החיצונית, דהיינו בהוראת גשמיות, ועברו על "לא תעשה לך פסל וכל תמונה", ועל כן, באמת היתה חומה בצורה סביב החכמה הזאת עד היום, אשר רבים ניסו והתחילו בלימוד ולא יכלו להמשיך בו מחסרון הבנה, ומחמת הכינויים הגשמיים. אשר על כן טרחתי בביאור "פנים מאירות ופנים מסבירות", לפרש את הספר הגדול "עץ החיים" מהאר"י ז"ל, ולהפשיט הצורות הגשמיות, ולהעמידם בחוקי הרוחניים למעלה ממקום וזמן'.

          נמצאת למד, שכל הציורים שבספרות הקבלה הם משל לעניינים רוחניים, ותפיסתם בצורה גשמית, היא בבחינת 'עשיית פסל ותמונה", הבנה מוטעית ומסולפת. ויהי רצון שה' יאיר עינינו להגות בתורתו בדרכי אמת, ללמוד וללמד לשמור ולעשות.

          בברכה, ש.צ. לוינגר

  4. לגבי הרמב"ם – אנחנו גולשים לדיון אחר לגמרי, רק הבאתי אותו כדוגמה לשינוי תיאולוגי דרמטי שקרה. אפשר לחזור אחורה ולחשוב על השינוי של "איש בחטאו יומת" במקום "אבות אכלו בוסר" שהודגש בדברי ירמיהו ויחזקאל, ועוד ועוד.
    רק צודק אמיר שההיסטוריה עד כה הוכיחה ששינוי באמונת תמ"ה (שומרונים, רפורמים) לא חדר עד כה ליהדות – כל מה שאני אומר הוא שהיהדות משתנה גם בדורנו, ובקצב מהיר הרבה יותר. נראה לי שברוח העתיד הנחזה ע"י יובל הררי ושות', האופק הרוחני צפוי להשתנות כ"כ שלא נראה לי שתמ"ה כן או לא תטריד מישהו ברצינות…

    • על אמציהו מלך יהודה נאמר (מלכים ב', יד,ה-ו):
      'ויהי כאשר חזקה הממלכה בידו ויך את עבדיו המכים את המלך אביו, ואת בני המכים לא המית ככתוב בספר תורת משה אשר צוה ה' לאמר: לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות, כי אם איש בחטאו יומת'.

      הנביאים יוצאים נגד אמונות עממיות מוטעות, שהבינו בטעות את דברי התורה: 'פקד עון אבת על בנים על שלשים ועל רבעים לשנאי' (שמות כ,ה), שה' פוקד עוון אבות גם על בנים, שלשים ורבעים חפים מפשע, בניגוד למפורש בתורה שפקידת עוון האבות היא רק על 'שונאי' האוחזים במעשי אבותיהם הרעים.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

  5. אברם, אני רואה שאתה מביא את יובל נח הררי כאילן גדול להיתלות עליו בנוגע כלפי לעתיד

    בא נאמר שלא הייתי מציע להסתמך על התחזיות שלו

    הוא רואה את הדברים בעיקר כמו איך שהוא רוצה לראות אותם ומפספס לא פעם בגדול בתפישתו את התהליכים ההיסטוריים והחברתיים שהעולם עבר ועובר
    ולא אאריך כאן כי נושא הדיון כאן כמובן הוא לא השקפותיו של י.נ הררי

    • הייתי במוזיאון ישראל בתערוכת קיצור תולדות האנושות. אפשר לשמוע באוזניות את בעל התערוכה פותח את הרצאתו במילים "האדם, הוא בעל חי, ועל כן ההיסטוריה, היא בעצם ביולוגיה…"
      אפשר להבין את תגובתך.

  6. תודה על התגובה!
    לעצם העניין, אין אני כחולק על הרמב"ם או על הקבלה, לא הגעתי למידה זו. רק שעל פי השכל הישר הם לא הולכים ביחד… הרמב"ם מדבר בעברית משנאית פשוטה, אין פנים ואחור (פו"א), אין חיבור ופרוד (אבא ואימא, דוכרא ונוקבא), אין 'למעלה ולמטה' ומי שאומר כך הוא כאפיקורס…