חידושי תורה על פרשת מתן תורה

And now to something completely different!

אחרי ששבועות אני טוחן לכם את המוח עם תעודות, מקורות, צבעים וכו’ (התמונה משמאל להמחשה בלבד), הגיע הזמן לחזור קצת לבית המדרש הישן של ישראל סבא, שבו היו מקשים קושיה על פסוק, ואז מתרצים תירוץ, וחוזר חלילה – בלי התחכמויות ותיאוריות למיניהן אלא רק הפשט הפשוט, מה שנקרא בישיבה”ק “א פּשוטער פּשוטקייט” בלבד!

אז הנה מקום איתי להזכיר שהפירוש שלי מסתמך אמנם על השערת המקורות, אבל חלק גדול ממנו הוא בדיוק זה – פירוש פשט על הפסוקים עצמם בלי קשר למקורותיהם. וזה בניגוד לפירושים המודרניים הרבים שיצאו לאור בעשורים האחרונים, ושנוטים להתמקד בנושאים יותר מאשר בפסוקים – ולכן ‘מרשים לעצמם’ להתעלם מקושיות טורדניות קטנות ברמת המילה\הפסוק. 
הערת אזהרה: כמובן שלא כל הפירושים כאן הם משלי, וגם לגבי אלו שאני חושב שהם שלי, מדי פעם אני מגלה שכבר נכתבו אי-אז (ונהירנא כד הווינא טליא שמעתי להא דאמר הגה”ק אקסעל רוז (האדמו”ר מגאנז אנד מוזעס) שפעם היתה עליו רוח ה’ וחיבר שיר שלם והתלהב עד מאוד – עד ששמע תקליט של החבורה הקדושה “לעד זעפעלין” וגילה שזה בעצם שיר שלהם… והוא רחום יכפר וכו’). לכן אני מחמיר מאוד שלא לציין מקורות, אחרת הפירוש היה נראה כמו אותם מאמרים אקדמיים שהעמוד הראשון שלהם מכיל 5 מילים למעלה וכל השאר זה הערת שוליים אחת שמפרטת את כל המחקר הקודם בנושא, ר”ל.
קראו עוד

עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל – שניים שהם אחד?

מצבת מרנפתח

כידוע, הראשון שהגדיר את בני ישראל כעם, היה פרעה, ממש בתחילת ספר שמות:

(א, ט) וַיֹּאמֶר אֶל עַמּוֹ הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ

בצירוף מקרים מפליא, גם מחוץ למקרא היה זה מלך מצרי דווקא שהכיר לראשונה בישות אתנית בשם ישראל:

ישראל הוּשַׁם אין זרע לו (מצבת מרנפתח)

עם זאת, בדברי פרעה “שלנו” יש חידוש מהותי יותר – הוא למעשה מכתיר את המשפחה הקטנה של בני יעקב – הלא הם “בְּנֵי יִשְׂרָאֵל” – כעם שווה-ערך ל”עַמּוֹ” שהוזכר בתחילת הפסוק! אם נשים לב, המונח “בְּנֵי יִשְׂרָאֵל” בספר בראשית מיוחס תמיד לבני יעקב (למעט האנאכרוניזם הידוע של “לִפְנֵי מְלׇךְ מֶלֶךְ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל” ואולי גם “עַל כֵּן לֹא יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת גִּיד הַנָּשֶׁה”), אבל מהכרזת פרעה ואילך, המונח בני ישראל מיוחס תמיד למה שאנחנו קוראים עם ישראל. כמובן שזה צפוי, כי כבר בפסוק ז הודגש כי “בְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ…” – כלומר, ממשפחה קטנה של בני יעקב הם הפכו לעם גדול, וברור שמכאן ואילך המונח הזה יתייחס תמיד לעם, אבל הנה מקום איתי להעיר על תופעה מעניינת שלמיטב ידיעתי לא נבחנה בפירוט – והיא ההבדל בין העם לבין בני ישראל. קראו עוד

אל תיגע בחמור! או, ממה חששו אחי יוסף?

עם הגיען של פרשות ויגש-מקץ, הגיע הזמן לפרוע חוב ישן, ולדון בגיבור הנשכח והאפרורי של סיפור יוסף ואחיו, הלא הוא החמור. שימו לב לפסוק הבא (מג, יח):

וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים כִּי הוּבְאוּ בֵּית יוֹסֵף וַיֹּאמְרוּ עַל דְּבַר הַכֶּסֶף הַשָּׁב בְּאַמְתְּחֹתֵינוּ בַּתְּחִלָּה אֲנַחְנוּ מוּבָאִים לְהִתְגֹּלֵל עָלֵינוּ וּלְהִתְנַפֵּל עָלֵינוּ וְלָקַחַת אֹתָנוּ לַעֲבָדִים וְאֶת חֲמֹרֵינוּ.

אם נקרא את הפסוק כדרמה ההולכת וגוברת עם כל איום מסתמן (להתגולל > להתנפל > לקחת אותנו > לקחת את חמורנו), נראה שהאיום החמור ביותר הוא לקיחת החמורים! הפלא בדבר הוביל את פרופ’ רוברט אלטר לטעון כי “תוספת מוזרה זו בסוף המשפט חשודה כשגגה קומית (comic inadvertency)” – אללי!…

אלא שבהמשך הסיפור, צפויות עוד שתי הפתעות חמוריות:

וַיִּתֶּן מַיִם וַיִּרְחֲצוּ רַגְלֵיהֶם וַיִּתֵּן מִסְפּוֹא לַחֲמֹרֵיהֶם (מג, כד)…  הַבֹּקֶר אוֹר וְהָאֲנָשִׁים שֻׁלְּחוּ הֵמָּה וַחֲמֹרֵיהֶם (מד, ג)

והקורא תמה – מה אכפת לנו שנתנו מספוא לחמורים? או ששילחו את האנשים עם חמוריהם?! קראו עוד

איך הלשונות הפכו לשׁוֹנוֹת? אנתרופולוגיה בלשנית של סיפור מגדל בבל

וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים.
(בראשית יא, א)
מבין אינספור הישגיה של האנושות, לשפה שמור ללא ספק מקום של כבוד. המצאות אחרות – הגלגל, החקלאות, אטב הכביסה – חוללו תמורות בקיומנו החומרי, אך הופעתה של השפה היא שעשתה אותנו בני אדם. שאר ההמצאות מחווירות ביחס לשפה, משום שכל מה שאי-פעם השגנו מותנה בקיומה של השפה ונובע ממנה.
(גיא דויטשר, “גלגולי לשון“, עמ’ 8)

tower_of_babelסיפור מגדל בבל הוא יצירת מופת ספרותית קצרצרה, המבקשת – כך נראה – להסביר את העובדה המפליאה של התפצלות השפות האנושיות (שתוארה בקצרה בסוף הפרק הקודם), ועל הדרך גם ללעוג ליומרת אנשי בבל העתיקה. תופעת התפצלות השפות היא מפליאה, משום שלפי התורה כל בני האדם הם, ובכן, בני האדם האחד והיחיד – מדוע, אם כן, המין האנושי מדבר בשפות רבות ולא שמר על שפתו המקורית של האב הקדמון? (אגב, גם לוּ היתה כזו, היא לֹא היתה העברית המקראית*).

קראו עוד

מעשה בראשית כיצירה סטרוקטורליסטית

ספר בראשית הוא כנראה הספר המפורש והנחקר ביותר במקרא, אולי גם בעולם הספרות כולו. מי שרוצה להתחיל להתרשם מההיקף של הפרשנות היהודית לבדה, יכול להביט בכרך א’ של תורה שלמה העוסק רק בפרק א’ של בראשית, או בשלושת הכרכים הכבדים של ‘דעת מקרא’ המקיפים את כל הספר – וזה עוד לפני ספרי המְחקּרים שאינם בני ברית.
עדיין בקעה הניחו לנו להתגדר בה – וכוונתי לסטרוקטורליזם בן המאה ה-20, יציר כפיו של קלוד לוי-שטראוס, שהתבסס אמנם על רעיונות קודמים (ראו פרקים 1-2 בספר היסוד שלו בנושא, במקור מ-1958) אבל המושג ‘רשום’ על שמו, ובוודאי בתחום האנתרופולוגיה וחקר המיתוסים שאציג כאן.

אנתרופולוגיה סטרוקטורליסטית (יש חיה כזאת)

structuralismגילוי נאות: התחלתי לכתוב את הפוסט הזה בערב שמחת תורה. בעקבות אירוע מטריד שהייתי עד לו בשמח”ת עצמה (=ניסיון למנוע הכנסת ס”ת לעזרת נשים), התחוור לי פתאום שהאנתרופולוגיה הסטרוקטורליסטית עשויה להבהיר אירועים כאלו, שקורים כל הזמן – אז כתבתי את הפוסט הזה ובו פיסקה שמסבירה מה זה בעצם המושג הקשה להגייה הזה. בינתיים הפוסט הפך ויראלי-למחצה, ונדרשתי להגיב, לענות, לקרוא תגובות וכו’ – ורק היום חזרתי לכאן, לפוסט המקורי…

בקיצור, אני מצרף את האיור הנחמד שעשיתי – לחיצה עליו תוביל אותכם לפיסקה הרלוונטית בפוסט ההוא, שם תמצאו הסבר תמציתי (גם אם שטחי) של האנתרופולוגיה הסטרוקטורליסטית, כפי שהגדיר אותה לוי-שטראוס בספרו. קראו עוד