“וַיִּקַּח אֶת רִבְקָה וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַיֶּאֱהָבֶהָ“

“וַיִּשַּׁק יַעֲקֹב לְרָחֵל…”

זוהי הפעם הראשונה בספר בראשית שבה מוגדרים היחסים בין גבר לאשה על פי ההיבט הרגשי שלהם – ולא על פי פונקציית הרבייה שלהם (“וידע”) או היעדרה.
(יעל פלדמן, למה לא אהב פרויד את יעקב? עמ’ 367)

וכך, עם נטיית הפועל היפה הזאת, “ויאהבה” – רק מלה אחת, אבל הדקדוק העברי מאפשר לה להכיל רגש, זמן, גבר ואשה – הגענו אל האהבה הראשונה של גבר לאשה בתנ”ך.
(מאיר שלו, ראשית: פעמים ראשונות בתנ”ך, עמ’ 25)

אמנם הפועל אה”ב מופיע כבר בפרשה הקודמת – “אֶת בִּנְךָ… אֲשֶׁר אָהַבְתָּ” – אבל כמו שציינו פלדמן ושלו, כאן זו הפעם הראשונה בו מובעת אהבת גבר לאשה, ובמילה אחת! ואכן הגמישות העברית מפליאה, בייחוד אם נשווה לתרגומים של מילה זו כמו תרגום השבעים ליוונית (καὶ ἠγάπησεν αὐτήν), תרגום הוולגטה ללטינית (et in tantum dilexit eam) או תרגום המלך ג’יימס לאנגלית (and he loved her).ולא זו בלבד, אלא שרשימת הגברים האוהבים נשים במקרא היא די מכובדת, אם כי לעיתים ניתן לחשוד בטיב אותה אהבה:
יצחק, כאמור, אוהב את רבקה (ובהמשך אף “מצחק” אותה!), חמור אוהב (?) את דינה, שמשון אוהב (?) את דלילה, אמנון אוהב (?) את תמר, שלמה אוהב (?) נשים נכריות, רחבעם אוהב את מעכה בת אבשלום (דה”ב יא כא!), הושע מצטווה (!) לאהוב אשה מנאפת, אחשוורוש אוהב את אסתר, ואפילו מה שמכונה ‘ספרות החכמה’ ממליצה בחום על אהבת אשה: “רְאֵה חַיִּים עִם אִשָּׁה אֲשֶׁר אָהַבְתָּ” (קהלת ט, ט) וכן “יְהִי מְקוֹרְךָ בָרוּךְ וּשְׂמַח מֵאֵשֶׁת נְעוּרֶךָ. אַיֶּלֶת אֲהָבִים… בְּאַהֲבָתָהּ תִּשְׁגֶּה תָמִיד” (משלי ה, יח-יט).

וכמובן שלא שכחתי את אהבת יעקב לרחל, והשארתי אותה לסוף הרשימה כי היא מהווה כנראה שיא מקראי – ארבעה אזכורי אהבה בפרק אחד! (בר’ כט) –  (יח) וַיֶּאֱהַב יַעֲקֹב אֶת רָחֵל… (כ)… וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ… (ל)… וַיֶּאֱהַב גַּם אֶת רָחֵל מִלֵּאָה… (לב)… כִּי עַתָּה יֶאֱהָבַנִי אִישִׁי – כשהאזכור האחרון מפיה של לאה המקווה בתמימותה לאהבת בעלה, די צובט בלב, גם אם אתה סתם ציניקן.

חריגה מקראית מעניינת יש לנו בדמות מיכל האוהבת את דוד (שמ”א יח, כ) – מקובל לומר שזו הפעם היחידה במקרא בה מתוארת אהבת אשה לגבר (“וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת יַעֲקֹב” לא נחשב כמובן), אם כי מצאנו כידוע אהבה אנונימית של אשה לגבר בשה”ש (ב, ה; ה, ח): “… כִּי חוֹלַת אַהֲבָה אָנִי”. אגב, לא ברור אם דוד אהב את מיכל בחזרה, ולמעשה הפוסט הזה נכתב בהשראת הערה נוקבת של אמאשלום בפורום עצכ”ח  ולפיה דָּוִד (=דּוֹד = אהוב!) לא אהב אף אחד חוץ מעצמו וכל הסיפור עם מיכל היה “פוליטי פר-אקסלנס” – מצד שני, מיכל היתה כידוע הפמיניסטית הראשונה, ואפילו הניחה תפילין, אז אולי לדוד לא היה נעים לבטא את אהבתו אליה בצורה המקובלת…
ואגב דאגב, את מיכל אהב מאוד ככל הנראה בעלה-בעל-כרחה הלא הוא פַּלְטִי (לא פוליטי!…) בן ליש, למרות שהפועל אה”ב לא מופיע שם, וסצינת לקיחתה של מיכל ממנו כשהוא הולך הָלוֹךְ וּבָכֹה אַחֲרֶיהָ (שמ”ב ג, טז) יכולה להתחרות בכמה טרגדיות יווניות, וגם כאן לא ברור האם האהבה הזו היתה הדדית או חד-צדדית (וראו ניתוח מעניין של אהבת מיכל לדוד וההקבלה לאהבת יעקב לרחל בספרו של אמנון בזק, מקבילות ספרותיות בספר שמואל, פרק 12).

רומנטיקה יוונית – ההיית או חלמתי חלום?!

ואם הזכרנו טרגדיות יווניות, היה לי משום מה הרושם שמן הסתם בפרוזה היוונית המקבילה למקרא, דהיינו יצירות הומרוס שזמנן המאות ה- 9-10 (=ימי השופטים או ראשית המלוכה בישראל), נמצא הרבה יותר רומנטיקה –
והנה עיינתי שוב בקשקשת הילדותית והאלימה המכונה ‘איליאדה’, וברעותה המעט-טובה ממנה אך עדיין מפטפטת- את- עצמה- לדעת המכונה ‘אודיסיאה’, ולמרבה הפלא אין שם כמעט ביטויים של אהבת גבר לאשה! הנה האזכור היחיד שמצאתי באיליאדה, בדברי פאריס להלנה אחרי שזו סנטה בו על הפסדו בקרב למנלאוס:

… בּוֹאִי, וּבָאֳהָבִים נִתְעַלְּסָה עַל-עֶרֶשׂ רְפוּדָה; יַעַן מֵעוֹלָם לֹא לָהַט לְבָבִי שַׁלְהֶבֶת הָאַהֲבָה – גַּם בְּיוֹם בּוֹ נְהַגְתִּיךְ מִנְּאוֹת לָקֶדֵּימוֹן הַנָּאָה [… בלה- בלה… ] – כְּשֵׁם שֶׁהוּא לוֹהֵט הַיּוֹם בִּמְלֹא מַאֲוַיִּים מְתוּקִים!

אודיסאוס ופנלופה – אהבה אפלטונית?

ואפילו באודיסיאה, שאחד מציריה הוא אהבתו של אודיסאוס לאשתו פנלופה הנאמנה, אליה שב אחרי 20 שנה (“בָּכָה וְחִבֵּק אֶת-אִשְׁתּוֹ הַנְּעִימָה וְהַנֶּאֱמָנָה… אִשְׁתִּי, גַּם שְׁנֵינוּ נַפְשֵׁנוּ הֵן שָׂבְעָה הַרְבֵּה מַכְאֹבוֹת, אַתְּ הַיּוֹשֶׁבֶת בַּבַּיִת אֲבֵלָה מְבַכָּה תְּשׁוּבָתִי רַבַּת-הַיְגוֹנִים, וְאָנֹכִי מִשְׁתּוֹקֵק לִתְשׁוּבָה…”) – אפילו שם לא נמצא ביטוי רומנטי של ממש, ומה שישנו טובע בדם הסצינה המקדימה בעלת השם הענוג ‘הרג החתנים’ (או ‘טבח המחזרים’), לידו מעשה שמעון ולוי בשכם נדמה כשיר ערש נעים…
שעות רבות היה קשה הדבר בעיניי עד שזכיתי לעיון אקראי בספרו של מחקֵּר ידוע (Irving Singer, The Nature of Love [1], p. 50) ממנו למדתי שהיוונים הקדמונים לא זו בלבד שלא התלהבו מאהבה רומנטית, אלא שאפילו המשיכה בין גבר לאשה היתה דוחה בעיניהם: “עבורם לא יכול היה להיות דבר דוחה (disgusting!) יותר מאשר המחזה של גבר המבזבז את זמנו במרדף אחר נשים” – אמנם הוא מדבר על תקופתו של אפלטון, בן המאה ה-5 לפנה”ס וממציא האהבה האפלטונית, אך ייתכן שגם היוונים הקדמונים יותר לא ראו ברומנטיקה כלשעצמה נושא חשוב מדי לענות בו, בניגוד אולי לבמאי הסרט “טרויה“… – ואכן החרה-החזיק אחריו פרופיסור גמור נוסף ( R. H. Bloch, Medieval Misogyny and the Invention of Western Romantic Love, p. 9) הכותב כי “אהבה רומנטית כפי שאנו מכירים אותה לא היתה קיימת עד התקופה המכונה הרנסאנס של המאה ה-12”, וכן מפורש באתר הזה כי “אהבה ורומנטיקה משחקות תפקיד שולי בספרות היוונית”, ודוק.
כמובן שבעולם השירה (לא הפרוזה) והאמנות היוונית המצב שונה לגמרי ואכמ”ל, ועיינו בסוף הפוסט.

ובינתיים, בספרות חז”ל…

אמנם אני חורג מתחומיו המקראיים של הבלוג, אבל לאור הטראומה מלימוד אקראי של הדף היומי במסכת יבמות הנלמד בחודשים אלו, הייתי חייב לבדוק האם רק לי נדמה שיחסי גבר-אשה בספרות חז”ל הם (בהכללה) אינסטרומנטליים-טכניים? (וסוגיות כמו ייבום יתומה שמיאנה, שהיא במקרה גם בת-אחותו מאנוסת אביו והמסתעף תוכחנה!)
אז מסתבר שהרושם הזה הוא כנראה נכון – אין אהבה רומנטית בספרות חז”ל ו…

אם יש כזו – לא מספרים עליה. אהבה בין איש לאשתו לא מעניינת אז אף אחד, כנראה… אין אף סיפור אחד, מתוך מאות סיפורי חז”ל, שאנחנו רואים בו אהבה במשמעותה הרומנטית בת זמננו. בעצם, אפשר להגיד שיש שם הכל חוץ מזה.
(פרופ’ אביגדור שנאן, הכל חוץ מאהבה: זוגיות בימי חז”ל)

אמנם הפרופ’ והמשורר אדמיאל קוסמן (מסכת נשים) ניסה למצוא כמה רמזים חז”ליים רומנטיים פה ושם, אך כל שהעלה בחכתו הוא המעשה אותו הוא מכנה “רומנטיקה בעולם המתים” – אגדה תמוהה בב”ב נח. אודות אברהם הישן בחיקה של שרה בעוד היא מעיינת (פולה כינים?!) בראשו – אך תמהני אם לכך מתכוונים בהוליווד כשמדברים על רומנטיקה :)
ואם באגדה כך, בהלכה על אחת כמה וכמה (שוב, ע”ע מסכת יבמות, שלא לדבר על כתובות, הבאה בתור) – והדבר די מדהים, בהתחשב בכך שספרות חז”ל נדמית כמכסה את כל דרמת החיים האנושית באשר היא, ודווקא אחד הרגשות החזקים ביותר מודר הנאה מהספרות הזו! (מה גם שבניגוד ליוונים, חז”ל לא הותירו לנו קטעי שירה, פסלים או ציורים – רק טקסטים פרוזאיים).
חשבתי לתרץ שאולי זה בשל היותו של רגש האהבה הרומנטית קצר מועד מדי, כלומר גילאי 15-25 בהכללה גסה – אבל הרי יצחק היה בן ארבעים שנה בקחתו את רבקה (גילוי נאות – כגילו של כותב שורות אלו :), שלא לדבר על יעקב שהיה כבן שבעים שנה כשהתאהב ברחל – ולכן ניאלץ לתרץ כמקובל שנשתנו הטבעים ו\או ירידת הדורות…

רומנטיקה יוונית למרות הכל – Σ’αγαπώ (“ס’אגאפו” = אני אוהב אותך)

טוב, לפוסט הזה אין ממש מסר לדורות או אפילו לשעה, אז פשוט אחתום בשיר – הפעם לא שיר פלמנקו אלא שיר אהבה יווני; גם בגלל שמקובלנו שמוסיקה יוונית היא אחד בשישים מפלמנקו, וגם כדי להציל את כבודם הרומנטי של היוונים שאכזבו אותנו לעיל.
מדובר בשיר ידוע שמקורו יווני עממי עתיק (הנה גירסה מימי הומרוס בערך…), שזכה לביצוע הדו-קולי האדיר הבא, מפי יורגוס דאלארס (Γιώργος Νταλάρας) + יאניס פאריוס (Γιάννης Πάριος):

והנה המילים הפשוטות, תמצית האהבה הרומנטית באשר היא, אשר תרגמתיהן לעברית מקראית בשביל היופי :)