Home » אנתרופולוגיה » מעשה בראשית כיצירה סטרוקטורליסטית

מעשה בראשית כיצירה סטרוקטורליסטית

ספר בראשית הוא כנראה הספר המפורש והנחקר ביותר במקרא, אולי גם בעולם הספרות כולו. מי שרוצה להתחיל להתרשם מההיקף של הפרשנות היהודית לבדה, יכול להביט בכרך א' של תורה שלמה העוסק רק בפרק א' של בראשית, או בשלושת הכרכים הכבדים של 'דעת מקרא' המקיפים את כל הספר – וזה עוד לפני ספרי המְחקּרים שאינם בני ברית.
עדיין בקעה הניחו לנו להתגדר בה – וכוונתי לסטרוקטורליזם בן המאה ה-20, יציר כפיו של קלוד לוי-שטראוס, שהתבסס אמנם על רעיונות קודמים (ראו פרקים 1-2 בספר היסוד שלו בנושא, במקור מ-1958) אבל המושג 'רשום' על שמו, ובוודאי בתחום האנתרופולוגיה וחקר המיתוסים שאציג כאן.

אנתרופולוגיה סטרוקטורליסטית (יש חיה כזאת)

structuralismגילוי נאות: התחלתי לכתוב את הפוסט הזה בערב שמחת תורה. בעקבות אירוע מטריד שהייתי עד לו בשמח"ת עצמה (=ניסיון למנוע הכנסת ס"ת לעזרת נשים), התחוור לי פתאום שהאנתרופולוגיה הסטרוקטורליסטית עשויה להבהיר אירועים כאלו, שקורים כל הזמן – אז כתבתי את הפוסט הזה ובו פיסקה שמסבירה מה זה בעצם המושג הקשה להגייה הזה. בינתיים הפוסט הפך ויראלי-למחצה, ונדרשתי להגיב, לענות, לקרוא תגובות וכו' – ורק היום חזרתי לכאן, לפוסט המקורי…

בקיצור, אני מצרף את האיור הנחמד שעשיתי – לחיצה עליו תוביל אותכם לפיסקה הרלוונטית בפוסט ההוא, שם תמצאו הסבר תמציתי (גם אם שטחי) של האנתרופולוגיה הסטרוקטורליסטית, כפי שהגדיר אותה לוי-שטראוס בספרו.

הדבר המפליא בספרו של לוי-שטראוס (שהיה יהודי, כמובן!) הוא התעלמותו המוחלטת מהמקרא – ככל שחיפשתי, לא מצאתי בספר על שני כרכיו ולו מילה בנושא, ובספר מעניין שקראתי לאחרונה המחבר טוען שאכן לוי-שטראוס לא התייחס כלל למקרא, למעט מאמר אחד שפרסם בסוף ימיו. למזלנו, כמה מחשובי האנתרופולוגים במאה ה-20 לקחו על עצמם את המשימה ופרסמו החל משנות ה- 60' של המאה הנ"ל כמה מחקרים מרתקים בנושא, וכאן אנסה ללכת בעקבות אחד מהם, הלא הוא מאמרו של אדמונד ליץ' Genesis as Myth שפורסם ב- 1962 (חלק מהדברים הם הרחבות שלי, ועם ליץ' הסליחה).

בראשית כמיתוס (על פי אדמונד ליץ')

Sir Edmund R. Leach

Sir Edmund R. Leach

אחת הטענות המעניינות שהעלה לוי-שטראוס היא היותו של המיתוס 'מנגנון' אוניברסלי, שפועל בצורה דומה בכל תרבות, החל מהשבטים הנידחים באמזונס ועד למיתולוגיה היוונית. בכל תרבות נגלה שהמיתוס נסוב סביב צמדים מנוגדים, אותם 'זוגות בינאריים' כמו חיים-מוות, אדם-אל, שמים-ארץ, ברכה-קללה ועוד. תופעה מעניינת נוספת הקיימת במיתוסים רבים היא נטייתם לחזור על עצמם, בווריאציות שונות: סיפורי האלים במיתולוגיה היוונית חוזרים הן אצל הומרוס והן אצל הסיודוס (מאה 8 לפנה"ס?), ו'משוכפלים' במקורות מאוחרים יותר, עד ימי אובידיוס הרומאי (מאה 1 לפנה"ס); הבשורה הנוצרית זכתה ללא פחות מארבע מהדורות שונות בפרק זמן של כמה עשרות שנים (מאה 1 לספירה); מיתוס הבריאה ברִיג וֶדָה ההינדי העתיק (מאה 15 לפנה"ס?) חוזר כמה פעמים ומדגיש את הבריאה כמעשה קרבן הכרוך בשפיכות דמים… בקיצור, המיתוס מאופיין בניגודיות וכפילות. והנה, אם נבחן את ספר בראשית (מאה 16-18 לפנה"ס?) בהיבט הזה, נגלה שגם הוא חולק בדיוק את אותם שני מאפיינים! ליץ' מדגים זאת בכמה אנקדוטות, אני מילאתי אחריו ואספתי כעמיר גורנה את כל הדוגמאות להלן.

ניגודיות כיצד?

שימו לב למספר הרב של זוגות בינאריים המתגלים כמעט בכל פרק בתחילת ספר בראשית:

פרק א – שמים-ארץ; תהו-בהו; אור-חושך; ערב-בוקר; מים מעל הרקיע-מים מתחת הרקיע; ים-יבשה; יום (מאור גדול)-לילה (מאור קטן); דגים-עופות; חיה-אדם; זכר-נקבה.
פרק ב – עשייה-שביתה; ה'-אלהים; עפר-חיים; עץ חיים-עץ דעת; טוב-רע; חיים-מוות; מותר-אסור; איש-אשה; אב-אם;
פרק ג – נחש-כל השאר; עץ הגן-עץ בתוך הגן; טוב-רע; עירום-לבוש; ראש-עקב; תשוקה-ממשל; חיים-מוות; אדם-אלהים;
פרק ד – קין-הבל; רועה צאן-עובד אדמה; שעה-לא שעה; תיטיב-לא תיטיב; תשוקה-ממשל; נווד-יושב עיר; איש-ילד;

מעבר לכך, ספר בראשית מלא בזוגות: אדם-חוה; קין-הבל; עדה-צילה; יונה-עורב; אברם-נחור; שרי-מלכה; שרה-הגר; שני המלאכים בסדום; שתי בנות לוט; עמון-מואב; שני נערי אברהם; אבימלך-פיכל; יצחק-רבקה; רחל-לאה; בלהה-זלפה; יצחק-ישמעאל; יעקב-עשו; שתי נשות עשו; שני גדיי עזים; שני מחנות; שמעון-לוי; ראובן-יהודה; ער-אונן; פרץ-זרח; שר האופים-שר המשקים; אפרים-מנשה; ראובן-שמעון (שני הזוגות האחרונים מופיעים אף ברצף: "אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי").

כפילות כיצד?

אחד מיסודות ביקורת המקרא נשען, כידוע, על הסיפורים הכפולים הרבים בתורה, שרובם בספר בראשית. ואכן, הספר מלא בסיפורים כאלו, חלקם נראים כשתי גרסאות שונות, וחלקם מוכפלים בכוונה-תחילה:
סיפור הבריאה מוצג פעמיים, בשינויים רבים (א-ב); שושלת דורותיו של קין דומה מאוד לזו של שת (ד-ה); סיפור המבול משלב שני סיפורים מקבילים (ו-ט); יציאת אברם לכנען מוצגת פעמיים (יא-יב); הצגת שרה כאחות אברם מתרחשת פעמיים (יב-כ); סיפור הגר והמלאך חוזר פעמיים (טז-כא); הברית האלוהית עם אברהם שהובילה לברית המילה נכרתת פעמיים באותו פרק (יז); הבשורה על הולדת יצחק מסופרת פעמיים (יז-יח); קריאת שם העיר באר שבע חוזרת פעמיים (כא-כו); הריב על הבארות עם הפלשתים חוזר פעמיים (כא-כו); סיפור רבקה והעבד חוזר פעמיים באותו פרק (כד); מציאת אשה ליד הבאר הוא מוטיב כפול (כד-כט); סיפור הולדת תאומים כמעט זהים חוזר פעמיים (כה-לח); קריאת השם 'ישראל' ליעקב חוזרת פעמיים (לב-לה); רשימת אלופי עשו חוזרת פעמיים (לו); סיפור מכירת יוסף מופיע בשתי גרסאות משולבות (לז); חלומות יוסף, חלומות השרים וחלומות פרעה הם כפולים (לז-מ-מא); יוסף מהתל באחיו פעמיים (מב-מד); שמות בני ישראל היורדים מצרימה חוזרים פעמיים (מו-שמ' א); וגם ברכת השבטים חוזרת פעמיים בתורה (מט-דב' לג).

ומה יוצא לנו מזה?

life_death_jesus

המיתוס של ישו כמתווך בין חיים למוות

כאן מציע אדמונד ליץ' תשובה מעניינת, בהסתמך על התיאוריה הבסיסית של תקשורת נתונים: לפי התיאוריה הזו, יחידות המידע מועברות על ידי ביטים של אפס או אחד (ניגודיות) – כמו הקטגוריות הבינאריות לעיל; בנוסף, כדי להתגבר על בעיות של 'רעש רקע' המסרים מועברים מספר פעמים (יתירות \ כפילות) – כמו הכפילויות המיתולוגיות לעיל; אלא בעוד שבתקשורת נתונים מטרת הכפילות היא לוודא קבלת מסר אחיד והומוגני, מטרת הכפילות בחזרות על המיתוסים השונים היא הפוכה – היא מאפשרת לשומע ליישם פרשנות הטרוגנית לגבי המיתוס, מתוך מבחר הגרסאות העומדות לפניו. הניגודיות, מנגד, מבטיחה שיישמר היגיון פנימי בפרשנויות השונות – שכן כולן כפופות לדיכוטומיות הבינאריות הגלומות במיתוס.

מיתוס הנחש בגן עדן כמתווך בין אדם (גבר) לחווה (אשה)

יתרה מכך, המיתוס חייב לספק 'פתרונות תיווך' בין הקטגוריות השונות: למשל, אם נביט במיתוסים היהודיים והנוצריים נראה שכדי לתווך בין האדם לאל נוצר מיתוס של קרבן (קין והבל \ ישו), או של התגלות (הר סיני), או של ישויות מלאכיות (בני האלהים \ פרשי האפוקליפסה); כדי לתווך בין חיים למוות נוצר מיתוס של העולם שמעבר (גן עדן \ גיהנום), או של קימה לתחייה (תחיית המתים \ תחיית ישו); כדי לתווך בין יחסי מין מותרים לאסורים (אחת התֶמות המרכזיות בכל תרבות) נוצר מיתוס של יחסי מין חריגים (קין והבל ואחיותיהם [מדרש], לוט ובנותיו \ מרים ה'בתולה'); כדי לתווך בין קבוצת ה'אנחנו' לקבוצת ה'הם' נוצר מיתוס של זרים המצטרפים לקבוצה (יתרו והקֵינים, רות המואביה \ התנצרות המונית) וכן הלאה.

