Home » מקרא » יָפָה כַלְּבָנָה – על זוגיות יהודית ותרבות המערב

יָפָה כַלְּבָנָה – על זוגיות יהודית ותרבות המערב

moon_loveלפני כמה שבועות, במעין הכנה לט"ו באב, השתתפתי בסדנת זוגיות מצויינת של אילן והילה יפרח (לא, אני לא מקבל אחוזים:), ותוך כדי עלו בי מחשבות מהורהרות על מקורותיה של הזוגיות היהודית. מנחי הסדנה הסתמכו לא מעט על תובנות, כלים ומחקרים מליבה של 'תרבות המערב' (שיטת אימאגו, ג'רי צ'פמן, ג'ון גוטמן ועוד), אבל ניסו לעטוף את הכל בתפיסה יהודית אותנטית המלווה פה ושם בציטוטים מהמקורות. הבעיה היא שאין כל כך מה לצטט. בספר המלווה את הסדנה יש ציטוטים לא ממש קשורים מהאדמו"ר מפיאסצנה (על אנוכיות), מספר שמות (על הכרובים), ממדרש רבה (על אדם שנתן צדקה לגרושתו), מרבי נחמן (על נקודת הטוב) וכן הלאה – אבל אין כמעט שום מקור יהודי רשמי שמדבר פשוט על זוגיות!

לצערי לא היה לי מספיק זמן להעמיק, וקחו את כל הכתוב להלן בעירבון מוגבל, אבל הרושם הכללי הוא שהנושא הזוגי לא עמד בראש מעייניהם של המקרא בפרט והיהדות בכלל – אמנם, כמו שאראה מייד, יש לא מעט ביטויי אהבה וענייני זוגיות (בעיקר במקרא), אבל התמונה העולה מהם היא שמדובר בנושא שולי, שאין שום עמדה ברורה לגביו – שלא לדבר על תובנות ומסקנות מעשיות. ההתעלמות היחסית הזאת בולטת הן בתיאוריה (= בתורה ובספרות החכמה) והן בפרקטיקה (=סיפורי אהבה וזוגיות במקרא), כפי שנראה.

התיאוריה – הלכות אהבה וזוגיות במקרא

מצוות התורה

בדיקה של מצוות התורה מגלה התעלמות כמעט מוחלטת מחיי הזוגיות – הדוגמה הידועה ביותר היא היעדרה המפליא של מצוות הנישואין מהתורה, למול הופעתה המוזרה של מצוות הגירושין דווקא. הנישואין מוזכרים אגב דיני אונס ומפתה, כעסקה כלכלית שנסגרת עם האב ("אִם מָאֵן יְמָאֵן אָבִיהָ לְתִתָּהּ לוֹ כֶּסֶף יִשְׁקֹל כְּמֹהַר הַבְּתוּלֹת" – שמות כב, טז), וכך גם משתמע מסיפור שכם ודינה. חובות הבעל לאשתו – "שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע" – נלמדות גם הן בדרך אגב, הפעם מדיני שפחה (רמז למעמד האשה?). רמז לציפיות מהזוגיות אפשר למצוא בפטור הצבאי לחתן שמצוּוֶה "וְשִׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר לָקָח" (דברים כד, ה) – אבל מצד שני יש לנו את פרשת סוטה הארוכה והמפורטת, שמשום מה מעדיפה טקס ברברי\פגאני במקום סדנת תקשורת זוגית.

ספרות החכמה

אז בעולם המצוות לא מצאנו הנחיות זוגיות ברורות, אבל בספרות החכמה יש פה ושם כמה כאלו, כמו "רְאֵה חַיִּים עִם אִשָּׁה אֲשֶׁר אָהַבְתָּ" (קהלת ט, ט) או "יְהִי מְקוֹרְךָ בָרוּךְ וּשְׂמַח מֵאֵשֶׁת נְעוּרֶךָבְּאַהֲבָתָהּ תִּשְׁגֶּה תָמִיד" (משלי ה, יח-יט). הפסוק האחרון נאמר בהקשר של אזהרה מבגידה – מה שמזכיר את אזהרתו של מלאכי (ב, יד) שגם ממנה אפשר ללמוד משהו על הציפיה מזוגיות: "עַל כִּי ה' הֵעִיד בֵּינְךָ וּבֵין אֵשֶׁת נְעוּרֶיךָ אֲשֶׁר אַתָּה בָּגַדְתָּה בָּהּ וְהִיא חֲבֶרְתְּךָ וְאֵשֶׁת בְּרִיתֶךָ". אבל אם בודקים את כמות ההמלצות שיש בספרי החכמה לגבי נושאים אחרים, הרי שהנושא הזוגי הוא במיעוט מזהיר שמעיד על חוסר העניין הכללי שרחשו לו, ככל הנראה.

הפרקטיקה – תיאורי אהבה וזוגיות במקרא

אודיסאוס ופנלופה - אהבה אפלטונית?

אודיסאוס ופנלופה – אהבה אפלטונית?

אין ספק שיחסית לספרות העתיקה, המקרא מכיל לא מעט סיפורי אהבה ושאלות של זוגיות. קראתי ושניתי בכמה אפוסים קדומים, מגילגמש ועד עלילות ענת, ומהאיליאדה ועד האודיסאה, ויחסי האהבה בין גבר לאשה (אנושיים ו\או אלוהיים) הם נושא שלא זוכה לתשומת לב רבה. אפילו געגועיו של אודיסאוס לאשתו פנלופה נראים רק כתירוץ לסיפור הטֶבח שהוא ובנו עורכים במחזרים, ואודיסאוס אף מתוודה שהיה מוכן להתעכב עוד שנה בנכר רק כדי לאסוף עוד אוצרות (עיינו שם יא, 356).

אבל גם במקרא, לא כל מי שאוהב מישהי באמת אוהב אותה, כמו שנראה מייד. ואמנם כבר כתבתי על כך בזמנו ("לא דיברנו עוד על אהבה"), אבל לא ירדתי יותר מדי לפרטים; וכאן מקום איתי להשלים את החסר כדי לקבל תמונה מדויקת יותר. לשם כך יצרתי את רשימות המכולת הטבלאיות להלן, שממפות את שני הנושאים שבכותרת (אהבה + זוגיות). לשם נוחות ויזואלית, הבעתי את דעתי לגבי טיב היחסים בעזרת צבע הפונט: שלילי, חיובי, גם וגם.

אהבה במקרא

הזוג מקור הסתייגויות
יצחק – רבקה וַיִּקַּח אֶת רִבְקָה וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַיֶּאֱהָבֶהָ (בר' כד, סז) 1. מקריאת כל הפסוק משתמע שרבקה היתה תחליף-אם, לא בת-זוג.

2. יצחק ורבקה לא מחליפים מילה ביניהם (למעט כז, מו) וסיפור יעקב ועשו מראה את התוצאה.

יעקב – רחל וַיֶּאֱהַב יַעֲקֹב אֶת רָחֵל… וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ… וַיֶּאֱהַב גַּם אֶת רָחֵל מִלֵּאָה" (בר' כט)  
שכם – דינה וַתִּדְבַּק נַפְשׁוֹ בְּדִינָה בַּת יַעֲקֹב וַיֶּאֱהַב אֶת הַנַּעֲרָ (בר' לד, ג) זו אהבה זו?!
שמשוןדלילה וַיֶּאֱהַב אִשָּׁה בְּנַחַל שֹׂרֵק וּשְׁמָהּ דְּלִילָה (שו' טז, ד) אמנם אהבה חד-צדדית, אבל עדיין אהבה
אלקנה – חנה וּלְחַנָּה יִתֵּן מָנָה אַחַת אַפָּיִם כִּי אֶת חַנָּה אָהֵב (שמ"א א, ה) נראה שאהב יותר את עצמו, שכן בהמשך הוא 'מנחם' אותה כך: "הֲלוֹא אָנֹכִי טוֹב לָךְ מֵעֲשָׂרָה בָּנִים" (!), בבחינת דברי המשורר "למענך אני אשכח את חולשותיי"…
מיכל – דוד וַתֶּאֱהַב מִיכַל בַּת שָׁאוּל אֶת דָּוִד… וּמִיכַל בַּת שָׁאוּל אֲהֵבַתְהוּ (שמ"א יח)  
אמנון – תמר אֶת תָּמָר אֲחוֹת אַבְשָׁלֹם אָחִי אֲנִי אֹהֵב (שמ"ב יג, ד) ע"ע שכם ודינה
שלמה – נשים נכריות וְהַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה אָהַב נָשִׁים נָכְרִיּוֹת רַבּוֹת וְאֶת בַּת פַּרְעֹה (מל"א יא, א) אהבה קולקטיבית מדי…
רחבעם – מעכה וַיֶּאֱהַב רְחַבְעָם אֶת מַעֲכָה בַת אַבְשָׁלוֹם מִכָּל נָשָׁיו וּפִילַגְשָׁיו (דה"ב יא, כא) אמנם עדיף על שלמה אביו, אבל בהמשך נאמר "וַיִּשְׁאַל הֲמוֹן נָשִׁים", כך שהיתה זו אהבה אפלטונית, כנראה…
אחשורוש – אסתר וַיֶּאֱהַב הַמֶּלֶךְ אֶת אֶסְתֵּר מִכָּל הַנָּשִׁים (אס' ב, יז) אהבה המבוססת על תחרות מלכות יופי.
נו נו…

זוגיות במקרא

מתיאור היחסים בין זוגות מקראיים עולה תמונה לא פשוטה. בדרך כלל מודגשים דווקא הצדדים השליליים שבזוגיות, ולא נראה ששיטת אימאגו – או כל אמצעי תקשורת אחר – היו מוכרים לזוגות המעורבים:

הזוג טיב היחסים
אברהם – שרה קשה לדעת – מצד אחד אברהם 'מסגיר' את שרה לפרעה, תמורת חייו; מצד שני, שרה מסכימה. מצד שלישי, יש ביניהם מחלוקת קשה לגבי ישמעאל והגר; מצד רביעי, אברהם מסכים… אבל אולי כנגד זה הוא יוצא לעקידת יצחק מבלי לשאול את שרה. וצ"ע.
יצחקרבקה 1. יצחק אוהב את רבקה אבל לא מדבר איתה (ראו לעיל)

2. רבקה מרמה את יצחק באמצעות יעקב

יעקב – רחל אהבה מהסרטים*
יעקב – לאה (זוגיות כפויה) 1. יעקב שונא את לאה

2. לאה שוכרת (!) אותו למשכב

משה – ציפורה 1. משה "שילח" (=גירש) את ציפורה

2. משה נשא אשה כושית, אחרי גירוש ציפורה ככל הנראה

שמשוןדלילה הוא אוהב אותה, היא מנצלת אותו
אלקנה – חנה 1. יש קצר תקשורתי ביניהם (ראו לעיל)

2. נראה שהוא נשא את פנינה אחרי חנה, כיוון שלה לא היו ילדים

שאול – אחינעם 1. שאול קורא לבנו יהונתן "בֶּן נַעֲוַת הַמַּרְדּוּת… וּלְבֹשֶׁת עֶרְוַת אִמֶּךָ" בפני כל הסועדים

2. שאול גם לוקח פילגש על פני אשתו ומוליד ממנה שני בנים

דוד – מיכל מיכל אוהבת את דוד (הפעם היחידה במקרא שאשה אוהבת איש).* דוד גם הוא קשור אליה כפי שמוכח אולי מדרישתו מאבנר לקבל אותה חזרה (שמ"ב ג, יג-יד)
בועז – רות רות נדחפת לנישואים 'כלכליים' על ידי נעמי – ובועז עוד מהלל אותה שבחרה בו על פני הבחורים… ובהמשך, נעמי היא זו שמגדלת את בנה של רות, כתחליף לבניה שמתו

* חשוב לציין שוויכוחים בין זוגות לא מעידים בהכרח על בעיות – זוהרה של אהבת יעקב לרחל לא הועם עקב המילים הקשות שהטיח בה יעקב (בראשית ל, ב) וכך גם לגבי הוויכוח הקשה בין דוד למיכל (שמ"ב ו, כ-כג) – ויכוחים, כידוע, הם חלק בלתי נפרד מכל זוגיות טובה.

שיר השירים – זוגיות על בסיס משיכה גופנית

למעשה, המקום היחיד במקרא שמדבר על אהבה וזוגיות ללא פשרות וללא משוא פנים הוא מגילת שיר השירים – ומה שאפשר ללמוד ממנו הוא שבסיס האהבה הוא משיכה גופנית, ממש כמו בסרטים ההוליוודיים של תרבות המערב הקלוקלת.

מַה דּוֹדֵךְ מִדּוֹד הַיָּפָה בַּנָּשִׁים מַה דּוֹדֵךְ מִדּוֹד שֶׁכָּכָה הִשְׁבַּעְתָּנוּ?

דודי צדיק וישר, בעל עין טובה ומידות טובות, הוא מתחשב ורגיש, ולומד תורה כל היום.
Song of songs manדּוֹדִי צַח וְאָדוֹם דָּגוּל מֵרְבָבָה. רֹאשׁוֹ כֶּתֶם פָּז קְוּצּוֹתָיו תַּלְתַּלִּים שְׁחֹרוֹת כָּעוֹרֵב. עֵינָיו כְּיוֹנִים עַל אֲפִיקֵי מָיִם רֹחֲצוֹת בֶּחָלָב יֹשְׁבוֹת עַל מִלֵּאת. לְחָיָו כַּעֲרוּגַת הַבֹּשֶׂם מִגְדְּלוֹת מֶרְקָחִים שִׂפְתוֹתָיו שׁוֹשַׁנִּים נֹטְפוֹת מוֹר עֹבֵר. יָדָיו גְּלִילֵי זָהָב מְמֻלָּאִים בַּתַּרְשִׁישׁ מֵעָיו עֶשֶׁת שֵׁן מְעֻלֶּפֶת סַפִּירִים. שׁוֹקָיו עַמּוּדֵי שֵׁשׁ מְיֻסָּדִים עַל אַדְנֵי פָז מַרְאֵהוּ כַּלְּבָנוֹן בָּחוּר כָּאֲרָזִים. חִכּוֹ מַמְתַקִּים וְכֻלּוֹ מַחֲמַדִּים
– זֶה דוֹדִי וְזֶה רֵעִי בְּנוֹת יְרוּשָׁלָ‍ִם!

מפליא, לא?

ובינתיים במדרשי חז"ל…

בדרך כלל, מה שחסר במקרא מוצא את השלמתו בדברי חז"ל – ואכן, גם כאן יש לנו קצת תיאוריה (אמרות כנף) וקצת פרקטיקה (תיאורי זוגות חז"ליים). אז כידוע, יש כמה אמרות-כנף מצוטטות לעייפה לגבי חשיבותה של הזוגיות, כמו "כל אדם שאין לו אשה שרוי בלא שמחה, בלא ברכה, בלא טובה…" (יבמות סב.) או "האוהב את אשתו כגופו והמכבדה יותר מגופו עליו הכתוב אומר 'וידעת כי שלום אהלך'" (שם) או "לעולם יהא אדם זהיר בכבוד אשתו" (ב"מ נט:) – אבל כל זה בתיאוריה. בפרקטיקה, יש כמה וכמה סיפורים על תנאים ואמוראים ונשותיהם – שכמעט תמיד נקראות פשוט "דביתהו" ולא בשמן – ומרובם עולים מסרים די בעייתיים:

  • רבי אליעזר היה משמש עם אמא שלום אשתו כמי שכפאו שד (נדרים כ.) אולי זה מפני שהוא הרג בתפילתו את אחיה, רבן גמליאל, בשל מחלוקת הלכתית (ב"מ נט:)
  • יהודית, אשתו של רבי חייא, היתה מצערת אותו – וכשהעיר לו על כך רב תלמידו, ענה לו: "דיינו שמגדלות בנינו ומצילות אותנו מן החטא" (יבמות סג.)
  • אותה יהודית ביקשה להימנע מתשמיש כי ילדה תאומים, ורבי חייא לא התחשב בה (קידושין יב:)
  • אותו רב סבל גם הוא מאשתו שציערה אותו (יבמות סג.) – אבל אפשר להבין אותה, כי מסיפור ידוע אחר מתברר שרב כהנא, תלמידו של רב, שכב מתחת למיטת רבו כדי ללמוד הלכות תשמיש (חגיגה ה: – תגובת האשה לא נמסרה בסיפור…)
  • רב יהודה קרא על אשתו "מוצא אני מר ממוות את האשה" – וזאת בפני בנו (יבמות סג:)
  • ילתא הביכה את רב נחמן בעלה בפני עולא, שהעליב אותה (ברכות נא:)
  • ר' חייא בר אשי פרש מאשתו והיא נאלצה להתחפש לזונה (קידושין פא:)
  • רבא "תבע" (=ביקש לשכב)* את אשתו אחרי שראה את זרועה של חומא אשת אביי (כתובות סה.)

* גם הביטויים בהם משתמשים חז"ל מעוררים דחייה: "תבע", "תשמיש המיטה", ובמיוחד "עשה צרכיו", ואכמ"ל.

למעשה, הזוג החז"לי היחיד שהאהבה פרחה ביניהם הם רבי עקיבא ורחל, שסיפור מפגשם עם הצאן והבאר (בתובות סב-סג) נדמה כמועתק מסיפור יעקב ורחל – אבל גם שם מתברר שרבי עקיבא נטש את אשתו למשך 24 שנה כדי ללמוד תורה – ואף שברור שמדובר באגדה שבאה להעביר מסר, הרי המסר הוא שתלמוד תורה חשוב יותר מחיי זוגיות (רבי עקיבא, אגב, נשא שלוש נשים בחייו ואכמ"ל).
בקיצור, גם בדברי חז"ל לא נמצא פתרון לשאלת הזוגיות – ואני מזכיר לכם שבמשנה יש סדר שלם שנקרא "סדר נשים" המכיל שתי מסכתות-ענק, יבמות וכתובות, שעוסקות בכל צד טכני אפשרי של חיי הנישואים – חוץ מזוגיות בריאה…

ישראל נמשלו ללבנה, אומות העולם לחמה

לאור כל האמור, אין פלא שסדנת זוגיות רצינית לא יכולה להישען על מקורות היהדות, וחייבת לתמוך יתדותיה בתרבות המערב ומחקריו המדעיים. מה שמעניין הוא שרוח הדברים שנאמרו בסדנה הזו חוזרת במאות ואולי אלפי מאמרים, כנסים, דברי תורה וכו' במגזר הדתי, ולא רק בנושאי זוגיות, אלא גם בנושאי פסיכולוגיה יהודית, קואוצ'ינג יהודי, כלכלה יהודית ועוד – כאשר גירוד קל של פני השטח מגלה שהבסיס לכל אלו הוא חכמת המערב לצורותיה השונות: הפסיכולוגיה ה"יהודית" היא שילוב של אדלר, יונג וחסידות; הכלכלה ה"יהודית" היא סוציאליזם או ליברטיאניזם בכסות פרשנויות סותרות של מצוות השמיטה; ועוד ועוד.

sun_moon_loveמבט להיסטוריה היהודית מגלה שהמגמה הזו לא חדשה – תרבות העולם היא מעין שמש גדולה, שהיהדות הירחית קולטת חלק מקרניה ומשקפת אותם בשינויים המתבקשים: סיפורי הבריאה הם עיבוד מחודש של מיתוסים קדומים; חוקי התורה הם תגובה משולבת באימוץ של חוקים מסופוטמיים ואחרים; אמונות יסוד כמו העולם הבא ותחיית המתים הן השאלה של רעיונות מזרחיים; ועוד ועוד. למעשה נראה כדעת הנביא יחזקאל קויפמאן זי"ע שהחידוש המרכזי של היהדות (הישראליות, יותר נכון) הוא המונותיאיזמוס המוחלט. מכאן והלאה, הרוב נקנה במשיכה, בהגבהה ובשאלה שלא מדעת:)
מצד שני, יכולת ההטמעה המופלאה הזו היא שהביאה אותנו עד הלום, למרות הקשיים הבלתי אפשריים שעברנו ב~4,000 השנים האחרונות, ואולי זו כל התורה כולה על רגל אחת:
מה שאהוב עליך, השאל ואמץ משכניך…

14 תגובות על “יָפָה כַלְּבָנָה – על זוגיות יהודית ותרבות המערב

  1. בזמנו קראתי מאמר של הרב ליכטנשטיין שהוטרד מכך שהוא לא מצא ביהדות ערכי משפחה כמו בארצות הברית שקיים שם ביטוי, משפחה שמתפללת ביחד, נשארת ביחד.

    • אין מצטטין אלא אם כן מקשרין תחילה!
      אבל יגעתי ומצאתי (כנראה) את המאמר המדובר, "המשפחה בהלכה":
      http://www.daat.ac.il/daat/vl/Mishpaha/Mishpaha03.pdf
      אמנם הביטוי שציטטת לא מופיע שם, אבל לקראת הסוף הוא מדבר על המשפחה בעידן הוויקטוריאני והשינויים שחלו בה במערב – ושהובילו להשפעה גם על המשפחה היהודית, והוא כותב:
      "באנגליה וצרפת השינוי מורגש. ובבחינת "ווי עס קריסלט זיך אזוי אידלט זיך"*, ברור שתופעה זו לא פסחה על עולמנו היהודי" – והם-הם הדברים שכתבתי במסקנה על היהדות כלבנה המשקפת את החמה, ואשריי שכיוונתי וכו'…

      * צ"ל: "װי עס קריסטלט זיך אַזױ ייִדלט זיך", שמשמעו, אם הבנתי נכון: "ככל שלועסים את זה, ככה זה הופך לטעים", כלומר – לאט לאט רעיונות מחלחלים אלינו עד שהם נטמעים והופכים לחלק מאיתנו.

  2. כבר דשו בנ"ל טוביה החולב וזוגתו שתחי'
    כמובן שמי שחושב שבתורה כפי שניתנה בסיני היה את כל הנדרש לעמ"י לכל ימי אלפי שנות קיומו בעוה"ז אינו אלא טועה ועיקר חיי היהדות לא נמסרו אלא לחכמי התורה החיים אשר בידם להתיר אסורים ולאור מותרים מחד וכן לאמץ חכמת הגויים כשתמצא כזו מאידך

    • לגבי ט(ו)ביה החולב – כאמור לעיל, אין מצטטין אלא אם כן מקשרין תחילה! ואמנם חזקה על כל יהודי שיידע בע"פ את המחזה, אבל אני הק' לא זכיתי…
      ולעצם העניין, אם קראת את הפוסט ראית שגם לחז"ל לא היה הרבה מה להוסיף על דברי התורה. ואם היה לי כוח הייתי ממשיך לצטט שו"תים עד עצם היום הזה ומוכיח לך שהשינוי קרה רק במגזרים מסוימים ורק בעשורים האחרונים, ומסופקני אם "חכמי התורה" ממגזרים אחרים יסמכו ידיהם על כך , בלשון המעטה (צא ולמד מה אירע לרב יהושע שפירא עם שיטת 12 הצעדים שאימץ, עד שזו הוכרזה כנוצרית! וזה עוד באותו מגזר…)

  3. בס"ד כ' באב ע"ח

    אינני יודע אם יש ל'תרבות המערב' הרבה מה להציע בענייני זוגיות. תרבות שהצליחה לערער את עצם השאיפה לזוגיות עד למצבים שרבים אינם רוצים כלל להינשא, ומאלה שנישאים – עומד שיעור הגירושין על עשרות אחוזים ובארצות רבות רוב הנישואין מתפרקים, ספק רב אם יש לה מה להציע לזוגיות. כשאדם מעמיד את ה'מימוש העצמי' שלו במרכז, כשהשאיפה לכסף ו'קריירה' עומדת בראש, ואוירת המתירנות מאפשרת גם בעת שנשואים 'לפזול' לצדדים ולבקש ריגושים מחוץ לבית – קשה מאד לקיים זוגיות יציבה.. יפה, על כל פנים, שעם כל הקשיים המובנים, מנסים גם בתרבות המערב לעשות משהו כדי לעצור את זרמי ההרס המאיימים על אושרה של המשפחה.

    לתורה יש אמירות רבות בענייני זוגיות וטיפוחה. כבר בראשיתה מבהירה התורה ש'לא טוב היות האדם לבדו' והוא זקוק ל'עזר כנגדו' ('כנגדו' כמשמעו המקראי – 'מקביל לו)'. כך מתחיל המקרא, וכך הוא מסיים: 'הלא היא חברתך ואשת בריתך (מלאכי ב,יד). החברות בין האיש לאשתו מתבטאת גם בהתייעצות והקשבה מתמדת. אברהם מונחה על ידי בוראו 'כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה' אף שמדובר בדרישה קשה מאד מבחינתו. יעקב המצטווה ע"י מלאך לשוב לארץ, לא 'מנחית' זאת על רחל ולאה אלא מבקש את עצתן והסכמתן. אף יצחק שהיה לו ויכוח עם אשתו על נתינת הברכות, מסכים ב'סופו של יום' ל'תבשיל שרקחה לו' באומרו: 'גם ברוך יהיה', ומקבל את עצתה לשלוח את יעקב למצוא אישה אצל לבן. וכך הנחו חכמים את האיש להתייעץ עם אשתו ב'מילי דביתא' (בבא מציעא נט)..

    אבל יותר מאשר 'חבירות', הקשר בין איש לאשתו צריך להביא לתחושה של אחדות גמורה: 'ודבק באשתו והיו לבשר אחד'. האחדות של האיש והאישה היא שיוצרת את 'צלם האלקים', ככתוב: 'בצלם אלקים ברא אתו, זכר ונקבה בראם' (בראשית א,כז), ועל פי זה קבעו חז"ל שמי שאין לו אישה אינו 'אדם', והוא שרוי בלא ברכה, בלא תורה ובלא שלום (יבמות סג). האיש והאישה באחדותם משלימים את שם ה' – היוד שב'איש' וההא שב'אשה' – וביחד מביאים אור וברכה לעולם. בית נאמן הוא לא רק חברות של אינטרס הדדי, אלא מקום שבו שותפים השניים בבניינו של עולם ערכי, הבאת ילדים לעולם וחינוכם לחיי התורה וערכיה, והקמת בית שמקרין חסד על סביבתו. השותפות הערכית מוסיפה אהבה והוקרה הדדית.

    ומעבר לשותפות הערכית, התורה קובעת למצווה גם את הקשר הגופני בצוותה 'שארה כסותה ועונתה לא יגרע', הבאת סיפוק מיני לאישה, הוא לא רק 'עצה לשיפור הזוגיות' אלא מצוות עשה גמורה מדאורייתא, וזכותה המשפטית של אישה אף לעכב את קידומו הכלכלי של בעלה במקום שהדבר ימעט את עונתה (כמו שאמרו במס' כתובות על 'חמר המבקש להיעשות גמל', ויש הדרכות מפורטות של חז"ל לחיי האישות שצריכים להיות בריצוי ובאהבה ומתוך התרכזות נפשית זה בזו, שלא יתנו דעתם באחרים.

    ובקיצור: הזוגיות היהודית בנוייה על 'אוהבה כגופו ומכבדה יותר מגופו', ההוקרה ההדדית איש במעלת רעותו והכרת הטובה התמידית של שני בני הזוג – הם שמעצימים את האהבה הטבעית ועושים את הזוגיות ליציבה!

    בברכה, ש"צ לוינגר

    • לגבי תרבות המערב – עובדה שמנחי הסדנה ועוד רבים וטובים, משתמשים דווקא במודלים זוגיים אמריקאיים ואחרים, ומכאן ש"תרבות המערב" היא לא (רק) הסטריאוטיפ שמלמדים בפעולות של בני עקיבא… וכמובן שה"מערב" מלא במאות מיליוני נוצרים שמאמינים בערכי משפחה שמרניים וכו'.

      לגבי הפסוקים מבראשית ב – התלבטתי אם להתייחס בפוסט., כי כל אחד מהם שוברו בצידו:
      א) "עזר כנגדו" – ה' אלוהים ביקש לאדם "עזר כנגדו", והרעיון הראשון שעלה לו בראש היה… בעלי חיים! רק כשהדייט החייתי נכשל, עלתה במחשבה לייצר את האשה, שמהווה כנראה בעל חיים משודרג…
      ב) ודבק באשתו" – זה בהחלט ראיה לזכות המונוגמיה, הבעיה שבפרקטיקה, רוב גדולי ישראל במקרא נשאו יותר מאשה אחת, וצ"ע.

      • בס"ד כ"א באב ע"ח

        לאברהם – שלום רב,

        'ערכי המשפחה' האמריקניים מיוסדים על ה'בייבל' שהפרוטסטנטים ינקו ממנו במידה רבה, אבל ערכי ה'מימוש העצמי' ורדיפת הכסף והקריירה והמתירנות, מקצצים ב'ערכי המשפחה' עד למצב שבו הנורמה היא 'זוגיות לטווח קצר'.

        לגבי המונוגמיה – אצל האבות ברור שהנורמה היתה אישה אחת. אברם נשא את הגר רק מפני ששרי לא ילדה ולבקשתה; יעקב אולץ ברמיה לשאת את לאה בנוסף לרחל, ואת בלהה וזלפה הוא לבקשתן של רחל ולאה (רחל כי שלא היו לה ילדים ולאה כי 'עמדה מלדת'). אף לבן מתנה עם יעקב בברית שהוא כורת עמו: 'ואם תקח נשים על בנתי'.וכשמשווים מצב זה למצב במשפחתות נחור, אדום, ישמעטל ושעיר, בהן מתואר בקביעות ריבוי נשים ופילגשים – הייחוד ברור.

        אצל מלכים היה מקובל ריבוי נשים, כנראה כדרך ליצירת קשרים פוליטיים, אך גם כאן התורה מגבילה את המלך 'ולא ירבה לו נשים'. אצל דוד היה הגורם לנישואין נוספים גם ניתוקו מאשת נעוריו מיכל (ובהמשך – עקרותה), וגם לו מוזכרות רק שש נשים, ולקיחת בת-שבע היתה עקב החטא. שלמה שהרבה נשים – בוקר קשה במקרא וצויין ש'נשיו הטו את ליבו'. גם כשהיו לו ששים מלכות ושמונים פילגשים – ידע להבחין ב'אחת היא רעייתי יונתי תמתי'.

        בקיצור: ריבוי נשים במקרא בישראל, בא כאילוץ ולא כאידיאל.

        בברכה, ש"צ לוינגר

    • בס"ד כ"א באב ע"ח

      בברכות סב,א מסופר על רב כהנא שהסתתר תחת מיטתו של רבו כדי לשמוע את שיחתו בשעת החיבור עם אשתו, ונדהם בשומעו איך רבו 'שח ושחק' בהתלהבות 'כמאן דלא שריף תבשילא'. כשהרב העיר לו ש'לאו אורח ארעא הוא', השיב התלמיד: 'תורה היא וללמוד אני צריך'. הווה אומר: שיח אוהבים הוא תורה.

      ולמדנו כאן גם משהו על אופיו של שיח האוהבים: הוא צריך להיות לוהט, אך הוא צריך להישמר בין האוהבים עצמם, ולא להישמע לאחרים. אגב, כך הוא גם השיח בין אדם לבוראו. מחד אסור להיות ביישן אלא לקיים 'הרחב פיך ואמלאהו', ומאידך צריכה להיות התפילה בייחוד בין האדם לקונו 'וקולה לא ישמע' לאוזן זר.

      אבל שיח אוהבים אינו רק שיח של חיבה ומחמאות. לא פחות יש ללמוד איך להביא צורך וגם איך לבקר. האמהות יודעות גם לדרוש ולבקר: שרה אומרת לאברהם בתקיפות: 'חמסי עליך' ו-'גרש את בן האמה', והוא מקבל את דבריה. רחל דורשת מיעקב 'הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי', הוא אמנם גוער בה (ו'חוטף' על זה ביקורת מחז"ל), אך מתוך הביקורת ההדדית מגיעים שניהם להבנה שבעקבותיה 'עניינים זזים'.

      מלבד המודל של אמירה ישירה של 'מה שעל הלב' – יש אצל האמהות גם דרך של אמירה פחות ישירה. רבקה משדרת ליצחק את הסתייגותה מכוונתו של יצחק לברך את עשו, ושולחת את יעקב שיביא אף הוא מטעמים ויבקש ברכה.

      בדבריה הראשונים ליעקב לא הזכירה רבקה כלל התחפשות לעשו. נראה בפשטות שכוונתה היתה שיעקב ייגש ויאמר: 'אבא הבאתי לך מטעמים שאמא הכינה כדי שתברכני' ובכך יקבל יצחק רמז עבה, שלדעתה גם ליעקב מגיעה ברכה. רק כשיעקב אמר 'אולי ימושני אבי והייתי בעיניו כמתעתע' הבינה שיעקב לא יעיז להתווכח עם אביו ולדרוש ברכה אף בעדינות, לא נותר לה אלא לזרום עם יעקב בכיוון שבחר – לקבל את הברכות כעשו.

      דרך תקיפה מחד ועדינה מחד, נוקטת רבקה בתכננה את שליחתו של יעקב ללבן. היא לא משתפת את יצחק בחששה שעשו ינסה להרוג את אחיו, ואף לא מציעה לו בפירוש את הפתרון עליו היא ממליצה. היא רק מציגה לו את מצוקתה: 'קצתי בחיי מפני בנות חת, אם לקח יעקב מבנות חת כאלה מבנות הארץ למה לי חיים', ויצחק מגיע בעצמו לכיוון שאליו היא חותרת.

      אף לאה משדרת ליעקב את צמאונה לאהבתו בצורה מרומזת, בשמות שהיא נותנת לבניה – ראובן 'כי ראה ה' בעניי'; שמעון 'כי שמע ה' בעניי', וביתר גילוי: לוי 'עתה ילוה לי אישי'. וככל הנראה הבין יעקב את הרמז ומעמדה של לאה התחזק עד שהיא מוצאת בנפשה את הבטחון לדרוש: 'אלי תבוא' ולרמוז 'עתה יזבלני אישי' יקבע אצלי את משכנו, לא רק ילווה אליה אלא ישכון עימה בקביעות כאם רוב ילדיו.

      ובקיצור: מהאימהות למדנו שבשיח הזוגי 'לא הביישן/ית מאושר/ת', פעמים שיש לבקש בצורה ישירה, ופעמים שטובה הדרך העקיפה שבה בעדינות וברמיזה מעצבת האישה את רצון בעלה.

      בברכה, ש"צ לוינגר

      • לא ניכנס לסיפור ההזוי הזה (היום היו אומרים עליו "אפילו קל שבקלים אינו עושה כן" – אבל המוסר, כמו ההלכה, השתנו כל כך מאז… ) – אבל לא אמנע טוב מבעליו בדמות אנקדוטה שסיפר מנחה הסדנה: פעם ישבו הוא ועוד שני רבנים וחשבו על סדנה בנושא מיניות ויהדות, שעיקרה הוא התובנה שעלתה ממעשהו של רב כהנא – שם הסדנה היה אמור להיות "כהנא צדק!", אלא שזה לא התממש…:)

        • מה שקלט רב כהנא מרבו מיצה את 'כל התורה על רגל אחת': שיח האוהבים צריך להיות לוהט, אך להישאר בין שניהם בלבד, ולכן כל זוג בונה את השיח שלו, כשכל אחד מבטא בשלימות את עצמו ומקשיב היטב לבן/בת זוגו!

          בברכה, ש"צ לוינגר

          תירגול של שיח פתוח, מבטא ומקשיב, תוך עיון בטקסטים מהמקורות שלנו – בספרם של אילן והילה יפרח, 'פרקים בחיבור' (סקירה עליו: גדעון דוקוב, 'מכתף אל כתף לפנים בפנים', באתר 'מוסף שבת – מקור ראשון')

  4. בפרשת השבוע, לדעת הישכם אוהבים. אהבה מנסים? נאמנות מנסים.

    • בס"ד ג' באלול ע"ח

      מי שנאמנותו לה' באה רק מתוך ציות לחובה, הרי כשיבוא נביא המצווה בשם ה' לעבוד אלילים ומוכיח טענתו באמצעות 'אות או מופת' – מה איכפת לו? קודם ציית למצווה לא לעבוד אלילים, ועתה כביכול 'הפה שאסר הוא הפה שהתיר'.

      לעומת זאת, מי שנאמנותו לה' באה מתוך הכרה בגדולתו וייחודו והבנה שאין שום השוואה בינו לבין אחד הברואים – לא ייאות לעולם למצוא תחליף לאלקי האמת, בוראו ובורא העולם, והוא ידחה בשאט נפש את 'הוכחותיו' של נביא השקר.

      בברכה, ש"צ לוינגר

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים