Home » מקרא » העולה הישראלית – מחידושי ספרו של יונתן גרוסמן

העולה הישראלית – מחידושי ספרו של יונתן גרוסמן

עם פתיחת ספר ויקרא מקובל על מחברים, מפרשים וכותבי פוסטים לפתוח באנחה יהודית על החדגוניות של ספר ויקרא מצד אחד, ועל ריחוקנו התודעתי מעולם הקרבנות מצד שני. אף אני הק’ חשתי בכך, והקדשתי כמה פוסטים לדיון בספר בכלל ובתורת הקרבנות בפרט – כשהמסקנה הסופית שלי היתה שלא זו בלבד שהספר אינו ‘מסודר’ כמו שהוא נראה מבחוץ (“סדר כהני חדש“), אלא שגם אי אפשר למצוא הסבר קוהרנטי לכל החוקים המפורטים להפליא שלו, מעבר לעצם השאיפה להבדלה (“ובכתבי הקודש נאמר: למה? ככה!“).

והנה לאחרונה הוטלה פצצה בבית המדרש היהודי בדמות ספרו של פרופסור יונתן גרוסמן, “תורת הקורבנות: מחוות של בשר ורוח“. למרות שקראתי בקושי רבע ממנו, אין לי ספק שהתפיסה של ספר ויקרא בציבור הדתי עומדת להשתנות משמעותית מעכשיו – בין אם אתם\ן מורים\ות, לומדים באוניברסיטאות, מדרשות או ישיבות, מעבירי דבר תורה או סתם מחפשים משהו להעביר איתו את התפילה – אתם חייבים את הספר הזה לידכם. מעבר לעובדה שהוא מאוד נוח לקריאה (כריכה קשה, נייר קרם, עריכה מצויינת), הוא כתוב בשפה ברורה ונעימה ובסגנון קולח, עם חלוקת משנה לתתי נושאים, עם טבלאות עזר כשצריך ו… בלי יותר מדי הערות שוליים, למרות שהוא גדוש בחידושים כמעט בכל עמוד.

וכאן המקום לציין שהספר אינו קצר – 638 עמ’ לא כולל ביבליוגרפיה – אבל מי שמכיר את פירושו המונומנטלי, שלא לומר האימתני, של פרופ’ יעקב מילגרום על ויקרא, שמחזיק 3 כרכים בני כ- 2,700 (!!!) דפים, לא נבהל ממספרים כאלו:) מה גם שרשמית הספר הוא פירוש מורחב לויקרא א-י ‘בלבד’, אבל למעשה הוא כולל מבואות וניתוחים שרלוונטיים לכל תורת הקרבנות המקראית, וגרוסמן עושה את המלאכה הקשה-להחריד הזו בחן ובשכל טוב: הוא כותב במתינות, מתעכב על כל נקודה ונקודה, ומביא מגוון עצום של מקורות בדרך הילוכו – משלל מקורות חז”ל, דרך חוקרי מקרא בני ברית ושאינם בני ברית, ועד… חידושי הגרי”ז ושיעורי הרב ליכטנשטיין לזבחים ולטהרות (!) – תוך שהוא דן בעמקות בדבריהם, ברצותו מקרב וברצותו מרחק, ואף מתפלמס בתקיפות מנומסת עם דעות שקנו להן שביתה בחקר המקרא.

תורת העולה ופרשות ויקרא-צו דוגמה מייצגת

מכיוון שכאמור טרם הספיקותי לסיים אפילו רבע מהספר, אשאיר את הביקורת הכללית לאחרים (ראו כאן וכאן למשל), ואסתפק בהצגה של דוגמה אחת – הדיון בתורת העולה. אבל קודם – הקדמה קצרה. רבים וטובים הבחינו בכפילות המוזרה בין פרשת ויקרא לפרשת צו (פרקים ו-ז) – בשתיהן מתוארים אותם קרבנות עצמם, אלא שפרשת צו משלימה פרטים רבים שלא הופיעו בויקרא. תופעה מוזרה נוספת – שהיא גם המפתח לפתרון – היא המיקום ‘הגיאוגרפי’ של הפרשיות. פרשת ויקרא נאמרה כידוע “מֵאֹהֶל מוֹעֵד” (א, א), אבל שימו לב לפסוקי הסיום של פרקים ו-ז בפרשת צו:

זֹאת הַתּוֹרָה לָעֹלָה לַמִּנְחָה וְלַחַטָּאת וְלָאָשָׁם וְלַמִּלּוּאִים וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים. אֲשֶׁר צִוָּה ה’ אֶת מֹשֶׁה בְּהַר סִינָי בְּיוֹם צַוֹּתוֹ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְהַקְרִיב אֶת קָרְבְּנֵיהֶם לַה’ בְּמִדְבַּר סִינָי.

צו קודמת לויקרא – חידושו של הרב הופמן

מי ששם לב לתופעה הזו הוא הרד”צ הופמן, שהציע הסבר מבריק לכך (במבוא לפירושו לויקרא, מעמ’ יז ואילך): לדבריו, פרשת צו נאמרה למשה עוד בהר סיני, לפני פרשת ויקרא! מכיוון שה’ ציווה את משה בהר סיני על הקמת משכן ובו עובדים הכהנים, ברור כי היתה נדרשת “תורת כהנים” מפורטת לגבי מעשה הקרבנות – וזו בדיוק “הַתּוֹרָה לָעֹלָה לַמִּנְחָה…” המופיעה בפרשת צו. לאחר שהוקם המשכן ובוצע כל טקס המילואים, הגיע הזמן להורות את תורת הקרבנות השייכת לבני ישראל – וזו נאמרה למשה מאהל מועד, בפרשת ויקרא. אגב, כך מוסברות גם תמיהות נוספות כגון האיזכור של קרבן המילואים בפסוקים אלו (קרבן שלא מוזכר כמובן בויקרא, כי הוא כבר לא היה רלוונטי אז), או האיזכור של “שֶׁפֶךְ הַדֶּשֶׁן” כמקום ידוע כבר בויקרא ד, למרות ששפיכת הדשן מפורשת רק בפרשת צו!

ישראל קודמים לכהנים – חידושו של הפרופ’ גרוסמן

גרוסמן מתבסס על חידושו של הופמן ו’משדרג’ אותו – לדבריו, להקדמת פרשת ויקרא לפרשת צו יש משמעות ערכית מובהקת, שכדי להבין אותה יש להכיר את הדעה המקובלת במחקר לגבי ספר ויקרא. לשם כך מצטט גרוסמן את דבריו של פרופ’ ישראל קנוהל, מחשובי החוקרים של ספר ויקרא:

זאת ספרות מומחים: כל חוקי הקורבנות, הטומאה והטהרה שנמצאים בחלק הראשון של ספר ויקרא, זו ספרות כוהנית שמיועדת לכוהנים… ספרות אזוטרית-סודית, שהיה אסור לגלות אותה למי שאינו כוהן. (ישראל קנוהל, איך נולד התנ”ך, עמ’ 55-53)

לדבריו של גרוסמן (עמ’ 77-76), זו טעות מוחלטת:

ספר ויקרא פותח בפנייה לאיש ישראל, ולא לכוהנים… ויש לראות את מגמת הספר כמבקש במכוון לגלות ברבים את סודותיו של המשכן ושל העבודה בו… ההכרעה לפתוח ברשימה הישראלית ולא ברשימה הכוהנית היא אם כן הכרעה ערכית שצובעת את צבעי המשכן בצבעים עממיים תחת צבעים כוהניים. 

כלומר, אם פסוק א של ויקרא מדגיש כי הוא נאמר באוהל מועד דווקא ולא בהר סיני, בא פסוק ב ומבהיר את מטרת שיבוש הסדר הזה: “דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל” – ולא אל הכהנים!
חמוש בתובנה זו, ניגש גרוסמן לשפוך אור חדש על הפרשיה הראשונה של ספר ויקרא – תורת העולה.

תורת העולה – הקשיים

החל מפס’ ג מתחילים דיני קרבן העולה, המהווים את הפתיחה המעשית של הספר:

ג אִם עֹלָה קָרְבָּנוֹ מִן הַבָּקָר זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד יַקְרִיב אֹתוֹ לִרְצֹנוֹ לִפְנֵי ה’.

ד וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ הָעֹלָה וְנִרְצָה לוֹ לְכַפֵּר עָלָיו.

ה וְשָׁחַט אֶת בֶּן הַבָּקָר לִפְנֵי ה’

     וְהִקְרִיבוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת הַדָּם

     וְזָרְקוּ אֶת הַדָּם עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב אֲשֶׁר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד.

ו וְהִפְשִׁיט אֶת הָעֹלָה וְנִתַּח אֹתָהּ לִנְתָחֶיהָ.

     ז וְנָתְנוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ

     וְעָרְכוּ עֵצִים עַל הָאֵשׁ.

     ח וְעָרְכוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֵת הַנְּתָחִים אֶת הָרֹאשׁ וְאֶת הַפָּדֶר עַל הָעֵצִים אֲשֶׁר עַל הָאֵשׁ אֲשֶׁר עַל הַמִּזְבֵּחַ.

ט וְקִרְבּוֹ וּכְרָעָיו יִרְחַץ בַּמָּיִם

     וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת הַכֹּל הַמִּזְבֵּחָה עֹלָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחוֹחַ לַה’.

מקריאת הפסוקים האלו (ופסוקי עולת הצאן שבהמשך אותם לא ציטטתי כדי לא להלאות), עולים שלושה קשיים מרכזיים: 

א) מי מבצע את פעולות ההקרבה? לאורך כל פסוקי ההקרבה יש חילופים ברורים בין לשון יחיד ללשון רבים; הדבר בולט במיוחד במעבר בין שני חלקיו של פס’ ט: “…יִרְחַץ בַּמָּיִם – וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן …” ההדגשה מבהירה שאמנם את ההקטרה מבצע הכהן, אך את הרחיצה שלפניה כנראה שלא.

ב) מה עניין כפרה לעולת נדבה? ההדגשה בפס’ ד “וְנִרְצָה לוֹ לְכַפֵּר עָלָיו” תמוהה מאוד – הרי זו עולה שהאדם מביא מיוזמתו, לא כתוצאה מחטא כלשהו (לשם כך הרי יש גם קרבן חטאת וגם קרבן אשם) – מה שייכת כאן הכפרה?!

האדם והפר – יחס של יראה וריחוק

ג) ההשוואה לעולת הצאן – כשמשווים פסוקים אלו, העוסקים בעולה מן הבקר, לפס’ י-יג העוסקים בעולה מן הצאן, מתגלים מספר הבדלים: 1) הבקר נשחט “אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד” אך הצאן נשחט “עַל יֶרֶךְ הַמִּזְבֵּחַ צָפֹנָה”. 2) בבקר נדרשים הכהנים להקריב את הדם למזבח: “וְהִקְרִיבוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת הַדָּם” – פעולה שלא מוזכרת כלל בצאן. 3) בזריקת דם הבקר מודגש שהיא נעשית “עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב אֲשֶׁר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד” – שוב, הדגשה שהושמטה מעולת הצאן.

עולת הצאן הישראלית

מסתבר שחידושו של גרוסמן לגבי משמעותה הערכית של פתיחת ספר ויקרא, פותרת את שלושת הקשיים כאחד בצורה אלגנטית ומחודשת גם יחד:

א) כאמור, החידוש המרכזי של פתיחת ספר ויקרא הוא מתן זכות הקדימה לאדם הישראלי הפשוט על פני הכהן המומחה. לכן התורה מדגישה את חלקו השווה של הישראלי בביצוע פעולות ההקרבה, מראשיתן ועד סופן – חידוש עצום ביחס למעמד המקריב בתרבויות המזרח הקדום. למעשה, תפקידם של הכהנים מתמקד רק באיזור המזבח, שנחשב למקום קדוש ונדרשת זהירות רבה בגישה אליו.

ב) קרבן העולה מייצג יותר מכל הקרבנות האחרים את עמידתו של האדם הפרטי – לא הכהן! – מול ה’. עמידה זו חושפת את האדם המצוי בחולשתו, ומעמידה בסימן שאלה את עצם יכולתו להתקרב אל ה’. לשם כך בדיוק נדרשת הכפרה – לא על חטא ספציפי, אלא על עצם ההעזה לבוא אל ה’ “אף על פי שאיני כדאי”. 

ג) כאן גרוסמן מחדש עוד חידוש מעניין, והוא השוני המהותי בין בקר לבין צאן – אמנם הרמב”ם כתב ש”היות הקרבן הזה כבש וזה איל, ושיהיה מניינן מניין מסוים, לזה אי אפשר ליתן טעם כלל…” (מו”נ ג, כו), אבל מובטחני שלו היה שומע את ההסבר הזה, היה לפחות ממתן את ניסוחיו שם:) ולחיבת הקודש אצטט את גרוסמן בלשונו (עמ’ 117-116):

שחיטת הבקר נעשית מתוך קישור להתגלות כבוד ה’ שבבית פנימה… הבקר קשור להשראת השכינה שבתוך הבית, ואילו הצאן קשור לעבודת המזבח.

האדם והצאן – קשר של קרבה

הפר היה כידוע סמל מובהק של האל, ולכן הוא קשור לאוהל מועד; הצאן, לעומתו, הוא סמל מובהק של האדם הפשוט, או העם המונהג על ידי הרועה, ולכן הוא קשור למזבח. כך גרוסמן מסביר בדרך הילוכו (וגם זה חידוש מעניין!) מדוע לקרבן העומר מצורף כבש, ואילו לקרבן שתי הלחם מצורפים גם פרים, עיינו שם.
לענייננו, ההשוואה בין עולת הבקר לעולת הצאן מחזקת עוד יותר את החידוש של ספר ויקרא, המקצה לאדם הפשוט מקום של כבוד בהקרבת הקרבן – גם בעולת הבקר, שנועדה לדמות את הגישה אל הקודש\אהל מועד, וגם בעולת הצאן בה הקִרבה היא אינטימית יותר והישראלי רשאי לגשת ממש לירך המזבח צפונה ולשחוט את עולתו שם – כך שלכהנים נשאר רק לזרוק את הדם על המזבח ללא צורך ב”הקרבת” הדם לפני זריקתו. הדברים משתלבים גם עם מסקנות מחקריי הצנועים בדבר תפיסת הייצוג והקשר ההדוק בין האדם לבהמתו, ולא כאן המקום להאריך.

“יותר ממה שקריתי לפניכם כתוב שם”

מקוצר רוח ומעבודה קשה לא הספקתי לכתוב כאן כמה מהחידושים הנוספים שגרוסמן ‘מפזר’ תוך כדי תנועה, וגם מה שכתבתי הוא בבחינת צל חיוור של המקור – לכן אין לי אלא להפנות אותכם\ן אל הספר הזה בהקדם האפשרי, כל עוד אנחנו אוחזים בספר ויקרא – ומובטחני שתראו ישועות!

6 תגובות על “העולה הישראלית – מחידושי ספרו של יונתן גרוסמן

  1. תודה על ההמלצה. לגבי סדר התורה יש ספר שמבאר יפה כל הסדרים כולל ויקרא נקרא: ענן אש ודבור של ישראל שריר ממליץ בחום!

  2. הערה קצרה לחיבת הקדש, לפני שקראתי בעיון.
    מעניין שפרשיות אלו עסוקות בקרבנות יחיד, פרט אולי ליוצאים מן הכלל בודדים.

    • שים לב שהמגיב שם נקרא “אבר*ה*ם העברי” (כנראה שחשש מ”כל הקורא לאברם אברהם עובר בעשה”) – ולא כל הרוצה ליטול את השם וכו’…

  3. אגב ביקורת ספרים, יצא לך לקראות את הספר החדש של יונתן אדלר:
    The Origins of Judaism: An Archaeological-Historical Reappraisal

    אם כן, אשמח לביקורת

ענני נא!