ניתוח סטרוקטורליסטי של פרקים א-ד בבראשית

כיישום לתיאוריה שלו, מציע ליץ' ניתוח סטרוקטורליסטי של שלושת הנרטיבים המרכזיים בפרקים א-ד בבראשית: בריאת העולם, סיפור גן עדן וסיפור קין והבל. הניתוח שלו מוביל לתרשים המופלא הבא, ומי שיצליח לפענח אותו יקבל תפוח :)

genesis_as_myth

אוקיי, מה שליץ' חותר אליו הוא, שהצמד הבינארי המנחה בפרקים אלו הוא הניגוד בין חיים ומוות, או בין סטטיות לתנועה:

  • שלושת ימי הבריאה הראשונים מתרכזים ביצירים הסטטיים – שלושת האחרונים מתרכזים ביצורים הנעים; ישנה דיכוטומיה בין עופות לדגים (הרמש\זוחל הוא המתווך ביניהם); ומאוחר יותר, בין החיה לאדם;
  • בהמשך, הן העולם הסטטי והן העולם הנע מקבלים חיים, כאשר לעתים החי 'פורץ' מהסטטי: בגן הסטטי צומחים עצים; נהר אחד מתפצל לארבעה; אד עולה מהארץ הסטטית ומשקה את האדמה; מיני בעלי חיים נוצרים למינם (והם דו-מיניים) – הצמחים, לעומת זאת, זרעם בהם (=חד-מיניים); האדם נוצר מן העפר; האדם מצווה לפרות ולרבות; האשה נוצרת מהאדם – ומשמשת כגורם מתווך בין הצמד אדם-חיה;
  • בפרקים ג-ד הניגוד בין חיים למוות הוא הבולט ביותר: שני עצים, אחד של חיים ואחד של דעת שתוביל למוות; על הנחש נגזר עונש מוות ("ישופך ראש"); על האדם נגזר עונש מוות ("מות תמות", "ישופך עקב"); ועל האשה נגזר שבהביאה חיים – תחוש כאב הקרוב למוות. ובפרק ד, קין רוצח את הבל. הנחש ממלא כאן את תפקיד המתווך בין הצמד איש-אשה; בכך הוא מחליף את חווה ששימשה כמתווכת בפרק ב, והדבר מתאים לתפקיד הזוחלים כמתווכים בין העוף לבין הדגים בפרק א.

אם נסכם את ה'ממצאים' בטבלה, זה ייראה בערך כך:

חיים\תנועה [תיווך] מוות\סטטיות
שמים רקיע ארץ
רוח אלהים מים תהו ובהו, תהום
אור   חושך
בעלי חיים זוחלים צמחים
דו-מיניים (זכר ונקבה)*   חד-מיניים ("אשר זרעו בו")
רוח חיים אדם אדמה
עץ החיים   עץ הדעת
חווה נחש אדם
בעלי חיים הבל – קין פרי האדמה
מערב (עדן) גירוש מזרח (קדם)

* כאן ליץ' מפתח רעיון מורכב שעיקרו הוא הצבעה על הדו-מיניות כמועדפת, ושלילת ההומוסקסואליות, המהווה גילוי עריות. הוא מעלה רעיון שנשמע הזוי, אבל איכשהו מעוגן בפסוק מפורש, ולפיו קין כפה על הבל יחסים ה"ס – שהרי אם לחווה נאמר ביחס לאדם "ואל אישך תשוקתך והוא ימשל בך", ולקין נאמר "ואליך תשוקתו ואתה תמשל בו" אין לנו אלא להודות שהכוונה לתשוקתו ושליטתו בהבל! מכאן הוא ממשיך למעשה כנען בנח ולמעשה סדום – שניהם מעשים ה"ס, ולכך שגילויי העריות האלו נועדו 'להכשיר' גילויי עריות מעודנים יותר כמו נישואי אברהם ושרה אחותו (מן האב), מעשה בנות לוט באביהן ועוד – ולסיום הוא מקנח בהשוואה מפורטת למיתוס של א(וי)דיפוס שבא על אמו ורצח את אביו. עיינו שם, אם אתם בעלי קיבה חזקה:)

אז אנתרופולוגיה סטרוקטורליסטית היא בעצם מדרש מודרני?!

אני מניח שחלק מכם מרגישים שהניתוח אולי מעניין ואפילו מאתגר את המחשבה – אבל בסופו של דבר יש לנו כאן מדרש מודרני – כלומר, כנראה שלא לכך התכוון המשורר במקור.
אני לפחות מרגיש ככה, בוודאי לאחר קריאת ההשוואה לאדיפוס וכו'. אבל האמת שיש כאן קצת יותר ממדרש, ולכן אני טורח לחזור שוב ושוב על הביטוי המסורבל "אנתרופולוגיה סטרוקטורליסטית" (עכשיו זו פעם חמישית…), כי כל אחד מחלקי הביטוי תורם משהו שלא קיים בסוגות פרשניות אחרות, גם לא במדרש:
הסטרוקטורליזם הוא כמו פסיכולוג טוב, שמוצא משמעות גם (ואולי בעיקר) במה שהמטופל משיח לפי תומו, או לחלופין כמו בלש שרלוק הולמסי, שמאתר את הפושע לפי עקבות שהותיר אחריו בלי להתכוון. הסטרוקטורליזם מאתר מבניוּת הגיונית בתשתית טקסטואלית או התנהגותית שנראית חסרת סדר ואף חסרת פשר.
האנתרופולוגיה מצידה תורמת אוצר רחב של עובדות מתועדות (אתנוגרפיות) שמרחיבות את המבט אל מעבר לידוע ולמוכר, ומאפשרות ל'דרשה' הסטרוקטורליסטית להיסמך על ממצאים אמיתיים 'מהשטח', ולא רק על הגיגי ליבו של הכותב בכורסתו.

