Home » אנתרופולוגיה » זָכְרֵנוּ לְחַיִּים – כי שכחנו את המוות

זָכְרֵנוּ לְחַיִּים – כי שכחנו את המוות

האמת היא שהמוות חוטף מהלומה אחר מהלומה, ויש כבר מי שתופרים חליפות עבור תמונת הניצחון… יש כיום יותר ויותר מדענים שמדברים בכנות ובגילוי לב מלא, ואומרים “כן, פרויקט הדגל של המדע המודרני הוא להביס את המוות, להעניק לבני אדם חיי נצח ונעורי נצח!” (יובל נח הררי, “ימיו האחרונים של המוות“)

הנתונים היבשים ברורים – תוחלת החיים של המין האנושי עולה באופן עקבי, לפחות מאז החלו למדוד באופן אמין לידות ומיתות. אם עד ראשית המאה ה-20 תוחלת החיים העולמית בלידה עמדה על כ- 30 (!) שנה, הרי שבעשור השני של המאה ה-21 תוחלת החיים הזו עומדת על כ- 70 שנה. ואם נרשה לעצמנו להיות קולוניאליים לרגע ולהתעלם מאפריקה, הרי שהממוצע בשאר העולם הוא כ- 80 שנה. במילים אחרות, תוך 100 שנה עלתה תוחלת החיים בלידה של רוב העולם ב- 250%, תופעה שלא היתה כמותה למן היום אשר בראה האבולוציה אדם על הארץ.
Time_Kurzweilבעקבות הנתונים המרנינים האלו, ובצד ההתפתחות המרשימה ביכולות הטכנולוגיות של המדע בכלל ושל הגנטיקה בפרט, קצרה הדרך לכמה נביאים טכנולוגיים להכריז על הניצחון על המוות – ואפילו לקבוע לו תאריך יעד. הדמות הידועה ביותר בין אותם מדענים הוא הממציא והעתידן היהודי-אמריקאי ריי קורצווייל (Kurzweil), המשמש גם בתפקיד בכיר שנתפר במיוחד עבורו בחברת גוגל. כבר ב-2011 טען קורצווייל בראיון מעורר הדים למגזין ‘טיים’, כי עד 2030 צפויה הבינה המלאכותית להגיע לרמתה של הבינה האנושית – במונחים טכניים, מדובר על כ- 10 בחזקת 16 פעולות חישוב בשנייה – והשלב המכריע הבא צפוי לקרות ב- 2045 (כך מוסר הכתב מפיו, ומוסיף ‘אל תגידו שהוא לא שמרן’:) – בשנה גורלית זו תעלה יכולת החישוב של המכונה על זו של כל המין האנושי גם יחד – כ- 10 בחזקת 26 פעולות בשנייה – ונזכה להגיע לימות הסינגולריות. הסינגולריות היא נקודת הזמן שבה תתאחד הבינה האנושית עם זו המלאכותית, והמין האנושי – או לפחות אלו שיוכלו לשלם על כך – יפרוץ את גבולות הביולוגיה, לעבר עתיד שאין לנו כיום את הכלים הקוגניטיביים להתחיל ולהבין אותו, בערך כפי שהנמלה אינה מסוגלת להבין את תודעתו של האדם.

השמועות על מותו של המוות

עד כאן הדברים די ידועים לכל מי שקורא את פינת המדע והטכנולוגיה באתרי אינטרנט שונים, או את ספריו של הפרופסור יובל נח הררי. אלא שלאחרונה החלו מדענים ואנשי טכנולוגיה מתחומים שונים לפקפק בתחזיות האלו, גם אם לא באופן ישיר – אחרי הכל, קורצווייל פרסם את עצמו כמי שצודק ב- 80%-90% מתחזיותיו, ביניהן זיהוי עוצמתו העתידית של השימוש באינטרנט – אבל מבין השיטין ניתן לחוש כי השמועות על מותו של המוות היו מוקדמות מדי.

הגֶן האנוכי, אנוכי מדי

הדוגמה הראשונה והבולטת ביותר לכך מצויה בוויכוח סוער, שלא זכה לתהודה מספקת, המתקיים בשנים האחרונות בלב-ליבו של המחקר הגנטי. הנושא הנדון הוא די סבוך, אך כותרתו ניתנת לתמצות במילה בודדת: “אֶפּיגנטיקה”; וכותרת המשנה שלו יכולה להצטמצם למשפט: “האמנם הגֶנים יכולים להסביר כל תופעה ביולוגית?” במילים פשוטות, המיינסטרים המדעי בתחום הגנטיקה מניח כמובן מאליו שההתנהגות של כל בעלי החיים – וביניהם גם אתם, הקוראים – מונחית באופן כמעט ישיר על ידי הקוד הגנטי הצרוב בגופם. מכאן נובעות הכותרות הפופולריות אודות המירוץ לגילוי “גֶן ההשמנה”, “גן ההומוסקסואליות” ואפילו “גן האלוהים“.
דא עקא, מזה זמן רב ידוע לביולוגים שבעלי חיים בעלי גנים זהים, מתנהגים אחרת לחלוטין זה מזה. הדוגמה הבולטת ביותר היא החגב והארבה: כידוע, הארבה הוא למעשה אוסף של חגבים, אך כשאלו מתקבצים להם יחדיו חל בהם שינוי קיצוני הן במראה החיצוני (כיווץ איברים, הדגשת צבעים, גידול של המוח) והן בהתנהגות הנצפית (עדריוּת, קניבליזם):

מחגב לארבה (אגב, שניהם כשרים, אם תהיתם)

מחגב לארבה (אגב, שניהם כשרים, אם תהיתם)

כיצד זה קורה? האם משהו קורה לגנים שלהם? כן, אבל… הגנים שלהם בעצם לא משתנים. כלומר, הם לא עוברים מוטציה, והרצף הגנטי או הדנ”א לא משתנים בשום צורה. לחילופין, הדנ”א של החרק הזה – הספר הגנטי שלו, הכולל מיליוני אותיות שיוצרות את ההוראות להרכבת ותפעול החגב – נקרא מחדש כך שאותו ספר הופך להוראות לתפעול הארבה. אף שחיה אחת הופכת לאחרת, אף שג’קיל הופך להייד, הגנום שלה לא משתנה. אותו גנום, אותו אינדיבידואל, אבל כולנו נסכים שמדובר ביצור שונה לגמרי. (דייוויד דובס, “הקץ לגן האנוכי“)

וכאן נכנסת אותה אֶפּיגנטיקה לתמונה: מסתבר שהגן האנוכי כשלעצמו אינו יכול להסביר כל תופעה, וישנה חשיבות רבה לאופן בו הגנים מבטאים את עצמם. אלא שאופן זה אינו מובן עדיין כל צרכו, ואולי אף לא מקצת צרכו: אין למדענים יכולת להסביר מדוע אותו גן ‘דלוק’ אצל יצור אחד ו’כבוי’ אצל יצור אחר, וכל שכן מדוע התופעה הזו קורית אצל אותו יצור עצמו, כמו החגב. ואם בחגב נפלה שלהבת הספק, מה יגידו בני האדם, המורכבים מהם פי כמה וכמה?

כמובן שהגנטיקאים הקלאסיים (הנודע שבהם הוא ריצ’רד דוקינס) מציעים תשובות שונות לבעיה הזו, ולו היינו חיים בתקופת התלמוד היה מקום להקדיש מסכת ייעודית לביאור צדדי המחלוקת והתירוצים השונים שהוצעו מכל צד. בכל מקרה, גם מי שידיעותיו בתחום שאובות רובן ככולן מספרי מדע פופולרי, לא יכול שלא לעמוד על משמעותו של הוויכוח הזה: יש סיכוי רב מאוד שחלק ניכר מהמאמץ לפיענוח הגנום – עם כל חשיבותו העצומה – הוביל אותנו למבוי סתום בכל הקשור ליכולת שלנו להנדס אותו לצרכינו. כלומר, נדרשת עוד התקדמות עצומה במחקר הביולוגי כדי שנגיע למצב בו נוכל לתת למחשב של קורצווייל להנדס אותנו כך שנגיע בריאים ושלמים לנקודת הסינגולריות המצופה.

הפנצ’ר במכונית האוטונומית

דוגמה נוספת לבעייתיות במימוש התחזית הסינגולרית נמצאת בתחום מוכר הרבה יותר, שבו לבינה המלאכותית יש תפקיד מכריע – וכוונתי למכונית האוטונומית. מזה כמה שנים שחזון המכונית ללא נהג קורם עור וגלגלים, ומספר לא מבוטל של חברות ענק, ביניהן וולוו, מרצדס וכמובן גוגל, מייצר ובוחן מכוניות כאלו. האתגרים בתחום זה הם רבים ומגוונים, אבל אם נתעלם מההיבטים המוסריים המטרידים ונתמקד בהיבט הטכני בלבד, הרי שלא צריך להיות מדען דגול כדי להבין ש’לא בשמים היא’: רמת המורכבות הנדרשת ממכונית אוטונומית – המבצעת בסך הכל אוסף פעולות הממצות חלק קטן מיכולותיו של אדם ממוצע – קטנה לאין ערוך מזו הנדרשת ממחשב בעל בינה מלאכותית ‘אנושית’. אלא שאפילו את הדבר הפשוט (יחסית!) הזה, מתקשה הטכנולוגיה לספק.

ראשית, כבר ב- 2016 פרסם מכון המחקר הנחשב RAND תוצאות מחקר תמציתי ומעט סקפטי, הקובע כי כדי לוודא שמכוניות אוטונומיות הן בטוחות מספיק יש צורך לבצע נסיעות בהיקף של מאות מיליוני, ואולי אף מאות מיליארדי קילומטרים; כיוון שתידרשנה עשרות ואולי מאות שנים כדי לבצע מבחנים בסדר גודל כזה, מסכמים החוקרים כי אין מנוס מקביעה שלעולם נישאר עם אי-ודאות ביחס לשאלה הפשוטה – האמנם מכוניות כאלו הן בטוחות מספיק?

המכונה והחיה

המכונה והחיה – חלום ושברו?

שנית, מסתבר שגם בעיות זיהוי שנחשבו פתורות בעולם הרכבים האוטונומיים, התגלו כמורכבות הרבה יותר:
הדוגמה האנקדוטלית המפורסמת ביותר היא הודאתה של חברת וולוו כי הרכב האוטונומי שלה מזהה אמנם בעלי חיים גדולים כגון איילים, אך נכשל בזיהוי… קנגורו.

ושלישית, ניתוח של דרישות התוכנה מרכבים אוטונומיים מגלה שהרמה הנדרשת מהקוד המורץ בהן גבוהה לאין-ערוך מזו הנדרשת, למשל, במערכות התוכנה של מטוסים – ועלות מערכות תוכנה של מטוסים מהווה כיום כמחצית מעלות המטוס כולו. במילים אחרות, פיתוח תוכנה אמינה למכונית האוטונומית במחירים סבירים ידרוש פריצות דרך הנדסיות ואלגוריתמיות בהיקף עצום – ופריצות דרך כאלו ידרשו זמן רב. ואכן, מחקר מקיף שנערך לאחרונה על ידי אנליסטים כלכליים וטכנולוגיים מציג תמונה מפוכחת ולפיה שוק הרכב האוטונומי צפוי להפסדי ענק במשך שנים רבות, עד שיצליחו לייצר רכב שיוכל להימכר לשוק הרחב – דבר שעתיד לקרות רק סביב שנת 2030.

מה עושים עם כל החיים האלה?!

כעת, אם נחזור לתחזיות על נקודת הסינגולריות שבה יבולע המוות לנצח, הרי שאלו נראות מעט אופטימיות: אם כיום אנחנו עוד לא מבינים איך עובד חגב, ורק ב-2030 נצליח לייצר מכונית שמסוגלת – בתקווה! – לבצע מה שנערים צעירים (עם או בלי רישיון) מסוגלים לבצע, הרי שמכונה שתדַמֶּה בן אדם שלם נראית רחוקה בהרבה מ-2045, שלא לדבר על אדם-מכונה שצפוי לחיות לנצח. מצד שני, גם אם ייבצר מבני האדם כל אשר יזמו לעשות, עדיין סביר מאוד להניח שבדרך אל הסינגולריות תעלה ממילא תוחלת החיים – גם אם מדובר בחיים בצל המוות.
והשאלה הגדולה האורבת לפתחה של האנושות כתוצאה מכך היא כמובן – מה עושים עם כל החיים האלה?


לפוסט ההמשך:

זָכְרֵנוּ לְחַיִּים – אלה חיים אלה?!

15 תגובות על “זָכְרֵנוּ לְחַיִּים – כי שכחנו את המוות

  1. שכחת, אתה כצינור המידע של המתנבאים למיניהם, עניין אחד פשוט. כשמאחלים לי ‘עד 120’, שימלאו לי בשנת 2067, אני עונה: בשני תנאים שהם אחד: שקרן הפנסיה שלי תוסיף להתקיים, וכמו כן הביטוח הלאומי. שאם לא כן, החוקרים העתידים יהיה להם כר נרחב לעסוק בבעיית אחוז המיתות הגבוה [כתוצאה מהרעב וממחלות. אמנם יהיו תרופות חדשות למכביר, אבל כסף לקנותם צריך?]. בינתיים נקווה שתהיה שנה טובה.

  2. אני חושב שאתה צודק לגבי הגנטיקה והסינגולריות, אבל בנושא הרכב האוטונומי לדעתי אתה טועה. אני לא חושב שנראה כלי רכב אוטונומיים רבים בשימוש פרטי לפני 2030, אבל אנחנו עשויים לראות כאלה בשימוש של תחבורה צבורית או שיתופית בפורמט כזה או אחר – זה גם יאפשר כלי רכב יקרים הרבה יותר ולכן מצוידים במערכות יקרות יותר כמו לידאר. לגבי הוכחת הבטיחות שלהם – מבחינה מסוימת זה מזכיר את הבדיחה על זה שמסביר לחבר שלו שהוא לו צריך להיות מהיר יותר מהנמר, רק מהחבר: עקרונית לא צריך להוכיח שהמכוניות בטוחות לחלוטין בכל מצב ובכל תנאי אלא שבממוצע או בתוחלת הן בטוחות משמעותית יותר מנהג אנושי – ואלה עושים מאמץ מדי יום ביומו להוכיח שהם לא בטוחים. העובדה שהמערכת של וולוו לא מזהה קנגורו, למשל, לא נראית לי בעיה גדולה – אפילו באלפי קילומטרים שנהגתי באוסטרליה לא צץ מולי קנגורו חי, ואילו נהגים שיכורים או נהגי משאיות עם שלושה נגררים שעושים תחרות עקיפות צצו גם צצו. אז המערכת של וולוו לא תשתכר וגם לא תתחרה בעקיפות – בעיני זה טרייד-אוף כדאי למדי. אגב, אין שום צורך שהמערכת תזהה ספציפית שזה קנגורו; כל מה שהיא צריכה הוא לזהות שיש אוביקט גדול ומתנועע בנתיב שלה, הסיווג הרבה פחות חשוב.

    • לא באתי לדון לגופה של המכונית האוטונומית – ברור שתהיינה כאלו ולאט-לאט השוק הזה יתרחב. באתי רק להדגיש את הנאיביות הסינגולרית: והרי אפילו פעולה פשוטה כמו נהיגה בכביש, אותה עושים בקלות גם אנשים עם IQ דו ספרתי, הפכה להיות משימה לא פתירה באופן מעשי! (=החלפת כל הרכבים בעולם ברכבים אוטונומיים).
      אגב, יצא לך אני מניח לנהוג בחו”ל – שמת לב איזו גמישות מחשבתית צריך כדי להסתגל למערכת כבישים שונה? ובני האדם מצליחים בכך בקלות יחסית. קח מכונית שתוכנתה לנסוע בארה”ב ותביא אותה לארץ ותראה מה יהיה… (כמובן שלמכונית אוטונומית אפשר להחליף את התוכנה – אבל זו לא הנקודה, אלא היכולת להסתגל על בסיס אותה תוכנה).

  3. תודה על הפוסט המעניין.
    לדעתי השאלה ששאלת בסוף יותר מעניינת מכל מה שיש לגנטיקאים לומר…
    זו בדיוק הבעיה של המדע. הוא רץ קדימה ובכלל לא מנסה לחשוב אם הריצה הזו שווה משהו.
    ומה נעשה בעולם שבו כולם חיים עד גיל 150?
    האם המוח והנפש שלנו יעמדו בכך?
    סבתא שלי בת למעלה מ-90, מתגוררת באחד מבתי האבות היוקרתיים בארץ.
    מקום יפה, קהילה נהדרת, תוכן מרתק, מרצים הכי מעניינים בעולם. ובכל זאת, כל פעם שאני בא היא מדוכדכת. “אני חושבת שמיציתי את החיים”.
    אז מי צריך לרדוף אחרי כל החיים האלה אם אין מה לעשות בהם?

    זה מזכיר לי שפעם הגיע אחד החסידים הזקנים לרבי מלובביץ’ וביקש ברכה. הרבי בירך אותו שיזכה לאריכות ימים מתוך בריאות. החסיד המשיך ללכת, אבל אז חזר לאחור ואמר: רבי, זו לא ברכה טובה. תברך אותי שאזכה לאריכות ימים מתוך נחת ושמחה חסידיים! הרבי מאוד אהב את התשובה ובירך אותו שכך יהיה.

  4. היי אברהם אתה נוגע בשאלות קיום מאוד מהותיות.
    אלא שהטיפול בהם הוא מעט חובבני ואני אתן דוגמא פשוטה.
    בא ניקח את השאלה של מהות הקיום של החיים האנושיים עלי אדמות אם אנו תוחמים את גבולות הדיון רק על אותם 70 עד 120 שנה אכן דבריך במקום.
    אלא שכל יהודי המאמין ב”השיארות הנפש” עולם הנשמות עולם הבא לא חשוב כל השמות העיקרון שעומד מאחרויהם אחת היא הנפש היא כח רוחני וקיומו הינו נצחי.
    היא הייתה קיימת לפני שהתלבשה בגוף גשמי כאן בעולם והיא ממשיכה להתקיים גם לאחר שהיא יוצאת מהגוף.
    ולכן אם אנו רוצים לבחון את שאלת הקיום עלינו להסתכל על כל התמונה.
    אין כל ספק שהשיעמום של הקיום האנושי איננו קיים במישור של הקיום הרוחני ולכן עלינו לשאוב השראה מאותה מישור קיומי נצחי ולראות מבעדו את הקיום האנושי.

    • אדרבה – ההמצאה של הישארות הנפש והעולם הבא היא “מעט חובבנית”, כדבריך!
      הרי ברור שהיה נדרש איזשהו פתרון פלא לשאלה מה יהיה איתנו אחרי המוות, וחלק גדול מתרבויות העולם אכן בחר באופציה הפשוטה לפיה יש עוד עולם, אחרי\במקביל\מעל\מתחת לעולם הזה.
      המקרא, לעומת זאת, היה הרבה יותר אמיץ ולא חיפש פתרונות קסם – המיינסטרים המקראי הוא שאחרי המוות אין כלום, פשוט נאספים אל האבות \ יורדים לשאול, וזהו.
      ולעצם העניין – מה תאמר לכל האמוראים שנשאלו (ברכות ה) “חביבין עליך ייסורין?” וענו: “לא הן ולא שכרן!” – וכי הם לא ידעו על העוה”ב וכו’?…

  5. אם כוונתך לטעון שאין באמת הישארות הנפש. כי אין נפש. זהו דיון שונה לחלוטין.

    אני לא מבין האיך קפצת למסקנות מרחיקות לכת על תפיסת המקרא בענין הישארות הנפש.

    לענ”ד אתה מערבב בין שני נושאים שונים האחת הישארות הנפש בה אני דנתי והשנייה שכר ועונש.

    ובכן ביחס לשכר ועונש עוד ניתן לקבל את דבריך שבמקרא הוא לא מצויין מפורשות.

    לא כן בעניין הישארות הנפש שיש פסוקים רבים המורים להדיא על תפיסה שיש לנפש קיום עצמאי מחוץ לגוף.

    כגון הרוח תשוב אל האלוקים אשר נתנה. פסוק זה מבטא במפורש תפיסה שיש ‘רוח’ שהיא יוצאת מהגוף אל האלוקים! וכהנה רבות. והמסקנא היא שלא יעלה על הדעת לטעון שלפי המקרא אין הכרה במציאות של נפש ללא גוף.

    לכן להפיל את הכל על חז”ל זה כסות עיניים.

    אלנקק מאמר מרתק מאתר רציו בנושא זה. למרות שאיני רווה נחת רוח מאתר זה בשל האופי האפולגטי שנושבת שם. מ”מ מאמר זה יותר ענייני ומשכנע.

    https://rationalbelief.org.il/עוד-על-הישארות-הנפש-במקרא/

    אשמח שתתייחס אליו ותבונן אותנו בהסתכלותך שלרוב היא ישרה.

    • המאמר שאליו הפנית הוא אוסף עצום של רעיונות, דרושים, קישורים מאולצים ו… מעט מאוד פסוקים. תוכל אולי לתמצת מתוך הררי המלל שם מהם הפסוקים המוכיחים שלנפש יש קיום עצמאי אחרי המוות?
      בנוסף, נראה שמשמעותה המקורית של המילה “נפש” היא “צוואר” (למשל: “כי באו מים עד נפש”, “ושמת שכין בלועך אם בעל נפש אתה” ועוד) – ובאיזשהו שלב זה הפך להיות מילה נרדפת ל”רוח החיים” שבאדם, כי משם מתבצעת הנשימה – והשווה “כי הדם הוא הנפש” כי את הבהמה שוחטים מהצוואר
      https://kotar.cet.ac.il/KotarApp/Viewer.aspx?nBookID=104229286#232.0.8.fitwidth
      נ”ב
      ברור שהמקרא – כמו כל תרבות קדומה – האמין ב”רוח\נפש” כלשהי שקיימת כחלק מהגוף – שהרי בגופה מתה אין את הדבר הזה! השאלה האם אותה רוח\נפש היא העיקר והיא מגיעה לעולם הבא וכו’ וכו’.

  6. אני לא אוהב לדברר דעות של אחרים. המאמר די ברור בסגנונו וממילא גם אין צורך לדברר אותו. אני לא מסכים עם האמירה שלך שיש שמה אוסף של דברים המאמר מסודר וקוהרנטי אולי לא עיינת בו ביישוב הדעת הנדרשת.

    בכל מקרה הוא מראה בטיעונים משכנעים למדי על סמך שלל פסוקים שיש תפיסה עקבית וסדורה במקרא לגבי קיומם של שלושה מהויות של החיים ובלשון המקרא הם נפש רוח ונשמה.

    הוא גם מוכיח משלל פסוקים שלכל אחת מהמהויות הללו יש מקום משכן לאחר המוות של הגוף הנפש בשאול הרוח במקום אחר וכן הנשמה.

    כל זה לא מוכיח תפיסה של שכר ועונש כי מלכתחילה כתבתי שזה לא הנושא אלא הנידון המהותני העקרוני היא עצם הישארות של הכח הרוחני שמפעם בנו.

    ואם אנו מגיעים למסקנא שהמקרא עצמו כן תפס שכך הוא העניין ממילא שאלת משמעות הקיום היא הרבה יותר רחבה ועמוקה מאשר החיים עלי אדמות.

    אני מציע לך בכנות שתרים את הכפפה ותבדוק את העניין בצורה מטיבית כפי שאתה יודע לעשות ואולי גם אתה תופתע.

    אני רק יזרוק פסוק שמופיע בתורה עצמה לגבי חנוך ש”לקח אותו האלוקים” בלי להיכנס לדרושי חז”ל כבר מפשטות המקרא יש מקום להבין שלקיחה עניינה שונה ממוות רגיל הווי אומר לקח אותו אליו.

    קח את העלאה באוב של נשמת שמואל אצל שאול ברור שיש כאן תפיסה שמציאותו של שמואל – רוחו או נשמתו קייימת באופן מאובחן גם לאחר מותו. ויש כאן תשובה חלקית לפחות לתמיהתך האם הנשמה היא העיקר שברור ששמואל מופיע שם באשיותו כבחייו הוא מזוהה הוא מזהה כך שהרושם הוא שהגוף זה אכן סתם חליפה חסרת משמעות.

    ובעצם כל זה לא אמור להיות חדש שכן זוה התפיסה רווחה בכל הדתות שהיו קיימות אז לפני אלפי שנים.

    אם נגיע להסכמה ברורה שהתורה והמקרא מכירה בהישארות הנפש אז נוכל להתקדם בצורה יותר בטוחה לשאלת שכר ועונש שהיא כבר שאלה משנית.

    • המאמר בגדול קושר בין ארבעת היסודות אש \ רוח \ ארץ \ מים, לנשמה \ רוח \ גוף\ נפש. לשם כך הוא אונס את הכתובים ו”מוכיח” ש”שָׁמָיִם” במקרא = אש, והעולם בנוי (לפי המקרא) מאש שתחתיה רוח ותחתיה ארץ ותחתיה מים. דא עקא שבנוסח התורה שלפניי יש פסוק מפורש לפיו הרקיע = שמים, והוא מבדיל בין מים למים – ומכאן שיש מים מעל השמים ומתחתיהם, בניגוד למבנה המדומיין שהמאמר המציא (מעבר לאטימולוגיה הדי ברורה ששמים = שם-מים, ולא שום דבר שקשור לאש).
      לו היה מדובר בוורט יפה – ניחא. אבל להפוך את זה ליסוד עליו הוא מנסה להוכיח את קיומן הנפרד של רוח, נפש ונשמה – קצת נסחפנו…

    • ולגבי החלוקה המלאכותית בין רוח, נפש ונשמה – בעל המאמר מעוות עלינו את הכתובים ספק בזדון ספק בשגגה… הנה כמה דוגמאות:
      א) הראיה שלו לקיומה של “נשמה” במובן היהודי כבר במקרא, הוא מהפסוק “וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים”, כשלדבריו המושג “נשמה” מופיע רק ביחס לאדם. אבל מה נעשה שהמשך הפסוק הוא “וַיְהִי הָאָדָם לְ*נֶפֶשׁ* חַיָּה”?! כלומר עיקר החידוש הוא שהאדם נהיה ל”נפש”, על ידי הנשמה שניתנה בו – והלא לשיטתו הדברים הפוכים!
      ב) בהמשך, ובלי להתבלבל, הוא ממשיך ודורש את תרגום אונקלוס לאותו פסוק כך:
      “ואכן, כשאונקלוס תרגם לארמית את הפסוק מספר בראשית “ויפח באפיו נשמת חיים” הוא השתמש בביטוי “רוח מדברת”.
      והרי התרגום הזה הוא למילים “נפש חיה” ולא ל”נשמת חיים”!
      ג) הוא מתפעל מהעובדה ש”נשמת” מוסב על האלהים (“נשמת שדי”, “נשמת אלוה”) כהוכחה לייחודיותה של הנשמה – והלא יש גם “רוח ה'” ו”רוח אלהים”!
      ד) הוא מתעלם מכמה וכמה פסוקים מפורשים שלא מבחינים בין נפש לנשמה: “וַיַּכּוּ אֶת כָּל הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר בָּהּ לְפִי חֶרֶב הַחֲרֵם לֹא נוֹתַר כָּל נְשָׁמָה” (יהו’ יא), “וַיְהִי חָלְיוֹ חָזָק מְאֹד עַד אֲשֶׁר לֹא נוֹתְרָה בּוֹ נְשָׁמָה… תָּשָׁב נָא נֶפֶשׁ הַיֶּלֶד הַזֶּה עַל קִרְבּוֹ… וַתָּשָׁב נֶפֶשׁ הַיֶּלֶד עַל קִרְבּוֹ וַיֶּחִי” (מל”א יז).
      ה) מנגד יש פסוקים מפורשים מהם משתמע שהנשמה היא סה”כ רוח: “חִדְלוּ לָכֶם מִן הָאָדָם אֲשֶׁר נְשָׁמָה בְּאַפּוֹ…” (ישע’ ב), “נֹתֵן נְשָׁמָה לָעָם עָלֶיהָ וְרוּחַ לַהֹלְכִים בָּהּ” (שם מב).
      והשיא הוא פסוק מפורש מפרשת השבוע הקרובה: “כֹּל אֲשֶׁר נִשְׁמַת רוּחַ חַיִּים בְּאַפָּיו מִכֹּל אֲשֶׁר בֶּחָרָבָה מֵתוּ” – והרי מדובר על בעלי חיים, ומניין להם נשמה?!…

ענני נא!