Home » יוונית » בראשית היה פילון

בראשית היה פילון

דמותו של פילון (נניח) על רקע כרך מהמהדורה המדעית של כתביו

דמותו של פילון (נניח) על רקע כרך מהמהדורה המדעית של כתביו

פילון האלכסנדרוני היה אחת הדמויות המרשימות ביותר בארון הספרים היהודי, אלא שבשל נסיבות חייו והגותו יוצאת הדופן הוא לא זכה לצאת מהארון הזה עד לעת האחרונה ממש: באמצע המאה הקודמת יצאו לאור כמה תרגומים לעברית (ארכאית) של חיבוריו, אבל רק בשנים האחרונות יצאו לאור רוב כתביו במהדורה המדעית והמתורגמת לעברית ‘נורמלית’ של סוזן דניאל-נטף (בתרגום יהושע עמיר ובעריכת מארן ניהוף) – ובכך תוקן עוול מסוים כלפי אותו חכם שהיה למעשה פרשן המקרא היהודי הראשון (!) בהיסטוריה הידועה לנו.
בפוסט הזה אשתדל לדלות מתורתו על פרשת בראשית המידפקת על דלתותינו, ואראה איך התייחס פילון לשאלות שדורות מאוחרים יותר התחבטו בהן, מחז”ל, דרך חכמי הקבלה ועד הוגי ימינו. אבל קודם כל, קצת רקע על האיש ועל שיטת פירושו.

פילון האיש

פילון חי באלכסנדריה, ‘בירת’ יהדות התפוצות, בערך בין 20 לפנה”ס ל- 50 לספירה, במקביל לרבן גמליאל הזקן ולרבן יוחנן בן זכאי (נכדו ותלמידו של הלל הזקן, בהתאמה) – אלא שהוא לא מזכיר אף אחד מהם בכתביו, ומנגד – הם, ולמעשה כל התנאים והאמוראים, אינם מזכירים אותו… פילון היה אחת הדמויות היהודיות החשובות ביותר בתפוצות, ובשל כך נבחר לייצג את יהדות אלכסנדריה במשלחת אל הקיסר קליגולה (=טראמפ הרומאי:) לאחר פרעות שבוצעו ביהודי אלכסנדריה, ולאחר שקליגולה ציווה להציב את פסלו בקודש הקודשים – פרשיה עגומה שתוארה על ידי פילון בחיבוריו, כמו גם על ידי יוסף בן מתתיהו במלחמות היהודים – אם כי חז”ל (שוב) עברו על כך כמעט בשתיקה, בהתאם ליחסם האדיש בדרך כלל ליהדות התפוצות.

שחזור של אלכסנדריה בתקופה הרומאית

שחזור של אלכסנדריה בתקופה הרומאית

חשוב לזכור שחלק ניכר מהעם היהודי חי מחוץ לארץ ישראל (=יהודה והגליל) ולא היה לו מושג של ממש על היהדות ‘הפרושית’: כבר במאה ה-3 לפנה”ס (עוד לפני תקופת הזוגות) חובר באלכסנדריה, עירו של פילון, תרגום השבעים שנועד למאות אלפי היהודים ההלניסטיים שלא ידעו עברית או ארמית, ובמאה השנייה לפנה”ס נבנה במצרים (לפי חז”ל – באלכסנדריה) מקדש חוניו, כתחליף למקדש בירושלים – פרשיה מדהימה בפני עצמה, שממחישה את עוצמתה ועצמאותה של יהדות התפוצות.
אם תרצו – ההשוואה ליהדות ארה”ב מתבקשת מאליה, החל ממפעל התרגום של Artscroll  וכלה ב’מקדש’ הרבי ב- 770… פילון, בהשוואה הזו, הוא כנראה הרב אברהם יהושע השל, ש’זכה’ גם הוא להתעלמות כמעט מוחלטת מיהדות א”י, עד שתורגם לאחרונה לעברית על ידי דרור בונדי, ועדיין…

היחס לפילון

כמו שרמזתי לעיל, בניגוד מסוים לשמו (Φίλων = אהוב\ידיד), מסתבר שפילון לא היה אהוב על הזרם הפרושי של יהדות בית שני, מה גם שלרוע מזלו, דווקא הנוצרים התלהבו מאוד מפירושיו האלגוריים (ראו להלן) והם ששימרו את כתביו ואף תרגמו אותם ללטינית – ניתן לשער שתגובת חז”ל לאהדה הנוצרית אליו היתה משהו מעין “טוב, כאן איבדת אותנו”, וכל חכמתו של אותו פילוסוף ודרשן יהודי גדול נשכחה מלב יהודי עד המאה ה-16. או-אז העלה אותו מן האוב חכם יהודי ‘בעייתי’ אחר, עזריה מן האדומים, ש”גייר” את שמו לידידיה ואף הקדיש לו שלושה פרקים בספרו “מאור עיניים”:
בפרק ד הוא משבחו ומפארו כ”פילוסוף גדול בקי בספרי אפלטון ואריסטו וכל חכם אחר אשר יצא לו שם בגויים” ובכל הקשור לתורה “הנה הוא מדבר כתור האדם המעלה אשר בשם ישראל יכנה, ומשנֵה ומשלֵש לקבוע באמרותיו הטהורות ההם מסמרים לא ימוטו”. מצד שני, בפרק ה הוא מונה “ארבע מראות נגעים אשר טמא טמא אל על יקראוהו” שמצא בספריו (אי ידיעת לשון הקודש והסתמכות על תרגום השבעים, אמונה משתמעת בקדמות החומר, פירוש אלגורי מוחלט גם למעשים היסטוריים המסופרים בתורה, התעלמות מוחלטת ממדרשי חז”ל ופירושיהם לפסוקים), ומצד שלישי, בפרק ו הוא מוצא לו צד טהרה בכל אחד מאותם מראות נגעים…

עזריה מן האדומים על ידידיה (=פילון) האלכסנדרי

עזריה מן האדומים על ידידיה (=פילון) האלכסנדרי – לחצו להגדלה

את דעתו עליו הוא מסיים בתיקו, כפי שתוכלו לראות בצילומסך משמאל. לדעה זו – בהקשרים אחרים כמובן – שותפה גם עורכת המהדורה המדעית שהוזכרה לעיל, פרופ’ מארן ניהוף, שהשוותה אותו ליוסף בן מתתיהו שבניגוד לפילון, מוכר כמעט לכל יהודי:

מעמדו של פילון האלכסנדרוני מסובך הרבה יותר. פילון חי ופעל במטרופולין הגדולה ביותר של התרבות ההלניסטית בתקופתו והוא מגלם באופן מהותי את השילוב של התרבות היוונית והיהדות. הוא השקיע את רוב חייו בפירוש התורה, אך להבדיל מיוספוס קרא אותה כנראה רק ביוונית ולא במקור העברי. פילון פירש את הטקסט המקראי על פי תורת האידאות של אפלטון והעדיף על פני הפשט את המישור האלגורי, המספר לדעתו על התרוממות הנפש. יתרה מזו, פילון היה בן בית בתרבות ההלניסטית, אהב את התאטרון (בניגוד ליוספוס שראה בו סמל של התייוונות), צפה בתחרויות הספורט וקרא את הספרות הקלאסית, ובכללה לא רק כתבי אפלטון ואריסטו אלא גם כתביהם של פילוסופים ידועים פחות והטרגדיות הגדולות. מבחינה פוליטית פילון מייצג את גאוות התפוצות, והוא לא חלם להתיישב בארץ ישראל כפי שעשה למשל יהודה הלוי. (דברים על פילון האלכסנדרוני בישראל)

על האלגוריה

Litera gesta docet, Quid credas – allegoria
Moralis quid agas, Quo tendas – anagogia

הטקסט מלמד על שאירע, במה תאמין – האלגוריה,
המוסר – מה תעשה, ולמה תשאף – האנגוגיה.

אלגוריה, מיוונית: Άλλη-ἀγορία = לנאום אחרת, כלומר – לומר משהו אחד ולהתכוון למשהו אחר. מה שמזכיר לי את השיר היפה Άλλα μου λεν (תורגם לעברית ע"י עוזי חיטמן כ'עוד יום עולה') בו מקונן המשורר על אהובתו הקפריזית ומאשים אותה כי "דבר אחד אומרות עינייך ודבר אחר ליבך"...

אלגוריה, מיוונית: Άλλη-ἀγορία = לנאום אחרת, כלומר – לומר משהו אחד ולהתכוון למשהו אחר. מה שמזכיר לי את השיר היפה Άλλα μου λεν (תורגם [עם קשר קלוש למקור] ע”י עוזי חיטמן כ’עוד יום עולה’) בו מקונן המשורר על אהובתו הקפריזית ומאשים אותה כי “דבר אחד אומרות עינייך ודבר אחר ליבך”…

המכתם המחורז הזה, בן המאה ה-13, מסכם בצורה פופולרית את דרך הפרשנות הנוצרית הקלאסית המחולקת לארבע ומכונה גם Quadriga. האלגוריה באה כאן שנייה, מייד לאחר הבנת הטקסט, והיא זו שקובעת את האמונה הנכונה החשובה כל כך לנוצרים – ואכן היא הפכה לרכיב החשוב ביותר בפרשנות הנוצרית. בפרשנות היהודית, לעומת זאת, האלגוריה כמעט ולא היתה קיימת (למעט אולי בשיר השירים), עד שלהי ימי הביניים ופרוץ הזוהר לעולם המחשבה היהודי. לדעת החוקרים, בתקופה הזו, ובעקבות החלוקה המרובעת הנוצרית, התפתח ביהדות הרעיון לפיו יש לפרש את התורה בדרך הפרד”ס = פשט, רמז, דרש וסוד – כשהרמז והסוד מקבילים (בערך) לאלגוריה.
פילון, כאמור, היה חלוץ יהודי גם בתחום הזה, והוא הראשון שקבע בצורה נחרצת כי “כמעט לכל דברי התורה, או לרובם, יש משמעות אליגורית” (‘על יוסף’, 28) וכי “מילות הכתוב כפשוטן אינן אלא סמלים למציאות נסתרת המתגלית בדרך הרמז” (‘על חיי העיון’, 28).
ואכן, בפירושיו לתורה מתברר כי המספרים בהם משתמשת התורה הם אלגוריות לתכונות שונות, גיבורי התורה הם אלגוריות למידות הנפש, ומצוות התורה עצמן הן אלגוריות לסדר הקוסמי שעל פיו נברא העולם (ראו כאן הסבר מעניין למוטיבציה של פילון לפרש את התורה בדרך זו).

הגישה האלגורית אומצה על ידי כמה וכמה פרשנים בספרד ואף בתימן כ-1300 שנים לאחר פילון, וספגה קיתונות של אש וגופרית מאת כמה מגדולי חכמי ישראל (הרמב”ן, הרשב”א ועוד) – אלא שלאחר ‘התגלות’ הזוהר התברר שהזוהר עצמו מלא בפרשנויות כאלו (ראו למשל “פילון והזוהר נפגשים בחרן” מאת פרופ’ יהודה ליבס, המדגים איך רעיון פילוני התגלגל לזוהר והגיע עד ר’ נחמן מברסלב).
אלא שמה שמותר ליופיטר אסור לשור, מה גם שהזוהר נכתב כמובן ברוח אחרת וללא מינוח פילוסופי שנתפס כמאיים וזר.

בראשית היה פילון

ועתה אלכה ואשובה אל עיקרו של הפוסט, והוא מעט מחידושי תורתו של פילון על פרשת בראשית, אותם שטח בחיבורו “על בריאת העולם לפי משה” (Περί της κατά Μωυσέα κοσμοποιίας) – וחשוב לציין שלדעת פילון, משה הוא מחבר התורה כולה בגילוי אלוהי, מעבר לכך שהוא “חדר אל עצם פסגת הפילוסופיה”, אותה למד כשהיה במצרים מפי מלומדים יווניים (!), לא פחות.
בחיבור הזה, כמו בשאר חיבוריו, פילון למעשה ‘מנצל’ את פרשת הבריאה לפרישת משנתו הדתית והפילוסופית – וכדי לא להלאות אתכם, אם שרדתם עד כאן, אסתפק בארבע דוגמאות בהן פילון עונה בדרך הילוכו לכמה מהשאלות שהטרידו את גדולי הפרשנים והחוקרים בכל הדורות. את דברי פילון ציטטתי דווקא מתוך המהדורה הוותיקה אליה קישרתי לעיל (פשוט כי היא נגישה באינטרנט), והוספתי צילומסך של  הדברים במלואם – לחצו ותחי נפשכם.

א. מדוע נברא העולם?

Google_42אחת השאלות הנדושות ביותר שמטרידה את רוב האנשים בגילאים מסוימים היא שאלת מטרת הבריאה, או: מה המשמעות של כל זה?
דאגלס אדאמס המנוח הציע כידוע את התשובה האלגנטית 42 (הרומזת כידוע לשם בן מ”ב אותיות דאיהו  בחושבנא דאתוותא גוג”ל ואכמ”ל), אבל התשובה המקובלת בעולם היהודי ככל שידוע לי לפחות, היא תשובתו של הרמח”ל המתומצתת במשפט “שטבע הטוב להיטיב” – ואלו דבריו במקור (‘דעת תבונות’):

(יח) אמר השכל: מה שנוכל להשיג בעניין זה הוא, כי האל ית”ש הוא תכלית הטוב ודאי. ואמנם, מחֹק הטוב הוא להטיב, וזה הוא מה שרצה הוא ית”ש – לברוא נבראים כדי שיוכל להטיב להם, כי אם אין מקבל הטוב אין הטבה.

והנה מסתבר שכבר פילון ‘עלה’ על הרעיון הזה, וכך הוא מסביר את מטרת הבריאה (פסקאות 23-22):

philo1אם ירצה מישהו לחקור את הסיבה שבגללה נוצר כל זה, נדמה לי שלא יחטיא את המטרה באמרו, מה שאמר גם אחד מן הקדמונים, כי האב והבורא – טוב הנהו. בגלל זה לא חשך את טבעו המעולה מן ההויה… בכח עצמו הכיר האלהים, כי צריך הוא לעשות טובות, בחסדיו השופעים והעשירים, לטבע, שאין בכחו להשיג שום דבר טוב מתוך עצמו, בלי מתנת האלהים.

ובהמשך הוא מעלה רעיון שמזכיר את ‘שבירת הכלים’ הקבלית, ולפיה הטוב של האלהים עובר כל גבול, ולכן הוא ‘צמצם’ אותו לפי כוחם של הנבראים – 1600 שנה לפני האר”י!

ב. מה טעם פתח בבראשית?

בראש פירושו לתורה מצטט רש”י את שאלתו של רבי יצחק במדרש: “לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ”החודש הזה לכם” (שמות יב ב), שהיא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל, ומה טעם פתח בבראשית?”
השאלה מייצגת את ההנחה הבסיסית (והמעט נוצרית, יש להודות) לפיה התורה היא חוק\מצווה בלבד, ואין בה מקום לסיפורים – ותשובתו הפטריוטית של רש”י, השונה מתשובתו המקורית של רבי יצחק (ראו כאן), היא כידוע “שאם יאמרו אומות העולם לישראל: לסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גויים; הם אומרים להם: כל הארץ של הקב”ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו”.
פילון, לעומת זאת, מציע פירוש הרמוני והגיוני יותר, הטוען למעשה כי מצוות התורה מייצגות את טבע העולם, ולכן אך טבעי הוא להקדים למתן המצוות את תיאור בריאת העולם. וכך הוא כותב, אחרי שהוא מציג שתי גישות שגויות, לדעתו, לכתיבת חוקים (פסקאות 4-1):

philo2ברם משה… נתן לחוקיו ראשית נהדרה מאוד ונעלה ביותר; כי אין הוא אומר מיד: מה צריך לעשות או מה אסור, ואף לא המציא… סיפורי מיתוס ולא הביע את הסכמתו לסיפורים שחוברו על ידי אחרים. וראשית זו, כפי שאמרתי היא נפלאה ביותר, משום שהיא מכילה את בריאת העולם, לאמור:
כי גם העולם מתאים לתורה וגם התורה לעולם, וכי האדם שומר התורה הוא ממילא אזרח העולם,* משום שמכוון הוא את מעשיו לרצונו של הטבע…

* הביטוי ‘אזרח העולם’ מקורו בתשובת דיוגנס הציניקן לשאלה מניין בא, ותשובתו היתה שהוא κοσμοπολίτης = קוסמופוליטֶס = אזרח העולם.

דברים דומים כתב פילון בחיבורו ‘על חיי משה’ (ב, 52-48):

הוא [משה] תיאר את ימי קדם, החל מבריאת היקום, כדי להוכיח… כי מי שיקיים את החוקים, יקבל עליו ללכת בדרך הטבע ויחיה בהתאם לסדר היקום… אכן, מי שירצה לבחון במדוקדק את תכונותיהן של המצוות לפרטיהן ימצא שהן פונות אל ההרמוניה של היקום ותואמות לסדרו של הטבע הנצחי.

כידוע, מדרש רבה הציע תשובה דומה כשהמשיל את ה’ לאומן שבונה ארמון ומביט בפנקסו “כך היה הקב”ה מביט בתורה, ובורא את העולם”, רעיון שהונצח על ידי הזוהר (תרומה קסא.) בביטוי “אסתכל (בה) באורייתא וברא עלמא“, והורחב ע”י המהר”ל שכתב כי “התורה היא סדר כל העולם” (נתיבות עולם – תורה, א).

ג. בְּרֵאשית מה?

כידוע, המילה ‘בראשית’ היא סומך ללא נסמך, והתקשה בכך כבר רש”י (ואף אני הקטן, שהצעתי לכך הסבר שטרם שמעתו אוזן).
ובכן, פילון מוסיף להקשות גם על הפירוש המקובל כי הכוונה “בראשית הזמן”, וזאת משום ש… הזמן הוא למעשה מדידה של תנועה ולפני שנברא משהו לא היתה תנועה, ומכאן ש”זמן לא היה לפני העולם, אלא או נברא יחד או אחריו”. ומהו אם כן ‘בראשית’? הכוונה “כמו ראשית”, כלומר – הוא ברא את השמים והארץ כאילו נבראו ראשונים, למרות שהם עלו במחשבה האידיאית של האלהים (=תפיסה אפלטונית, כמובן) יחד עם כל שאר העולם. והנה מקצת דבריו, שאמנם הם מעורפלים קמעה, אבל נסו לקרוא במקור (פסקאות 28-26):

philo3אם מובנה של ראשית אינו, איפוא, ביחס לזמן, הרי מסתבר שהדבר נאמר ביחס למספר, ויוצא כי “בראשית ברא” שווה הוא ל”ברא את השמים כראשונים”. והרי גם מתקבל על הדעת שהם באו לידי יצירה תחילה, מאחר שהם הם הטוב ביותר בין הנבראים, והם הורכבו מן החומר הטהור ביותר, מפני שעתידים היו להיות מקום משכנם הקדוש ביותר של אלים נראים ומוחשים.*

* על המשפט האחרון מעיר המתרגם כי אלים אלו הם הכוכבים, כדעת רבים מחכמי יוון, ומוסיף כי “מעניין הדבר, שפילון אינו מרגיש בניגוד שבדעה זו להשקפת הדת היהודית”…

ד. מפני מה לא נברא העולם ביום אחד?

המשנה במסכת אבות (ה, א) תמהה “בעשרה מאמרות נברא העולם. ומה תלמוד לומר, והלא במאמר אחד יכול להבראות?” פילון מעלה תמיהה דומה, אבל לא על ריבוי המאמרות (הוא קרא את התורה ביוונית וייתכן שלא ייחס לכך חשיבות), אלא על פשט הכתוב המדבר על ששה ימי בריאה. התשובה שהוא מציע (פסקאות 14-13) מבוססת על המתמטיקה הפיתגוראית המעניקה ערך מטאפיזי-אלגורי לכל מספר, בהתאם לתכונותיו המתמטיות:

philo4בששה ימים נברא העולם, הוא [משה] אומר, לא משום שהיוצר נצטרך לאורך הזמן… כי אם מפני שלנבראים היה צורך בטכס. ולטכס שייך מספר, ובמספרים המוליד ביותר, לפי חוקי הטבע, הוא המספר שש. כי, החל מן היחידה, הוא הראשון במספרים שהנהו משוכלל, בהיותו שווה לחלקים שלו, וגם נשלם מהם: מן החצי שהוא שלוש, מן השליש שהוא שתים, ומן הששית שהיא אחת; ואף מטבעו הוא, כביכול, גם זכר וגם נקבה, והוא מחובר מהכוח שבכל אחד מהם…

ואם לא הבנת את זה, ברוך, עיין בהערות המהדיר בצילומסך!
בהמשך, אגב, מקדיש פילון כארבעים (!) פסקאות, המהוות כרבע מהחיבור כולו, לדיון בתכונות המספר שבע “אשר אין אני יודע אם יוכל מי-שהוא לשבח למדי את טבעו… באשר נעלה הוא מכל ביטוי” – אבל זה ימתין לשנה הבאה.

7 תגובות על “בראשית היה פילון

  1. מרתק.
    יש לי תמיד תחושה שמסדרי הפרשות רצו למנוע מאיתנו להתעסק בפרשת בראשית. זו פרשה כה סבוכה ועמוקה מבחינה תיאולוגית, מדעית, ומבחינות רבות נוספות. מה עשו? נתנו לפרשת בראשית חצי שבוע בלבד אחר שמח”ת, כך שעד שאנו מתאוששים מהחג, הופ, אנו בפרשת נח.
    אז אסור לוותר.

    מעניין מאוד לראות את שורשי החשיבה הלוריאנית והרמח”לית בדברי פילון.

    אגב, בעיני הוא תמיד היה יוצא דופן בתוך סביבה פרושית. מן ‘מתייוין’ שכזה.
    מניין הסקת שהיהדות מסביבו הייתה סוג של’יהדות התפוצות’? האם יש חומר שמתאראת הלך הרוח ואת הדתיות של היהודים בסביבתו באותה תקופה? את המקום של מקדש חוניו ותרגום השבעים בעיני הציבור היהודי במצריים?

    • תודה!
      לגבי היהדות שסביבו – יש כמה ראיות לכך, ביניהן העובדה שחלק לא קטן מהיהדות הזו התנצר מאוחר יותר… (ושוב, ההשוואה ליהדות ארה”ב מתבקשת).
      עוד ראיה היא הלשון של תרגום השבעים – מדובר ביוונית “קוינה” (=עממית) ולא ביוונית הקלאסית (אם תרצה, תרגום ל’עברי-טייטש’ ולא לגרמנית) – והוא נועד ליהדות התפוצות הזו.
      מה שמעניין הוא שפילון כתב ביוונית קלאסית. מכאן טען דוד פלוסר שהוא לא מייצג את יהדות התפוצות כי הוא היה חכם מדי!…
      ראה כאן:
      https://he.wikipedia.org/wiki/יהדות_הלניסטית

  2. הפירוש על בראשית ברא=ברא את השמים כראשונים, ממחיש את התפיסה האידיאליסטית היוונית, שרואה את השמים כתכלית הבריאה.
    לענ”ד הגישה של בית הלל, שהארץ נבראה תחילה, היא “יהודית” יותר במובן המעשי הארצי. הארץ היא תכלית הבריאה, והיא צריכה לשמים לשרתה. אמור מעתה “אסתכל בעלמא וברא אורייתא” (וכמו שמצינו דעת ר’ ישמעאל דלא נצטוו ישראל על עניין המשכן אלא לאחר שחטאו בעגל).
    ויש בזה דרך שלישית (של הראי”ה) ד”שמים ו”ארץ” היינו הך, האחדות הכוללת… וזה ההסבר לסתירה על סדר בריאתם שעליה נחלקו ב”ש וב”ה.

    • לדוד:
      1. תגובתך שייכת למאמר ‘בראשית [הימים] ברא אלוהים, ולא לכאן.

      2. נדמה לי שהכותב לא נכנס לשאלה מי קדם, הארץ או השמים. מבחינתו כוונת הפסוק לומר שבראשית הימים נבראו אלה, ועכשיו ישברו ב”ש וב”ה מי מבינם קדם.

      3. אני מזדהה עם תפיסתך שלא לחינם לפי ב”ש השמים הם המטרה ולב”ה ההיפך, שכן ב”ה היו ארציים ומכילים יותר. הנה לדוגמה, הרבי מקוצק שניתן לשייכו במידה מסויימת לשיטת ב”ש, פירש כידוע את הפסוק ‘השמים שמים לה’, והארץ נתן לבני אדם’ – שיעשו אותה לשמיים.

      4. אם נכנסנו לנושא המאמר הקודם, ברצוני להגיב לאברם העברי.
      נדמה לי שהפירוש שלך מופיע ברש”י עצמו, ואסביר.
      אתה מסכם (תחת הכותרת ”פיתרון ג’ ”) שברש”י יש 3 אפשרויות. א’ בהתחלה ברא (רש”י דוחה מטעמים דקדוקיים), ב’ בעבור ראשית (ישראל והתורה), ג’ בראשית ברוא.
      האמת היא שברש”י עצמו מסתתר ההסבר הרביעי, שיש כאן חיסרון מילה – רש”י מנסה לפרש שחסרה המילה ‘הכל’, בראשית הכל ברא את השמים והארץ. רש”י דוחה זאת מכיוון שלדעתו נבראו דברים אחרים קודם לכן.
      (זה לשון רש”י: ואם תאמר להורות בא שאלו תחלה נבראו, ופירושו בראשית הכל ברא אלו, ויש לך מקראות שמקצרים לשונם וממעטים תיבה אחת…”. כאן מנסה רש”י הסבר רביעי, כאמור. זהו לא המשכו של ההסבר הקודם, עיי”ש).
      אז מה הועילו חכמים בתקנתם, במקום לפרש שחסרה המילה ‘הכל’ באו ופירשו שחסרה המילה ‘הימים’? נו.

      5. ואם נדקדק בלשונם של חכמים, הסתפקתי האם כשאמרו שהמילה ‘הימים’ חסרה, התכוונו שזהו מקראקצר, או שהמילה הייתה כתובה ממש ונשמטה בשלב כלשהוא.

      אז סליחה על החפירה, תורה היא וללמוד אני צריך.

      תודה!

  3. אכן התגובה שלי מתייחסת לקטע הזה:
    “…ויוצא כי “בראשית ברא” שווה הוא ל”ברא את השמים כראשונים”. והרי גם מתקבל על הדעת שהם באו לידי יצירה תחילה, מאחר שהם הם הטוב ביותר בין הנבראים, והם הורכבו מן החומר הטהור ביותר”.
    דרך אגב מעניין לראות שהדברים תואמים לשיטת ר’ אליעזר הגדול:
    “שמים מאיזה מקום נבראו? מאור לבושו של הקב”ה שהוא לבוש, לקח ממנו ופרש כשלמה, והיו מותחין והולכין עד שאמר להם: די. ועל כן נקרא שמו שדי, שאמר לשמים די ועמדו. ומנין שמאור לבושו נברא? שנאמר (תהלים קד, ב): “עֹטֶה אוֹר כַּשַּׂלְמָה נוֹטֶה שָׁמַיִם כַּיְרִיעָה” (פד”א פרק ג’), ושם המשיך לפרש מהיכן נבראה הארץ. סדר הדברים מורה על שיטת ב”ש, המיוצגת תמיד במשנתו ההלכתית והמחשבתית של ר’ אליעזר כידוע.
    וראה השגתו החריפה של הרמב”ם על הדברים הנ”ל (מו”נ ב’ כו) המתייחסת לקושי הפילוסופי בדברי ר’ אליעזר, שכביכול תירץ את קושיית הבריאה יש מאין, על ידי הקביעה שהעולם הוא (עשוי מחומר) קדמון.

    נ.ב. אני חושב ששם רמז ר”א את עניין הצמצום, ראה בתחילת הפרק שם:
    עד שלא נברא העולם, היה הקב״ה ושמו בלבד, ועלה במחשבה לברוא את העולם, והיה מחריט את העולם העולם לפניו ולא היה עומד. משלו משל למה הדבר דומה, למלך שהוא רוצה לבנות פלטרי׳ שלו, אם אינו מחריט בארץ יסודותיו ומובאיו ומוצאיו, אינו מתחיל לבנות, כך הקב״ה החריט לפניו את העולם, ולא היה עומד עד שברא את התשובה.
    אז ה”אפס” וההעדר של האריז”ל ,לפני ההאצלה, זו התשובה! העולם “לא היה עומד” בפני דין שמים (אא”ס), ולכן היה צורך להצטמצם, כלומר לתת מקום לעולם החומר ולאדם להתקיים (במילה אחת: אופציית התשובה). ועכשיו אפשר לברוא את העולם. מדהימה אותי העובדה, שהחשיבה הזו בשורש עניין הבריאה, נמצאת בתורתו של התלמיד המובהק של בית שמאי (וממילא בשורש שיטתם שלהם שכן “מעולם לא אמר דבר שלא שמע מפי רבותיו”).
    ייתכן שלפי ב”ה מידת הרחמים המתגלה בבריאה מאפשרת את קיומם של החוטאים, וממילא אין צורך לברוא מראש את התשובה כבריאה נפרדת, אבל ב”ש ראו בהשקפה זו פגם לכאורה בהנהגת ה’ את העולם בגמול.

ענני נא!