מה לעזאזל?… (חלק ב)

בחלק הראשון ניסיתי להבין את הרקע לטקס השעיר המשתלח, שכמוהו היו רבים ברחבי העולם העתיק, ואחד מהם שרד אפילו עד ימינו, בדמות מנהג הכפרות הנוהג בכמה ק"ק – והמסקנה הברורה היא שהטקס נועד להעביר בעיה מסוימת מהאדם אל בעל חיים כלשהו, מתוך הנחה שבעל חיים יכול לייצג את האדם, שכן הוא שווה לו במובנים מסוימים. בתשובה לשאלה מיהו האדם אותו מייצג השעיר, הצעתי שתי תשובות ממקורות היהדות – הראשונה והפשוטה שבהן היא שמדובר בעם ישראל, והשנייה שחודשה ע"י בעל ספר היובלים + פרופ' קארמייקל היא, שמדובר בחטא מכירת יוסף, עיינו שם.

כעת אפנה ברשותכם לשתי תשובות נוספות, בהסתמך על רעיונותיהם המעניינים של כמה אנתרופולוגים (היתרון של האנתרופולוגים על פני חוקרי מקרא, למשל, הוא שהם מתבססים בהשערותיהם גם על עובדות…:) – אבל לשם כך דרושה הקדמה קצרה. קראו עוד

מה לעזאזל?… (חלק א)

scapegoatבמסגרת נסיונותיי למצוא תשובות חדשות לשאלות נדושות (ע"ע "לפשרו של ראש השנה"), אדוש הפעם בשאלה שבכותרת הפוסט, שבאנגלית פשוטה ניתן לתמצתה כך: whatta (azaz)hell?!
ואני לא מדבר על השאלות הלא פתורות לגבי פרטי הטקס, כמו מהי "ארץ גזרה" ומהו "עזאזל", האם השעיר נהרג או רק שוּלח וכדומה; אני מתכוון למהות הבסיסית ביותר של הטקס, שלפיה השעיר נועד לשאת עליו את עוונות בני ישראל ולסלקם מהמחנה – מה שמעמיד בסימן שאלה כמה עיקרי יסוד ביהדות:

(כא) וְסָמַךְ אַהֲרֹן אֶת שְׁתֵּי יָדָיו עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר הַחַי וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת כָּל עֲו‍ֹנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶת כָּל פִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם וְנָתַן אֹתָם עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר וְשִׁלַּח בְּיַד אִישׁ עִתִּי הַמִּדְבָּרָה. (כב) וְנָשָׂא הַשָּׂעִיר עָלָיו אֶת כָּל עֲו‍ֹנֹתָם אֶל אֶרֶץ גְּזֵרָה… (ויקרא טז)

קראו עוד

הכפרות – מנהג פרימיטיבי או מסורת מקראית

Kaparot_Pashkevil_Roosterכמו הפולמוס על כן\לא תנ"ך בגובה העיניים, כן\לא שירת נשים או כן\לא קיגעל בקידוש, מדי שנה צץ לו מחדש הוויכוח הלעוס לעייפה אודות כן\לא מנהג הכפרות היהודאי-תרנגולאי. אלא שהשנה חלה התפתחות דרמטית, באשר הגאב"ד והגאוה"צ הביד"צ שליט"א (פה נגמרו להם הרשת"בים, ראו משמאל) נזעקו לנוכח הגברת הפיקוח על הובלת התרנגולים הדחוסות במשאיות ומפוזרות ברחבי הריכוזים היידישאיים הגולים בארץ הקודש, פיקוח שמאז ימי אנטיוכוס לא היה כמוהו ואשר עתיד להוריד שאולה את אחד מעיקרי האמונה היהודית.
טוב, עד כאן הציניות המתבקשת, אבל עכשיו ברצינות – האם אכן מדובר במנהג פרימיטיבי, בבחינת "דרכי האמורי", המתאים אולי לכנען של המאה ה-12 לפנה"ס? בשורות הבאות אנסה להראות שאכן מדובר במנהג פרימיטיבי, כלומר – ראשוני וקדום, ואם הדבר נחשב בעיניכם למילת גנאי, הרי שתיאלצו לומר שהתורה עצמה היא פרימיטיבית, שכן התפיסה העומדת בבסיס מנהג הכפרות עומדת בתשתית התורה כולה. גילוי מקדים ונאות: חלק מהדברים להלן התגלו לי משמיים במסגרת מחקר מקראי שאני כותב בלילות אלו, ואף אמנם כי השתדלתי לטובת הבלוג לתרגם את הדברים מאקדמית נפוצה ללשון בני אדם, ייתכן והחמצתי משהו או שקיצרתי במקום שראוי להאריך, עמכם הסליחה…
קראו עוד

"נאמרה על הסדר" – על אי-הסדר בסדר העבודה

 מי שקורא את פרק טז בפרשת השבוע, הלא הוא "סדר העבודה" של הכהן הגדול ביום כיפור, חש שמדובר באמת ב'סדר' – טקס ערוך בדקדקנות, המתנהל שלב אחרי שלב בצורה מסודרת, מפסוק ג עד פסוק כח.
הבעיה מתחילה בדברי חז"ל על פסוקים כג-כד שבסוף ה'סדר': כג וּבָא אַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וּפָשַׁט אֶת בִּגְדֵי הַבָּד אֲשֶׁר לָבַשׁ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ וְהִנִּיחָם שָׁם. כד וְרָחַץ אֶת בְּשָׂרוֹ בַמַּיִם בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ וְלָבַשׁ אֶת בְּגָדָיו וְיָצָא…
ועל כך נאמר במסכת יומא (לב ע"א):

תנו רבנן: "ובא אהרן אל אהל מועד". למה הוא בא? אינו בא אלא להוציא את הכף* ואת המחתה. שכל הפרשה כולה נאמרה על הסדר חוץ מפסוק זה.
מאי טעמא?
אמר רב חסדא: גמירי, חמש טבילות ועשרה קידושין טובל כהן גדול ומקדש בו ביום. ואי כסדרן לא משכחת להו אלא שלש טבילות וששה קידושין.
* הכף – זו תוספת של חז"ל, שמתבקשת מבחינה טכנית – אך הפס' מזכיר רק מחתה.

קראו עוד