Home » יוונית » ציפור ישראלית בגלות יוונית

ציפור ישראלית בגלות יוונית

בפוסט הקודם זכיתי לחשוף לאור עולם את ההקבלה היוונית המפתיעה שגילה ד"ר גיא דרשן בין האנקדוטה המוזרה אודות בני האלהים ובנות האדם שבסוף פרשת בראשית, לבין סיפורי החרבת הארץ על ידי זאוס כתוצאה מקנאתו ב'בני התערובת' שנוצרו מזיווגי אלים-אלות עם בני\בנות אנוש.μάτια μου
אבל להשוות בין סיפורים עתיקים זה קללל – מה שהולך לקרות עכשיו הוא השוואה חוצת דורות ותקופות, בין מוטיב הציפור והגלות שבברית בין הבתרים וגלגוליה ביהדות, לבין שירים יווניים מפורסמים בני המאה ה-20. כבונוס לקורא הסבלני, בסוף הפוסט יצורפו גם שני שירים מתורגמים במתנה, האחד של דלאראס (מוכר לנו כ'עיניים שלי') והשני של לא אחר מאשר סטליוס קזאנצידיס תנצב"ה (והמחמיר לנגנו ברקע הקריאה תבוא עליו ברכה).

בהמות וציפורים בברית בין הבתרים

ח וַיֹּאמַר אֲדֹנָי ה' בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה. ט וַיֹּאמֶר אֵלָיו קְחָה לִי עֶגְלָה מְשֻׁלֶּשֶׁת וְעֵז מְשֻׁלֶּשֶׁת וְאַיִל מְשֻׁלָּשׁ וְתֹר וְגוֹזָל.
י וַיִּקַּח לוֹ אֶת כָּל אֵלֶּה וַיְבַתֵּר אֹתָם בַּתָּוֶךְ וַיִּתֵּן אִישׁ בִּתְרוֹ לִקְרַאת רֵעֵהוּ וְאֶת הַצִפֹּר לֹא בָתָר.
יא וַיֵּרֶד הָעַיִט עַל הַפְּגָרִים וַיַּשֵּׁב אֹתָם אַבְרָם.

אמנם הרבה מאוד מלל נכתב ונאמר על פרשיית ברית בין הבתרים, אבל במבט-על ובניכוי האפקטים הדרמטיים, מדובר כאן בשאלה פשוטה וישירה של אבר(ה)ם שמקבלת תשובה 'בומבסטית' של הקב"ה: "אתה רוצה הוכחה ברורה שתירש את הארץ? אז קודם כל אכרות עמך על כך ברית (=הבטחה מוחלטת ובלתי חוזרת), אבל במקביל אגלה לך שזה לא יהיה מחר בבוקר".
הבעיה מתחילה כשנכנסים לפרטי טקס הברית עצמו – אנחנו מבינים שהנוהל אז דרש כריתה (כפשוטה) של בהמות ומעבר ביניהן, אבל שתי שאלות מציקות לי לפחות:
א) למה צריך היה את הציפור(ים)? ואם צריך – מדוע מודגש שאברם לא בתר אותה(ן)?
ב) מה הסיפור הזה עם העיט ולמה הוא חשוב?!

דרשתו של פילון

Philoמכיוון שאני במצב רוח יווני, אפתח בפילון האלכסנדרוני – שכזכור היה ראשון מפרשי המקרא ולו זכות הבכורה.
הלה הקדיש חיבור מיוחד ('מי יורש קנייני אלוה?' בעיקר בסעיפים 127-126; 248-230) לפירוש אלגורי מרחיק לכת של ברית בין הבתרים. בחיבור, פילון דורש את הפסוקים כמין חומר, תוך שהוא מתבסס על שלוש ה'משוואות' הבאות:
* "אירשנה" = את החכמה.
* הבהמות = הכוחות הלא-תבוניים בנפש.
* הציפורים = החכמה האלהית והחכמה האנושית שבנפש.

