מֶההה כֹּל הצאן הזה?! האובססיה של יעקב עם הצאן

מאז שמרטין בובר ופרנץ רוזנצווייג הפכו אותה לגיבורת הפירוש המקראי, מהווה המילה המנחה בסיס לכל ניתוח ספרותי של פרשיה במקרא. מאז התפתח המחקר והחל לחפש לא רק מילים זהות, אלא גם מילים דומות, ולא רק מילים דומות, אלא אף מילים מאותו ‘שדה סמנטי’ (עד כדי שיוך של פעלים שונים לחלוטין כמו הל”ך, יש”ב, קו”ם, לאותו שדה סמנטי של ‘תנועה’!…). ואגב, מסתבר שלא צריך שבעה או עשרה איזכורים כמו בדוגמאות הספורות שהביא בובר, אלא מספיקות גם שלוש (!) מילים דומות – ואפילו מאותו שדה סמנטי בלבד – כדי לשוש על הסיפור כמוצאי שלל רב ולמצוא בו רמזים נסתרים (ראו למשל ‘הסיפור במקרא’, עמ’ 97-93).
כיוון שכך אחזתי גם אני במידה זו והתחלתי לספור כמה פעמים מופיעות בהמות הבית בסיפורים שונים, וכפי שהראיתי לדעת בסיפור אירוסי רבקה (בראשית כד) שם מופיע הגמל 18 פעם, ונכון יותר היה לקרוא לו סיפור גמלי אברהם, עיינו שםקראו עוד

לאכול, להתחתן, לאהוב – יצחק, עשו, יעקב (חלק ב)

hunter_vs_shepherd_questionבחלק הראשון העליתי את שאלת המפתח של פרשת תולדות – מדוע העדיף יצחק את עשו? התשובה המפורשת בפסוק “כִּי צַיִד בְּפִיו” כמו גם בפסוקים בהם יצחק מבקש מעשו לצוד לו “בַּעֲבוּר תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי בְּטֶרֶם אָמוּת” נראית תמוהה להפליא: וכי בשביל ברביקיו טוב העדיף יצחק את עשו?!
ההצעה שלי היתה להתעלם לרגע מההסבר ה’רשמי’ ולחפש הסבר אחר לזכותו של עשו – וזה נמצא בדמות פסוקי הסיום של הפרשה, מהם עולה כי בעוד שעשו נשא אשה בגיל 40 בדיוק כאביו, הרי שיעקב נותר רווק זקן עד גיל 77! לכן סביר היה לומר שיצחק העדיף את עשו, כי הוא לפחות התחתן ועתיד להקים דור המשך – ואילו יעקב לא היה רלוונטי למעשה כבן ממשיך.
הבעיה בהסבר הזה היא כמובן – מה עושים עם ‘ההסבר הקולינרי’ המפורש בפסוקים?!
הצעת חוקרי גרמניה היתה פשוטה – פרקים כה + כז הם מקור J (המספר על העדפת יצחק את עשו, גניבת הברכות וכו’), ואילו סוף כו + כח הוא מקור P (שלא יודע על כך דבר, ולדידו עשו נשא ‘שיקסעס’, אז רבקה שלחה את יעקב בעידוד יצחק לשאת לו אשה ‘פון אונזערע’) – כך חכמי אשכנז.
אלא שמתורתם של חכמי צרפת למדתי שאפשר להציע תשובה נאה הרבה יותר. קראו עוד

לאכול, להתחתן, לאהוב – יצחק, עשו, יעקב (חלק א)

העדפת הבן הצעיר

העדפת הבן הצעיר – מוטיב חוזר בבראשית

השאלה הגדולה המרחפת מעל פרשת תולדות היא שאלת יחסו של יצחק לעשו, או במילים אחרות – למה הוא ביכר את עשו על פני יעקב? לכאורה, שאלה מוזרה – ברור שאב מבכר את בנו הבכור, לא? אבל לפי ספר בראשית, כידוע, המצב הוא כמעט תמיד הפוך – האב, כמו האל, מבכר דווקא את הצעיר: הבל הועדף על פני קין, יצחק על פני ישמעאל, יהודה על פני ראובן, יוסף על פני אחיו ואפרים על פני מנשה (החריגה היחידה היא אברהם, שהועדף על פני נחור הצעיר ממנו כמשתמע מבר’ יא, כז). לא זו בלבד, אלא שרבקה דווקא העדיפה את יעקב – למה ומדוע?

הבעיה מתעצמת לנוכח העובדה שהכתוב טרח והסביר לנו בקצרה את סיבת אהבתו של יצחק לעשו: “וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו“. לא זו בלבד, אלא שבהמשך הסיפור יצחק קורא לעשו ואומר לו את המשפטים המופלאים הבאים: “…וְעַתָּה שָׂא נָא כֵלֶיךָ תֶּלְיְךָ וְקַשְׁתֶּךָ וְצֵא הַשָּׂדֶה וְצוּדָה לִּי צָיִד. וַעֲשֵׂה לִי מַטְעַמִּים כַּאֲשֶׁר אָהַבְתִּי וְהָבִיאָה לִּי וְאֹכֵלָה בַּעֲבוּר תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי בְּטֶרֶם אָמוּת”. בקיצור, עשו ידע לעשות סטייקים, ויעקב לא – האמנם?! קראו עוד

על גמלים ואנשים – את מי מגלמים הגמלים בסיפור אירוסי רבקה?

מבעד למסך האש והעשן, אני ממשיך במסע המפרך לפענוח משמעותן של הבהמות בסיפורי המקרא, בעקבות פרשיות השבוע של ספר בראשית. אז אחרי החמור בפרשת העקידה, הגיע תורם של הגמלים בפרשיית אירוסי רבקה – ללא ספק, אחד הסיפורים חסרי-ההצדקה-באריכותם שבמקרא, המציג בין פסוקיו הרבים גיבור אלמוני ושקט יחסית – הגמל.
camels_everywhereולמה הגמל הוא גיבור הסיפור? קודם כל, אם כמות איזכורים היא מדד לחשיבות, אז כדאי לדעת שהמילה ‘גמל’ על הטיותיה חוזרת בפרק זה לא פחות מ- 18 (!) פעמים – הרבה יותר מהנדרש לצורך העלילה. המילה “רבקה”, למשל, מופיעה 13 פעמים, “האיש” 10 פעמים, ו”העבד” רק 9 פעמים. היחיד שמתמודד מול הגמל הוא ה’ – שכן השם המפורש חוזר 19 פעמים בפרשה (בבחינת אשירה לה’ – כי גמל עלי).
אבל לא מדובר רק בריבוי כמותי – הגמלים למעשה נושאים את העלילה על גבם: הסיפור יוצא לדרך כשהעבד לוקח עשרה גמלים, הוא נעצר במתח כשהעבד מבריך את הגמלים מחוץ לעיר, המתח נשבר כאשר רבקה משקה את הגמלים, אך שב ונעור כשרבקה מכניסה אותם לבית אביה – לבסוף, הדרמה מסתיימת בסוף טוב לנוכח נחישותה של רבקה ללכת עם האיש – ושוב, הגמלים הם אלו הנושאים את רבקה אל יצחק, עד שבסיום הסיפור רבקה “נופלת” מעל הגמל. למעשה, לולא הגמלים לא היה לנו סיפור, שכן דווקא השקאתם על ידי רבקה היא זו שהובילה לבחירתה על ידי עבד אברהם! קראו עוד

המקרה המוזר של החמור בסיפור העקידה

– יש עוד נקודה שהיית רוצה להסב אליה את תשומת ליבי?
– כן, לתקרית המוזרה של החמור בסוף הסיפור.
– אבל החמור כלל אינו מופיע בסוף הסיפור!
– זו התקרית המוזרה.
(פראפראזה על שרלוק הולמס ב’כתם כסף‘)

סיפור העקידה הוא אחד משיאי התנ”ך – גם בהיבט התיאולוגי, גם בהיבט הפילוסופי וגם בהיבט הספרותי. מדובר בסך הכל ב-19 פסוקים דחוסים, שמתארים באיפוק שנשגב מבינתנו, אירוע דרמטי שאין קלישאה שלא נכתבה עליו ואין רעיון פרשני שלא הוצע לגביו (ראו למשל את 15 עמודי הביבליוגרפיה האלו).

כמו בחלק גדול מסיפורי המקרא, גם כאן נראה שאין בסיפור העקידה ולו מילה מיותרת אחת, ולהיפך – היינו מצפים לשמוע משהו על תחושתו של אברהם לנוכח הצו הנורא, אולי משהו על תגובתו של יצחק כשנעקד על ידי אביו, ואולי משהו על השפעת האירוע על שרה לאחר מכן… אבל כל אלו נותרים באפילה. ואכן, שתיקתו הרועמת של הסיפור הובילה את חוקר הספרות המפורסם אריך אוארבך לראות בו דוגמה מכוננת לסגנון המקראי הייחודי. הלה הקדיש את הפרק הראשון בספרו הידוע ‘מימזיס’, להשוואה בין הסגנון המקראי ובין הסגנון ההומרי, המתבטא למשל באודיסיאה, וזו התרשמותו מסיפור העקידה:

קראו עוד