12 שנים של עבדות

“וְהָעֶבֶד הַהוּא אֲשֶׁר יָדַע אֶת רְצוֹן אֲדֹנָיו וְלֹא הֵכִין עַצְמוֹ וְלֹא עָשָׂה כִּרְצוֹנוֹ – יִלְקֶה מַלְקוֹת רַבּוֹת” – אלו כתבי הקודש!
(אֶפְּס, האדון הלבן, מצטט את לוקאס 12:47)

And that servant, which knew his lord’s will and prepared not himself –
shall be beaten with many stripes
!That’s Sctipture

זו אחת הסצינות שלכדו את עיני בקדימון\טריילר של ’12 שנים של עבדות’ (גילוי נאות: לא ראיתי את הסרט וכנראה גם לא אראה – יש דברים שאני לא מסוגל לעמוד בהם) – בעל החווה מטיף לעבדיו המוכים, מתוך שכנוע פנימי עמוק, כי עפ”י ‘כתבי הקודש’ מוטלת עליו החובה להלקות אותם על אי-ציות. לקח לי קצת זמן עד שגיליתי את הסרטון הזה, בו הצלחתי לשמוע את המילים שקורא האדון הלבן, ולאתר את מקורן באוונגליון – ובסוף הפוסט הקדשתי כמה שורות לניתוח קצר של הטקסט. מכיוון שלא ראיתי את הסרט, אני סומך על מה שכתוב כאן ועל מה ששמעתי מידיד שכן ראה אותו, ולפי שניהם מסתבר כי הדת וכתבי הקודש (הנוצריים, כמובן) הינם בעלי נוכחות רבה מאוד בסרט הזה – ולאו דווקא לחיוב.

הנצרות והעבדות

ואכן, בדיקה מעט מעמיקה יותר גילתה לי כי מזה מספר לא מועט של שנים, העולם הנוצרי עסוק מאוד בשאלת מוסריותם של כתבי הקודש בכלל ויחסם לעבדות בפרט, שכן הנצרות שמה את הדגש (התיאורטי כמובן…) על אהבת האלהים וחסדיו, בעוד שכתבי הקודש מציגים תמונה שונה לחלוטין, בה הבורא מתנהג כלפי ברואיו באכזריות – והנה ראינו כי עפ”י לוקאס, אפילו ישוע הרחום והחנון עצמו מביע שוויון נפש כלפי הכאת עבדים, ואף כלפי מוסד העבדות בכלל – ולא זו בלבד אלא שפאולוס עצמו שולח עבד נמלט חזרה אל אדוניו בבקשה שיתייחס אליו כאח, ובאיגרותיו הוא מטיף לעבדים לציית לאדוניהם כמו למשיח, ועוד (ראו כאן).

עבדים בארה”ב – המאה ה-19

עם עליית האתיאיזם כתנועה של ממש, סתירה זו הובילה למתקפות פופולריות על כתבי הקודש, שהבולטת שבהם למיטב ידיעתי מופיעה בספרו של ד”ר הקטור אבאלוס (Hector Avalos): “עבדות, התנגדות לעבדות והאתיקה של המחקר המקראי” (Slavery, Abolitionism and the Ethics of Biblical Scholarship) – לדבריו, ההסתמכות על כתבי הקודש היא-היא זו שמנעה את ביטול העבדות, וניסיונות המחקר המקראי הנוצרי לטעון כי כתבי הקודש מעודדים חירות וכו’ הינם תוצאה של פרשנות שרירותית המנוגדת לעקרונות המחקר המקובל. אבאלוס, אגב, היה נוצרי מאמין ומטיף לשעבר, ש’חזר בשאלה’ והפך לאתיאיסט פעיל, לקיים מה שנאמר “מהרסייך ומחריבייך…”:) – אבל מדהים לגלות כי מחקר שערך ד”ר לארי טייז (Larry E. Tise) שאף יצא לאור כספר (Proslavery: A History of the Defense of Slavery in America) מוכיח כי עשרות רבות של תומכי עבדות נלהבים היו דווקא אנשי דת, והם – כמו גם פילוסופים ומדינאים – טענו כי כתבי הקודש והדת הם המחייבים את העבדות. די אם אצטט למשל את קלווין קולטון שטען (עמ’ 277) כי “ההתנגדות לעבדות מהווה הסתה נגד הדת, הרפובליקניות, ההרמוניה, הכבוד ומידת החסד (!)”, או ג’ושוע ל. ווילסון שאמר (עמ’ 279): “איני יכול להכחיש את החוקיות המלאה של יחסי עבד-אדון כפי שנלמד מהתנ”ך”.
מעניין להשוות לכך את התרשמותו של אלכסיס דה-טוקוויל (הדמוקרטיה באמריקה, עמ’ 111): “האמריקנים כורכים יחד את הנצרות ואת החירות (!) עד שאי אפשר להם להעלות על הדעת את זו בלא זו”. עניין של פרספקטיבה…