לדבריו, אברם מבקש לדעת כיצד יירש את החכמה. ה' עונה לו שעליו לקחת את כל חושי האדם הגשמיים והרוחניים, ולהקדישם לה': את הבהמות, המסמלות את הכוחות הלא-תבוניים בנפש, יש לבתר, שכן כוחות אלו מכילים יסודות תבוניים ולא-תבוניים ויש לנתחם זה למול זה (סטרוקטורליזם!).
את הציפורים, לעומת זאת, אין לבתר, שכן התור האוהב לשבת בדד הוא החכמה האלהית ('צלם אלהים'), והגוזל המבויית והחברותי הוא החכמה האנושית (דמות הצלם) – ומכיוון ש"שני הישים הרוחניים והתבוניים… שלמים ובלתי מחולקים הם", הרי שאין לבתרם! (יש לציין שהמלבי"ם הציע פירוש דומה מאוד לזה: "רמז לו שיכניע כל כוחות נפשו תחת הנפש האלוהית שבו…" – וזאת מבלי להכיר [כנראה] את פילון).

ומה לגבי העיט?
ובכן, פילון מסביר שאותן ציפורים (=כוחות רוחניים) לפעמים יורדות ממעלתן והופכות ל"רעיונות המשטינים לנפש" הנוחתים על האדם ומבלבלים אותו. ומה עשה אברם בנדון? לפי פילון, הוא "ישב עמן לדין" כדי לראות אם יוכל לשכנען וליישב עמן את המחלוקת.
ואם אתם תמהים, מה הקשר?!?! אז התשובה נעוצה בהסתמכותו הבלעדית של פילון על תרגום השבעים ("כי כל כתבי הקדש אשר הוא מביא בספריו… כתב אותם לא לפי הנוסח האמתי הנמצא אתנו אבל כהעתקת השבעים המשונה מאד", לשון ר"ע מן האדומים). וכך תורגם הפסוק ע"י חכמי יהודי יוון:

וירד העיט הציפור על הפגרים ועל בתריהם וַיַּשֵּׁב אֹתָם וַיֵּשֶׁב אִתָּם אברם.

שני השינויים באדום הם החשובים לענייננו:
א) את המילה הנדירה 'עיט' הם הבינו כנראה כשם פעולה ולא כשם עצם, אולי בהשפעת הפסוק ביחזקאל לט, ד: "לְעֵיט צִפּוֹר כָּל כָּנָף" – ולכן העדיפו לתרגם פשוט 'ציפור' (גם אונקלוס, אגב, תרגם 'עופא'). אלא שהם השתמשו באותה מילה (ὄρνεα = הוֹרנֶאָה, ומכאן אורניתולוגיה = חקר הציפורים\עופות) גם עבור הציפור שבפסוק הקודם.
ב) המילה "וַיַּשֵּׁב" נדירה גם היא, בייחוד כפועל יוצא (הפעיל), ולכן היה נראה להם סביר יותר לקרוא "וַיֵּשֶׁב אִתָּם", כאשר המילה שנבחרה לישיבה משמעה ביוונית ישיבה לדין.

הפירוש הגלותי – מרד"ק עד רד"צ

טוב, עד כאן חלקנו כבוד לידידנו פילון-ידידיה האלכסנדרוני, שהמושג 'פשט' היה זר לו לחלוטין… ברשותכם, נדלג מילניום אחד בזמן ונגיע לפירושו המעניין של רד"ק, שמהווה מעין הרחבה לפירוש רש"י לפיו הבהמות הן האומות שעתידות לכלות (ולכן בותרו), והציפור\ים אלו ישראל, שיתקיימו לנצח (ולכן הן לא בותרו) – אלא שרד"ק מוסיף עוד פרט חשוב:

והשלוש שזכר בהם [בבהמות] רמז לשלשה גלויות שעתידין בניו לגלוֹת מארצם… והתור והגוזל היה משל לישראל שיהיו דרוסים ברגלי האומות… וישראל נמשל ליונה כמו שנאמר 'עינייך יונים'… וכן נמשלו לתור כמו שנאמר 'אל תתן לְחיַּת נפש תורֶךָ'

כלומר, הבהמות הן לא סתם רמז לאומות (כמו בפרי חג הסוכות ואכמ"ל), אלא הן-הן שלושת הגלויות הטיפולוגיות (מצרים, בבל, רומי – שכן פרס ויוון לא הגלו את ישראל). והפרשנות הזו מתאימה כמובן להקשר, שכן בהמשך ה' מגלה לאברהם שזרעו עתיד לגלות "לארץ לא להם".
אבל אם נקפוץ עוד (כמעט) מילניום אחד קדימה, נגלה את פירושו המחודש של בן גלות גרמניה, הרד"צ הופמן – ולמען האמת, פירוש דומה הציע בן אותה גלות, בֶּנוֹ יעקב, ולא ברור מי שאל ממי, אם בכלל:

וגם ייתכן, כי שלוש הבהמות באות לסמל את שלושת הדורות הראשונים, שלא סבלו מן השיעבוד, ואילו תור וגוזל מסמלים את הדור הרביעי אשר אמנם שועבד… אך מאידך זכה בהגנתו יתברך כגוזל זה – 'ואת הצפר לא בתר'. שלושת הדורות הראשונים לא היו שלמים לכן היה על אברם לבתר את שלוש הבהמות. אולם דור המעונים שנגאלו, זה שהתור והגוזל סמל להם, קנינו של הקב"ה היו כל כולם, ולכן אותם לא בתר. (פירוש הרד"צ לבר' טו – פירושו של בנו יעקב המצוטט אצל נחמה ליבוביץ, לא זמין ברשת, )

בניגוד לפירושים עד כה, הפירוש הזה יכול גם להיחשב כפשט הכתוב – שכן הוא לא מרחיק לכת לגלויות בבל ורומא כרד"ק (שלא לדבר על האלגוריות של פילון), אלא מתייחס לגלות מצרים בלבד.
ואם תשאלו – ומה עם העיט? ובכן, לרד"צ ולבנו יעקב תשובה מתבקשת ולפיה העיט הוא פרעה \ מצרים, שביקש ללכוד את ישראל וה' הצילם (="וישב אותם אברם") – והכל בא על מקומו בשלום.

הציפור והגלות

אני מניח שאתם תוהים בשלב הזה מה בעצם הפואנטה ואיפה פה היוונים בדיוק. אז צריך עוד קצת סבלנות, כי בדילוג מרד"ק לרד"צ קפצנו מעל 'תקופת הקבלה' (המאות ה- 16-12) בה נכתב\התגלה הזוהר ובעקבותיו התפתח ז'אנר שלם של תיקוני זוהר וכתבים קבליים אחרים. והנה דווקא בספרות זו התגלה לראשונה הקשר המעניין בין הציפור לבין הגלות. ואלו דברי תיקוני הזוהר בדילוגים (תיקונא שתיתאה כא.-כג.):

קָם רַבִּי שִׁמְעוֹן וְאָמַר לְאֵלִיָּהוּ: אֵלִיָּהוּ אֵלִיָּהוּ, בִּשְׁבוּעָה עָלֶיךְ בַּמַּלְכוּת הַקְּדוֹשָׁה, שֶׁהִיא נְפוּלָה בַגָּלוּת… אֵין שָׁם מִי שֶׁמְּקַבֵּל אֶת תְּפִלּוֹת יִשְׂרָאֵל, כַּמָּה צִפֳּרִים מְצַפְצְפוֹת בִּתְפִלּוֹת אֶל אִמָּם, שֶׁהֵם מְקַנְּנוֹת עַל הָאָרֶץ, שֶׁשּׁוֹמְרִים אוֹתְךְ, וְכֻלָּם נִקְרְאוּ צִפֳּרִים, עַל שֵׁם קַן צִפּוֹר, שֶׁהִיא הָאֵם הַקְּדוֹשָׁה, שֶׁנֶּאֱמַר בָּהּ כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךְ, וְעָלֶיהָ נֶאֱמַר גַּם צִפּוֹר מָצְאָה בַיִת…

בְּאוֹתוֹ זְמַן הַשְּׁכִינָה הָעֶלְיוֹנָה כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ, שֶׁהִיא יְרוּשָׁלַיִם, ק"ן ו', עַל גּוֹזָלָיו יְרַחֵף, יִפְרוֹשׂ כְּנָפָיו יִקָּחֵהוּ יִשָּׂאֵהוּ עַל אֶבְרָתוֹ. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים וָאָבִיא אֶתְכֶם אֵלָי. שֶׁבִּזְמַן שֶׁהַשְּׁכִינָה בַּגָּלוּת, נֶאֱמַר בָּהּ וְלֹא מָצְאָה הַיּוֹנָה מָנוֹחַ…

וְעוֹד, שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח, בּא וּרְאֵה, יֵשׁ מַלְאָךְ מְמֻנֶּה עַל הָעוֹפוֹת, שֶׁהֵן נְפָשׁוֹת שֶׁנִּקְרָאוֹת צִפֳּרִים, וְסנדלפו"ן שְׁמוֹ. וּבִזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל מְקַיְּמִים אֶת הַמִּצְוָה הַזּוֹ וְהָאֵם הוֹלֶכֶת מְגֹרֶשֶׁת, וְהַבָּנִים צוֹעֲקִים, הוּא מְלַמֵּד זְכוּת עַל הָעוֹפוֹת שֶׁלּוֹ, וְיֹאמַר לַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וַהֲרֵי כָּתוּב כָּךְ וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו, לָמָּה גָזַרְתָּ עַל הָעוֹף הַזֶּה שֶׁנִּתְגָּרְשָׁה מִקִּנָּהּ?…

בקיצור, הזוהר לוקח את כל הפסוקים שבהם מופיעות ציפורים שונות – יונה, גוזל, ציפור, עוף ואפילו נשר – ודורש אותם כרומזים אל גלות ישראל והשכינה. והדבר המעניין הוא הקישור בין הציפור ל"אמא" או ל"אם הקדושה" – היא השכינה באחד מייצוגיה (או ספירת הבינה, עיינו כאן).

ולמה זה מעניין?
Woman_Bouzouki_Birdכי היוונים (המודרניים) עמדו באורח פלא גם הם על הקשר הזה בשיריהם, בהם המוטיב של ציפור \ גלות \ אמא חוזר עשרות פעמים! רק לשם התרשמות, אם תלחצו כאן תופנו לתוצאות חיפוש לשירים המכילים את המילים 'גלות' ו'ציפור' (באתר יווני המקביל ל'שירונט') – ובפוסט קודם הצגתי את "שיר הגולים" (Το τραγούδι της ξενιτιάς) הדגול שהלחין תיאודורקיס ובו השורות בנות האלמוות:

ירח, הטלת עליי כישוף!
ואני מסתובב בגלות
שִלחו, שמיי, ציפור אחת!
לשאת לאִמִּי אורך-רוח…

אבל עד שאני מרחיק נדוד כציפור מקינה להביא ממרחק לחמי, הנה דוגמה מהשיר היווני המוכר ביותר לישראלי המצוי – 'עיניים שלי'.

"אל תכעסי עליי, עיניים שלי" – Μη μου θυμώνεις μάτια μου

פוליקר ודלאראס שרים 'עיניים שלי' בעברית ויוונית - הביצוע המלא נמצא כאן

פוליקר ודלאראס שרים 'עיניים שלי' בעברית ויוונית – הביצוע המלא נמצא כאן

ב- 1985 הוציא יהודה פוליקר תקליט (ככה קראו לזה אז) בשם "עיניים שלי", שהוביל לאחת מהמהפכות המוזיקליות החשובות ביותר בישראל, ולא כאן המקום להאריך. התקליט נקרא על שם השיר שבכותרת, שנודע בעיקר בזכות הגרסה המושלמת של יורגוס דלאראס, והרי הוא לפניכם עם התרגום ה'אמיתי' – השונה, אם במעט ואם בהרבה, מהתרגום החופשי מדי של יעקב גלעד:

תרגום שלי תעתיק שמצאתי איפשהו
אל תכעסי עליי, יקירתי,
על שאני יוצא לַגלוּת.
לציפור אהפוך, ואשוב
בחזרה, קרוב אלייך.

פתחי את חלונך,
מלכתי זהובת-השיער,
ובחיוך מתוק
אמרי לי לילה טוב…


אל תכעסי עליי, יקירתי,
כעת, כשהרחקתי לכת ממך.
רק בואי הנה, שאוכל לראותך,
ולומר לך להתראות…
Mi mou thimonis matia mou
pou fevgo ia ta xena
pouli tha ginou ke tha rtho
pali konta se sena

Hanix to parathiri sou
xanthe vasilike mou
ke me gliko chamoielo
mia kaleinichta pes mou


Mi mou thimonis matia mou
toura pou tha s’afisou
ke ela ia ligo na se dou
na s’ apochieretisou
הגהות אתונאיות
"יקירתי" - מילולית: עיניים שלי, כינוי לאמא או לאהובה. "לַגלוּת" – מילולית: לזָרָה. "את חלונך" – מוטיב יווני חוזר (השוו "חלון לים התיכון" של פוליקר).
"מלכתי" – מילולית: גם הרֵיחן שלי (בזיליקום, צמח 'מיתולוגי' ביוון). "זהובת-שיער" – מילולית: זהובה \ בלונדית.

הנה רואות עינינו איך שילב המשורר והמלחין סטָאוְורוֹס קוֹיוּמְציס (Σταύρος Κουγιουμτζής) את כאב היציאה לגלות יחד עם התקווה לשוב כציפור היישר אל האמא המחכה בחלון (אמנם יש שפירשו – כיעקב גלעד – את השיר כפונה לאהובה ולא לאמא, אך "אמרי לי לילה טוב" יוכיח, וצא ולמד משאר השירים, ואכמ"ל ודוק).

"כבן בלי בית אני מתהלך" – Σαν απόκληρος γυρίζω

Greek_Mother_and_Kidשיר אחר ולא פחות מוכר (ביוון, כמובן), מכיל גם הוא את אותם מוטיבים של גלות, אמא וציפור – והוא נכתב והולחן על ידי המוזיקאי המשפיע ביותר ביוון שלפני תיאודורקיס, הלא הוא ואסיליס ציצאניס (Βασίλης Τσιτσάνης), שהיה משורר, מלחין, נגן בוזוקי ו… לצערנו התעקש גם לשיר, למרות שהיה לו קול צורמני כמו של בוב דילן ברגעיו הפחות טובים… השיר מתמצת את התחושות של מאות אלפי\מיליוני הגולים היוונים של המאה ה-20, החל ממלחמת העולם הראשונה, דרך מלחמת יוון-טורקיה, משם למלחמת העולם השנייה ולקינוח מלחמת האזרחים ביוון – מה שמסביר, אגב, את האווירה ה'כבדה' של חלק נכבד משירי יוון המודרנית. (ראו בסרט המרתק 'רבטיקו', שבפתיחתו [דקה 3:00] תוכלו לשמוע את 'שיר השיירה' במקור).

אז הנה לפניכם הגרסה הרשמית של גדול זמרי יוון – סטליוס קזאנצידיס (Στέλιος Καζαντζίδης):

תרגום תעתיק שנאלצתי לכתוב
כבן בלי בית אני מתהלך
בגלות זרה, אכזרית
נודד, אומלל
רחוק מאמי,
מחיבוקה.

בוכות הציפורים לאוויר,
והעצים – למים.
בוכה גם אני, אמי, בגללך
על כל השנים מאז התראינו…

מוות, קח את נפשי ממני!
כדי שאמצא שלווה.
כי כך גזרה המרה השחורה,
שאושר בחיי כבר לא אמצא…
סָן אַפּוֹקְלִירוֹס גִירִיזוֹ
סְטִין קָקוּרְגָה קְסֶנִיטְיָה
פֶּרִיפְּלָנוֹמֶנוֹס, דִ'יסְטִיחִיזְמֶנוֹס
מָקְרִיָה-אַפּ טִיס מָאנָס מוּ,
טִין אָנְגָלְיָה.

קְלֶנֶה טָה פּוּלְיָה (ג)יָה אֶרָה
קֶה טָה דֶ'נְטְרָה יָה נֶרוֹ
קְלֶאוֹ מָנוּלָה מוּ קֶ אֶגוֹ יָה סֶנָה
פּוּ אֶחוֹ כְרוֹנְיָה, יָה נָה סֶה ד'וֹ

חָארֶה, פָּארֶה טִין פְּסִיכִי מוּ
אִיסִיחִיָה יָה נָה בְרוֹ
אָפוּ טוֹ תֶ'לִיסֶה אִי מָאוְורִי מִירָה
מֶס סְטִי זוֹאִי מוּ נָה מִי חָארוֹ
הגהות אתונאיות
"בן בלי בית" – מילולית: ללא נחלה. יש שתרגמו 'מנודה'. "מוות" – מילולית: חארון, מעין מלאך המוות. "המרה השחורה" – מילולית: הגורל (מוֹיְרָה) השחור.

העיט היווני

רגע – ציפור היתה לנו, גם גלות ואפילו אמא – אבל מה עם העיט?!
ובכן, גם לכך יש איזכורים מפליאים בליטורגיה היוונית – אבל זה כבר ימתין לפעם הבאה.

3 תגובות על “ציפור ישראלית בגלות יוונית

  1. בס"ד עש"ק לך לך ע"ח

    לצפור יש שתי תכונות מנוגדות.
    מחד, היא מחוברת אל קנה. וכאשר יש אפרוחים או ביצים היא תמסור את נפשה על צאצאיה, ולא תעזוב את הקן (כי על כן אסרה התורה לנצל את מסירות הנפש שלה ולקחת 'אם על בנים'). הצפור הנאלצת לנדוד מקנה, היא סמל הגלות והתלישות: 'כצפור נודדת מקנה כן איש נודד ממקומו' (משלי כז,ח).

    ומאידך, הצפור מסמלת את החופש ואת היכולת 'לראות מעבר לאופק'.
    נח הכלוא בתיבה, שולח צפרים כדי לבדוק מה המצב בחוץ. העורב לא עוזר לו *), אך היונה משתפת איתו פעולה. מביאה לו עלה זית לבשרו שקלו המים מעל הארץ, אך תרמוז לו שעדיפים לה חיי חירות מרורים כזית מאשר מעדנים מידי אדם.

    הניידות המהירה של הצפור מאפשרת לה להימלט בקלות מפני מבקשי נפשה, וממנה ראוי שילמד האדם: 'הנצל כצבי מיד וכצפור מיד יקוש' (משלי ו,ד). אף ה' יגן על ירושלים 'כצפרים עפות… גנון והציל פסח והמליט' (ישעיהו לא,ה).

    אך גם בזמני חורבן וגלות, מסמלת הצפור את המחשבה שנשארה חופשית ושומרת על האמונה והצפיה אל עולם טוב יותר. בעוד האדם מרוחק מחצרות בית ה' – הצפרים שומרות על הנוכחות שם: 'גם צפור מצאה בית ודרור קן לה אשר שתה אפרחיה את מזבחותיך ה'…' (תהלים פד,ד).

    אולי משום כך לא בתר אברהם את הצפור בברית בין הבתרים המבשרת על השעבוד והגלות הארוכים. גם כשהכל יהיה מפורק – יישאר ניצוץ שלא יכלה של אמונה וצפיה למרחוק 'ואת הצפור לא בתר'. אולי התור והגוזל מסמלים את ה'מוניטין של אברהם ושרה – זקן וזקנה מצד אחד ונער ונערה' הכוח המופלא של חיבור הדורות, המנחיל את האמונה הערכים והתקווה הגדולה מדור לדור.

    זה סוד כוחו של אברהם: 'כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט למען הביא ה' על אברהם את אשר דבר עליו' (בראשית יח,יט).

    'כצפרים עפות' צופה עם ישראל למרחוק, אל שורשיו בעבר הרחוק ואל העתיד שגם אם יתמהמה – בוא יבוא!

    בברכה, ש.צ. לוינגר

    *) יתר על נח – אליהו, שלמענו עשו אף העורבים 'מהפך תודעתי' וכלכלוהו בעת צרתו, ורמזו לו על ייעודו העתידי להשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם – לשבור את הניגוד התהומי בין 'עורב' ל'יונה', ובכך לסלול את הדרך לגאולה.

    • את צרותיי אתה מזכיר היום, הלא הן עול טרדות הפרנסה שעיכבוני מן השמים עד כה…
      אבל שלא להפר את האמון שבין הארץ לעברִיֶהָ, בקרוב אפרסם משהו לא אפוי עד הסוף, בבחינת 'לחם חם ביום הלקחו', והוא רחום יכפר…

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים