מִי יִחְיֶה וּמִי יָמוּת – תרחיש יום הדין העתידי (?) במדינת היהודים

סכנה אחרת, חמורה יותר מהעם הערבי, מאיימת עלינו… האם לא תפער את פיה התהום של השפה הקדושה, אשר שיקענו אותה בקרב ילדינו? אכן, האנשים פה אינם יודעים את משמעות מעשיהם. סבורים הם שהפכו את העברית לשפה חילונית. שחילצו מתוכה את העוקץ האפוקליפטי. אבל זאת איננה האמת. חילון של שפה אינו אלא דיבור בעלמא, מליצה בלבד…כל מלה שלא נוצרה ככה סתם מחדש, אלא נלקחה מן האוצר ה"ישן והטוב", מלאה עד גדותיה בחומר נפץ… אלוהים לא יוותר אילם בשפה שבה השביעו אותו אלפי פעמים לשוב ולחזור אל חיינו.
(גרשׁׂם שלום, 'הצהרת אמונים לשפה שלנו', מכתב לרוזנצווייג – אותו הוצאתי מהקשרו כמטאפורה לדיון להלן)

מקור: https://i0.wp.com/i.makeagif.com/media/9-13-2015/BPgNY_.gif?resize=320%2C240&ssl=1

התמונה להמחשה בלבד. למצולמים אין קשר למציאות:)

כזכור מהפוסט הקודם, פרשות השבוע האחרונות מלאות במוות, על הטיותיו ועולם התוכן שלו: מו"ת, רצ"ח, שפ"ך (דם), סק"ל, רג"ם, קצ"ץ ועוד ביטויים שמזוהים בד"כ עם מסעי הצלב או דאע"ש. ובכלל, עיון קל באיסורי התורה מראה שעונש מוות ניתן לכ- 20% משס"ה מצוות הלא-תעשה שבה.
בפוסט הצעתי (בעקבות הרב אביה הכהן) שהפרשות האלו מייצגות את ה'קוד האתי' (etiquette) של החברה הישראלית האידיאלית – ומה שהקוד אומר לנו הוא שעם ישראל אמור לפתור בעיות של אי-ציות ותופעות פסולות למיניהן על ידי חיסול מהשורש, עם כל הצער שבדבר.

השאלה שעולה בראשי לאחרונה היא, "האם לא תפער את פיה התהום של השפה הקדושה" של דיני העונשין המקראיים, ודרכה תשוב הענישה המקראית לחיינו כשהיא "מלאה עד גדותיה חומר נפץ"?

קראו עוד

מילים יכולות להרוג – המוות בפרשות השבוע

לא זו בלבד שיש לה מערך של מצוות ודינים, אלא היהדות מתגלמת במערך זה(י' לייבוביץ, 'מצוות מעשיות')

אחד הדברים המעניינים ביהדות ביחס לדתות \ השקפות עולם אחרות, הוא הפרקטיות שלה, שמתמצית ב"נעשה ונשמע" הידוע; היהודי לא שואל במה להאמין, אלא מה לעשות. ואחרי שאומרים לו מה לעשות, הוא רוצה לדעת איך בדיוק לעשות – מה שזיכה אותו באותו "מערך של מצוות ודינים", שהלכו והתפרטו בכל דור ודור עד להגדרה הטריוויאלית של וויקיפדיה לפיה "היהדות היא דת הלכה (אורתופרקטית), המבוססת על מערכת של מצוות מעשיות, שמקורותיה בכתבי הקודש היהודיים" (והשוו לתגובות הפופולריות של כותבים [דתיים בעיקר] כנגד "דת הצמחונות", "דת המיחזור", "דת הליברליות" וכדומה – כשנעלם מהם שרק יהודים מגדירים 'דת' כאוסף טרחני של חוקים!…)

ספר דברים ו'ערימת' המצוות

Torah_commandments_distributionספר דברים הוא כנראה הדוגמה האולטימטיבית להתגלמותה של היהדות במצוות ודינים: הספר המהווה את אוסף נאומיו האחרונים של משה לישראל לפני כניסתם לארץ מכיל כ– 200 מצוות (לפי המניין המקובל) – ואלו חוץ מהמצוות שהרמב"ן מכנה "מבוארות", המהוות חזרה על מצוות שכבר נכתבו בחומשים קודמים. שיאו של הספר, בהיבט הזה לפחות, הוא שתי פרשיות השבוע הסובבות אותנו – פרשת 'שופטים' המכילה 40 מצוות ופרשת 'כי-תצא' המכילה 74 מצוות ומהווה את הפרשה עם מספר המצוות הגדול ביותר בתורה.

קראו עוד

הומוסקסואליות – תועבה?!

שלא כתומר פרסיקו, אין ממנהגי להרעיש עולמות בעקבות הגיגים המתפרסמים ב"עולם קטן" – אבל השבוע צדה את עיני בעלון הנ"ל ההתייחסות הבאה של הרב גדי בן זמרה לרב אהרל'ה אריאל:

Gadi_Ben_Zimra

דברי הרב גדי בן זמרה – לחצו להגדלה

ובתחילת המאמר כתבת: 'מעולם לא חשבנו שצריך לרצוח מחללי שבת, אוכלי חזיר או כאלה שחיים חיים מיניים אסורים על פי ההלכה'.
לרצוח אכן לא חשבנו, אבל מה לעשות והתורה דווקא כן חשבה – מחללי שבת אינם חייבים מיתה?! ומה דין הנואף והנואפת?! והשוכב והנשכב במשכב זכור מה דינם?!
ואם אין בידינו להרגם, וכך אכן סיבבה ההשגחה – האם נעשה את תורתנו הקדושה פלסתר?!

הדברים האלו, מעבר להיותם חיזוק נוסף לאבסורד שניסיתי להצביע עליו ב"הודעות הגבאי" כאן, דחקו אותי לכתוב את דעתי האישית על נושא ההומוסקסואליות (להלן: ה"ס. הרב ארהל'ה הראל הציע 'מת"מ' – משיכה תוך-מגדרית :) ויחסה של התורה לתופעה. אז לטובת מי שמחפש את השורה התחתונה, הנה היא לפניכם:
קראו עוד

כִּי בָאוּ מַיִם עַד נָפֶשׁ – על טבילת גיורות וההלכה הלא-אוקלידית

mikvehאני נאלץ כמעט על כרחי לחרוג מנושאי הבלוג המרכזיים ולפרוק קצת אנרגיה שלילית בנושא שתומכיו מכנים אותו "התחדשות ההלכה", ומתנגדיו מכנים בפשטות "רפורמיות".
כוונתי לדיון \ ויכוח שהתפתח לאחרונה בנושא טבילת גיורת בפני דיינים גברים, ולהלן תקצירו:
בסדרת כתבות ב- YNET (כאן, כאן וכאן) "נחשף" מה שידוע לכל מי שנאלץ לעסוק בגיור, כי כדי להכשיר הלכתית טבילה של גר, צריך שבית הדין (= שלושה דיינים גברים) יראה בעיניו כי אכן טבילתו לגירות נעשתה כהלכתה. הבעיה היא בטבילת גיורת, הנאלצת לטבול פעם נוספת בחלוק לגופה כדי שאותם דיינים יוכלו להביט בטבילתה בלי לפרוץ את גדרי הצניעות… לנוכח הזעזוע הטוקבקי הצפוי, הוזעק רב בשם אליהו גליל להגן על הנוהג הזה, וניתן לסכם את טיעוניו בעד הנוהג הזה כך: א) נוכחות הדיינים בטבילה הינה "קצרה וממוקדת". ב) לא מדובר במנהג אלא בהלכה עצמה, אותה לא ניתן לשנות. קראו עוד

כִּי בֵּין הַנְּשָׁקִים, הַחֻקִּים שׁוֹתְקִים – על חוקי המלחמה במקרא (חלק ב)

"חָלִילָה לּוֹ" – האמנם אין מלחמות אסורות במקרא?!

אנו מסתכלים בדורות הראשונים, המסופרים בתורה, בנביאים ובכתובים, אותם הדורות שהיו עסוקים במלחמה – והם הם הגדולים שאנו מתיחסים אליהם בידידות וגדולת קודש… אותו מעמד העולם, שהלך במרוצתו אז, שהיתה המלחמה כל כך נחוצה בו, הוא גרם להופיע את אלה הנשמות…
(הראי"ה קוק, אורות המלחמה ב)

דברי הראי"ה*, שהיום הוא יום פטירתו, מעוררים מחדש את השאלה-תמיהה שהבאתי בחלק הקודם בשם פרופ' וולצר, אודות היעדרה לכאורה של המלחמה האסורה במקרא: בעולם רווי מלחמות בו כמעט כל מנהיגי ישראל, ממשה ועד יאשיהו, עסקו לא פעם במלחמה, מתבקשת היתה איזושהי התייחסות עקרונית לשאלת האיסור או ההיתר של המלחמה. אמנם ישנו איסור נקודתי להתקיף את אדום, עמון ומואב (דב' ב) אך הוא היה לשעתו בלבד, והראיה שדוד (שמ"ב ח; יב) וכן יהושפט (מל"ב ג; דה"ב כ) תקפו את שלוש האומות הללו, לעיתים אף באכזריות יחסית, וללא נקיפות מצפון. כך או כך, טוען וולצר, איסור עקרוני על יציאה למלחמה – כמו איסור על חילול שבת למשל – חסר לחלוטין בתורה ובמקרא.

קראו עוד

כִּי בֵּין הַנְּשָׁקִים, הַחֻקִּים שׁוֹתְקִים – על חוקי המלחמה במקרא (חלק א)

את הפוסט הקודם פתחתי בציטוט מדברי הרד"ק לפיו "אין שעת המלחמה שעת תלמוד תורה", המקבילה היהודית לפתגם המודרני "כשהתותחים רועמים, המוזות שותקות" – אבל עם שוך הדי המלחמה המקרטעת האחרונה, המוזות קצת מתעוררות ומזכירות לי את הפתגם הלטיני שקדם אף לרד"ק:

Inter arma enim, silent leges– כִּי בֵּין הַנְּשָׁקִים, הַחֻקִּים שׁוֹתְקִים
(קיקֶרו, נאום הסנגוריה על מילוֹ)

המשפט הנ"ל (המתורגם בד"כ לא-מילולית "בעת המלחמה נאלמים החוקים") נאמר על-ידי קיקרו בנאום סנגוריה על אדם שהרג אדם אחר בספק הגנה עצמית, וכוונתו היתה שאין לדון אדם לכף חובה על שימוש באלימות כשחייו בסכנה. מאמרת כנף משפטית הפך הפתגם הזה לעיקרון בינלאומי, לפיו בעת מלחמה לא נוהגים הכללים המשפטיים הרגילים ואף לא כללי ההתנהגות האנושית הרגילה. וכך כותב הרמב"ן, שהיה עד ככל הנראה למלחמות הנוצרים והמוסלמים בימיו, בפירושו לדב' כג י: "והידוע במנהגי המחנות היוצאות למלחמה, כי יאכלו כל תועבה, יגזלו ויחמסו ולא יתבוששו אפילו בניאוף וכל נבלה, הישר בבני אדם בטבעו יתלבש אכזריות וחמה כצאת מחנה על אויב". ומעשי הרוסים בברלין והאמריקאים בוויטנאם יוכיחו ששתיקת החוקים, המשפטיים וההומניים, נשארה בתוקפה גם בקרב בני תרבות באמצע מאה ה-20.
קראו עוד

הרהורים על מלחמת החמס נגד עמלק

הרד"ק כתב "כי אין שעת המלחמה שעת תלמוד תורה" (יהושע ה, יד), וכשהתותחים רועמים וכו' – אבל לאור מה שנראה כסיומה העצוב\עלוב של עוד התכתשות איזורית, עליה אמר הנביא בהפטרת ט' באב (היום): בֹּשְׁנוּ מְאֹד כִּי עָזַ(ה)בְנוּ אָרֶץ, חשבתי לפרסם מעט מהרהוריי בחודש האחרון –  הרהורים סביב פרשיית שאול וחמלתו על אגג מלך עמלק.

כבר אחד מחז"לנו, שבניגוד לכמה מהַגְּגִים מודרניים שביקשו לראות בשאול פעיל זכויות אדם והומניסט אנטי-קלריקלי, הִנגיד באירוניה צינית את חמלתו המדומה כלפי אגג (שאת כל עמו על נשיו וילדיו הרג לפי חרב), אל מול אכזריותו כלפי נוב עיר הכהנים:

אגג מובא לפני שאול - גוסטב דורה

אגג מובא לפני שאול – גוסטב דורה

וַיָּבֹא שָׁאוּל עַד עִיר עֲמָלֵק וַיָּרֶב בַּנָּחַל – אמר רבי מני: על עסקי נחל. בשעה שאמר לו הקב"ה לשאול "לך והכית את עמלק", אמר: ומה נפש אחת אמרה תורה הבא עגלה ערופה, כל הנפשות הללו על אחת כמה וכמה! ואם אדם חטא, בהמה מה חטאה? ואם גדולים חטאו, קטנים מה חטאו?! יצאה בת קול ואמרה לו: "אל תהי צדיק הרבה".
ובשעה שאמר לו שאול לדואג: "סוב אתה ופגע בכהנים" יצאה בת קול ואמרה לו: "אל תרשע הרבה…"

אבל הרהוריי לא עסקו בפסיכו-אנליזה של שאול והסיבה לחמלתו על אגג (ברוח ימינו הרופסים הייתי אומר כי שאול רצה שתישאר לו "כתובת" לפעם הבאה…), אלא באנליזה של עצם הציווי האכזרי על השמדת עמלק "מֵאִישׁ עַד אִשָּׁה מֵעֹלֵל וְעַד יוֹנֵק מִשּׁוֹר וְעַד שֶׂה מִגָּמָל וְעַד חֲמוֹר" (שמ"א טו, ג) – מה זה ועל מה זה?!

ההסבר הידוע והמקובל טוען מצד אחד כי זהו דבר ה' ואין להרהר אחריו, ומצד שני מתנחם בכך שהמצווה למעשה אינה תקפה מזה אלפי שנים ומה שנותר ממנה הוא פולקלור שמתמצה בהכאת המן בפורים. אבל בשורות הבאות אנסה לסקור בקצרצרה 3 דעות אחרות בנושא + להציג כמה ציטוטים מרתקים של חוקרי מקרא נוצרים דווקא, בעלי השלכות אקטואליות מפתיעות. קראו עוד