כמובן שהמלומדים הנוצריים לא נשארו חייבים, ואנשי כמורה יחד עם חוקרי מקרא (שלעיתים הם גם אנשי כמורה…) שפכו לא מעט דיו אלקטרוני בנושא, בניסיון להראות כי כתבי הקודש (=האוונגליון) בכלל וישו בפרט, אמנם לא התנגדו לעבדות, אך עשו זאת מסיבות טובות. סיכום ממצה מצאתי בחוברת בשם “איך ניתן לבטוח בתנ”ך הסובלני לעבדות?” (How Can We Trust A Bible That Tolerated Slavery?) המסבירה כי: א. תנאי העבדות בתקופת ישו ושות’ היו סבירים ב. לא היה בדל סיכוי לשנות משהו באימפריה הרומאית בתחום הזה. ג. הדגש העיקרי של ישו ושות’ היה ישועת הנפש ולא ישועת הגוף (לסיכום ארוך יותר הכולל גם ביבליו’ ראו כאן).

אגב, לזכותם של ישו ושות’ יש לציין כמובן, כי היחס לעבדים בעידן הרומאי היה כאל ‘חפצים מדברים’ (Instrumentum Vocale), כביטויו הבוטה והידוע של המלומד הרומאי מרקוס וארו (אמנם נראה כדעת הסוברים כי דבריו הוצאו לחלוטין מהקשרם, אך הביטוי הפך מעצב תודעתי מובהק של תפיסת העבדות בעולם העתיק, בין השאר בגלל השימוש שנעשה בו ע”י קרל מרקס ב’קפיטל’, וע”י הווארד פאסט ב’ספרטקוס’) – ולכן קצת קשה לצפות דווקא מאותם נוצרים נרדפים של ראשית הנצרות לצאת למאבק נגד העבדות, בעודם מנסים לבסס את מעמדם-הם.

המקרא והעבדות

טוב, עד כאן נצרות להערב. אבל חשוב לזכור כי לא רק הנוצרים הועלו כאן על צלב ההתנגדות לעבדות, אלא גם המקרא ‘שלנו‘ – שכן ממנו עולה כי העבדות הינה עוּבדת-חיים, ללא כל שלילה חד-משמעית שלה, מעבר לעובדה כי העבדים נתפסו כמין סוג של רכוש, וכי הזכות לשעבד אנשים אחרים לעבדים הינה מובנת-מאליה:

• לכל האבות היו עבדים ושפחות, כאשר באברהם מפורש שאלו היו “מקנת כספו” (ברא’ יז, כג) = רכושו.
• דיני העבדים בשמות כא מניחים את העבדות כמוסד נתון ויתרה מכך – עבד שהוכה בשבט ע”י אדונו ומת רק לאחר זמן ולא מייד – האדון פטור ממוות “כִּי כַסְפּוֹ הוּא” (פס’ כ-כא).
• עפ”י ספר ויקרא (כה, מד-מו) משתמע כי בניגוד לאיסור לעבוד “עבודת עבד” בישראלי, הרי שמותר ואף רצוי לקנות עבדים מבין הגויים שהיו בארץ כנען, ואף מותר לרדות בהם בפרך ולהנחילם כרכוש לבנים!
• ולסיום, טיעון המחץ הבולט ביותר בעד העבדות עולה מקללתו העתיקה של נח את כנען בן חם (בראשית ט, כה): “אָרוּר כְּנָעַן עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו”. כל מצדדי העבדות בארה”ב ראו בכך קללה שכוונה כלפי הכושים (כוש היה בנו של חם – ברא’ י, ו), וממילא שעבודם של הכושים היה בבחינת קיום מצוותו של נח…

אבל כמובן שתמונה זו הינה מאוד חד-צדדית – ולשם המחשה אפתח בציטוט מפי הר’ ד”ר יונתן זאקס, במאמר מרתק שנכתב בדיוק על הנושא הזה: “החוק המקראי לא שם קץ לעבדות. זו בוטלה במערב רק במאה התשע-עשרה, ובארצות הברית רק אחרי מלחמת האזרחים. אבל הוא שם קץ לעבדות כעובדה נתונה מלידה, כעובדה אונטולוגית” (וראו דברים דומים, בהקשר רחב הרבה יותר, במאמרו של הרב אלחנן סמט).

ועכשיו העובדות – ראשית, המושג ‘עבד’ במקרא כוונתו פעמים רבות למשהו מעין ‘משרת’ ולא לאסוציאציה המיידית של אדם חשוף-גו, מוכה ומושפל: אליעזר (עפ”י חז”ל) גם הוא נקרא פעמים רבות ‘עבד’ אברהם (ברא’ כד), מה שלא מונע מאברהם להפקיד בידו את רכושו ואת המשימה החשובה של מציאת אשה ליצחק. גם הגר שפחת אברהם הופכת – עפ”י הנוהג המקובל אז – לפילגשו, ורע היה בעיניו על ששרי אשתו מענה אותה (שם טז).
שנית, דיני העבדים שבתורה הינם הומניים פי כמה מאלו שהיו מקובלים במזרח הקדום: העבד העברי מכונה ‘אח’ (ויק’ כה, דב’ טז – ועפ”י דברים טז יש אף מצווה להעניק לו מתנות בעת שחרורו) – דבר שלא קיים בספרות המזרח הקדום גם כלפי עבדים מאותו עם. בנוסף, רק בתורה נמצא שיש לפצות את העבד עצמו על הפגיעה בו – בשאר חוקי המזרח הקדום הידועים לנו, פיצוי ניתן רק לאדוני העבד, וכמובן שלא לעבד, הנחשב כקניין לכל דבר.
גם הדין אודות הריגת עבד, אם נביט על ‘חצי הכוס המלאה’ (=האדון חייב מיתה אם העבד מת מייד ממכתו!) הוא חסר תקדים, והתורה עוד נוקטת בלשון חריפה של “נָקֹם יִנָּקֵם” (שאגב היה קשה כנראה בעיני החומש השומרוני, שגרס “מות יומת”…).
מלבד דינים אלו, ישנו דין נוסף חסר תקדים ביחס לעבדים, הלא הוא האיסור להסגיר עבד נמלט (דב’ כג, טז-יז):

לֹא תַסְגִּיר עֶבֶד אֶל אֲדֹנָיו אֲשֶׁר יִנָּצֵל אֵלֶיךָ מֵעִם אֲדֹנָיו. עִמְּךָ יֵשֵׁב בְּקִרְבְּךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בַּטּוֹב לוֹ לֹא תּוֹנֶנּוּ

(ואגב, ישנה לכך מקבילה במשלי ל, י: “אַל תַּלְשֵׁן עֶבֶד אֶל אֲדֹנָיו”!) – זאת בניגוד גמור לכל קבצי החוקים במזרח הקדום, ביניהם חוקי ח’מורבי הגוזרים מיתה (!) על המסייע לעבד נמלט.

אבל הנימוק הבולט והמכריע ביותר נגד עבדות במקרא הוא כמובן סיפור השעבוד במצרים – נרטיב השעבוד מלווה את עם ישראל כבר מספר בראשית (ממנו נטלתי את כותרת הפוסט הזה), ומשם הוא ממשיך וחורז את המקרא כולו. הנימוק החוזר במספר מקומות בתורה ובראשם בעשר הדברות, “וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם”, מעיד כאלף עדים על מרכזיותה של תודעת השעבוד בישראל, ועל ההשלכות המעשיות הנובעות מכך – התנגדות בסיסית לעבדות וניסיון מתמשך להקל על חייו של העבד. ובלשונו של פרופ’ אמנון שפירא: “הטיעון המקראי השכיח של היות ישראל עבדים במצרים, שימש זרז לחידוד הרגישות לצדק ולהשפעה בכל תחומי החקיקה הסוציאלית” (“דמוקרטיה ראשונית במקרא“, עמ’ 68 – והאמור בפיסקה לעיל מתבסס בין השאר על פרק ב בספר הנ”ל).

ואין מתאים יותר לסיים את הפיסקה הזו בדבריו של איוב – שזמנם קדום בהרבה ככל הנראה מאלו של חוקי שמות ובוודאי דברים – המהווים את הביטוי המקראי הבולט ביותר לשוויון המוחלט בין העבד לבין כל אדם אחר:

אִם אֶמְאַס מִשְׁפַּט עַבְדִּי וַאֲמָתִי בְּרִבָם עִמָּדִי. וּמָה אֶעֱשֶׂה כִּי יָקוּם אֵל וְכִי יִפְקֹד מָה אֲשִׁיבֶנּוּ. הֲ‍לֹא בַבֶּטֶן עֹשֵׂנִי עָשָׂהוּ וַיְכֻנֶנּוּ בָּרֶחֶם אֶחָד.
(איוב לא, יג-טו)

על מלקות, עבדים ופסים

פתחתי את הפוסט בציטוט מלוקאס – וכאן עליי להתוודות כי הביטוי “יִלְקֶה מַלְקוֹת רַבּוֹת” הינו תרגום שלי, המהווה שינוי מסויים מהתרגום העברי (הרשמי?), שתרגם פשוט “יוכה מכות רבות”.*

התרגום שלי מתבסס על השפה המקורית של ספר לוקאס, שנכתב ביוונית, ולא באנגלית – ובמקור כתוב כך: δαρήσεται πολλάς – שורש המילה δαρήσεται  הינו δείρω, שמשמעו להפשיט את העור, להלקות, להצליף’ וכך תורגם גם בוולגטה (לטינית, מאה 4) – vapulabit  = מלקות. אמנם בתרגומים המודרניים לאנגלית הביטוי רוכך והפך ל- will receive a severe beating, כלומר – ‘יקבל הכאה רצינית’. שזה חמור, אך ללא הקונוטציה מסמרת השיער של מכת השוט – אך בתרגום הקלאסי של המלך ג’יימס (KJV), ממנו מצטט גם האדון אפס בסרט, תורגם כך: “shall be beaten with many stripes“. המילה stripe באנגלית משמעה רצועה או פס, אך באנגלית-ארכאית משמעה הוא אכן מכת-שוט (אמנם מילה זו מסומנת בתרגום באות מוטה, כלומר – זו הוספה של המתרגם).

ואסיים בכך שהציטוט מלוקאס בתרגום הזה, גרם לי להיזכר בכך שדגל ארה”ב, כידוע, נקרא גם “דגל הכוכבים והפסים” – Stars and Stripes…

* מעניין לציין כי הפסוקים העוסקים בהכאת עבד בתורה (שמות כא, כ; כו) מתורגמים בתרגום השבעים במילה πατάξῃ שמשמעה פשוט ‘הכאה’ (ובתרגומים האנגליים – smite), בדיוק כמו שאר ה’הכאות’ שבתורה המתייחסות לאנשים שאינם עבדים (למשל בפס’ טו, יח שם ועוד) – ומכיוון שישו (אודותיו מדבר לוקאס) דיבר כמובן עברית, ולא יוונית, ייתכן מאוד והוא באמת נקט לשון ‘הכאה’ ולא ‘הלקאה’…

תכננתי להרחיב מעט על היחס היהודי (לא המקראי!) לעבדות, ולהזכיר את השתתפותו של הרב אברהם יהושע השל במצעד ‘השחור’ מסלמה למונטגומרי שהתרחש בדיוק היום (7 למרץ 1965) יחד עם מרטין לותר קינג – אך קצר המצע מהשתרע, וזה ימתין לפוסט הבא.