למה ללמוד תנ"ך?

bible_expiredלפני כמה שבועות כתבתי על הספר "האם התנ"ך מת?", ובצירוף מקרים מעניין מסתבר שיש לו כבר קברן – הלא הוא הרב ד"ר מיכאל אברהם. ובכן, הרמ"א פרסם בימים האחרונים שני פוסטים מעניינים (1, 2) שתמציתם אחת – אין שום סיבה טובה ללמוד תנ"ך, ויש הרבה סיבות טובות ללמוד תלמוד. הדברים נכתבו בתגובה לתכנית החדשה של משרד החינוך ללימוד תנ"ך, שנועדה לפתור (?) את בעיית השיממון של לימודי התנ"ך בבתי הספר, ולהתמודד עם הבורות המעציבה בנושא בקרב תלמידי ישראל. הדבר שמפליא את הרב מיכי הוא לא כל כך היוזמה של משרד החינוך, כמו העניין הרב שמוצא הקהל הרחב בלימודי תנ"ך – החל מפריחה של לימודי התנ"ך במכינות ובהסדר, דרך ימי עיון גדולים שמושכים אלפי משתתפים כל שנה, ועד למיזם 929 שהגיע, כך נראה, כמעט לכל בית בישראל. וכאן עומד הרב מיכי ותמה –

למה בעצם אדם (דתי) אמור ללמוד תנ"ך?!

ואכן זאת שאלה טובה, ואפילו מצויינת – וההוכחה לכך היא מבול התגובות שניחתו על שני הפוסטים האלו, בהן ניסו המגיבים, בהצלחה מועטת מאוד, לענות על השאלה. לתועלת הדורות הבאים, סיכמתי את התשובות המרכזיות, ובראשן אלו שהוצעו על ידי הרב מיכי עצמו – מטבע הדברים אני מתעלם מהרבה מאוד טיעונים ונושאים שעלו תוך כדי, והרוצה להתעמק בדברים כהווייתם, הלא המה כתובים באותם פוסטים אליהם לינקקתי לעיל.

א. התנ"ך משמש ללימוד עובדות היסטוריות

לא נכון:

1) התנ"ך מכיל 'תיעוד' שנכתב מאות שנים לאחר האירועים אותם הוא מתאר, ומטרתו העיקרית היתה חינוכית-תיאולוגית ולא היסטורית.
2) גם מי שמאמין בהיסטוריוּת של התנ"ך ייאלץ להודות שהמידע שבו מקוטע ואף סותר – כמה שנים היינו במצרים? כמה זמן ארכה תקופת השופטים? מאיפה צץ עלי הכהן? מתי עלו עזרא ונחמיה לארץ?שלא לדבר על התקופה הפרסית שאבדה באפלה. ועוד…
3) וגם אם נניח שכל העובדות בתנ"ך נכונות ומלאות – למה לא ללמוד פשוט מספר היסטוריה מסודר? ולמה לא לאחד את שיעור היסטוריה עם שיעור תנ"ך?

ב. התנ"ך משמש ללימוד ערכים ראויים

לא נכון:

1) הערכים הראויים שבתנ"ך אינם מהווים כל חידוש – אסור לרצוח ללא סיבה (קין והבל), יש לדאוג לזולת (אברהם וסדום), אסור לרמות (לבן ויעקב) וכו'. בשביל זה היינו צריכים תנ"ך?!
2) מנגד, התנ"ך מכיל סיפורים בעלי ערכים מפוקפקים ביותר, הן מבחינה אלהית והן מבחינה אנושית – חיסול כל האנושות + בעלי החיים במבול, עקידת יצחק (מה היתה ההווא אמינא?), החרבת שכם ע"י שמעון ולוי, מצוות החרם של שבעת העממים לרבות ילדים, ועוד.
3) חלק ניכר מהערכים ה'יהודיים' שלנו היום הושפעו הרבה יותר מהמחשבה המודרנית, מאשר התנ"ך – אז למה שלא נלמד פילוסופיה במקום? יתרה מכך – נראה שממילא אנחנו מסיקים מהתנ"ך את הערכים שכבר מקובלים עלינו אפריורי בהתאם למקובל בעולם, אז מה הטעם?

בקיצור, בתנ"ך יש ערכים טובים וייחודיים – הטובים אינם ייחודיים, והייחודיים אינם טובים…

ג. התנ"ך הוא דבר ה'

תלוי את מי שואלים:

1) בציבור החילוני ודאי שלא.
2) בציבור הדתי זה נכון (ברובו – ע"ע בבלוג הזה…), אבל אפשר לצאת ידי חובה בקריאת התורה, לא? והשאלה היא למה להשקיע כל כך הרבה דווקא בתנ"ך, והלא גם התושב"ע היא דבר ה' והיא הרבה יותר רלוונטית ומעשית?

ד. התנ"ך הוא יצירה ספרותית מרתקת

לא נכון:

1) חלקים לא מעטים בתנ"ך משעממים עד דכא – ע"ע ספר ויקרא, קרבנות הנשיאים, רשימות התולדות הרבות, קטעי נבואה חסרי פשר, נאומי רעי איוב ועוד.
2) יש יצירות ספרות טובות ומעניינות הרבה יותר – למה שלא נלמד אותן?


טוב, נראה לי שהנקודה הובנה – ואחרי כל מאות התגובות שם, נראה שהשאלה שהציב הרב מיכי עומדת כסלע גאה אליו מתנפצים כל נסיונות התירוצים המנסים להוכיח בכוח שבתנ"ך יש עובדות היסטוריות ייחודיות, או שיש בו ערכים ייחודיים וכדומה. אז לפני שנעבור לתשובה הנכונה (= זו שלי כמובן :) ננסה להבין מה האלטרנטיבה שמציע הרב מיכי לחובבי הלימוד.

האלטרנטיבה התלמוד הבבלי! (?)

ובכן, לדידו של הרב מיכי התשובה ברורה – התלמוד הבבלי (גמרא בלע"ז) הוא המזור למבקשים ללמוד משהו בעל ערך: א. הוא מייצג את דבר ה' (זוהי הלכה). ב. הוא מלמד אותנו לא פחות על ההיסטוריה שלנו, לפחות זו הקשורה בהשתלשלות התושב"ע. ג. חלק ניכר מערכי היהדות נמצא בו, ולא בתנ"ך. ד. מדובר בספרות מרתקת, הבוללת בתוכה לוגיקה חדה, היסטוריה, סיפורים, אגדות ועוד ועוד, והכל בדרך של לימוד חי ומעניין. ה. (טיעון חדש!) התלמוד הבבלי הוא יצירה יהודית מקורית וייחודית רק לנו, היהודים הדתיים – הגויים והחילונים (כך במקור!) לא עוסקים בו, בניגוד לתנ"ך.

כמובן שלא כאן המקום להעמיס על שכמנו עוד דיון על התלמוד הבבלי, ואסתפק בהפנייה למה שאכתוב בסוף הפוסט – רק אעיר שכחובב תלמוד + דף יומי (ואפילו בבלוג!), התלמוד הבבלי רחוק מרחק רב מהתנ"ך בכל אחד מההיבטים לעיל, ואכמ"ל ובא לציון גואל. אבל עכשיו הגיע הזמן לעבור ל…

התשובה הנכונה: התנ"ך = מכונן הזהות הישראלית

בניגוד לכל התשובות ה'אינסטרומנטליות' שמנסות להפיק מהתנ"ך 'מוצר' קונקרטי בדמות עובדות או ערכים, התשובה הנכונה (לדעתי) היא אחרת לגמרי – אבל קודם כל חשוב להבהיר נקודה אחת שעולה שוב ושוב בפוסטים המיכאיים, והיא ההנחה הסמויה שהתנ"ך 'נכתב' למטרה מסוימת, ולימוד התנ"ך אמור להשיג את אותה מטרה.

bible_backאז הריני לגלות סוד גלוי, והוא כי התנ"ך לא 'נכתב' אלא 'נאסף', בתהליך שארך תקופה ארוכה, כשמחלוקות על מה ראוי להיכלל בו ומה לא התנהלו עד ימי אחרוני התנאים (כך על פי פשט הסוגיה בעניין שיר השירים \ קהלת מטמאים את הידיים – אם כי יש חולקים). לכן כל ניסיון לכלוא את התנ"ך באיזושהי מסגרת ולטעון כי הוא בא ללמד היסטוריה \ תיאולוגיה \ ערכים וכו' לא יצלח. אגב, גם התלמוד הבבלי נאסף בצורה דומה, וגם בו קשה מאוד למצוא מטרה כוללת או היגיון מארגן, למעט ההיצמדות לששהחמישה סדרי משנה.
ואם יש את נפשכם לבדוק את הטיעון הזה, אני מציע לכם משהו ששמעתי בשם הרב יהושע וייצמן מישיבת מעלות – מה הייתם כותבים בתקציר שבכריכה האחורית של התנ"ך\התלמוד? נסו ותראו שתמיד משהו יישאר בחוץ!

התנ"ך – אם אתה לא שם, אתה לא קיים!

ומכאן לעצם העניין – והוא הרמוז בכותרת לעיל. מסתבר שהדבר החשוב ביותר למין האנושי, אולי אפילו יותר מ'סולם הצרכים' של מאסלו, הוא הזהות, או ההשתייכות לקבוצה מובחנת כלשהי (ליאון ויזלטיר הגדיל לעשות במאמרו 'האובססיה של הזהות', עיינו שם). הצורך להשתייך לקבוצה נובע מדחפים ביולוגיים-אבולוציוניים, אבל התרבות האנושית הצליחה לנתק אותו מהמצע ה'גופני' (=אני דומה לך פיזית) ולשייך אותו כמעט לחלוטין למצע מחשבתי (=אני דומה לך רוחנית): אידיאולוגיות מסוגלות לאחד בין שונים ולהפריד בין דומים, וכפי שמזכיר לנו שוב ושוב יובל נח הררי, רעיונות ערטילאיים לחלוטין כמו כסף, לאום ודת חזקים הרבה יותר ממשפחה, מין או גזע.

ואיך זה קשור אלינו?

ובכן, נראה די ברור שהתנ"ך – על רבדיו השונים, הסותרים והמשלימים – הפך באיזשהו שלב להיות אחד המגדירים המרכזיים של הזהות הישראלית-יהודית, ומי שלא מצא את עצמו שם (ע"ע השומרונים!) פשוט לא היה קיים. התנ"ך סיפק את המענה לשאלות הגדולות של החיים הישראליים, ולו הייתי אני נדרש לכתוב את התקציר על גב הספר, הייתי כותב משהו כזה: רוצה לדעת מאין באת? (אדם, נח, אברהם…) ולאן אתה הולך? (ארץ ישראל, ממלכה, ירושלים…) ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון? (אלהי ישראל, גואל עמו, שופט הצדק…) – קרא את הספר הזה!

לא פלא שזרמים יהודיים שונים בימי הבית השני ניסו להכניס את הרעיונות שלהם לתנ"ך (שעוד לא היה ממש קיים), בדמות ספרים 'משכתבים' כמו ספר היובלים, ספר חנוך ודומיהם: שהרי למה להמציא אפוס חדש, כשיש כבר תעודת זהות שאפשר להיתלות בה, תוך הוספת כמה פרטים?*
ספר חנוך, למשל, מתבסס על דמותו האניגמטית של חנוך מספר בראשית, והוא מתואר שם דווקא כ"חנוך הסופר" המקבל וכותב ספרים רבים; ספר היובלים פותח במעמד הר סיני בו ה' מצווה למשה לכתוב בספר את כל הדברים שיאמר אליו – והם-הם דברי ספר היובלים; והדבר בולט עוד יותר בספרי 'כת היחד' (האיסיים?) שנכתבו כ'פשרים' על ספרי הנביאים, מתוך ניסיון להיאחז בכתבים המקודשים זה מכבר כדי להגדיר את הזהות הייחודית של חברי הכת.

* כמובן שדעת לנבון נקל שאותו דבר בדיוק נעשה כמה מאות שנים קודם לכן בממלכות ישראל ויהודה, כשזרמים שונים שִׁכְתבו את מה שאנחנו קוראים 'התורה' בהתאם להגדרות הזהות שראו לנכון להדגיש ולשמר.

התנ"ך כמבדיל בין ישראל לעמים

אחת הראיות המעניינות לחשיבותו של התנ"ך כמגדיר הזהות היהודי האולטימטיבי, הם דבריו הידועים של יוסף בן מתתיהו בחיבורו 'נגד אפיון'. החיבור נפתח בפולמוס סרקסטי עם היוונים, ולא על אמונות ודעות כמו שאפשר היה לחשוב, אלא בעיקר על… קדמוניות הספרים: יב"מ מוכיח תוך הפגנת בקיאות מרשימה בכתבי היוונים, שאפילו ספרי הומרוס, ראשון הסופרים היוונים, הם מאוחרים מאוד יחסית והיוונים עצמם מודים שלא ברור להם "אם ידעו את כתב האותיות" (=לא היה להם א"ב!); זאת בנוסף לעובדה שדברי הומרוס סותרים זה את זה, וכל שכן ספרי הבאים אחריו. ואחרי שבעה פרקי פולמוס ספרותי, מביא יב"מ בפרקים ז- ח את ההוכחה המוחצת לצדקת המסורת היהודית, והיא… 22 ספרי התנ"ך!

כי לא רבבות ספרים נמצאו בידינו, ולא ספרים מכחישים זה את זה ונחלקים ביניהם, רק עשרים ושנים ספרים כוללים את כל כתיבת הזמן ההוא, ובצדק נאמנים הם בעינינו כספרי אלהים… ומימי ארתחששתא עד זמננו זה, נכתבו כל מיני ספרים, אך לא זכו להאמן עלינו כספרים הקודמים להם, כי לא קמו עוד יורשים כשרים לנביאים, והמעשים מוכיחים, עד כמה אנו שמים לב לספרינו. כי בדורות הרבים שעברו עליהם, לא ערב איש את לבו להוסיף על הספרים, ולא לגרוע מהם, וגם לא לשנות בהם דבר, כי בלב כל איש יהודי נטועה מראשית בריאתו האמונה בספרים האלה, כי הם דברי אלהים, והוא קיבל עליו להחזיק בהם, וגם למות עליהם בשמחה, בשעת הצורך.

חשיבות לימוד התנ"ך – שורה תחתונה

bible_israelבשורה התחתונה, החשיבות העצומה של התנ"ך היא לא בעובדות כאלו או אחרות המופיעות (או החסרות) בו, לא בערכים כאלו או אחרים שיש (או אין) בו, ואפילו לא במצוות כאלו או אחרות שכתובות (או שאינן כתובות) בו. החשיבות שלו נובעת מהעובדה שעם ישראל במשך כמה וכמה דורות ראה בו את מגדיר הזהות ה'לאומי' שלו, בעידן בו לא היה לאום שלא לדבר על מדינת לאום; הכוח של התנ"ך היה חזק כל כך עד שאפילו חז"ל – שהתנגדו לחלק ניכר מהכתוב בו (צאו ובדקו!) – לא יכלו לו ונאלצו 'להתפתל' כדי להתאים את הנורמות שלו אל זמנם, ומכאן המדרשים על האבות כ"זקנים ויושבים בישיבה", על שאול ודוד כמתווכחים על "מלווה ופרוטה" בקידושין ועוד, שלא לדבר על אינספור דרשות הכתובים העוקרות אותם מפשוטם, בבחינת "עַל כָּל אֲשֶׁר יַחְפֹּץ יַטֶּנּוּ"…

בזכות התנ"ך, למרות התלמוד – בין שואה לתקומה

הייתי מסיים כאן, אבל ברוח הימים הנוכחיים העומדים בין שואה לתקומה, לא אמנע מלשוב להשוואה המעט-מקוממת בין התנ"ך לבין התלמוד, עליה חזר שוב ושוב הרב מיכי. לדבריו התלמוד הבבלי מגדיר את האתוס \ הזהות היהודית באופן משמעותי הרבה יותר מהתנ"ך, לפחות באלפיים השנים האחרונות, וכמו שציטטתי אותו לעיל, התלמוד הוא יצירה יהודית ייחודית רק לנו, ואין לגויים ולחילונים חלק בה.

אז כאן המקום לעשות הכללה מעט גסה, אבל נכונה בעיקרה – מדינת ישראל קמה בזכות התנ"ך ולמרות התלמוד. האתוס היהודי שנשען על התלמוד (הבבלי!) החל לקרוס במאה ה-19, והתרסק עם השואה. האתוס הישראלי הנשכח של התנ"ך הוחזר לחיים על ידי הציונות ואיפשר את חזרתו לחיים של עם ישראל. לכן מובן למה כמות לומדי התלמוד בעם ישראל – למעט אלו שחייהם תלויים בכך (=קצבאות) – היא אפסית, ואילו כמות לומדי התנ"ך היא גדולה, כתמיהתו של הרב מיכי.
ולכן ברור למה עדיף תמיד ללמוד תנ"ך מאשר תלמוד – לפחות אם הישרדותו של עם ישראל חשובה לך!
ואסיים, הפעם סופית, בצילום דף השער של "דער טאג" מיום הכרזת המדינה:

????????????????????????????

????????????????????????????

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

  1. מאמר יפה מאוד, תודה!
    לי נראה שבאמת יש קשר ברור בין חזרת עם ישראל לארצו ובין העלייה המחודשת של ההתעניינות בתנ"ך. שהרי התנ"ך (ברובו) נכתב בזמן ריבונות יהודית, ואילו התלמוד (הבבלי) – בגולה, ואפילו המשנה – תחת ריבונות עם זר, ועם חורבן המקדש.
    לי נראה גם שבדבריך אתה בעצם ממשיך דברים שאמר שפינוזה ב"מאמר תיאולוגי מדיני" שלו.
    יישר כוח.

  2. אם ברצוננו לחשוב על מדינה יהודית, מהיכן ניתן למצוא השראה, מהתלמוד או מהמקרא?

    • מהמקרא כמובן – בהסתייגויות המתבקשות. החידוש הגדול של המקרא הוא שהמלך אינו אלהים, אלא אחד מהעם + אמור להיות נגיש לתלונות העם, וזה רלוונטי עד היום.
      אגב, גם בתלמוד יש לא מעט השראה לשלטון יהודי – בית הנשיא וריש גלותא. מהסיפורים עליהם עולה תמונה של פוליטיקה במיטבה\מירעה (תלוי בעיני מי) – מאבקי יוקרה וכבוד, דת ומדינה, הון ושלטון ועוד…

    • בס"ד ב' באייר ע"ח

      הדגם של מדינה שמציב לנו המקרא הוא ממלכה שכראשה עומד נביא, כמשה יהושע ושמאל, או מלך שנמשך על ידי נביא, כגון שאול ודוד שנמשחו על ידי שמואל, ובית דוד השואב את כוחו מנבואת נתן הנביא לדודף 'ונאמן ביתך וממלכתך עד עולם לפניך, כסאך יהיה נכון עד עולם' (שמואל ב', ז,יו).

      אף הגואל העתידי מתואר כמנהיג בעל סגולות נבואיות, שבו יתקיים 'והריחו ביראת ה", ומכאן דחו חלק מהחכמים את המחשבה שבן כוזיבא עשוי להיות מהמלך הגואל, שהרי בן כוזיבא היה גבור חיל, אך משולל כוחות נבואיים, והרי הדגם המקראי למלכות כרוך תמיד בנבואה.

      מי שחידש שהמלך הגואל את האומה ונלחם על עצמאותה לא חייב להיות בעל סגולות נבואיות, ודי לו שיילחם את מלחמות ה" כנגד האויבים – היה רבי עקיבא, שהיה 'נושא כליו של בן כוזיבא המלך' ועודד אותו במלחמתו נגד הרומאים. אולי למד זאת רבי עיבא מהכתוב 'דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל', שהיוזמה תבוא 'מלמטה' ללא גילוי נבואי 'מלמעלה'.

      אע"פ שמרד בן כוזיבא נכשל, אימץ הרמב"ם להלכה את העיקרון שהמלך הגואל א צריך להיות נביא ולא לעשות מופתים, אלא לחדש את העצמאות על פי התורה, להילחם את מלחמות ה' נגד אויבי העם ולקבץ את הגלויות – ואז ייחשב 'בחזקת שהוא משיח'.

      אף לגבי מלכות בית חשמונאי קבעו חז"ל יחס חיובי אע"פ שאינם מבית דוד. הן בברייתא של 'מאי חנוכה' מוזכר: 'משגברו מלכי בית חשמונאי וניצחום', והן ב'על הנסים' ניתן דגש חזק על המלחמות והתשועות שנעשו 'מתתיהו בן יוחנן כהן גדול ובניו' שניצחו אל 'מלכות יון הרשעה'. קבעו לזכר הניצחו ןהלל שלם והדלקת נרות שמונה ימים, שאינה בטלה גם עם החורבן. אף הרמב"ם בהלכות חנוכה מתאר כחלק בלתי נפרד מהנס: 'וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתים שנה', הוי אומר: גם מלכות הורדוס וצאצאיו נחשבת ל'מלכות ישראל' שיש להודות עליה!

      המשנה והתלמוד מבססים גם דגם של שלטון עצמי לא מלוכני המבוסס על הסכמת הציבור, אם על ידי בית דין, ואם 'בני העיר' או 'טובי העיר בהסכמת בני העיר'. דגם זה נהג בכל קהילות ישראל, כך שליהודים היה כבר נסיון של מאות שנים של משטר פנימי דמוקרטי. בני העיר יכלו גם להתארגן למלחמה נגד 'גויים שצרו על עיירות ישראל', והותר לחלל שבת במלחמה זו אפילו באו 'על עסקי תבן וקש' שאם לא כן'נוחה הארץ להיכבש לפניהם', והלכה זו נפסקה בשו"ע או"ח סי' שכט, ואינה 'הלכתא למשיחא'.

      אף בשלטון בית הדין והמלך נקבעו יסודות דמוקרטיים. הפסיקה ע"פ רוב דיעות נדרשה על הפסוק 'אחרי רבים טות'. נקבע ש'אין ממנים פרנס על הציבור אלא אם כן נמלכים בציבור תחילה'. אף מלכותו של מלך שנמשח על ידי נביא כדוד, תלויה בהכרת העם במלכותו. לפיכך אומרת אביגיל לדוד שאינו יכול לשפוט את המורדים בו שכן 'לא יצא טבעו בעולם', וכן בזמן מרד אבשלום היה דוד מתכפר בשעירה כהדיוט, שכן 'אין מלך בלא עם'.

      חז"ל הכירו גם במלכות שאינה מבלת את סמכות התורה, שהרי גם במלכות של עובדי אלילים נאמר 'דינא דמלכותא דינא' (אם חוקיה שומרים על שוויון, כדברי הרמב"ם בפי"א מהל' גזילה), וחז"ל התירו להיטמא בטומאה דרבנן כדי לראות בכבוד מלכי גויים 'כדי שאם יזכה ויבחין'. והורו להתפלל גם בשלומה של מלכות גויים 'שאלמלא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו'.

      האפשרות למלכות בלי נבואה, לשלטון לא מלוכתי, והכבוד אף למלכות שאינה מבוססת על תורה – סללו את הדרך לקבלת האפשרות של מדינה, אף שאינה 'מלכות של תורה'.

      אף היכולת והמצווה לעלות לארץ כדי לחונן את עפרה – נקבעה להלכה בתלמוד. בניגוד לדעת רב יהודה שנסמך על הפסוק 'בבלה יובאו ושם יהיו עד יום פקדי אותם' – נפסקה הלכה כרבי זירא שמצווה לעלות לארץ ולהתיישב בה גם כשהיא תחת שלטון גויים. בני זוג כופין זה את זה, ואף עבד כופה את רבו לעלות לארץ.

      אמנם נאסר מכח 'שלוש השבועות' לעלות כחומה' ולמרוד באומות, אך לעלות ולהיישב ברשיון האומות, ולפתח את יישוב הארץ היא מצווה רבה. חז"ל התירו לומר לגוי לכתוב שטר קניין על קרקע בשבת משום יישוב א"י.

      זרמי עליה משמעותיים של חכמי ישראל היו בכל הדורות, ככל שהמצב המדיני איפשר זאת. מאות מבעלי התוספות עולים לעכו. והרמב"ן מבסס את היישוב בירושלים במאה ה-13. רבי אישתורי הפרחי מתיישב בבית-שאן במאה ה-14 ומניח את היסודות ההלכתיים לחקלאות יהודית בספרו 'כפתור ופרח'. החל מהמאה ה-14-15 מתפתח. צפת והגליל העליון, ונעשה נסיון ע"י דון יוסף וגרציה נשיא להקים את טבריה כעיר 'מודרנית'.

      במאה ה-18-19 זורמים לערי הקודש המונים מתורכיה מאיטליה ומצפון אפריקה, ומאשכנז והונגריה, פולין וליטא, וך תפיסת עולם ברורה שהתעוררות מלמטה ליישב את הארץ – תביא ל'אתערותא דלעילא'. באמצע המאה ה-19 עם ההתעוררות הלאומית באירופה ובארצות הבלקן מגיעים הרבנים אלקלעי קלישר וגוטמכר לתובנה שיש לעלות ולהתיישב בארץ בצורה, ולהקים התיישבות חקלאית-פרודוקטיבית מאורגנת, בשאיפה לקבל רשיון מהשלטון התורכי לשלטון אוטונומי ולבניין המקדש.

      להתעוררות זו שמניעיה היו דתיים-גאוליים, מצטרפים בשנות ה-80 גם יהודים מזרח אירופה, רוסיה ורומניה, הרואים ביישוב חקלאי בא"י מקלט מהרדיפות. אף שבין המעוררים היו משכילים שהתפקחו מהניסיון להיגאל ע"י התבוללות – עדיין מרביתם של העולים והמתיישבים הם 'יהודים של בית הכנסת' שבשלהי מלחמת העולם השניה הגיע מספרם לכ-50,000, רובם דתיים או מסורתיים.

      רק בסוף הה ה-19 ותחילהה ה-20 מתחילה התגברות משמעותית של דורשים לציון שמקצתם גם עולים, מחוגים שדימו שהליברליזם המערבי או הסוצאליזם יביאו ישועה לעם ישראל, ואז קמה הציונות המדינית שכוחם של החילונים היה רב בה, אך אלה לא שאבו את עיקר השראתם מהמקרא ולא מהתלמוד, אלא מהרדיפה האנטישמיות ומהלאומיות המודרנית.

      מלבד תקופה של כשלושים שנה – מתחילת שנות ה-20 עד סוף שנות ה-40, שהיתה סלקציה מכוונת שמיעטה מאד את כניסתם של יהודים שומרי מצוות – העליות שלפני כן ואחרי כן באות ברובו ע"י יהודים שומרי מצוות ומסורת, שאת אהבתם המסורתית לארץ שאבו מהחומש והתפילות, הפיוטים והתפילות ומהמדרשים ואגדות חז"ל שעוררו בהם את האהבה לארץ.

      בברכה, ש"צ לוינגר

      • בס"ד ג' באייר ע"ח

        לאברהם – שלום רב,

        בדבריי הראיתי בבירור שבמקרא עולה רק מלכות של מלך שהוא עצמו נביא כגון משה שעליו נאמר 'ויהי בישורון מלך', או מלך 'אשר יבחר ה", שנבחר ע"י נביא, כשאול ודוד שנבחרו ע"י שמואל, ובית דוד שיועד למלכות לעולם ע"י נתן הנביא.

        אפילו החשמונאים שהקימו מלכות דה-פקטו, הקפידו שלא לקרוא לשלטונם 'מלכות' ומטבעותיהם נטבעו בשם 'הכהן הגדול וחבר היהודים' עד שהגיע ינאי שחתם במטבעותיו 'יהונתן המלך' (וביוונית: 'בסילאוס אלכסנדרוס'). ובמינוי של שמעון למנהיג הודגש (בס' מקבים א') שהמינוי הוא עד שיעמוד נביא, מתוך התובנה המקראית שמלך צריך להיבחר ע"י נביא.

        בניגוד למקבים עצמם, לחז"ל לא היתה כל בעיה להכיר בהם כמלכים. לא רק בברייתא של 'מאי חנוכה' מוזכרים לשבח 'מלכי בית חשמונאי' שניצחו את היוונים. אפילו יהודה בן גדידיה המתריס כלפי ינאי המלך 'הנח כתר כהונה לזרעו של אהרן' לא רואה כל בעיה בכתר המלוכה שבראשו. ותקופת מלכותה של אלמנתו של ינאי 'שלמצה המלכה' מוגדים ע"י חז"ל כתקופת זוהר.

        וכפי שהזכרתי, גם לגבי מלכי בית דוד, ראו חכמים את הסכמת העם כתנאי הכרחי לתקפותה של מלכותם. דוד, אף שנמשח ע"י נביא, אינו יכול להעניש את המורדים בו כשאין 'טבעו יוצא בעולם' ומתכפר בשעירה כהדיוט כשהוא מאבד את הסכמת העם.

        קביעתם של חז"ל, הניחה את היסוד ללגיטימיות של שלטון לא-מלוכני, השואב את כוחו לא מבחירה ע"י נביא, אלא מהסכמת העם, שלטון השואב את כוחו מ'דינא דמלכותא' או מהסכמת 'בני המדינה'.

        לגבי זיקתם למקרא של אבות הציונות החילונית וניכורם כלפי התלמוד. הציונים החילונים לא קיבלו גם את ערכיו של המקרא, שכולו מיוסד את אמונה בה' ומחוייבות למצוותיו. הם השתמשו בתנ"ך לחיזוק ערכים לאומיים וחברתיים שנטלו מתרבות המערב תוך השלכת האמונה והמצוות, ובסופו של דבר, גם הרלבנטיות של המקרא עצמו עומדת בסימן שאלה גדול כיום בציבור החילוני.

        וגם בין מעצבי הציונות החילונית היו דיעות שונות. בן-גוריון וחלק מחבריו בתנועת העבודה אכן הרימו על נס את המקרא ה'ארץ-ישראלי' לעומת התלמוד ה'גלותי' (אגב, שטות גמורה, שהרי המשנה שאותה מפרש התלמוד היא יצירתם של רבי עקיבא ותלמידיו מניפי נס המרד ברומאים, וחלקים נרחבים מהמשנה והתלמוד עוסקים בהלכות מלכות מקדש וסנהדרין ובמצוות התלויות בארץ).

        לא כך היתה דעתו של ביאליק, המבאר במאמרו 'הלכה ואגדה' (בפרוייקט 'בן יהודה) את חשיבותה של ההלכה היוצקת לתבנית מעשית ונותנת 'מושב בחיים' לערכים הנשגבים שבמקרא ובאגדה. ונאמן לחזונו פעל ביאליק להנגשת ספרות חז"ל לעם כמקור להשראה. הוא עצמו כינס את 'ספר האגדה', והוא יזם הוצאה עממית של המשנה עם פירוש עממי מודרני, מפעל שהושלם אחרי פטירתו.

        גם בן-גוריון הבין בסופו של דבר, שלא רק המקרא אלא כל 'ארון הספרים היהודי' צריך להיות מכונס כמקור השראה לעם כולו. וכך בשנות החמישים כאשר מאות אלפי עולים התגלגלו במעברות וחיו על קיצוב – מצא בן-גוריון תקציב לכינוס צילומי כל כתבי היד העבריים ולהעמדתם לרשות החוקרים. אף בבית המשפט העליון של המדינה המתחדשת מינה בן-גוריון גם את חוקר המשפט העברי והספרות הרבנית, הרב פרופ' שמחה אסף, כדי שישפיע מרוחו של המשפט התלמודי על משפט המדינה.

        כל הדיון אם המקרא מיותר או התלמוד מיותר הוא מגוחך. כל אוצרות הרוח שלנו חיוניים לבניית קומה רוחנית שלימה, הן לאדם הדתי והמאמין הרואה בתורה הכתובה והמסורה את גילוייו של דבר ה' ורצונו, והן לאדם החחפשי בדיעותיו הרואה בשניהם חלק חשוב בזהותו של עם ישראל ותרבותו.

        בברכה, ש"צ לוינגר

    • טוב, יש כמה סתירות בדבריך – ואסתפק בכמה הערות על החשמונאים כמודל "תלמודי" למלכות (לדבריך):
      א. החשמונאים בקושי מוזכרים בתלמוד (בערך כמו אלכסנדר מוקדון, רק לשם השוואה).
      ב. האיזכור של נצחון החשמונאים על היוונים בברייתא הידועה של "מאי חנוכה" הוא כל כך אגבי, שנראה שלא בא אלא לשלול אותו – שכן הנס המודגש הוא נס פך השמן.
      ג. נס פך השמן עצמו הוא המצאה חז"לית, ולא תועד במקורות החשמונאיים (ספרי מקבים).
      ד. ספרי מקבים הודרו מהספרות היהודית, כנראה "הודות" לחז"ל שלא ראו בהם ערך.
      ה. גם תפילת "על הניסים", הטקסט היחיד בו מוזכרת המלחמה כאירוע בעל חשיבות, לא מופיעה בתלמוד משום מה.

      ולגבי העלייה לארץ – אתה מערבב מין בשאינו מינו. הנושא הוא הקמת מדינה – לא עלייה של בודדים משיקולים משיחיים או מלחץ הפרעות. ובצירוף מקרים מוזר, אלו שעשו את זה בפועל העריצו את התנ"ך וסלדו מהתלמוד, אם בכלל הכירו אותו.

      • לא היה ניתן לקבל את ההכרה הבינלאומית במפעל הציוני ללא שהיה כאן יישוב משמעותי. ורובם של-50,000 היהודים שישבו כאן בזמן מלחמת העולם הראשונה היו דתיים או מסורתיים, אם מאנשי היישוב הישן ואם מאנשי העליה הראשונה, שעלו מתוך הכיסופים המסורתיים לציון.

        גם החלוצים החילוניים שהגיעו עם העליה השניה ואילך, והיו לכוח דומיננטי עקב הסלקציה הקפדנית של ההנהגה הציונית שהגבילה את שיעור העולים הדתיים ל-15%, היו ברובם מבני מזרח אירופה שגדלו ב'חיידר' המסורתי שינקו את הכיסופים לציון מהחומש ומרש"י והתפילות, מקולו של אבא ב'תיקון חצות', מדמעותיה של אימא כששמה מעות ליישוב א"י בקופת רבי מאיר בעל הנס, מהחץ והקשת של ל"ג בעומר ומפירות 'חמישוסר' של ט"ו בשבט, שהותירו את חותמם בנפשם גם כשמרדו בדת. אנשי מערב אירופה שלא גדלו על המסורת, גם אם תמכו בציונות – נשארו בדרך כלל בגלות.

        ומשקמה המדינה ונפתחו השערים, עלו מאות אלפים מיהודי המזרח וצפון אפריקה, לא מאידאולוגי ציונית ולא מחמת הרדיפות, אלא מתוך הכיסופים המסורתיים. אף רובה של העליה מארצות הרווחה באה מיהודים דתיים ומסורתיים, שהכיסופים המסורתיים של העם לארצו מצטרפים לאידיאולוגיה הציונית, ומביאים אותם מתוך רצון חופשי לעשות מהפך בחייהם.

        בברכה, ש"צ לוינגר

      • למקרא דבריך עולה השאלה הידועה – אם הכל כ"כ טוב, למה כ"כ רע? :)
        כלומר, אם כל הדתיים עלו מכוח כיסופים וכו' – איך המפא"יניקים הציויינים הרשועים הארורים השתלטו על המדינה?!
        ואז נזכרתי שפעם כבר דנתי לפניך בקרקע בנושא (שכחתי באיזה פוסט) ובסוף פניתי לפרופ' יוסי גולדשטיין שאישר שאכן העליות הראשונות היו ברובן של יהודים אורתודוקסיים, אלא שרק הציויינים השכילו להקים מוסדות וארגונים לנהל את כל העסק הזה – והם-הם הדברים שכתבתי לעיל: החכמה היא לא לעלות ל"ארץ הקודש" ולאכול מכספי החלוקה, אלא להקים מדינה – ואת זה, מה לעשות, עשה דווקא משיח בן גוריון, ולא למשל סבא שלי ושלך…

        • בס"ד ערב יום העצמאות תשע"ח

          לאברהם — שלום רב,

          טבעם של מיתוסים שאינם מתפוגגים בקלות, אולי כדאי שתקיים עוד שיחה או שתיים עם פרופ' יוסי גולדשטיין :) אבל גם היישוב הישן לא התקיים רק על 'חלוקה'. אצל הספרדים קיבלו 'חלוקה' רק תלמידי חכמים. רוב בני הקהילה היו סוחרים ובעלי מלאכה. וגם בין האשכנזים היתה מגמה חזקה לצאת מהחומות ולייסד יישובים חקלאיים. אף עיר מולדתך, פתח-תקווה, נוסדה על ידי אנשי היישוב הישן כיואל משה סלומון, נצר לתמידי הגר, ויהושע שטמפפר ור' עקיבא יוסף שלזינגר, מתלמידי החת"ס, שראה בהוצאת פירותיה הקדושים של ארץ ישראל חיוב כמו הנחת תפילין (כמבואר בחידושיו לפ' לולב הגזול).

          גם במושבות שהוקמו ע"י חובבי ציון היו רוב המתיישבים שומרי תורה ומצוות. המשילים החילוניים נשארו ברובם בחו"ל ומשם תמכו כספית ואירגונית, אלה שבפועל עלו כדי לעבוד את אדמת הארץ היו ברובם הגדול 'יהודים של בית הכנסת'. מכיוון שבתנאי המשטר העות'מני נזקקו המושבות לתמיכת הברון רוטשילד ויק"א, ופקידיהם הקימו מערכת חינוך ששאפה להכניס את הנוער תחת כנפי התרבות הצרפתית וגרמו לתהליכי חילון, שקיבלו חיזוק אחרי הקמת המנדט הבריטי, כאשר היישוב היה במשבר כלכלי חמור עקב הרדיפות של התורכים בעת המלחמה, דבר שהיקל את השתלטות הציונות החילונית. ברור שכשאתה יושב בחו"ל ומתעסק בצבירת כוח פוליטי וכלכלי – אתה יכול 'לשבת על הברזים' ולקבוע 'נומרוס קלאוזום' לדתיים. אחר כך יבואו אליהם בטענות: 'איפה הייתם כשבנינו את המדינה?'

          אגב, גם כיום יודעים אנשי השמאל הקיצוני לשלוט במוקדי הכוח, בתקשורת, במערכת המשפט ובעולם האקדמי, הרבה מעבר לשיעורם האמיתי באוכלוסיה שרובה הגדול לאומי ומסורתי. האם משום כך אנחנו צריכים למחוא להם כפים ו'להסיר בפניהם את הכובע'? בסופו של דבר, בטווח של דורות, מנצח במלחמת הקיום היהודי מי שיודע לאחוז בגאווה במורשתו, רק מי ששורשיו היהודיים יציבים, הוא שימצא את הכוחות להתגבר על כל הקשיים ולהתמיד בעשייה למען העם והארץ.

          בברכה, ש"צ לוינגר

          • על ערכו של "היישוב הישן" אמר בן-גוריון בשנת תשי"ג במעמד לרגל מלאת 75 שנים לפתח תקווה:

            "העליה לארץ קדמה למדינה וקדמה לציונות ולחיבת ציון. המונחים השגורים בפינו על עליה ראשונה ושלישית – הם מטעים. עלית ביל"ו לא היתה הראשונה. מאז החלה תנועת חיבת ציון המאורגנת ואחריה התנועה הציונית – אנו רגילים רגילים לדבר בביטול על היישוב הישן שהתקיים בארץ לפני טביעת המונחים חיבת-ציון וציונות.

            יישוב זה היה פרי עליות של היהדות הספרדית והיהדות האשכנזית מאות שנים לפני חידוש המונחים החדשים. ועליות אלה – עליות של בודדים ושל קבוצות שלימות – היו כרוכים בקשיים ובסכנות הרבה יותרגדולים מהעליות החדשות שאנו רואים בהן 'התחלת המפעל הציוני'…

            … והדורות הראשונים, שבנו את היישוב הישן וקיימו אותו לפני 'בראשית' של הדורות האחרונים – ראויים להוקרה ולהערצה מצידנו, גם אם אנו רחוקים עכשיו מהלך רוחם ומדרכי חייהם"

            (דברי פתיחה לספרו של גצל קרסל, 'אם המושבות פתח-תקווה', בהוצאת עיריית פתח-תקווה תשי"ג. מצוטט בויקיפדיה, ערך 'בן-גוריון, דוד'

  3. מה שמיכי אברהם רוצה זה לנתק אותנו ממשפחת העמים ולהמציא לנו יהדות אחרת ומתבדלת. התנ"ך הוא מה שמחבר אותנו לשתי הדתות הגדולות – הנצרות והאסלאם. הנצרות כוללת בין כתבי הקודש הנוצריים את התנ"ך כברית הישנה, והקוראן כולל בתוכו הרבה מסיפורי המקרא (בפרפראזה מסוימת). זאת עמדת בכורה של היהדות, שאין שום אפשרות וטעם לוותר עליה.

    • לזכותו של הרמ"א ייאמר שהאמור שם לא משקף את דעתו לגבי היחס לגויים וכו' –
      * ראה מאמרו "גוי שההלכה לא הכירה":
      https://musaf-shabbat.com/2013/10/04/גוי-שההלכה-לא-הכירה-מיכאל-אברהם/

      ההערה שלו על ייחודיותו היהודית של התלמוד לא באה אלא לומר: אם כבר אתם רוצים יהדות איכותית, אז למה תנ"ך? לכו על התלמוד! וכמובן שלזה מצטרפת אהדתו לפילוסופיה \ לוגיקה, ודחייתו תחומי ידע "שוליים" כמו תנ"ך, אנתרופולוגיה ועוד (במילים אחרות, לדעתו האדם הוא מוח שמחובר באופן מקרי לגוף:)

  4. תודה על הסיכום.
    אני לא מסכים לדבריך בשתי נקודות. אתה טוען טיעון לוגי. הנחה: התנ"ך לא נכתב על ידי אדם אחר, אלא נאסף ונערך על ידי אנשים שונים. מסקנה: לא נכון לטעון שיש לו מטרה כל שהיא, חינוכית, היסטורית, או אחרת.

    אני חושב שאין קשר בין הטענה למסקנה. נכון שהתנ"ך נכתב ונערך בידי אנשים שונים. אבל, לכל כותב הייתה מטרה, ולעורכים הייתה מטרה. כאשר ישבו הזקנים והתלבטו מה להכניס לקאנוניזציה, הייתה להם מסגרת כיצד אמור להיראות התנ"ך. הם החליטו משיקולים שונים מה להכניס ומה להוציא. בין יתר השיקולים עמדה התפיסה שלהם – מהי מטרת התנ"ך.
    כך היה גם בתהליך הקנוניזציה הנוצרי.
    סוג של דוגמה לדבר ראיתי בשם פרנץ רוזנצוויג כאן
    http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/deot/broyer3.htm
    כאשר טוענים נגד הסתירות בתורה, עלינו לזכור שהתורה אינה רק ספר בעל מספר מקורות (g/e/d/p), אלא גם ספר של עורך אחד, שראה בה יצירה הומוגנית.
    באותה מידה, גם אם מקורות התנ"ך רבים, יש לו עורך אחד. העורך הוא העם היהודי, שבחר להכניס לתוכו את הטקסטים המתאימים למטרה מסוימת (מטרה חינוכית). כמובן שהיו גם שיקולים זרים, אבל זה היה השיקול המנחה והרשמי.
    2. גם אם התנ"ך הוא "מגדיר זהות", אני לא חושב שזו סיבה מספקת ללמוד אותו. גם בגלל שלא לכל אדם יש נטיות לאומיות כה מוצקות, שבגללן הוא ישקיע כה רבות בתנ"ך.
    וגם בגלל שכיום יש מגדירי זהות לא פחות חשובים. לימודי השואה ומלחמות ישראל אינם נופלים מלימודי תנ"ך.
    אז נכון שלתנ"ך יש ערך כמה שהגדיר את הזהות הלאומית.
    אבל אני לא חושב שזה טיעון ישכנע במיוחד, צעיר בתיכון שלא בא לו על בגרות בתנ"ך עכשיו.

    • לגבי עריכת התנ"ך – התנ"ך לא נערך, אלא נאסף. כלומר, בשלב שבו "ישבו הזקנים והתלבטו מה להכניס לקאנוניזציה", כדבריך, התוכן של הספרים כבר היה די סגור, כך שהחלטה על הוצאת ספר בגלל כמה בעיות לא היתה מעשית כ"כ (ע"ע באגדה על הסתירות ביחזקאל שבגללן ביקשו לגנזו ולא גנזו). אגב, לא נראה ש"ישבו זקנים" וכו', כי התהליך לקח מאות שנים.
      אמנם בהמשך חזרת בך וכתבת ש"העורך הוא העם היהודי" – זה הרבה יותר קרוב לאמת, וזה תורף דבריי למעשה! התנ"ך משקף את זהותו של העם היהודי, שנהג "לאחסן" אותה בספרים קדושים, בניגוד לעמים אחרים שהעדיפו אפוסים בע"פ, טקסים וכו'.

      לגבי התנ"ך כמגדיר זהות לעומת אלטרנטיבות אחרות – כמובן שכל מלחמות ישראל ועצם המגורים בארץ, הם בזכות התנ"ך בסופו של דבר, וכל חילוני מצוי מכיר בזה – אלא שהוא מוצא את הלימוד עצמו משעמם, וזה בסדר. אבל אתה מוזמן לנסות ללמד אותם גמרא בסגנון המרתק של הרב מיכי, ותראה מה ייצא…
      (הוא, אגב, התעלם לגמרי ממצב לימודי הגמרא במגזר הדתי – "כישלון מפואר" נראה לי תיאור מתאים – בטח ביחס להשקעה עצומה בשעות הלימוד וכו')