חג המולד הקרב ובא מעורר תחושת אי-נוחות בכל יהודי שקרא משהו על ההיסטוריה היהודית באירופה של האלף האחרון, שלא לדבר על הבעיות ההלכתיות בהשתתפות כלשהי ביום אידם. אז אשתדל הפעם להאיר קצת את הלילה החשוך הזה באורו של הפלמנקו.
אבל קודם כל קצת אפולוגטיקה – לצוענים עצמם (=אלו שהמציאו את הפלמנקו) יש חשבון ארוך עם הנצרות הקתולית, שכן המלך פרדיננד והמלכה איזבלה החתומים על גירוש ספרד “שלנו”, חתומים גם על גירוש ספרד שלהם, שחל ב- 1499 (La Percecusion), שעליו אכתוב בהזדמנות אחרת. עם זאת, הצוענים שנותרו בספרד, בעיקר באנדלוסיה, פרו ורבו ולבסוף נטמעו באוכלוסיה המקומית שהיתה והינה עד היום קתולית למהדרין.
והנה מסתבר שהנצרות הקתולית האינפנטילית (!…Deus qui mihi ignoscat) התאימה מאוד לאופיים הפרימיטיבי והרגשני של שבטי הצוענים, והם אימצו אותה בחום ואף הוסיפו לה נופך של פולחן קדושים משלהם. א-ב-ל, מכיוון שהצוענים האנדלוסיים מעדיפים מוסיקולוגיה על פני תיאולוגיה, אז במקום הטפות על עיקרי האמונה (דוֹגמות) ולקחים מסיפורי הקדושים, הם יצרו מגוון של שירים עממיים המוקדשים למוטיבים העיקריים בנצרות, מגוון שאפשר לחלקו לשלושה (כמחווה לשילוש הקדוש כמובן :)
קראו עוד
חודש: December 2014
יוסף הצדיק נגד וולהאוזן הרשע
המקור המרכזי לחלקו האחרון של ספר בראשית [=סיפורי יוסף]… מורכב ממקור J וממקור E. תוצאות מחקרנו הקודם מחייבות זאת, והן היו מתנפצות לולא ניתן היה להדגים זאת.
(יוליוס וולהאוזן, ספר עם שם ארוך ומייגע, עמ’ 52)
ארבע הפרשיות האחרונות של ספר בראשית – שמבחינת פרקיהן מחזיקות כרבע (!) מספר בראשית – פורשות בפנינו את המחזור המפליא של סיפורי יוסף, מנערותו שעמדה בצל קנאת אחיו, דרך זריקתו הכפולה לבור (בדותן ע”י אחיו, במצרים ע”י אדוניו) ועד לעלייתו המטאורית למשרת משנה למלך מצרים – משרה שבזכותה הצליח גם ללמד את אחיו לקח וגם להציל את משפחתו מרעב. אבל עיניהם של מבקרי מקרא פרוסים קפדניים ונטולי-רגש מימי וולהאוזן ואילך לא הסתנוורו מיופיו הפיוטי- דרמטי של הסיפור, והם ניגשו אליו, כהרגלם, חמושים באיזמלי הביקורת הניתוח והפירוק, להוטים למצוא את ה’תעודות’ הידועות המרכיבות אותו. אך כאן נכונה להם אכזבה – שני היבטים מהותיים במחזור סיפורי יוסף הצביעו על כך ש – Achtung! – מחזור סיפורים זה אינו מציית לכללי השערת התעודות שעבדו כה יפה בסיפורי האבות…
קראו עוד
שנה לארץ העברים
לפני כחצי שנה סיכמתי את מצב הבלוג והבטחתי לסכם שוב כעבור שנה. כמובן ששכחתי מזה, אבל למזלי הקורא ‘שמואל’ העירני על כך – מה גם שהשם “ארץ העברים” לקוח בדיוק מפרשת השבוע שעבר (בר’ מ, טו): “כִּי גֻנֹּב גֻּנַּבְתִּי מֵאֶרֶץ הָעִבְרִים…” אז זה כנראה הזמן המתאים.
ובכן, אשר נדרתי אשלמה, והנה קצת נתונים מסכמים לחודשים יוני 2014 – דצמבר 2014 (מתוכם חודשי יולי-אוגוסט היו כמעט ללא פעילות בשל ‘צוק איתן’):
תוכן ובעלי עניין שנוספו (בסוגריים, נתוני חציון קודם)
פוסטים – 22+ (55), תגובות – 240+ (214), מנויים – 14+ (17), עוקבים\חברים (פייסבוק) – 4+ (15).
עשרת הגדולים (לא כולל כ- 750 כניסות לדף ‘אודות’)
קראו עוד
הרבי מליובאוויטש, ה’כתר’ ונוסח המקרא
בפוסט לכבוד ג’ בתמוז, יום פטירתו (לדעת כמה זרמים ביהדות…) של הרבי, הערתי כי:
אחד הדברים המפליאים במשנה החב”דית היא ההתעלמות המוחלטת ממחקר המקרא, שלא לדבר על ביקורת המקרא… קשה לומר שהרבי לא היה מודע לרוחות המחקר שנשבו באירופה, שהרי הוא למד במספר אוניברסיטאות ובוודאי נחשף לפולמוסים הסוערים בנושא – והדבר נותר כשאלה פתוחה מבחינתי.
והנה בצירוף מקרים מעניין, י”ט כסלו שחל היום הוא גם יום חגה של חב”ד וגם יום פטירתו (לדעת כל הזרמים ביהדות…) של הרב פרופ’ משה דוד קאסוטו.
ואיך זה קשור?
ובכן, קאסוטו היה החוקר האחרון שזכה לראות את כתר ארם צובה במלואו בעיניו, בסוף 1943 – הכתר כזכור נשרף [?] בחלקו בפרעות ב- 1947 (על סיפורו המדהים של הכתר ראו למשל כאן), כאשר שהה במשך כשבועיים בחאלב באישור מיוחד של הקהילה שם. ובצירוף מקרים נוסף, השבוע בדיוק נפתחה מערכה משפטית מוזרה בגין ‘כתרים’ אחרים של קהילת דמשק שהוברחו לארץ, ורב הקהילה לשעבר תובע את חזקתם…
ואיך זה קשור?
קראו עוד
כִּי בָאוּ מַיִם עַד נָפֶשׁ – על טבילת גיורות וההלכה הלא-אוקלידית
אני נאלץ כמעט על כרחי לחרוג מנושאי הבלוג המרכזיים ולפרוק קצת אנרגיה שלילית בנושא שתומכיו מכנים אותו “התחדשות ההלכה”, ומתנגדיו מכנים בפשטות “רפורמיות”.
כוונתי לדיון \ ויכוח שהתפתח לאחרונה בנושא טבילת גיורת בפני דיינים גברים, ולהלן תקצירו:
בסדרת כתבות ב- YNET (כאן, כאן וכאן) “נחשף” מה שידוע לכל מי שנאלץ לעסוק בגיור, כי כדי להכשיר הלכתית טבילה של גר, צריך שבית הדין (= שלושה דיינים גברים) יראה בעיניו כי אכן טבילתו לגירות נעשתה כהלכתה. הבעיה היא בטבילת גיורת, הנאלצת לטבול פעם נוספת בחלוק לגופה כדי שאותם דיינים יוכלו להביט בטבילתה בלי לפרוץ את גדרי הצניעות… לנוכח הזעזוע הטוקבקי הצפוי, הוזעק רב בשם אליהו גליל להגן על הנוהג הזה, וניתן לסכם את טיעוניו בעד הנוהג הזה כך: א) נוכחות הדיינים בטבילה הינה “קצרה וממוקדת”. ב) לא מדובר במנהג אלא בהלכה עצמה, אותה לא ניתן לשנות. קראו עוד