כידוע, החלוקה של התורה לחומשים היא די עתיקה, אבל לא מספיק ברורה: המעבר בין שמות לויקרא הוא הדוגמה הברורה לכך שאולי החלוקה לחומשים היא רק ‘הצעת הגשה’, כמו החלוקה לפרקים (ויקרא נפתח ב”וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה” – ללא הסבר מי קרא – ורק אז ‘נזכר’ הכותב להוסיף “וַיְדַבֵּר ה’ אֵלָיו…”) ובמקור כל התורה היתה ספר אחד, “תורת משה” כמו שהוא נקרא בתנ”ך. 
החומש היחיד שנראה בבירור כחומש נפרד הוא דברים (ואולי הוא-הוא “תורת משה”?…), שנפתח בצורה חגיגית ב”אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן…” – מילת הפתיחה “אֵלֶּה” ולא “וְאֵלֶּה” מדגישה שמדובר במשהו חדש (למרות הקושי המעניין שהעלו האחרונים איך ליישב את זה עם דברי המדרש “ואלה – פסל את הראשונים” – וכתבתי על זה כאן), ואם נוסיף לכך את העובדה שהפתיחה לספר מחזיקה לא פחות מחמישה פסוקים, ברור שדברים לפחות הוא חומש חדש לגמרי. קראו עוד ⇐

עדכון – “תורה ברורה” יצאה למימון המונים, אשמח אם תתמכו!

זהו, אני שמח להגיש לכם את הפרק האחרון שהגעתי אליו עד כה במסגרת המהדורה-שלא-נולדה “תורה ברורה” – פרק לז בבראשית! הפרק הזה הוא דוגמה מצויינת לנחיצות במהדורה כזאת, כי כידוע לכל מי שקרא פעם את סיפור מכירת יוסף, אין שום דרך להבין אותו כסיפור אחד רציף (למרות מאמצי העורך;) – ולא מצאתי טוב לאדם מאשר להביא את דברי הגרי”ב שווארץ בנושא:

סיפור זה אמנם אפשר לסכמו, אולם אי אפשר לקבלו. דרשנים ופרשנים בכל הדורות ציינו את הקשיים הרבים שהפרשה מעלה, והניסיונות הרבים לתרצם וליישבם אינם יוצאים מגדר הדוחק…
אלה הם מתחים חמורים בגוף הסיפור — במהלך העלילה המוצגת בו, ביחס ההגיוני שבין חלקיו, באפיון הדמויות המופיעות בו ובמניעים למעשיהן, במסריו הרעיוניים ובסבירותם הבסיסית של המאורעות המתרחשים בו, ואין לדחותם בסברות פרשניות כאילו אינם אלא חספוסים לשוניים או ענייניים קלים.
_{(פרופ’ ברוך יעקב שוורץ “ירידתו של יוסף למצרים – חיבורו של בראשית לז ממקורותיו“, בית מקרא נה, א (תש”ע), 30-1)}

לתועלת המאמ;לקים, מייד אציג את תמצית הקשיים בסיפור – אבל כמובן שרק מי שיקרא את המאמר המכונן במקורו יזכה שיקויים בו (משלי ב, ה) “אָז תָּבִין יִרְאַת ס”י וְדַעַת ס”א תִּמְצָא” – מה גם שבלי קשר לתוכן, המאמר הוא מופת לכתיבה מעמיקה, יסודית ו… בהירה גם יחד. קראו עוד ⇐

עם הגיען של פרשות ויגש-מקץ, הגיע הזמן לפרוע חוב ישן, ולדון בגיבור הנשכח והאפרורי של סיפור יוסף ואחיו, הלא הוא החמור. שימו לב לפסוק הבא (מג, יח):

וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים כִּי הוּבְאוּ בֵּית יוֹסֵף וַיֹּאמְרוּ עַל דְּבַר הַכֶּסֶף הַשָּׁב בְּאַמְתְּחֹתֵינוּ בַּתְּחִלָּה אֲנַחְנוּ מוּבָאִים לְהִתְגֹּלֵל עָלֵינוּ וּלְהִתְנַפֵּל עָלֵינוּ וְלָקַחַת אֹתָנוּ לַעֲבָדִים וְאֶת חֲמֹרֵינוּ.

אם נקרא את הפסוק כדרמה ההולכת וגוברת עם כל איום מסתמן (להתגולל > להתנפל > לקחת אותנו > לקחת את חמורנו), נראה שהאיום החמור ביותר הוא לקיחת החמורים! הפלא בדבר הוביל את פרופ’ רוברט אלטר לטעון כי “תוספת מוזרה זו בסוף המשפט חשודה כשגגה קומית (comic inadvertency)” – אללי!…

אלא שבהמשך הסיפור, צפויות עוד שתי הפתעות חמוריות:

וַיִּתֶּן מַיִם וַיִּרְחֲצוּ רַגְלֵיהֶם וַיִּתֵּן מִסְפּוֹא לַחֲמֹרֵיהֶם (מג, כד)…  הַבֹּקֶר אוֹר וְהָאֲנָשִׁים שֻׁלְּחוּ הֵמָּה וַחֲמֹרֵיהֶם (מד, ג)

והקורא תמה – מה אכפת לנו שנתנו מספוא לחמורים? או ששילחו את האנשים עם חמוריהם?! קראו עוד ⇐