איני מתיימר להראות כיצד אנשים חושבים במסגרת המיתוסים, אלא כיצד המיתוסים פועלים בתודעת האנשים מבלי שהם מודעים לכך.
(קלוד לוי-שטראוס)

19 תגובות על “מעשה בראשית כיצירה סטרוקטורליסטית

  1. בס"ד כ"ה בתשרי ע"ז

    אכן ספר בראשית מלא בניגודים, אך הם מתחברים זה לזה. יש אור וחושך, יום ולילה – והם יוצרים יחד את היום – 'ויהי ערב ויהי בקר – יום אחד'. יש ימי מעשה ויש שבת – ושילובם יחד יוצר את השבוע. יש 'כל עץ הגן', עליו מופקד האדם לעבדו ולשמרו, להמשיך את מעשי הבורא, ויש עץ הדעת טוב ורע, שבו ממתבטאת כניעתו של האדם וקבלת עול אלקיו.

    יש ארץ ויש שמים – ויש אדם, שהוא עפר מן האדמה, אך רוחו מן העליונים, המחבר ביניהם. יש איש, ויש אישה, שכל אחד מהם מבין ש'לא טוב היות האדם לבדו', ושניהם דבקים זה בזו כדי להיות 'לבשר אחד, תוך שילוב של 'עזר' ושל 'כנגדו'. יש עובד אדמה ויש רועה צאן, איש שדה ויושב אהלים, שקרבנם אמור להשתלב זה בזה, במנחת נסכים המשלימה את הקרבן מן החי.

    יש איש מעשה וחשבון ויש בעל חלומות, ושניהם מסוכסכים ביניהם, עד שהמציאות מחייבת את בעל החלומות להיכנס לחיי המעשה ולנהל ממלכה אדירה, ואת איש המעשה המחושב לנכונות להקריב את הכל למען אביו – ואז שניהם מתחברים מחדש ובונים אומה.

    יש טעות של נחש, הדורש לטשטש את התחומים בין אלקים לאדם ובין אדם לבעל חיים, בין המותר והאסור, ובסופו של דבר נשאר תקוע בעפר ללא יכולת להתרומם. ויש טעות של רבים בספר בראשית החושבים שלא ייבנו אלא בדחיקת רגלי זולתם. התיקון לשתי הטעויות: הכרה שיש שונות, אך דווקא השונות מביאה להשלמה הדדית.

    בברכה, ש.צ. לוינגר

    וכבר ביאר מהר"ל בפרקים הראשונים של 'נצח ישראל', שטעותם של עובדי האלילים היתה בראותם עולם מלא כוחות מנוגדים הנראים כנאבקים זה בזה ללא כל סדר. התרופה לטעותם היא התובנה שהעולם נבנה באמצעות 'ראשית', שהיא מחד מובחנת מה'אחרית', אך מעצם היותה 'ראשית' מתבקש שיהיה לה המשך שישלים אותה.

    • מבנה נוסף החוזר ראורך ספר בראשית הוא ההיפרדות תוך שאיפה לשוב אל המקור. האשה לוקחה מהאיש ואליו תשוקתה; האדם עתיד לשוב אל האדמה אשר לוקח ממנה; החטא משתוקק אל האדם שיצר אותו (בצפיה שיתקנו לזכות ע"י תשובה מאהבה); אברהם נפרד מבית אביו אך שואף להתחבר אל משפחתו על ידי לקיחת בת זוג לבנו מהם; כאדם שגלה מגן עדן – כך יעקב ובניו גולים מארצם, אך מצפים ליום שבו יפקדם ה' וישיבם אליה – 'השיבנו ה' אליל ונשובה, חדש ימינו כקדם'

      בברכה, ש.צ. לוינגר

  2. הפוסט ומושאו מציגים רק ארגון של ספר בראשית – חיים מול מוות. האם האנתרופולוגיה הסטרוקטורליסטית עוסקת גם במשמעותו של הארגון המסוים הזה?
    מלבד זאת, הפרשנות לפסוק "ואליך תשוקתו" מפתיע מאוד במובן חיובי: הוא באמת מתייחס לפשט, בניגוד להרבה מאוד פירושים שניתנו לו. מאוד מעניין!

    • לגבי ארגון ספר בראשית – אולי אפילו פרשת בראשית בלבד, ואכן אין הסבר של "מה זה אומר לנו" כי המטרה של הניתוח היא להצביע על תופעה, לא ללמד מוסר השכל (אולי גם בזה הסטרוקטורליזם נבדל מהמדרש). אבל ע"י הניתוח הזה אפשר ללמוד שהמוטיב הבסיסי של סיפור הבריאה המקראי הוא הבחנה בין חיים למוות, וזה מתבטא בסוף בפסוקים כמו "החיים והמוות נתתי לפניך… ובחרת בחיים", וכו'.

      לגבי "ואליך תשוקתו" – אכן פירוש מפליא בפשטותו, אבל קשה לעיכול!

      • בס"ד כ"ט בתשרי ע"ז

        לאברהם – שלום רב,

        לענ"ד המסר המרכזי של סיפור הבריאה הוא שלכל דבר בעולם יש ייעוד: הרקיע, להבדיל בין מים למים; הארץ, להצמיח עצים וצמחים; המים להשקות את הארץ; העצים והצמחים, להוציא זרע ולעשות פרי; המאורות, להאיר ולקבוע זמנים; בעלי החיים, למלא את הארץ בחיים; האדם, להנהיג את בעלי החיים ולעבוד את האדמה; ואשתו, להיות עזר כנגדו.

        בברכה, ש.צ. לוינגר

        לגבי 'ואליך תשוקתו'.

        אולי ניתן ללכת בכיוון של ליץ' ש'ואליך תשוקתו' קאי על הבל, הזקוק לתמיכתו והנחייתו של אחיו הגדול. ה' אכן העדיף את הבל ככהן המשרת את ה', אך לקין יש ייעוד לא פחות חשוב – להיות למנהיג הדואג לצעירים ממנו כאח גדול.

        ואכן קין מבין בסוף שתיקונו הוא להפוך את האנושות מאוסף מקרי של יחידים לחברה מאורגנת, מגינה ותומכת. והוא בונה עיר וקורא לה כשם בנו 'חנוך', ללמדנו שאת הייעוד של 'ואתה תמשול בו' יש לקיים לא ע"י מחיקת האדם ש'תחת פיקודו', אלא על ידי טיפוחו וחניכתו כאב אוהב וכאח בוגר.

        בברכה, ש.צ. לוינגר

  3. אברם היקר, נפלת מחוף המבטחים של חקר המקרא אל מעמקיה הטובעניים של הפילוסופיה הצרפתית, ולנו לא נותר אלא לבכות את נפילתך.
    אבל לפחות אתה מאמין שספר בראשית נוצר במאות 16-18, ובשביל זה היה שווה הכל.

    • אהה! אשר יגורתי וכו'… אבל הריני לצטט דברים שכתבתי בפוסט הקודם:

      אודה ואתוודה שבכל פעם שאני שומע את המילה "תיאוריה" במבטא צרפתי, אני שולח את היד אל ה- shift-delete – בעיקר בשל לאקאן, פוקו, דרידה ועוזריהם משאר העמים (כן, קריסטבה וז'יז'ק – אני מתכוון אליכם!). אבל קלוד לוי-שטראוס הצליח לכבוש את לבי, ולו בזכות העובדה שהוא היה גם אנתרופולוג. כלומר – יצא מגבולות צרפת האינטלקטואלית לכמה שנים, ואסף כמה עובדות לפני שהגה תיאוריות ממוחו הקודח. חוץ מזה, השימוש שלו בסטרוקטורליזם (ש'הומצא' עד כמה שידוע לי ע"י הבלשן דה-סוסיר) כדי להבהיר תופעות כלל-אנושיות הוא מרתק ובהיר, ואנסה להציג חלק מרעיונותיו בקצרה.

    • ולגבי זמן חיבורו של ספר בראשית – שתי תשובות בדבר!
      ראשית, הוספתי סימן שאלה: "(מאה 16-18 לפנה"ס?)"
      שנית, ועיקר, כיוון שאדם עוסק באנתרופולוגיה, השאלות ה'דיאכרוניות' של ביקורת המקרא לא ממש רלוונטיות – יש לנו כאן טקסט שהוא חלק מתרבות אנושית כלשהי, והמטרה להבין את המאפיינים שבאים לידי ביטוי בטקסט – אם תרצה, כמו שהמחקר הספרותי של המקרא מתייחס בד"כ רק לתוצאה הסופית של העריכה, ולא מטריד את עצמו בשאלת ההיסטוריה של הטקסט.
      לכן, אגב, אם אתה עוקב אחרי התגיות של הפוסטים, אני לא מתייג פוסטים כאלו תחת 'מחקר\ביקורת המקרא', כדי לא לערב מין בשאינו מינו.
      ואשרי מי שחושדים אותו ואין בו :)

  4. לא הייתי נזעק על פוסט אחד, אבל כבר שלושה פוסטים שלך עוסקים בתורתו של לוי שטראוס וסיעתו, ובתלת זימני הוי חזקה, רח"ל.
    והעובדה שהוא היה גם אנתרופולוג אינה עושה אותו לפחות צרפתי.

    • בס"ד כ"ט בתשרי תשע"ז

      לאריאל – שלום רב,

      פרשנות התורה של 'גלות החל הזה אשר את כנענים עד צרפת' נודעה לשם ולתהילה בחתירתה לפשוטו של מקרא, ודי שנזכיר את רש"י, רשב"ם, רבי יוסף בכור שור, ושאר רבותינו הצרפתים בעלי התוספות, שביאוריהם לתורה הם בבחינת 'יין ישן ש"דעת זקנים" נוחה הימנו'.

      לפיכך, לא מחוייב המציאות שצרפתיותו של פרשן תהיה לו ל'פוקו' ולמכשול. על אחת כמה וכמה לקלוד לוי-שטראוס, ששמו מוכיח עליו שהוא מבני לוי, שעליהם נאמר 'יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל, וכבר בברכתם מובע הניגוד הסטרוקטורליסטי שבין 'משפט' ל'תורה', המקביל לניגוד שבין 'יעקב' ל'ישראל'.

      ומי כלויים מומחים להפרדה בין קטגוריות. בזמן המשכן והמקדש שמרו הלויים על ההבדלה בין הכהנים לבין שאר העם, לבל יבוא זר אל הקודש. אף בדורותינו זכינו לתורת רבינו חיים הלוי איש בריסק ותלמידיו, שעמדו על משמר ההבדלה וההבחנה. ואף בדינים הנראים כדומים זה לזה, מצאו הבחנות של 'שני דינים' השונים בגדריהם.

      בברכה, שמשון צבי הלוי לוינגר

      • חידושו של לוי-שטראוס בעולם המחקר הוא שהחל להתייחס ברצינות לעולמו הרוחני של האדם ה'פרימיטיבי', ושאף למצוא בו צדדי הגיון. אם כיוון לאמת אינני יודע, אך עצם הקלשת התנשאותו של 'האדם המערבי', שחשב את עצמו לפיסגת המוסר והערכים – זו כבר התקדמות. אולי בשלב הבא יעלה על לב חסידיו לחפש חכמה וערכים לא רק אצל האינדיאנים בברזיל, אלא גם אצל חכמי ישראל, תלמידיהם ותלמידי תלמידיהם של הנביאים.

        מעבר לתיאוריות ולתובנות המעמיקות, שבחלקן כאמור מסופקני אם עלו על ליבם של האינדיאנים הקדמונים – יש ערך רב בשלל הידיעות שאוספים האנטרופולוגים על מנהגיהם ואמונותיהם, שלחלקן לפחות ייתכן שהיו מקבילות אצל עמי הסביבה, ומהן נוכל להבין כנגד מה התמודדה התורה, ומתוך כך להבין כמה עניינים סתומים
        (וכשם שפרופ' מ"ד קאסוטו הבין את החומרה שהתורה מתייחסת בה לבישול 'גדי בחלב אמו', על פי דברים שמצא בכתבים מאוגרית, שמהם משתמע שהיתה בזה סגולה להגברת פוריות האדמה).

        כמו כן, גם אם לא נקבל את תובנותיו של לוי-שטראוס כפרשנות נכונה של אינדיאני ברזיל – הרי שתובנותיו הפכו כבר לנכסי צאן ברזל של האדם המודרני או הפוסט-מודרני, שאיתו עלינו מוטל להתמודד ולתת מענה תורני הולם לשאלות המעסיקות אותו.

        בברכה, ש.צ. לוינגר

        • לגבי חידושו של לוי-שטראוס – אכן!
          ולגבי "מהן נוכל להבין כנגד מה התמודדה התורה", הייתי אומר שמהן נוכל להבין את התורה עצמה, כי שעיר המשתלח, למשל, לא בא 'כנגד' משהו (בשיאו של יום כיפור!) אלא הוא-הוא העיקר מבחינת התורה, כנראה. וכנ"ל לגבי כל מעשה הקרבנות, והמשכן, ועוד…

          • אדרבה, ההבחנה בין שעיר המוקרב לה' לבין שעיר הנשלח לעזאזל, היא ההבחנה בין טוב ורע באותה תכונה עצמה. יש 'שעיריות' שניתן להעלותה לעבודת ה', למרוד ביצרים ובהשפעה חברתית שלילית, ויש 'שעיריות' שאין לה תקנה אלא להרחיקה מגבולנו. החטא הראשון בא מקבלת עצת הנחש, ותיקונו בתובנה 'ואתה תמשל בו' – ועל האדם לקחת אחריות לקבל את הראוי ולדחות את מה שאינו ראוי!

            בברכה, ש.צ. לוינגר

    • מה שנעשה למשל בחקר המיתוס, המופיעה למשקיף השטחי… כאילו לא בא אלא לתאר את ההזיות הקולקטיביות בתקופה הניאוליתית – אי אפשר לשער. ר' שטראוס גילה את המאור שבמיתוס, הפשיטו מלבושו המעשי, והכניס את המושג במקום העובדה, את היחס ההגיוני במקום הקשר המציאותי, תכנים אידיאליים במקום חפצים ממשייים. כולו ניתק מן המציאות המוחשית ונדחק אל עולם רוחני מחשבתי הנוצר על ידי החשיבה הסטרוקטורליסטית הצרופה.
      כשם שהכניס אינטרפרטציה חדשה למקצועות אלה, כך חיקר ואיזן ופירש על פי מידתו, מידת הקונצפטואליזציה, את כל עניני האנתרופולוגיה – דיני ריטואל, פולחן, יחסי שארות, טאבו… נתלשו מעולם העובדתיות היום יומית, מן החושניות, ונשתלו בעולם אידיאלי שבו התבונה הסטרוקטורליסטית הטהורה שולטת שלטון בלי מיצרים, ובו נתפשים ענינים אלה לארכיטקטורה רעיונית – הגיונית מרהיבת עין וצודה נפשות. האנתרופולוגיה נהפכה למיתודה דידוקטיבית שלמה, שחֶרֶג ודחף לה, המסתערת על חפצים ממשיים מצרפת אותם מן המוחשיות ויוצרת בהם מערכת מחשבתית נעלה, בהקבלה להנחותיה ולמושכלותיה הראשוניים, המעורים בפעולת פוסטוליזציה שנמסרה לנו מדור דור עד מרסל מוס שקיבל תורה מרבי יחיאל מפאריס סן-ז'רמן.

  5. Pingback: הגירוש הכפול מגן עדן – מחשבות קצרות על רש"י

  6. Pingback: הגירוש הכפול מגן עדן | מחשבות קצרות על רש"י

  7. Pingback: תיארוך המבול | מחשבות קצרות על רש"י

  8. נראה לי שההתמקדות במישור הסטרוקטורליסטי מפספסת את שני המישורים העיקריים – והחשובים בהרבה – שהיו לסיפורי בריאה בכלל, ולסיפורים שלנו באופן ספציפי…

    המישור הראשון והחשוב ביותר – שעמד בבסיסם של כל מיתוסי הבריאה באשר הם – היה הרצון של האדם להעניק משמעות ותכלית לעולם בכלל ולחייו בפרט; וגם לדמיין לעצמו שיש לו איזה יכולת לשלוט בגורלו נוכח עולם אכזר שבו כל הדברים נולדים ומתים באופן שרירותי, בלי שום "צדק", ובלי קשר לשאלה אם הם עשו "טוב" או "רע"… רוב בני האדם היו כנראה חייבים להמציא לעצמם בורא – מין דמות אב כזו, של אחד שמבחינתו יש לעולם תכלית ומטרה, ואכפת לו מהברואים, ואכפת לו מעניינים של צדק, חוק ומשפט; והוא מקשיב לצאצאיו ומתבונן במעשיהם וניתן לפייס ולשדל אותו להגן עלינו ולעשות דברים לטובתנו בעזרת חנופה, בעזרת הקרבת קרבנות ובעזרת תפילות ותחינה – וזאת מפני שכנראה זה היה בלתי נסבל מבחינתם המחשבה הזאת נוסח קהלת, לפיה אתה נולד, חי ומת, בלי שום מטרה או תכלית, וכל הדברים הם רק הבל ורעות רוח – כמו שאומר קהלת עצמו:

    "הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר קֹהֶלֶת, הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל. מַה-יִּתְרוֹן, לָאָדָם: בְּכָל-עֲמָלוֹ–שֶׁיַּעֲמֹל, תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ. דּוֹר הֹלֵךְ וְדוֹר בָּא, וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָדֶת. וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ, וּבָא הַשָּׁמֶשׁ; וְאֶל-מְקוֹמוֹ–שׁוֹאֵף זוֹרֵחַ הוּא, שָׁם. הוֹלֵךְ, אֶל-דָּרוֹם, וְסוֹבֵב, אֶל-צָפוֹן; סוֹבֵב סֹבֵב הוֹלֵךְ הָרוּחַ, וְעַל-סְבִיבֹתָיו שָׁב הָרוּחַ. כָּל-הַנְּחָלִים הֹלְכִים אֶל-הַיָּם, וְהַיָּם אֵינֶנּוּ מָלֵא; אֶל-מְקוֹם, שֶׁהַנְּחָלִים הֹלְכִים–שָׁם הֵם שָׁבִים, לָלָכֶת. כָּל-הַדְּבָרִים יְגֵעִים, לֹא-יוּכַל אִישׁ לְדַבֵּר; לֹא-תִשְׂבַּע עַיִן לִרְאוֹת, וְלֹא-תִמָּלֵא אֹזֶן מִשְּׁמֹעַ. מַה-שֶּׁהָיָה, הוּא שֶׁיִּהְיֶה, וּמַה-שֶּׁנַּעֲשָׂה, הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה; וְאֵין כָּל-חָדָשׁ, תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ… וְאֵיךְ יָמוּת הֶחָכָם, עִם-הַכְּסִיל כִּי אֵין זִכְרוֹן לֶחָכָם עִם-הַכְּסִיל, לְעוֹלָם: בְּשֶׁכְּבָר הַיָּמִים הַבָּאִים, הַכֹּל נִשְׁכָּח… וְשָׂנֵאתִי, אֶת-הַחַיִּים–כִּי רַע עָלַי הַמַּעֲשֶׂה, שֶׁנַּעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ: כִּי-הַכֹּל הֶבֶל, וּרְעוּת רוּחַ. וְשָׂנֵאתִי אֲנִי אֶת-כָּל-עֲמָלִי, שֶׁאֲנִי עָמֵל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ: שֶׁאַנִּיחֶנּוּ, לָאָדָם שֶׁיִּהְיֶה אַחֲרָי. וּמִי יוֹדֵעַ, הֶחָכָם יִהְיֶה אוֹ סָכָל, וְיִשְׁלַט בְּכָל-עֲמָלִי, שֶׁעָמַלְתִּי וְשֶׁחָכַמְתִּי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ; גַּם-זֶה, הָבֶל. וְסַבּוֹתִי אֲנִי, לְיַאֵשׁ אֶת-לִבִּי–עַל, כָּל-הֶעָמָל, שֶׁעָמַלְתִּי, תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ… כִּי מֶה-הֹוֶה לָאָדָם, בְּכָל-עֲמָלוֹ, וּבְרַעְיוֹן, לִבּוֹ–שְׁהוּא עָמֵל, תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ. כִּי כָל-יָמָיו מַכְאֹבִים, וָכַעַס עִנְיָנוֹ–גַּם-בַּלַּיְלָה, לֹא-שָׁכַב לִבּוֹ; גַּם-זֶה, הֶבֶל הוּא… מַה-יִּתְרוֹן, הָעוֹשֶׂה, בַּאֲשֶׁר, הוּא עָמֵל… וְעוֹד רָאִיתִי, תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ: מְקוֹם הַמִּשְׁפָּט שָׁמָּה הָרֶשַׁע, וּמְקוֹם הַצֶּדֶק שָׁמָּה הָרָשַׁע… אָמַרְתִּי אֲנִי, בְּלִבִּי–עַל-דִּבְרַת בְּנֵי הָאָדָם, לְבָרָם הָאֱלֹהִים; וְלִרְאוֹת, שְׁהֶם-בְּהֵמָה הֵמָּה לָהֶם. כִּי מִקְרֶה בְנֵי-הָאָדָם וּמִקְרֶה הַבְּהֵמָה, וּמִקְרֶה אֶחָד לָהֶם–כְּמוֹת זֶה כֵּן מוֹת זֶה, וְרוּחַ אֶחָד לַכֹּל; וּמוֹתַר הָאָדָם מִן-הַבְּהֵמָה אָיִן, כִּי הַכֹּל הָבֶל. הַכֹּל הוֹלֵךְ, אֶל-מָקוֹם אֶחָד; הַכֹּל הָיָה מִן-הֶעָפָר, וְהַכֹּל שָׁב אֶל-הֶעָפָר. מִי יוֹדֵעַ, רוּחַ בְּנֵי הָאָדָם–הָעֹלָה הִיא, לְמָעְלָה; וְרוּחַ, הַבְּהֵמָה–הַיֹּרֶדֶת הִיא, לְמַטָּה לָאָרֶץ… וְשַׁבְתִּי אֲנִי, וָאֶרְאֶה אֶת-כָּל-הָעֲשֻׁקִים, אֲשֶׁר נַעֲשִׂים, תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ; וְהִנֵּה דִּמְעַת הָעֲשֻׁקִים, וְאֵין לָהֶם מְנַחֵם, וּמִיַּד עֹשְׁקֵיהֶם כֹּחַ, וְאֵין לָהֶם מְנַחֵם. וְשַׁבֵּחַ אֲנִי אֶת-הַמֵּתִים, שֶׁכְּבָר מֵתוּ–מִן-הַחַיִּים, אֲשֶׁר הֵמָּה חַיִּים עֲדֶנָה. וְטוֹב, מִשְּׁנֵיהֶם–אֵת אֲשֶׁר-עדין, לֹא הָיָה: אֲשֶׁר לֹא-רָאָה אֶת-הַמַּעֲשֶׂה הָרָע, אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ… מַה-שֶּׁהָיָה, כְּבָר נִקְרָא שְׁמוֹ, וְנוֹדָע, אֲשֶׁר-הוּא אָדָם; וְלֹא-יוּכַל לָדִין, עִם שֶׁתַּקִּיף מִמֶּנּוּ. כִּי יֵשׁ-דְּבָרִים הַרְבֵּה, מַרְבִּים הָבֶל; מַה-יֹּתֵר, לָאָדָם. כִּי מִי-יוֹדֵעַ מַה-טּוֹב לָאָדָם בַּחַיִּים, מִסְפַּר יְמֵי-חַיֵּי הֶבְלוֹ–וְיַעֲשֵׂם כַּצֵּל: אֲשֶׁר מִי-יַגִּיד לָאָדָם, מַה-יִּהְיֶה אַחֲרָיו תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ… הַכֹּל כַּאֲשֶׁר לַכֹּל, מִקְרֶה אֶחָד לַצַּדִּיק וְלָרָשָׁע לַטּוֹב וְלַטָּהוֹר וְלַטָּמֵא, וְלַזֹּבֵחַ, וְלַאֲשֶׁר אֵינֶנּוּ זֹבֵחַ: כַּטּוֹב, כַּחֹטֶא–הַנִּשְׁבָּע, כַּאֲשֶׁר שְׁבוּעָה יָרֵא. זֶה רָע, בְּכֹל אֲשֶׁר-נַעֲשָׂה תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ–כִּי-מִקְרֶה אֶחָד, לַכֹּל… כִּי הַחַיִּים יוֹדְעִים, שֶׁיָּמֻתוּ; וְהַמֵּתִים אֵינָם יוֹדְעִים מְאוּמָה, וְאֵין-עוֹד לָהֶם שָׂכָר–כִּי נִשְׁכַּח, זִכְרָם. גַּם אַהֲבָתָם גַּם-שִׂנְאָתָם גַּם-קִנְאָתָם, כְּבָר אָבָדָה; וְחֵלֶק אֵין-לָהֶם עוֹד לְעוֹלָם, בְּכֹל אֲשֶׁר-נַעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ… גַּם לֹא-יֵדַע הָאָדָם אֶת-עִתּוֹ, כַּדָּגִים שֶׁנֶּאֱחָזִים בִּמְצוֹדָה רָעָה, וְכַצִּפֳּרִים, הָאֲחֻזוֹת בַּפָּח; כָּהֵם, יוּקָשִׁים בְּנֵי הָאָדָם, לְעֵת רָעָה, כְּשֶׁתִּפּוֹל עֲלֵיהֶם פִּתְאֹם… אֵין זִכְרוֹן, לָרִאשֹׁנִים; וְגַם לָאַחֲרֹנִים שֶׁיִּהְיוּ, לֹא-יִהְיֶה לָהֶם זִכָּרוֹן–עִם שֶׁיִּהְיוּ, לָאַחֲרֹנָה" וגו'…

    המישור השני – מעבר לרצון הכללי לספק לאנשים איזה סיפור שיעניק להם תחושה של תכלית ותקווה – הוא המישור האגואיסטי של יוצרי הסיפורים עצמם. בעולם שבו הפרנסה הייתה קשה, היה חשוב ליוצרי הסיפורים, שהיו מן הסתם כוהנים ואנשי דת, לייצר סיפור שיעניק להם ולמעשיהם הצדקה – ויגרום לאנשים לרצות להגיע למקדשים ולחלוק עם הכוהנים הללו את כספם ואת מזונם. הרעיון לפיו קיים אל מסוים אשר שולט בעולם, והוא מיוצג במקדשים מסוימים על ידי כוהנים מסוימים – והוא גם מצפה מהמאמינים לעלות לשם לרגל ולהביא לו מיני מתנות ומזונות ומעשרות – זה בהחלט רעיון שהיה יכול לספק להרבה אנשים פרנסה. לכן גם אפשר לצפות שסיפורי הבריאה יציגו את האל ככזה שמתקשר עם בני אדם באמצעות קרבנות, ובנוסף לכך גם אפשר לצפות שסיפורי בריאה מסוימים יעדיפו להציג אל מסוים כיותר חשוב או חזק מאלים אחרים, ושיהיו גם סיפורים שמציגים אל מסוים ככזה שמעדיף מקומות פולחן ספציפיים ו-או משפחות כהונה ספציפיות…

    בקיצור, בשביל כותבי המיתוסים והסיפורים – הפילוסופיה, והתאוסופיה, וה-OCD הסטרוקטורליסטי, ממש לא היו הכל בחיים…

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים