Home » אנתרופולוגיה » פרה אדומה, פרה קדושה ופרה משוגעת

פרה אדומה, פרה קדושה ופרה משוגעת

מקובץ בצילם של כמה אלונים ואיקליפטוסים, עדר הפרות נראה נורמלי לחלוטין… הן לא מתרגשות מהחמסין הגולני של תחילת הסתיו, וגם לא מנוכחותה של אחת העֶגלות, חברתן לעדר, שעשויה לשנות את פני היהדות כפי שאנחנו מכירים אותה. במבט ראשון הן כולן דומות… רק בהתבוננות מעמיקה יותר מגלים את הכוכבת, עגלה בת חודשיים, אדומה לגמרי, שמעוררת גלי התרגשות כבושה בקרב שוחרי המקדש.

כך נפתח הסיפור שמביא איתמר גור, איש הגולן וכתב מקור ראשון, בכתבה הנושאת את השם הבומבסטי "הפרה שתשנה את עתידו של העם היהודי". בהמשך מובא ראיון עם הרב עזריה אריאל מ'מכון המקדש', המלווה את העֶגלה הצעירה שחיסיון מוטל על מקום הימצאה, מחשש לפסילתה. מהראיון עולה שאמנם המטרה היא הפקת אפר פרה אדומה לטיהור טמאי מת, אבל ישנן עשרות בעיות הלכתיות סביב הנושא – החל מהצורך שהפרה תהיה שייכת לכלל ישראל ולא למכון המקדש, וכלה בעובדה שמקום השחיטה הנדרש הוא בהר הזיתים, ולע"ע שוכנת שם כנסיה נוצרית ל"ע…

Red_Heifer_Memeלכאורה, התגובה המתבקשת לכתבות כאלו היא איזשהו סטטוס שנון מלווה ב-meme כמו זה ששירבטתי כאן, חיוך קטן ועוברים הלאה. אלא שבתור אנתרופולוג חובב ודוקטור מוסמך למדעי הבהמיות, לא יכולתי להימנע מלהעלות על הכתב את ההשלכות המעניינות שיש לנושא הזה בהקשר התרבותי-אנתרופולוגי הרחב יותר.

הפרה האדומה ו(חוסר) משמעותם של טקסים

כידוע, טקס הפרה האדומה נחשב על ידי חז"ל כחסר-פשר אפילו לאדם ברמתו של שלמה המלך: "אמר שלמה: על כל אלה עמדתי, ופרשה של פרה אדומה חקרתי ושאלתי ופשפשתי – אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי" (במדב"ר יט). באופן מפתיע למדי, מסתבר שהמדרש הזה היה מוכר לאחד מחשובי החוקרים של התרבות ההינדית, פרופ' פְריץ סטאל (Staal). הלה פרסם ב-1979 מאמר מעורר הדים שכותרתו הנחרצת היתה: The Meaninglessness of Ritual = חוסר משמעותו של הטקס.

פריץ סטאל (מימין) מברך אחד מידידיו בברכת כהנים ברהמינים

פריץ סטאל (מימין) מברך אחד מידידיו בברכת כהנים ברהמינים

בזמנו הקדשתי פוסט שלם לממצאיו המרתקים של סטאל, אליהם הגיע לאחר מחקר מעמיק על הטקס לאל-האֵש ההינדי אָגְנִי שאף תועד על ידו בווידאו. מסקנתו של סטאל היתה שלטקס אין כל הסבר עקבי ובעל משמעות, וזאת מכמה סיבות שפירטתי שם – ומכאן יש ללמוד בבניין-אב לשאר הטקסים הדתיים בעולם. בין השאר מתייחס סטאל במאמרו להסבר המקובל הרואה בטקס אירוע בעל משמעות חברתית, ואלו דבריו הנוגעים אלינו (עמ' 11):

ההשפעות המשניות של הטקס [על החברה והתרבות] אינן יכולות לשמש כהסבר למקור הטקס, אם כי הן יכולות לשמש כהסבר לשימורו. הן מסבירות מדוע טקסים משתמרים גם כאשר חוסר משמעותם ניכר לעין, כמו הטקס היהודי של הפרה האדומה שהביך אפילו את שלמה, ושנחשב לדוגמה הקלאסית של ציווי אלוהי עבורו לא ניתן לספק כל הסבר רציונלי.

ואם תשאלו – איזו השפעה חברתית-תרבותית כבר יכולה להיות לטקס הפרה האדומה? אז בשביל זה תיאלצו לגלול לסוף הפוסט, שם אציג את דברי ארנון סגל והמשמעות הכמעט-אסכטולוגית שהוא מוצא בגילוי העגלה האדומה החדשה – אבל לפני כן, בואו ונשמע מה יש לחכמי האקדמיה לומר בנושא.

טקס הפרה האדומה כצופן סמלי

פרופ' מאיר בר-אילן הוא חוקר רבגוני להפליא, כפי שניתן לראות מדף הויקיפדיה שלו (שאני כתבתי:), ובין השאר עסק גם בחִקרו של טקס הפרה האדומה מההיבט האנתרופולוגי. במהלך עבודתי על הדוק' זכיתי לקבל מידיו האלקטרוניות (=במייל) עותק של הרצאתו בנושא, שנערכה באוקספורד תובב"א וטרם נדפסה, והרי עיקרי הדברים:
ראשית, בר-אילן מדגיש שהוא עוסק בטקס ולא בטקסט: בהנחה שהטקס אכן התבצע בפועל, אין חשיבות רבה לניתוח פילולוגי והיסטורי של המקורות המשוערים המרכיבים את במדבר יט. שנית, העובדה לפיה המקור הכהני אינו מעניק כל הסבר לשום טקס, אינה אומרת שהסבר כזה אינו בנמצא (כדעת סטאל, למשל), ואולי להיפך: סביר להניח כי יש הסבר לטקסים, אלא שאלו לא היו חשובים בעיני המחבר, או שחשש שפירוש הטעם יוביל לפגיעה במחויבות לטקס. שלישית ועיקר, מה שדי מפורש בבמדבר יט הוא מטרת הטקס, הנרמזת בפס' יג: "כָּל הַנֹּגֵעַ בְּמֵת בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם אֲשֶׁר יָמוּת וְלֹא יִתְחַטָּא אֶת מִשְׁכַּן ה' טִמֵּא וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל" – והרעיון חוזר גם בפס' כ. כלומר, הטקס נועד למנוע מטמא-המת לטמא את המשכן ולהתחייב בעונש כרת (חז"ל פירשו, כמובן, שרק הנכנס למקדש בטומאה חייב כרת – אבל מהטקסט משתמע שהדבר נכון לכל טמא-מת).
וכיצד הטקס גורם לכך?
כאן נכנס בר-אילן לעובי הקורה ומראה כיצד כל פרט בטקס נועד להשיב את החיּוּת שאבדה לנוגע במת – בהתבסס על ההנחה שטומאה, ככלל, משמעה אובדן חיים (ראו כוזרי ב, ס), ומכאן שהטקס הוא מעין הענקת 'חיסון' נוגד-מוות:

  • פרה – הפרה היא נקבה, בניגוד לרוב מוחלט של הקרבנות הבאים מהזכרים. הסיבה לכך היא שהפרה-הנקבה מסמלת פוריות וחיות, וזהו עיקרו של ה'חיסון' הניתן לטמא-המת.
  • אדומה – 'אדומה' כאן הכוונה סמוקה ובריאה, בניגוד לצבע הלבן-חיוור של גופה. (אני הייתי מציע הסבר פשוט יותר: האדום הוא צבע הדם, והדם הוא יסוד החיים: "כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ" (דב' יב, כג, ועוד) – אבל אין משיבין את הארי לאחר הרצאה:)
  • תמימה אשר לא עלה עליה עול – הפרה צריכה להיות ללא מום וללא שנאלצה לשאת בעול – כלומר, באותו מצב בו היתה ברגע היוולדה, ללא שנגע בה אדם, כסמל לשיא החיּוּת הטבעית. אגב, גם בסיפור אודות החזרת ארון ה' ע"י הפלשתים (שמ"א ו, ז) נשלחו "שְׁתֵּי פָרוֹת עָלוֹת אֲשֶׁר לֹא עָלָה עֲלֵיהֶם עֹל", בצירוף "עֲגָלָה חֲדָשָׁה", וגם בטקס העגלה הערופה – המסמל את גדיעת החיים במעשה הרצח – העגלה היא כזו שלא עלה עליה עול – והם-הם הדברים.
  • הארז והאזוב – מ'משל הארז והחוח' שנשא יהואש (מל"ב יד, ט) נראה שהארז הוא האדם בעל המעמד הרם ביותר בחברה = המלך; ומכאן שהאזוב מקביל לחוח ומייצג את האדם השפל ביותר בחברה. במילים אחרות, יש לנו כאן 'מריסמוס' (merismus) כמו "מגדול ועד קטן", הכולל את כל החברה הישראלית.
  • שני התולעת – מהסיפור על "תִּקְוַת הַשָּׁנִי" שקשרה רחב (יהו' ב, כא) משתמע שחוט אדום מסמל קשר דם משפחתי. קשירת הארז והאזוב בשני תולעת משמעה, אם כן, כי כל בני ישראל כולם, הקשורים זה לזה בקשר-דם משפחתי, חשופים לסכנת המוות ונדרשים לטהרה.
  • שריפת הפרה כולה, כולל עורה, בשרה, פרשה ודמה – הטקס דורש שהפרה תישרף כאילו היא חיה, בניגוד לשאר הקרבנות. הדבר בולט במיוחד בשריפת הדם, דבר העומד בסתירה מוחלטת לציוויים החוזרים ונשנים על זריקת הדם בשאר הקרבנות. בנוסף, בניגוד לרוב ציוויי השריפה בתורה שמטרתם כילוי האובייקט הנשרף, כאן מודגש שאפר הפרה נשאר "לְמִשְׁמֶרֶת" (פס' ט). ההסבר לכך הוא שמטרת הטקס היא יצירת האפר המהווה את 'חיסון החיים', ולכן הוא נדרש להכיל את כל רכיבי החיוּת של הפרה, ובראשם הדם.
  • הזאת האפר עם "מַיִם חַיִּים" – פעולת ההזאה מסמלת העראת רוח חיים על האדם הטמא, ומכאן הצורך במים חיים, שיחד עם 'תרכיז החיים' שבאפר, משיבים לטמא את כח החיים שאבד לו.
  • ביצוע הטקס מחוץ למשכן וטומאת המשתתפים בו – בשל חריגותו של הטקס מכללי הקרבנות הרגילים, ובעיקר בשל שריפת הדם המנוגדת לחוק הכהני המקובל, הטקס מבוצע מחוץ למשכן, והוא גורם להיטמאות של כל המעורבים בו.

בהמשך הדברים העמיק בר-אילן גם בנושא הנומרולוגיה בפרשיה הזו, בפירוש הטקס כ'טקס מעבר' (Rite of Passage) ועוד, ויותר ממה שקריתי לפניכם כתוב שם – אבל אנחנו נסתפק בזה, כי כבר עולה באוזניי געייתה חסרת הסבלנות של הפרה ההודית, שלא רגילה להמתין…

הפרה הקדושה

הגנת הפרה היא הנכס היקר ביותר של הלב ההינדי. מי שאינו מאמין בהגנת הפרה אינו יכול להיות הינדי… הגנת הפרה היא עבורי אחת התופעות המופלאות בהתפתחות האנושית. היא נושאת את האדם אל מעבר למין שלו… האדם מתאחד דרך הפרה בהפנמת זהותו עם כל החי… הפרה בהודו היתה בת-הלוייה הטובה ביותר. היא היתה מעניקת-השפע… היא האֵם של מיליוני בני הודו

Kamadhenuאת הדברים המדהימים האלו כתב ב- 1921 לא אחר מאשר מהטמה גנדהי, בעיתון Young India אותו ערך (התרגום שלי הוא מהגרסה המופיעה בספרו My Religion) – אבל כמובן שזו לא המצאה שלו. ראשיתה של הערצת הפרה נעוצה כבר בוֶודוֹת ההינדיות העתיקות (מעין 'ארבעה חומשי תורה'  שלהם, להבדיל:), כאשר אחד המוטיבים החוזרים בוודות הוא תפיסת הפרה כאֵם (gau mata = פרה-אם). כך למשל האלה קָמָדהֶנוּ (Kamadhenu = השפע ממנה בא) נחשבת ל'אם הפרות', ומתוארת באיקונוגרפיה ההינדית כשחציה פרה וחציה אשה; לאלה זו אין מקדש משלה, והסגידה לה נעשית על ידי הסגידה לפרות עצמן.

למען הסר ספק, לא מדובר ברעיון תיאורטי הגלוי רק ליודעי ח"ן – עזריאל קרליבך דיווח בספרו "הודו: יומן דרכים" (תשמ"ו, עמ' 49) על מה שראה ברחובות דלהי ב- 1954: "מן הקיר זעקה כרזה גדולה: 'התחפוץ להרוג את אמך?!' ומתחת לה, באותיות קטנות יותר, היה ההמשך: '…והרי הפרה היא אמא של הודו!'"… ואם תחפשו ביוטיוב תגלו מאות סרטונים עדכניים בנושא, כמו למשל סרטון התעמולה הזה נגד שחיטת פרות בו מככב גם נרנדרה מודי, ראש ממשלת הודו, או הסרטון הדוקומנטרי המושקע הזה על חשיבותה של הפרה בהודו – ובכולם מודגש הרעיון של הפרה כאמא של הודו ואף של כל המין האנושי (חסכתי מכם את הסרטונים המהללים את שתיית השתן (!) של הפרה, אבל גם זה קיים שם).

הפרה האדומה והפרה ההינדית - "גם את זה לעומת זה..."

הפרה האדומה והפרה ההינדית – "גם את זה לעומת זה…"

מכיוון שכל דתות העולם אינן אלא ניצוצות רחוקים של היהדות שהתפזרו במהלך שבירת הכלים (נניח:), הרי שעלינו לברר את הניצוצות האלו מתוך טומאת העמים. ולאור דברי בר-אילן שהובאו לעיל, דעת לנבון נקל לראות בפולחן הפרה-האם בהודו חיזוק לרעיון לפיו מטרת הטקס היא הענקת חיים. הבחירה בפרה דווקא – ולא בשעיר, למשל, ממנו מובאות רוב החטאות – יחד עם המדרש הידוע לפיו "תבוא האם ותכפר על מעשי בנה", מלמדים שהמחוקק הכהני הקדום כמו גם חז"ל הכירו את הרעיון של הפרה-האם, ושילבו אותו בטקס המיוחד הזה.

הפרה הקדושה – מיתוס מומצא?

א-ב-ל הדברים אינם כה פשוטים. אנתרופולוג מטריאליסטי אמריקאי (ויהודי, למען האמת) בשם מארווין האריס, שנודע כמי שאוהב לשחוט פרות אנתרופולוגיות קדושות, פרסם כבר ב- 1966 מאמר נפיץ (מופיע בעברית בספר 'פרות קדושות וחזירים משוקצים') בו טען, בגדול, כי כל הסיפור של הפרה ההודית הקדושה הוא המצאה מאוחרת.
טענותיו העיקריות היו כי: א) ההינדואיזם הקדום דגל בשחיטת בקר לאכילה ולקרבן, והדבר מפורש בכל הוודות. ב) המעבר לצמחונות היה חלק ממהפכה חברתית, לא דתית. ג) כ- 10% מהפרות בהודו נשחטות למאכל בסופו של דבר – הן למוסלמים, והן ל'הודים-לייט'… ד) ועיקר, מצבה של הפרה בהודו הוא אולי הגרוע ביותר בעולם שכן רוב הפרות מתות מרעב וממחלות! וכאן הרשו לי להתערב ולצטט שוב את קרליבך, בדברים שהטיח בחברו ההודי (עמ' 44): "…מכיוון שאין אתם שוחטים אותן, הרי הן מתרבות כדגי הים; ומכיוון שמרובות הן, אין להן מאכל; ומכיוון שאין להן מאכל, הן רובצות על מדרך רגל, מזות-רעב וגוססות…"

האמא של ההודים - מיתוס שהפך למציאות (ילדים הודים יונקים מעטיני פרה מקומית)

האמא של ההודים – מיתוס שהפך למציאות (ילדים הודים יונקים מעטיני פרה מקומית)

המאמר אכן עורר הדים בקהיליה האקדמית, אבל לא הרבה יותר מכך – ההודים לא התרגשו מעוד חוכמולוג אמריקאי לבן (ויהודי!:) והמשיכו בחייהם. אבל ב- 2004, היסטוריון הינדי ידוע בשם Dwijendra Narayan Jha פירסם ספר בשם הלא-מתנצל The Myth of the Holy Cow, שהוגדר כ"פסוקי השטן" של ההינדואיזם, כיוון שלאחר פרסומו הותקף המחבר בחריפות (מילולית), ובשלב מסוים אף ספג איומים על חייו.
וכל כך למה? מסתבר שה'דתיים-לאומיים' ההודים לא ראו בעין יפה את החתירה תחת מה שנתפס כאחד מסמליה המקודשים של האומה, ועוד על ידי מישהו מבפנים – והגיבו בזעם חסר תקדים, שאילץ את המחבר להוציא לאור את הספר בחו"ל ולהוריד פרופיל באופן כללי. רק להמחשה, נתקלתי במקרה בסרטון הזה, בו נראה הינדי אדוק (?) מכה במוט כמה מבני ה- Dalit (הקאסטה הבזויה ביותר) על כך שהעזו להחזיק בשר בקר – כך שיש יסוד לחשש של המחבר לחייו.

ואיך כל זה קשור לפרה האדומה שלנו? בשביל זה צריך לקרוא את מה שיש לאחד מנציגי הציבור הדתי-לאומי שלנו להגיד.

הפרה המשוגעת – שגעון המקדש השלישי והצורך בפרה אדומה

ארנון סגל על הפרה האדומה

ארנון סגל על הפרה האדומה (לחצו להגדלה)

ארנון סגל נחשב כאחד ה'משוגעים-לדבר' בכל הקשור לבית המקדש השלישי, ויש לו עמוד שלם בנושא בשם "דף הבית" במהדורה הראשית של 'מקור ראשון'. והנה, בכתבה בה פתחתי צורפה מעין תגובה של אותו ארנון סגל (ראו בצד), שהותירה אותי עם לסת שמוטה – אבל אתן לכם לשפוט. הנה כמה ציטוטי מפתח של המסר העיקרי אותו ביקש סגל להעביר (ההדגשות שלי):

בעתיד יגיע רגע המבחן ההיסטורי של המוני שומרי מצוות שמחויבים לעולם ההלכה, אך טרם ירדו מהגדר בעניין ההר והבית. מציאות שבה הרב עזריה אריאל ואנשיו יצליחו להפיק אפר פרה אדומה, תשנה בהכרח את היהדות המוכרת לנו מקצה לקצה

כלומר, כל מה שמבדיל בינינו לבין היכולת לבנות את בית המקדש השלישי (=פירוש שלי למילות הקוד "ההר והבית") הוא אפר הפרה האדומה, שתאפשר 'לייצר' כהנים טהורים, להקריב קרבנות בטהרה ולחזור ולקיים את קורפוס המצוות הגדול הקשור במקדש שנעדר מהחיים היהודיים מזה אלפיים שנות.
ואם תשאלו, מי השאור בעיסה שמעכב את הגאולה הזו? אז זו תשובתו של סגל:

במשך 150 שנה הממסד הרבני כמעט לא נקף אצבע כדי להניע את גלגלי הגאולה… היו מהם שאף סיפקו גיבוי רעיוני פסבדו-אמוני להחלטת התנועה הציונית לעצור במעלה הדרך. בראש ובראשונה זה נעשה לגבי הר הבית. לא עוד… שומרי המצוות ייאלצו להחליט סוף-סוף האם ליטול אחריות על המהלך הגדול הזה, או להוסיף לעמוד מנגד.

כלומר, כל הציבור הדתי (לפחות) רק מחכה לרגע הגדול הזה, אלא שהממסד הרבני לא טרח לעשות שום דבר בנדון, בתירוצים מתירוצים שונים. אבל כיוון שיזוקק האפר הקדוש מגופת הפרה האדומה השרופה, ייגמרו התירוצים!

"…משתגעים שגעון ארוך…"

דעתי האישית היא שסגל שוגה בשיגיון, שלא לומר בשיגעון, ארוך כל-כך שיידרש פוסט נפרד כדי להסביר למה בדיוק. ברשותכם, אשאיר את העבודה הזו לתומר פרסיקו (תומר, אייכה?:), אבל פטור וכו' אז הנה קושיותיי בקצרצרה:
א) "טרם ירדו מהגדר בעניין ההר והבית" ?! אולי הם ירדו מזמן וזה פשוט לא מעניין אותם, למעט מהשפה ולחוץ?
ב) מציאת האפר "תשנה בהכרח את היהדות" ?! רוב הסיכויים שלא יקרה כלום, למעט אינספור ויכוחים הלכתיים, כמו בנושא התכלת בציצית.
ג) "להניע את גלגלי הגאולה… המהלך הגדול הזה" ?! כלומר, שים את כל התנועה הציונית והשגיה בכף אחת, ואת אפר הפרה בשנייה, נמצא האפר מכריע את כולה?…
בשורה התחתונה, ככל שעיניי הטרוטות רואות אין שום סיכוי שהפקת האפר תקדם ולו בסנטימטר את נושא בניית הבית, ובניית הבית עצמה לא תקדם בסנטימטר את "המהלך הגדול הזה" של הציונות – וכל זה למזלם של ארנון סגל ושות', כי כל עוד זה חלום, יש למה לצפות ובמה להתעסק…

ואולי בכל זאת?…

כדי לנסות ולהיות הוגן, ניסיתי להיות פרקליטו של השמאן ולנסות לשרטט תרחיש ריאלי שבו החלום הזה הופך למציאות – ומייד הערה עליי ה' רוח ממרום ונבואה פרצה מקרבי כלהלן:

הפרה האדומה - חיים בסרט?! (באדיבות 'מקור ראשון' - צילום: גיל אליהו, ג'יני)

הפרה האדומה – חיים בסרט?!
(באדיבות 'מקור ראשון' – צילום: גיל אליהו, ג'יני)

בעוד כמה שנים יתבצע בחשאי טקס שחיטת הפרה האדומה ושריפתה, בנוכחות כמה רבנים חשובים וביניהם הרב שמואל אליהו. עם פרוס ל"ג בעומר תצא תנועת הר הבית במבצע פרסום ממוקד לציבור העולים לקבר רשב"י, ותציע להם טקס טהרה שייערך לפני ההדלקה הגדולה, ובמהלכו יוזו עליהם מי החטאת הנכספים, בברכת הרב אליהו ובהשגחת הרב עובדיה ("אבא מסתכל מלמעלה!"). עשרות אלפים ייענו לקריאה, בצל מחאה רפה של כמה רבנים אחרים. גורמים בציבור החרדי יפעילו לחץ על רבנים חשובים שם לקרוא לציבור לבצע את הטקס בחודש אלול כסגולה לכפרת עוונות, בראש השנה תיפתח עמדת הזאה בשערי נתב"ג עבור הטסים לקבר ר' נחמן באומן, ולקראת יום פטירת רחל אמנו תקיים הרבנית ימימה מזרחי טקסי הפרשת חלה המוניים המלווים בהזאת מי החטאת.
כעבור שנתיים-שלוש המנהג ייהפך לדין, ואז יובהר לציבור שטהרה אמיתית דורשת הזאת שלישי ושביעי, ורצוי לעשות זאת בירושלים, שתטוהר לחלוטין לקראת חג הסוכות וחג הפסח. המונים שמחפשים סגולות וישועות יעלו לרגל ויצבאו על הר הבית – ואז יגיע המשיח…

12 תגובות על “פרה אדומה, פרה קדושה ופרה משוגעת

  1. אציע לך רעיון נוסף. הסיבה לכך שהתהליך מטמא את העוסקים בו היא עוצמת הקדושה שמיוחסת לאפר. במקרא דברים קדושים מהווים סכנת מוות (=טומאה) לאלו שפוגשים בהם. ראה למשל כיצד מגיב מי שפוגש איש אלוהים, ועד הדין שכתבי הקודש מטמאים את הידיים

    • יפה! זה גם מערער קצת את מה שקבעו חז"ל שכל העוסקים בה מיטמאים – בעוד שלפי פסוקי התורה רק מי שעוסק בשריפה מיטמא.

  2. ובעניין משוגעים המקדש, לא הייתי מקל ראש בהשפעתם המסוכנת. לא רק ברמה הפוליטית אלא קשה מכך ברמה הדתית והתרבותית.

  3. ויתכן דיש להוסיף נקבה נוספת: עגלה ערופה
    אף היא להבדיל בין אחריות החיים למיתה משונה
    היינו, מקריבים עגלה כדי לא להשתייך למוות
    ואף כאן מים "וערפו שם את העגלה בנחל"

    • אכן כן! בר אילן מזכיר את זה בקצרה, אבל נראה שהרעיון אותו רעיון – עריפת העגלה היא 'שחזור' של מעשה הרצח, שגדע חיים. עדכנתי בגוף הפוסט, ויעמדו הדברים לזכותך בזה ובבא:)

  4. שארנון יתרגל בשלב ראשון אכילת חולין בטהרה עם בנות ביתו, ויסביר לנו מדוע שולחן השבת שלנו הוא המצאה גלותית שעליה להעלם עם החזרת התורה התמימה.

    • בס"ד ט"ו בחשון ע"ט

      לליש – שלום רב,

      בימי הבית היו משפחות שלימות שאכלו בטהרה, הן כהנים שאכלו תרומה, הן 'חברים' שאכלו חולין בטהרה כל השנה. אף העולים לירושלים ברגלים היו צריכים להיטהר כדי לאכול את הפסח והשלמים ואת המעשר השני, ולכן גם אלה שלא הקפידו כל השנה על אכילה בטהרה הקפידו על כך ברגל, וכמליצת חז"ל שירושלים עושה את כל ישראל 'חברים', ובתיאורי אכילת הפסח מתואר שגברים ונשים אכלו את הפסח בחבורה אחת.

      לא היתה בעייה באכילה של טמאים וטהורים בחדר אחד, שכן לכל סועד היה שולחן קטן שלידו היסב. מובן שמי שהכינו את האוכל והגישוהו ושטפו את הכלים היו בני ובנות הבית הטהורים, ואישה שהיתה נדה 'ישבה בקתדרה' ולא השתתפה בהכנת האוכל.

      עם חזרת הטהרה יחזרו הגברים למטבח, על הנשים יוטל העול של הכנת דבר תורה ואמירתו – כך שהן לא תרגשנה מקופחות!

      בברכה, ש"צ לוינגר

      מספר בראשית נראה שהבישול בבית אברהם וצאצאיו היה נחלתם של הגברים. אברהם מכין לאורחיו בעצמו חמאה וחלב. את בן הבקר הוא נותן לנער לעשותו; לוט אופה בעצמו מצות לאורחיו; יעקב מכין לעצמו לחם ונזיד עדשים, ויצחק מטיל על עשיו להכין לו מטעמים כתנאי לקבלת הברכות. מנהיג ביתו של אברהם חייב להוכיח את כוחו בבישול והכנה סעודה, כי מתפקידיו המרכזיים של מנהיג אברהמי הוא לשרת את אורחיו.

      הדבר היחיד שניתן לנשים בבית אברהם הוא האפיה, ולכן אברהם מצווה את שרה 'מהרי שלש סאים קמח סלת לושי ועשי עגות'. האישה הראשונה שקראה תיגר כנגד הדרת הנשים מהבישול היתה רבקה שהוכיחה שהיא יכולה להכין מטעמים לא פחות מגבר. בעקבותיה הלכה אסתר שהכינה משתה לבעלה. ה'מרד הפמיניסטי' נגד הדרת הנשים מהבישול הצליח, והנשים קיבלו לידיהן את הבישול!

        • בס"ד י"ז בחשון ע"ט

          גם שאלת הנסיעה ברכב אינה חדשה, הרי גם בזמן הבית נסעו בעגלות ובספינות. שאינן מקבלות טומאה משום שכדי לקבל טומאה צריך הכלי להיות מיטלטל מלא וריקן כשק.

          אמנם בכלי מתכת יש כנראה קבלת טומאה גם בכלי שאינו מיטלטל כשק. לדעת החזון איש (יו"ד סי' ריא,ח) אין ברכב דין 'מושב' משום שאינו עשוי אלא להעברה ממקום למקום, אלא שחלק עליו הגרש"ז אוירבך, ולשיטתו צריך למצוא פתרון אחר. ראה דיון בזה במאמרו של הרב עזריה אריאל 'נסיעה בטהרה ברכב טמא מדרס', באתר 'מכון התורה והארץ'.

          דרך שהשתמשו בה בזמן הבית היתה ייצור כלים מחומרים שאינם מקבלים טומאה, והתפתחות הטכנולוגיה כיום תאפשר פתרונות מגוונים מכיוון זה.

          ובכל מקרה הנוגע במושב טמא רק עד הערב, ונוכל לנהוג ככהנים בזמן הבית שהיו נכנסים לאכול בתרומתן בצאת הכוכבים אחר הטבילה. בירושלים שבין החומות תותר רק כניסת עגלות או כלי רכב העשויים מחומרים שאינם מקבלים טומאה.

          ובקיצור: כל שאלה הלכתית, ברגע שהיא הופכת למעשית ופוסקים מתחילים לתת את דעתם עליה – נמצאים הפתרונות ההלכתיים,

          בברכה, ש"צ לוינגר

          י

  5. טיהור העולים לל"ג בעומר והנוסעים לאומן?

    לא זכיתי להבין, הרי אלו קברים המטמאים, וחו"ל כולה טמאה בטומאת ארץ העמים.

    ולמה לי נבואה? סברה היא.

    • נכון, אלא שהחיים מתנהלים בדרכים מוזרות – הלא חב"ד קבעו ש -770 הוא "בית רבינו בבבל" ויש בו קדושה מיוחדת (או משהו כזה), ויכול להיות שחסידי ברסלב יקפצו על הרעיון של "שכבת הגנה נגד טומאה"!
      הרב אריאל, כמובן, לא ימנע זאת מהם, בטענה שמתוך שלא לשמה וכו'…

  6. במיתולוגיה המצרית ניתן לאלילה בסתת, אלילת הנשים והפריון' ראש של חתולה. החתולים נחשבו במצרים באלף הראשון לפני הספירה לחיות קודש מטופחות ומוגנות, שהפוגע בהן מתחייב בנפשו.

    אולי הגיע פולחן החתולים ממצרים להודו, ושם הורחב אל הפרות, המייצרות את החלב שהחתולים זוללים בהנאה מרובה?

    בברכה, לוינגאטו-נגרו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים