Home » אנתרופולוגיה » זָכְרֵנוּ לְחַיִּים – ותן למות בשקט:)

זָכְרֵנוּ לְחַיִּים – ותן למות בשקט:)

חלק 1

זָכְרֵנוּ לְחַיִּים – כי שכחנו את המוות

חלק 2

זָכְרֵנוּ לְחַיִּים – אלה חיים אלה?!


בפוסטים הקודמים עברנו דרך די ארוכה: מהעתיד הרחוק (2045?) של עידן הסינגולריות שהתברר כאופטימי-מדי, דרך תחזית קודרת למדי בדבר שנות ה"חיים" שהרפואה המודרנית חטפה מידיו הקרות של המוות והפקידה בידיה הצוננות של מיטת בית החולים – ועד לשאלה היהודית הגדולה של העידן המודרני: "אלה חיים אלה?"… את הפוסט האחרון סיימתי במסע בזמן לעת העתיקה, בה נפוץ מנהג ההתאבדות מרצון של מנהיגים ופילוסופים אשר לא מבני ישראל המה, ולאור סיפורו האישי של סבי ז"ל, תהיתי מה יש ליהדות לומר בנושא.

היהדות וההתאבדות – הילכו שניים יחדיו?

ההתאבדות במקרא

התאבדותו של שאול (פיטר ברויגל האב)

התאבדותו של שאול (פיטר ברויגל האב)

כידוע, במקרא מופיעים חמישה מקרים של התאבדות מכוונת: שמשון ממית את עצמו עם הפלשתים בעזה (שופטים טז); שאול נופל על חרבו כדי לא ליפול בידי הפלשתים, ולאחר מכן עושה זאת גם נושא כליו (שמ"א לא); אחיתופל מצווה אל ביתו וחונק את עצמו, לאחר שעצתו נדחתה (שמ"ב יז); וזמרי מלך ישראל שורף את עצמו בבית המלך לאחר שעירו נלכדה (מל"א טז). העובדה המפתיעה היא שאין בכל הסיפורים האלו אף רמז לביקורת כלפי אותם מתאבדים, ואדרבה – הן שמשון והן שאול זוכים לקבורה מכובדת אחרי מותם הטראגי, ושניהם אף הפכו למעין סמל לאומי במותם.
מעבר לכך, כמה נביאים הביעו את משאלתם למות בידי ה': משה ("הָרְגֵנִי נָא הָרֹג" – במדבר יא, טו); אליהו ("וַיִּשְׁאַל אֶת נַפְשׁוֹ לָמוּת" – מל"א יז, ד); יונה ("וַיִּשְׁאַל אֶת נַפְשׁוֹ לָמוּת" – ד, ח), ואולי גם ירמיהו ("אָרוּר הַיּוֹם אֲשֶׁר יֻלַּדְתִּי בּוֹ… וַתְּהִי לִי אִמִּי קִבְרִי", כ, יד-יז) – כך שבשורה התחתונה, קשה למצוא במקרא איזושהי הסתייגות מהרעיון בכללותו.

ההתאבדות בימי חז"ל

הדבר המפתיע יותר הוא היחס להתאבדות בספרות חז"ל. כידוע, ההלכה היהודית אוסרת על התאבדות, הנתפסת כרצח עצמי שאיסורו נלמד מהפסוק "שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ", ואף מטילה סנקציות שונות על קבורת המתאבד (שמחות ב, שו"ע יו"ד שמ"ה). אלא שעיון חוזר בכמה אגדות חז"ל ידועות מגלה מספר מקרים בהם לא זו בלבד שלא גינו את המתאבד, אלא אף שיבחו אותו. הסיפור המוכר ביותר בהקשר זה הוא סיפורו של רבי חנינא בן תרדיון והתליין הרומאי שהיה ממונה על שריפתו (בבלי ע"ז יח.):

אמר לו קלצטונירי (=תליין): 'רבי! אם אני מרבה בשלהבת ונוטל ספוגין של צמר מעל לבך, אתה מביאני לחיי העולם הבא?' – אמר לו: 'הן'. 'הישבע לי' – נשבע לו. מיד הִרבה בשלהבת ונטל ספוגין של צמר מעל לבו, ויצאה נשמתו במהרה. אף הוא קפץ ונפל לתוך האור. יצאה בת קול ואמרה: 'רבי חנינא בן תרדיון וקלצטונירי מזומנין הן לחיי העולם הבא'. בכה רבי ואמר: 'יש קונה עולמו בשעה אחת ויש קונה עולמו בכמה שנים!'

סיפורים דומים מאוד מסופרים גם על פקיד רומאי שהתאבד כדי לבטל את גזר דינו של רבן גמליאל, ועל כובס אחד שהתאבד בקפיצה כיוון שלא נכח באשכבתו של רבי יהודה הנשיא – ובשניהם יצאה בת קול והבטיחה להם חיי עולם הבא (תענית כט., כתובות קג:). הרי לנו עדויות מפורשות שלא זו בלבד שאין אף רמז לביקורת על ההתאבדות, אלא שאף הובטח למתאבדים חלק בעולם הבא! ואם תתָרצו שמדובר בגויים או בעמי הארץ, מה תאמרו לסיפור הבא אודות רבי חייא בר אשי, שניסה להתאבד בשל חטא, ולבסוף גם הצליח?(קידושין פא:, בתרגום שלי):

רבי חייא בר אשי היה רגיל לומר בכל עת שהתפלל: 'הרחמן יצילנו מיצר הרע'. יום אחד שמעה אותו אשתו. אמרה: 'הרי כמה שנים שהוא פרוש ממני, מדוע אמר כך?'
יום אחד היה לומד תורה בגינתו. קישטה עצמה אשתו, חלפה ושבה לפניו. אמר לה: 'מי את?' – אמרה: 'אני חרותא (זונה מפורסמת), וחזרתי מעבודת היום'. תבע אותה (למשכב). אמרה לו: 'הבא לי רימון זה, שבראש הענף'. קפץ והביא לה.
כשבא לביתו, הייתה אשתו מדליקה את התנור. עלה והתיישב בתוכו. אמרה לו: 'מה זאת?' – אמר לה: 'כך וכך היה מעשה'. – אמרה לו: 'אני הייתי זו!' – לא השגיח בה, עד שנתנה לו סימנים. אמר לה: 'אני, מכל מקום, לאיסור התכוונתי.' כל ימיו של אותו צדיק היה מתענה, עד שמת באותה מיתה.

סיפור דומה מאוד מספר על רבי אלעזר בן דורדיא, שביקש לשוב בתשובה על חטאיו בעקבות מפגש עם זונה, ובסופו של דבר "הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכיה עד שיצתה נשמתו" (ע"ז יז:, וגם שם "בכה רבי ואמר: יש קונה עולמו בכמה שנים ויש קונה עולמו בשעה אחת!") – האם מוגזם יהיה להניח שכמו רבי חייא בר אשי, גם רבי אלעזר למעשה התאבד בהרעבה עצמית?
סיפור קיצוני אף יותר בהקשר הזה – גם אם מפורסם פחות – הוא סיפורו הטראגי של רבי הושעיא, המופיע במדרש ארצישראלי על הפסוק בקהלת (ב, יז) "וְשָׂנֵאתִי אֶת הַחַיִּים" (קהלת רבה ב, יז, בתרגום שלי):

רבי הושעיא באו ואמרו לו: 'דייניך שותים יין בשוק', ולא האמין להם. פעם אחת יצא ומצא את דייניו שותים יין בשוק, קרא על עצמו: "ושנאתי את החיים", ונח לו בשלום [=נפטר]).

נראה ברור שרבי הושעיא התאבד ולא פשוט מת משברון לב, והראיה לכך היא הסיפורים שהובאו באותו מדרש בסמוך לסיפור זה, האחד על אדם שביקש למות ולא עלתה בידו, והשני על אדם שביקש למות ועלתה בידו. ואם נמשיך בקו המחשבה הזה, אולי נוכל להסביר גם סיפור טראגי ומפורסם של חכם ארצישראלי אחר, הלא הוא רבי יוחנן, שגרם עקב כעסו למותו של ריש לקיש תלמידו האהוב (ב"מ פד. בתרגום שלי):

היה הולך וקורע בגדיו ובוכה ואומר: 'היכן אתה, ריש לקיש? היכן אתה, ריש לקיש?' והיה צווח עד שנטרפה דעתו. ביקשו חכמים רחמים עליו, ונחה נפשו.

 לאור כל הסיפורים החז"ליים הקודמים, ולאור הנוהג המקובל בעת העתיקה בקרב אנשים במצב נואש, כעדותם של פלוטארכוס ואחרים (ראו בפוסט הקודם) – האם יהיה זה מוגזם לשער שגם רבי יוחנן המית את עצמו (ברעב, או בדרך אחרת)? ואם כך, הביטוי "ביקשו חכמים רחמים עליו" אינו מכוון ל'נס' מן השמים שהמית את רבי יוחנן לבקשת חכמים, חלילה, אלא שחכמים ביקשו רחמי שמיים כדי שרבי יוחנן לא ייענש על התאבדותו!

מיוסף בן מתתיהו ועד אמיל דורקהיים

נראה אם כן, שהן במקרא והן באגדות חז"ל אין שלילה מוחלטת של ההתאבדות. למעשה, המקור היהודי הקדום ביותר שאני מכיר השולל בצורה נחרצת את ההתאבדות, נכתב על ידי יוסף בן מתתיהו. במסגרת תיאור דילמת ההסגרה שעמדו בפניה הוא וחבריו הנחבאים במערה מפחד הרומאים, שם יוסף בפי עצמו נאום ארוך בגנות ההתאבדות, המשקף לדבריו את עמדת העולם התרבותי כולו בנושא (מלחמת היהודים ג ח, 5):

התאבדות זרה היא לטבע המשותף לכל הברואים, ועבירה כלפי ה' בוראינו… מן הטעם הזה עונשים על הפשע המתועב הזה נגד ה' גם המחוקקים החכמים ביותר. כי אצלנו משאירים את המאבדים עצמם לדעת בלי קבורה עד שקיעת החמה, אף על פי שאנו רואים חובה לעצמנו להביא לקבורה גם את אויבינו. באומות אחרות הם מצווים לקטוע את יד ימינו של המתאבד שבה עשה מלחמה עם עצמו, כסבורים הם: כשם שהנפש הורחקה מן הגוף, כך צריכים להרחיק את היד מן הגוף.

דא עקא, שאותו יוסף בן מתתיהו הוא זה שניסח (שלא לומר, בדה מליבו) את נאומו המכונן של אלעזר בן יאיר במצדה, ובו הצדקות חוזרות ונשנות למעשה ההתאבדות ההירואי ששיאן הוא המשפט המדהים הבא (מלחמת היהודים ז ח, 7):

הן מאז, מן היום אשר הגענו לבינה, לימדונו חוקי תורתנו, תורת אלוהים, וגם אבות-אבותינו הראונו זאת במעשיהם ובגודל נפשם, כי אסון האדם הוא החיים ולא המוות.

 אשאיר להיסטוריונים את יישובה של הסתירה בדברי יוסף בן מתתיהו – לענייננו די אם נאמר כי לפחות בקרב חלק מהעם היהודי דאז רווחה ההנחה כי התאבדות אינה בגדר של "ייהרג ואל יעבור" (עם כל האירוניה שבכך) ויש מצבים בהם היא אפילו קיום של מצוות התורה!

למרבה הפלא, ככל שראיתי אין כמעט התייחסות להתאבדות במקורות יהודיים אחרים, והפעם הבאה בה הנושא עלה על סדר היום התרחשה דווקא בעולם הנוצרי של המאה הרביעית לספירה, עם פרסום ספריו של אוגוסטינוס הקדוש בהם יצא חוצץ כנגד התאבדות מכל סוג, כולל התאבדות עקב פחד מעינוי או חילול הגוף. מאז עלתה ההתאבדות על סדר היום הספרותי מספר פעמים ('רומיאו ויוליה', 'ייסורי ורתר הצעיר'), אבל בעולם היהודי שררה דממה יחסית בכל הקשור לתופעה, ככל שידוע לי.

מקור: https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%9E%D7%99%D7%9C_%D7%93%D7%95%D7%A8%D7%A7%D7%94%D7%99%D7%99%D7%9D#/media/%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%A5:Emile_Durkheim.jpg

אמיל דורקהיים – על יהודים ומתאבדים

באופן מעט אירוני, ההתאבדות זכתה ל'עדנה' בעת המודרנית דווקא בזכות יהודי, הלא הוא אמיל דורקהיים, הסוציולוג היהודי-צרפתי הידוע. על סיפה של המאה ה-20 פרסם דורקהיים מונוגרפיה שהוקדשה כולה להתאבדות, ובה הפך אותה משאלה תיאולוגית-פילוסופית-ספרותית לתופעה חברתית שיש להתייחס אליה באובייקטיביות. כיהודי פרובינציאלי חיפשתי כמובן התייחסות ליהודים, ומצאתי שתי אנקדוטות מעניינות: במסגרת ההשוואה מעוררת המחלוקת (בזמנו) שערך דורקהיים בין התאבדויות של קתולים לעומת אלו של פרוטסטנטים, הובא בספר נתון ולפיו היהודים מתאבדים פחות מכולם (ספר 2, עמ' 22, טבלה XVIII), ומנגד מסתבר כי שיעור מקרי השיגעון אצל יהודים הוא הגדול מכולם… (ספר 1, עמ' 34, טבלה V).
אך מה שמעניין מבחינתי הוא, שמתוך ארבעת המאפיינים לתופעת ההתאבדות שמנה דורקהיים – אגואיזם, אנומיזם, פטליזם, ואלטרואיזם – אף אחד אינו נוגע למאפיין המרכזי של התאבדות הקשישים: הסבל וחוסר התוחלת. הסיבה להתעלמות של דורקהיים מהתאבדות הקשישים די ברורה: כ'ממציא' הסוציולוגיה, הוא חיפש סיבות חברתיות ולא אישיות, והתאבדות קשישים אינה נובעת בדרך כלל מסיטואציה חברתית מסוימת; עם זאת, מהנתונים שהביא דורקהיים לגבי צרפת (בשנים 1844-1835) נראה בבירור כי אחוז המתאבדים הלך ועלה עם הגיל: 210 נפש למיליון בגילאי 60-50, 270 למיליון בגילאי 70-60, 317 למיליון בגילאי 80-70, ו- 345 למיליון בגילאי 80 ומעלה (ספר 1, עמ' 65-64, טבלה IX).

ובינתיים, במדינת היהודים

בישראל המודרנית נושא ההתאבדות לא זוכה, מטבע הדברים, לסיקור נרחב, וכל שכן התאבדות זקנים. עם זאת, מנתוני הלמ"ס עולה ששיעור ההתאבדות בקרב זקנים בראשית המאה ה-21 אינם שונים בהרבה מאלו שפרסם דורקהיים מאה שנה קודם לכן: כ- 440 מקרים של 'פגיעה עצמית מכוונת' (Intentional self-harm) למיליון נפש, בגילאי 75 ומעלה (וראו גם במאמר הזה).

השאלה, כאמור, היא האם ניתן לדבר על התאבדות ברעב כמוצא אפשרי מתהליך הגסיסה הארוך לו צפויים זקנים רבים?

אפילוג

כאן אמור היה להיות דיון מלומד בשאלת המתות החסד, תוך סקירה של המצב החוקי והמשפטי הקיים בארץ ובעולם.
אבל במחשבה שנייה, ויתרתי על זה.
מדובר בדיון חסר תוחלת, ולא רק בעולם המערבי האמון על קדושת החיים אלא אפילו – למרבה הפלא – במדינה מרוחקת גיאוגרפית ותפיסתית כהודו, המכילה כשביעית מאוכלוסיית העולם. מסתבר כי גם בהודו ישנו איסור חוקי על המתת חסד, ורק במרץ 2018 התיר בית המשפט העליון שם, תחת מגבלות רבות, הפסקת טיפול רפואי משמר-חיים במקרים של חולים סופניים. אחת האנקדוטות – אם מותר להתבטא כך – בהקשר לחוק הזה, היא סיפורם הלא-ייאמן של זוג הודיים בני 80-70, שמזה 30 שנה תובעים מהמדינה לאפשר להם לסיים את חייהם "מסיבות קיומיות", למרות שאינם חולים. בני הזוג פנו באינספור מכתבים לרשויות וביקשו שיאשרו להם למות; אחר כך ניסו להירשם להמתת חסד בשווייץ וגילו שלבעל אין דרכון; אז הם העלו רעיון להציע לרוצח שכיר להרוג אותם תמורת פרס כספי – אלא שהרוצח עלול להיתפס ולהיענש והם לא מוכנים לכך; כמוצא אחרון הציעה האשה שבעלה ירצח אותה, ואז יועמד לדין ויוצא להורג בעצמו – אלא שההליך המשפטי צפוי לארוך שנים רבות ובינתיים הבעל יינמק בכלא…

בקיצור, אם כך המצב בהודו, על אחת כמה וכמה בישראל. אשר על כן נותרנו עם האפשרות היחידה של אדם קשיש לסיים את חייו הארוכים מדי בכבוד – והיא ההתאבדות ברעב. כמו שראינו, "פתרון" ההרעבה העצמית היה פרקטיקה מוכרת לאדם לפחות מתקופת יוון העתיקה, וכפי שחוויתי לצערי עם סבי, ייתכן ופתרון זה מהווה אינסטינקט פנימי של זקנים במצב סופני.
לא נותר לי אלא לחתום את הפוסט המעט קודר הזה בתיאור מותו הנוגע ללב של יוסף-טומי לפיד, כפי שתיאר אותו בנו, יאיר:

יוסף (טומי) לפיד - נולד רעב ומת רעב

יוסף (טומי) לפיד – נולד רעב ומת רעב

האם מותו של אדם אומר משהו על חייו? במקרה שלו כן. אין לי מילה רעה להגיד על אלה שנאבקים עד הרגע האחרון, תלויים על הצוק בציפורניים מדממות, אבל הוא התעקש על זכות הבחירה. באמצע סיבוב הכימותרפיה הראשון הוא גמר ללמוד את התיק הרפואי שלו והחליט לנתק את עצמו מהמכשירים. "אני לא מתכונן לשכב פה עם חיתול ולחכות שיבואו להחליף לי", הוא הודיע לרופאים.

בסוף הוא מת מהרעבה. הוא סירב להזנה תוך-ורידית ואמר "לא" צרוד אבל תקיף לכל כוס מים שהוגשה לו בזמן שמירב מנגבת את שפתיו המדממות בפיסת צמר גפן לחה ואמא מלטפת את מצחו ואומרת "אֵלֶטֶם, אֵלֶטֶם", שזה בהונגרית "חַיַּי, חַיַּי"…
"הרעבה" היא מילה נוראה, אבל התהליך עבר עליו בשלווה גמורה.
"כואב לך"? לא. "נוח לך?" כן.
הסרטן חיסל את התיאבון שלו, אבל אפילו מזה הוא לא סבל. באחד הלילות הלבנים באונקולוגית דיברנו על זה. הביוגרפיה שלו, מבחינתו, התחילה מהגטו. זה היה המקום שבו האישיות שלו התחילה להתכנס סביב הגרעין הלא-מנוצח שלה. אז הוא נולד רעב ומת רעב.


נ"ב

שלושת הפוסטים האחרונים היו במקורם מאמר שזכה לשבחים מאת עורכי כתב-עת מכובד, אך לא פורסם לבסוף מכיוון שהוא "בצורה כזו או אחרת מעודד התאבדות" (רציני לגמרי!)
אז לקוראים.ות שהגיעו עד כאן – אנא אל תתפתו להתאבד ברעב, למרות צום יום הכיפורים הקרב ובא! :)

3 תגובות על “זָכְרֵנוּ לְחַיִּים – ותן למות בשקט:)

  1. ר' אברם, מתפלא אני עליך שדילגת על כל הדיון סביב מקדשי ה' באשכנז בתקופת מסעי הצלב ואחריה, שבו ניסו חלק מהפוסקים להצדיק לא רק את מסירת הנפש וההתאבדות אלא אפילו את הרג הילדים על ידי הוריהם – פשוט היה להם שההתאבדות עצמה היתה לגיטימית. כמובן, יש חילוק גדול בין התאבדות על רקע ערכי לבין התאבדות מתוך יאוש מאיכות החיים.

    • שאלה ושוברה בצידה – כמו שכתבת, יש הבדל גדול בין התאבדות עליה אני מדבר, לבין "התאבדות" על קידוש ה', ולא רציתי להיכנס לזה (אם כי אולי היה מקום להזכיר את הנושא, אבל אין משיבין את הארי לאחר מיתה:)
      מי שמעוניין ימצא המון חומר בספר שכמעט חצי ממנו מוקדש למוות על קידוש ה' (בעיקר באירופה של ימה"ב) – "המאבד עצמו לדעת : היבטים הלכתיים, היסטוריים והגותיים"
      https://kotar.cet.ac.il/KotarApp/Viewer.aspx?nBookID=95486273

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים