אחרי שהגענו למסקנות לא מחייבות לגבי הרקע ההיסטורי-ריאלי של סיפור מגדל בבל, הגיע הזמן לחזור לעיקר – הבנת הסיפור כמיתוס, ולא כדיווח היסטורי. אבל לפני זה, שני משפטים לגבי…
מהו מיתוס?
למרבה הצער, למונח ‘מיתוס’ הודבקה משמעות מאוד ברורה ומאוד לא נכונה בעברית של ימינו, שאפשר להגדיר אותה כ”שקר מפואר”. לא כאן המקום להאריך, רק אומר שמבחינתי מיתוס הוא סיפור על העבר, שיש לו משמעות מרכזית להווה ולעתיד של תרבות מסוימת. הסיפור המקראי על הנחש בגן עדן, והסיפור הציוני של ‘משואה לתקומה’ הם מיתוסים – שניהם מסופרים כאירועים שקרו בעבר ולשניהם יש משמעות מרכזית לתרבות היהודית-ישראלית. האם שניהם אירועים ריאליים-היסטוריים? הראשון כנראה שלא, והשני כנראה שכן (אך עיינו במחקרי ‘מדבר שקר’ :) – אבל זה לא מעלה ולא מוריד לגבי הגדרתם כמיתוסים!
מגדל בבל – הסיפור והשאלה
הסיפור עצמו מכיל תשעה פסוקים בלבד, ומהווה את אחת הדוגמאות היפות לנפלאות הסיפור המקראי הדחוס והחסכוני, כי תשעת הפסוקים האלו הם מועט המחזיק את המרובה. בתמונה כאן אפשר לראות למשל את המבנה התקבולתי המרשים שלו, שמרמז על מנגנון ה’מידה כנגד מידה’ ששימש להענשת בוני המגדל עליו עמדו כבר חז”ל. בנוסף הסיפור משלב אמצעים ספרותיים נוספים כמו לשון נופל על לשון, כפל משמעות ואפילו אירוניה שנונה כנגד בבל העתיקה.
הבעיה בסיפור היא, כמו בעוד סיפורים מקראיים רבים, מה בעצם הבעיה בסיפור? כלומר – מה ניסו אותם אנשים לעשות שהטריד כל כך את פמליה של מעלה עד שזו נאלצה לבלול את שפתם?
כמה תשובות הוצעו לכך (ראו למשל סיכומו של שמאי גלנדר כאן): התשובה המתבקשת לכאורה היא שחטאם היה ההתנשאות והגאווה – אבל העונש אמור היה להיות השפלה או הרס, וזה לא המצב. תשובה מעניינת יותר הוצעה כבר ע”י יוסף בן מתתיהו, ולפיה חטאם היה שלא מילאו את הציווי “ומלאו את הארץ” (!), ולכן ה’ גרם להם שיקיימו את הציווי (וראו גם בראב”ע לפס’ ז). גלנדר מציע תשובה נוספת ברוח זו, ולפיה חטאם היה שביקשו לשלול את חופש הבחירה האנושי, כשכפו על עצמם היצמדות למקום אחד ועיסוק בפרויקט אחד – וה’ למעשה כפה עליהם את החופש… קצת פילוסופי מדי, אך בסוף דבריו כותב גלנדר את הדברים הבאים:
עד כה היתה תנועתם במרחב, תנועה אופקית. אך בבניית המגדל המירו את כיוון התנועה, והיא נעשתה אנכית.
ניבא, ולא ידע מה ניבא – אלא שכדי להבין את נבואתו, אין לי מנוס מלסור שוב (ושוב [ושוב]) אל…
הניתוח הסטרוקטורליסטי
מי שעוקב אחרי הפוסטים האחרונים עשוי לקבל את הרושם שאין לי בעולמי אלא אנתרופולוגיה סטרוקטורליסטית בלבד (ומי שלא עוקב מוזמן ללחוץ כאן, להסבר תמציתי על המושג) – אז בשורות הבאות אני מתכוון לחזק את הרושם הזה בנסותי להעניק פרשנות שכזו לסיפור מגדל בבל המוצג כאן לפניכם במלואו, תוך הדגשת כמה מילות מפתח:
א וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים. ב וַיְהִי בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם וַיִּמְצְאוּ בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר וַיֵּשְׁבוּ שָׁם. ג וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים וְנִשְׂרְפָה לִשְׂרֵפָה וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה לְאָבֶן וְהַחֵמָר הָיָה לָהֶם לַחֹמֶר. ד וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ. ה וַיֵּרֶד ה’ לִרְאֹת אֶת הָעִיר וְאֶת הַמִּגְדָּל אֲשֶׁר בָּנוּ בְּנֵי הָאָדָם. ו וַיֹּאמֶר ה’ הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם וְזֶה הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת וְעַתָּה לֹא יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת. ז הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ. ח וַיָּפֶץ ה’ אֹתָם מִשָּׁם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וַיַּחְדְּלוּ לִבְנֹת הָעִיר. ט עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ בָּבֶל כִּי שָׁם בָּלַל ה’ שְׂפַת כָּל הָאָרֶץ וּמִשָּׁם הֱפִיצָם ה’ עַל פְּנֵי כָּל הָאָרֶץ.
אז מה היה לנו כאן, מבחינה סטרוקטורליסטית? אחרי שנפשיט מהסיפור את הפרטים, נגלה את זוגות הניגודים הבאים המקיימים ביניהם קשר בינארי של “למעלה-למטה”:
| ‘למטה’ | ‘למעלה’ |
| ארץ | שמים |
| אדם | אל |
| עיר | מגדל |
חטא בוני המגדל
הניתוח לעיל מכוון אותנו אל התשובה: בוני המגדל ביקשו להגיע מלמטה למעלה באופן ישיר.
ומה הבעיה בזה?
לשם כך עליי לחזור על הראשונות, בפוסט בו ניתחתי לנתחים את תופעת השעיר לעזאזל והצגתי את התיאוריה המעניינת של אדמונד ליץ’ בנושא הקרבן. בקצרה, מטרת הקרבן היא לתווך בין העולם הזה לעולם הבא. האדם אינו מסוגל לעשות זאת, שכן מעבר כזה דורש מעבר בין חיים למוות (“כי לא יראני האדם וחי”) – לשם כך ‘המציאו’ התרבויות האנושיות כולן את הקרבן, שנפשו מחליפה את נפש האדם ומאפשרת לו על ידי כך לבצע את המעבר (ראו בתמונה המוקטנת כאן).
היבט חשוב שלא הצגתי שם, אבל מודגש היטב בתורה, הוא התובנה שהקרבן אינו פועל אוטומטית – נדרשת הסכמה של האלהים לקבל אותו:
וַיְהִי מִקֵּץ יָמִים וַיָּבֵא קַיִן מִפְּרִי הָאֲדָמָה מִנְחָה לַה’. וְהֶבֶל הֵבִיא גַם הוּא מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן
וַיִּשַׁע ה’ אֶל הֶבֶל וְאֶל מִנְחָתוֹ. וְאֶל קַיִן וְאֶל מִנְחָתוֹ לֹא שָׁעָה…וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִבוּ לִפְנֵי ה’ אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם.
וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה’ וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה’.
מעשה הקרבן, אם כן, הוא פנייה של האדם אל האלהים בדרך ‘חוקית’, בציפייה שזה יקבל את קרבנו ויאפשר לו את המעבר המיוחל לעולם שמעבר.
ומה עשו בוני המגדל?
הם ביקשו להגיע ישירות מלמטה למעלה, כלומר לחצות את הגבול בין האדם לאל, בין החול ובין הקודש, ולמעשה בין החיים ובין המוות, בקפיצה אחת. צעד כזה נתפס כהתרסה כלפי האלוהות וכחציית גבול מסוכנת – שכן הוא מערער על הסדר והדיכוטומיה שכל תרבות מעוניינת לשמר. המיתוס של מגדל בבל נועד, לפי פרשנות זו, להזהיר אותנו מפני צעדים נמהרים שכאלה, ולשמר את ‘זרימת העבודה’ (workflow) של הקשר בין האדם לאל:
וַיַּחְדְּלוּ לִבְנֹת הָעִיר – ומה עם המגדל?
מתוך מאמרו של Joel Baden
(לחצו להגדלה)
כדרכי בניתוחים סטרוקטורליסטיים, התעלמתי משאלת אחדותו של הסיפור, והתייחסתי אליו כיחידה אחת. אבל כידוע, הסיפור מכיל כמה ‘חריקות’ וצרימות ענייניות ולשוניות, שמרמזים על היותו מורכב משני סיפורים נפרדים. הרמן גונקל, חוקר המקרא בן אשכנז, היה כנראה הראשון שהסב את תשומת הלב לעובדה שהסיפור מסתיים ב”וַיַּחְדְּלוּ לִבְנֹת הָעִיר” – אך המגדל לא מוזכר!
גונקל הוסיף לכך את הפתיחה הכפולה והברורה “וַיְהִי כָל הָאָרֶץ… וַיְהִי בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם…”, והגיע למסקנה שאכן שני סיפורים לפנינו, כאשר תחזינה עיניכם מישרים בתמונת החלוקה לפסוקים המוצגת כאן, מתוך מאמרו של ג’ואל ביידן, שנטל על עצמו את ‘החייאת’ השערת התעודות במאה ה-21.
אכן, כבר קאסוטו בפירושו לבראשית טען כנגד החלוקה הזו ש’הורסת’ את התקבולת בסיפור (אם כי ביידן מראה שבכל תת-סיפור ישנה עדיין תקבולת), והרב מרדכי ברויאר, נאמן לשיטת הבחינות שלו, הציע הסבר מורכב וארוך (מדי…) להבהרת שתי הבחינות המסתתרות בסיפור, שרק שילובן יכול היה להעביר את המסר האלוהי המתבקש (עיינו במאמרו של יהודה ראק להרחבה והסבר משלים).
אבל, כאמור לעיל, אין לי בעולמי אלא ד’ אמות של סטרוקטורליזם טהור, ומה לי להתווכח על ההיסטוריה של הטקסט, במקום להבין את האנתרופולוגיה שלו?! אדרבה, החלוקה לשני סיפורים רק ממחישה את עוצמתה של הדיכוטומיה הבינארית עליה עמד לוי-שטראוס…
איקרוס מנסה לעוף אל השמש
אז אם נחזור לשאלתו המקורית של גונקל – מדוע לא מוזכר שחדלו לבנות גם את המגדל – נוכל לומר בזהירות, כי ההיסטוריה האנושית מוכיחה שאכן בני האדם מעולם לא חדלו לבנות את המגדל! כלומר – בכל עם ובכל תרבות קמים אנשים ומנסים להגיע ישירות אל האלהים, באמצעות ‘מגדלים’ פורחים באוויר. אם אלו נדב ואביהוא שלנו, שעשו זאת על ידי אש זרה, ואם זה איקָרוֹס היווני שהתעקש להמריא גבוה יותר אל השמש – וכמוהו כמוהם, נשרף ומת…
בהנחה שמדובר בשני סיפורים, הסיפור על העיר בבל לא ברור לי. העיר מוכרת לנו היטב. ידוע לנו מהמציאות שהיא המשיכה להתקיים ולא קרה לה דבר. ככל הידוע לי לא היה בה ריבוי לשונות מיוחד: בתחילה דיברו בה אכדית (בניב בבלי) ואחר כך ארמית. אז מה ההיגיון העובדתי בסיפור?
העיר אכן התקיימה – אבל מניין לך שבנייתה לא הופסקה אי-אז, ומאה שנה אח”כ היא חודשה?… ולגבי הלשונות, יש לך הקלטה של איך דיברו ברחוב הראשי של בבל בשנת 1800 לפנה”ס?… אם תשאל כל אחד איזו שפה מדברים בניו-יורק למשל, יגידו לך ‘אנגלית’. אבל בפועל מדברים שם 1,001 שפות שונות!
עכשיו, ברור לי שהסיפור הוא לא ‘עובדתי’, אבל הוא אפשרי!
מעניין איך שמניתוח מודרני הגעת למסקנה של הכוזרי.
נמק, הסבר, הדגם, צטט, תאר, הבהר ופרש!
חשוב לזכור שעצם ההבנה שהיה כאן “חטא” מצד בני האדם איננה מוכרחת
http://tora.us.fm/tnk1/tora/brejit/mgdl_bvl.html
לא ראיתי בקישור מי שסובר שלא מדובר בחטא – אמנם הכותב כתב ש”המטרה שלהם היתה טובה ותמימה: בשום מקום בפרשה לא כתוב שהם חטאו ולא כתוב שה’ כעס עליהם” – אבל כהסבר לכך הוא טען (כראב”ע, ראה בגוף הפוסט) שהם רק לא מילאו את הציווי “ומלאו את הארץ” – ומה זה אם לא חטא?
אגב, יש עוד כמה ‘חטאים’ שלא מוגדרים כך בפירוש ועדיין ברור שהתורה תופסת אותם כבעייתיים: עינוי הגר ע”י שרי שבגללו זכה ישמעאל למה שזכה, גניבת הברכות ע”י יעקב בגללה נאלץ לגלות, העדפת יוסף ע”י יעקב שגרמה למכירתו, ועוד.
עדיין רוח הדברים אצל הראב”ע רחוקה מאוד מאיך שרש”י וחז”ל קראו את הסיפור. “שפה אחת ו’דברים אחדים’… באו בעצה אחת ואמרו: לא כל הימנו שיבור לו את העליונים. נעלה לרקיע ונעשה עמו מלחמה (!). דבר אחר: על יחידו של עולם”. (כנראה כי אצל חז”ל לשורש “דבר” יש בדרך כלל משמעות קשה/חזקה). כידוע דרכם להביע רעיון (אצלנו את רעיון החטא) על די הצגת גירסה מוקצנת של הסיפור.
אבל חיפשתי ומצאתי שהרב אלחנן סמט מוצא בפרשה ראיה לאבחנה זו “וירד ה’ לראת את העיר ואת המגדל…”, מזכיר פסוק דומה (בראשית י”ח, כא): “ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה אלי עשו…”, ובשני הפסוקים נתפסת ירידת ה’ לראות כירידת השופט למקום החטא בטרם יפסוק את דינו.
http://www.daat.ac.il/lesson2/21/texts/bavel.html
בס”ד ג’ בחשוון ע”ז
לענ”ד נראה שהמגדל הוא כפשוטו.
הואיל והיה רצון לשמור על האחדות של כל האנושות, על ידי בניית עיר ענק שבה יחיו כולם באחידות גמורה – יש צורך במגדל ענק בגבהו שממנו יוכל מנהיג העיר-האוניברסלית להשגיח בסקירה אחת על כל בני עירו, וכך להעניק להם את השמירה הטובה ביותר.
מה רע בזה? – שלושה דברים:
א. נסיון לייתר את האלקים. ליצור עולם שיהיה בשליטה אנושית מליאה, שייתן מענה הולם לכל הבעיות ללא צורך ב’סייעתא דשמיא’.
ב. יצירת חברה חד-גונית, המון אנשים ללא זהות אישית. רובוטים הטבועים כולם בחותמו הזהה של ‘האח הגדול’.
ג. השארת כל העולם ריק. איך יתקיים הייעוד: ‘פרו ורבו ומילאו את הארץ’?
ולכן בלל ה’ את שפתם. חדלו לבנות את ה’מגה-פוליס’ וממילא נתייתר הצורך במגדל השמירה הענק. בבל ממשיכה להתקיים כעיר אחת בין ערים רבות. אולי ‘מטרו-פולין’ – אם לערים רבות, אך לא ‘חור שחור’ הבולע את כל האנושות לתוכו.
בברכה,
ד”ר בנאלק פשיטיצקי Very Ish Pashut
המכון לחקר האדם הפשוט, אוניברסיטת פשיטיק, פושטוסטאן
דוגמה לבניין בריא של עיר, היא העיר שבנה קין הנע ונד בארץ לבנו. אף הוא מעוניין בעיר מאחדת, אך לא על ידי האב הגדול שאינו מסיר את השגחתו מנתיניו. המנהיג ייקרא ‘חנוך’ – הוא יחנוך את קהילתו ויכשירם לחיים עצמאיים – ‘יחנוך’ – לא ‘יחנוק’!
זו הבנה אחרת של החטא: אתה מפרש את ה”מגדל” לא כמופנה כלפי שמיא כפי שהבינו רש”י וחז”ל, אלא כלפי בני האדם. לשיטת רש”י, אנשי העיר היו מראש ב”שפה אחת ודברים אחדים” למרוד בבורא עולם, ולשיטתך המייסדים הם אלו שניסו ליצור חברה מהסוג הזה. והמרד בבורא עולם חסר בסיפור (אלא אם כן תפרש שהיינו הך).
נ.ב. על הנימה האקטואלית של “המגדל” שרמוז בדבריך
https://www.youtube.com/watch?v=wQUOuo_lmhA
כשמנסים ליצור חברה שבה ה’אח הגדול’ העומד ברוש המגדל וצופה בעינו הפקוחה על כל האנושות – הרי מנסים ליצור תחליף לאלקים – היש לך מרידה גדולה יותר במלכות שמים?
כשמנסים ליצור חברה אחידה, שבא הופך היחיד מ’עולם מלא’ ל’מספר’ חסר זהות – היש לך מרידה גדולה מזו במלכות שמים? והלא הבורא ציוה: ‘על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו’ כדי להקים בית חדש.
כשמנסים לרכז את כל האנוושות במקום אחד, תוך השארת העולם כולו ריק ושומם – הרי זו מרידה במצוות ה’ ‘ומלאו את הארץ’, הרי ‘לא תהו בראה לשבת יצרה’.
יש מקום לשאיפה שיהיו מקום ומנהיגות שיאחדו את העולם, אך בצורה מתוקנת.
כך יהיה לעתיד לבוא, כשיהיה הר בית ה’ נכון בראש ההרים, שאליו ינהרו כל העמים לקבל הדרכה ומשפט צדק מבית אלקי יעקב. משם תצא תורה לכל העולם, תורה שבה ימצא כל אחד את מקומו בשילובו עם המארג הכללי, תורה שבה ילמד לקבל משאר באי עולם את נקודות הטוב שלהם ולהשפיע עליהם מהטוב הייחודי שלו. תורה הבאה מאמונה וקריאה בשם ה’
בברכה, ש.צ. לוינגר
ויישר חילך על ההפנייה לדברי ר’ שלום ראנד
יופי, עוד מאמר שמתיימר “להבין” את מגדל בבל דרך אנתרופולוגיה סטרוקטורליסטית, כלומר לקחת סיפור קצר, דחוס, עתיק ומרובה רבדים, ולדחוף אותו בכוח למיטת סדום של לוי-שטראוס, עד שהוא צורח “ארץ–שמים, אדם–אל, עיר–מגדל” כאילו גילה את חוקי הפיזיקה ולא סתם המציא טבלה בינארית. כל המהלך בנוי על אותה מנטרה שחוקה: המיתוס הוא לא היסטוריה אלא משמעות תרבותית, ולכן מותר לי לקרוא לתורה “מיתוס” ואז להודיע חגיגית שזה לא מעליב כי גם “משואה לתקומה” הוא מיתוס. זה בערך כמו להגיד לאדם: אני לא מעליב אותך, אני רק מגדיר אותך כקוף עם חרדות קיומיות. מבחינה רטורית זה תרגיל שקוף: אתה לוקח מונח טעון, מנקה אותו במים פושרים של הגדרה עצמית, ואז משתמש בו כדי לפרק את הסיפור מכל מחויבות לאמת או לאירוע, ולהפוך אותו לפוסטר של תיאוריה. וכאן מתחילה המסיבה: הסיפור “לא היסטורי”, הוא “מבנה”. המבנה, איך לא, הוא בינארי. למטה–למעלה. כי הרי כל דבר בעולם, לפי הז’אנר הזה, חייב להתחלק לשניים כמו חטיף טוויקס. ואם לא מצאת שניים, אתה ממציא: עיר מול מגדל, אדם מול אל, ארץ מול שמים. מה שמדהים הוא לא העומק אלא הביטחון. כאילו התורה חיכתה אלפי שנים שיבוא מישהו עם טבלה ויגיד לה: סליחה, את בעצם גרף. ואז מגיע השלב שבו צריך “להסביר את החטא”. כאן הכותב עושה סיבוב: לא גאווה, לא מרד, לא אלילות, אלא בעיה לוגיסטית של תנועה אנכית במקום אופקית. הם עברו מנסיעה במישור לבנייה לגובה, וזה כבר חטא קוסמי. אם מישהו בנה גורד שחקים בתל אביב, כנראה שהוא כבר בדרך לשמים וצריך בלילת שפות. וכאן נכנס הטריק האנתרופולוגי האהוב: הקרבן. כי אם אתה רוצה להסביר למה אסור לעלות למעלה לבד, אתה חייב להביא את אדמונד ליץ’ והשעיר לעזאזל. הקרבן הוא “מתווך”, האל צריך הסכמה, האדם לא יכול לחצות גבול, לכן מי שבונה מגדל עוקף את הפרוטוקול. התורה, לפי הקריאה הזו, היא לא טקסט דתי אלא חוברת הוראות ל-workflow בין עולמות. אל תשלח בקשה ישירה, פתח קרבן, חכה לאישור מהשרת. בוני המגדל ניסו לעקוף את ה-API האלוהי, קיבלו באג בשם בלילת שפות. זה לא פירוש, זה דיאגרמה של מחלקת IT. הבעיה האמיתית היא שהמהלך כולו עובד רק אם אתה מניח מראש שהסיפור נועד לשמר דיכוטומיה אוניברסלית של תרבויות, ולא אם אתה שואל מה אומר הטקסט עצמו. כי בטקסט יש דיבור על שם, על פן נפוץ, על יוזמה אנושית קולקטיבית, על ירידת ה’ לראות. כל זה נעלם לטובת נוסחה אחת: אסור קיצור דרך. וזה יפה כמו פתגם, אבל רדוד כמו מדבקה. ואז מגיע החלק שבו מכניסים את נדב ואביהוא ואת איקרוס. כי אם כבר מדברים על “עלייה מסוכנת”, למה לא לזרוק הכל לסיר אחד. נדב ואביהוא, שעוסקים בפולחן פנים-ישראלי, ואיקרוס, מיתוס יווני על היבריס, ומגדל בבל, סיפור בראשית, כולם אותו דבר. למה? כי כולם “עלו יותר מדי”. זה כמו להשוות בין מישהו שעבר באדום, מישהו שקפץ מצוק, ומישהו ששכח סיסמה, ולהגיד: שלושתם חטאו נגד מערכת הגבולות. ניתוח סטרוקטורליסטי במיטבו: לא מבין הקשר, מבין דגם. ומה שמצחיק עוד יותר הוא ההצהרה “בני האדם מעולם לא חדלו לבנות את המגדל”. זו כבר סיסמה פילוסופית במסווה של פרשנות מקראית. אין פה טענה טקסטואלית אלא דרשה מודרנית: האדם תמיד רוצה להגיע לאלוהים. תודה רבה, גילינו את האש. ואז בא הקטע עם השערת התעודות וגונקל וברויאר. כאן המאמר מנסה להיראות אקדמי: זורק שמות, מחלוקת, חלוקה לשני סיפורים, ואז אומר: אבל לי לא אכפת מההיסטוריה של הטקסט, אני עוסק באנתרופולוגיה. כלומר, אני אשתמש בביקורת המקרא כשנוח לי, ואזרוק אותה כשלא נוח. זה כמו לקחת מברג רק כדי לגרד את הגב. ההכרזה “אין לי בעולמי אלא סטרוקטורליזם” היא לא ענווה, היא הודאה: אני לא בודק אם זה נכון, אני בודק אם זה מתאים לשיטה. ומה יוצא? שהטקסט הוא רק חומר גלם לתיאוריה, לא מקור משמעות. כל המאמץ להראות “עוצמת דיכוטומיה בינארית” הוא בעצם להראות שהמחבר יודע לצייר חיצים בין מילים. אבל זה לא מסביר למה העונש הוא בלילת שפות ולא מוות, למה הפיזור ולא ההרס, למה הדגש על “שם”. במקום זה מקבלים הסבר על חציית גבול בין חיים למוות. הבעיה היא שבסיפור עצמו אין מוות. אין קרבן. אין פולחן. יש עיר, מגדל, שפה, פיזור. להכניס לשם את עולם הקרבנות זה כמו להכניס פיל לסיפור על נמלים ולהגיד: הנה, כולם חיות. זה עובד רק אם אתה מוכן למחוק פרטים. והסגנון? סגנון של מי שמאוהב בשיטה שלו. “ניבא ולא ידע מה ניבא”, “אין לי בעולמי אלא…”, “אדרבה”. הרבה ביטחון, מעט ספק. כאילו כל מי שלא רואה את זה עיוור. אבל האמת פשוטה: הסיפור המקראי עובד גם בלי לוי-שטראוס. הוא מדבר על ריכוז כוח, על אחדות כפויה, על שם, על פחד מפיזור. הוא מדבר על אל שיורד לראות, לא על בני אדם שעולים למות. להפוך אותו לאזהרה אוניברסלית נגד ניסיון טכני להגיע לשמים זה צמצום, לא העמקה. והחלק האירוני ביותר: המאמר עצמו עושה בדיוק מה שהוא מאשים בו את בוני המגדל. הוא מנסה לעלות ישר מלמטה למעלה, מהטקסט לאלגוריה טוטאלית, בלי שלבי תיווך של פרשנות מסורתית, הקשר לשוני, או דיון היסטורי. הוא קופץ קומה אחת יותר מדי, ומכריז שגילה את ה-workflow של התרבות האנושית. אם היה אל סטרוקטורליסטי, הוא כבר היה מבלבל לו את המונחים: מיתוס, דיכוטומיה, קרבן, גבול. בסוף מתקבל מאמר שנשמע עמוק כי יש בו מילים כמו “דיכוטומיה”, “אנתרופולוגיה”, “סטרוקטורליזם”, אבל הוא רדוד כי הוא מחליף קריאה בטבלה. הוא לא מתווכח עם הפסוקים אלא עם עצמו. הוא לא מגלה מה הסיפור אומר אלא מה התיאוריה רוצה לשמוע. וזה אולי החטא האמיתי של המגדל הזה: לא שהם רצו להגיע לשמים, אלא שהם בנו מגדל של מושגים על יסודות של פסוקים, וקראו לזה פרשנות.
אחת התגובות הטובות ביותר שהאתר הזה זכה לראות – על שכמותה אני קורא: “וּמָלְאוּ פְנֵי תֵבֵל תְּגוּבָה”!
לעצם העניין – הלכתי לאיבוד… ביקשתי מ- Gemini שיתמצת אבל המחשב התחיל להעלות עשן! אז אנסה בעצמי ללקט את טענותיך מבין יפעת דימויי מליצותיך:
1) התורה היא לא מיתוס, והסיפור בה הוא היסטורי!
תגובתי: כלומר, היה נחש מדבר בגן עדן, וסיבת פיצול הלשונות היא מגדל בבל?! לגבי הנחש קשה לי להוכיח, אבל לגבי פיצול הלשונות – הרי אתה הוראית לדעת שלא הבלבול הוא שגרם לפיצול, אלא הפיצול גרם לבלבול!
https://ivri.org.il/2016/11/tower-of-languages/
2) התיאוריה הסטרוקט’ שמחלקת כל דבר לשניים היא רק תיאוריה – ולא שייך להחיל אותה על התורה!
תגובתי: מסכים, אבל היא תיאוריה שלא פעם עובדת, גם בתורה.
3) הסבר החטא לפי התיאוריה הוא בעיה לוגיסטית \ חוברת הוראות \ דיאגרמה של מחלקת IT.
תגובתי: אני מסכים שחלק לא קטן מהתורה הוא בדיוק זה (ע”ע פרשיות המשכן ולאחריהן ספר ויקרא), אבל הפירוש הסטרוק’ הוא ממש לא כזה, גם אם הוא משתמש בתרשימים להמחשה.
4) הפירוש הסטרוק’ “לא שואל מה אומר הטקסט עצמו” אלא ממציא המצאות – והרי לכאורה העונש היה צ”ל מוות ולא פיזור!
תגובתי: מה באמת אומר הטקסט עצמו, לדעתך? המשפט היחיד בכל ‘מגדל’ המלל העצום שלך שמתייחס לסיפור הוא: “הוא מדבר על ריכוז כוח, על אחדות כפויה, על שם, על פחד מפיזור. הוא מדבר על אל שיורד לראות, לא על בני אדם שעולים למות” – מה זה בעצם אומר? כלומר – מה היה החטא הנורא שבגינו גרם ה’ לקטסטרופה היסטורית של פירוד נצחי בין העמים?! (עד שיגיע היום המר והנמהר בו “…בְּאֵשׁ קִנְאָתִי תֵּאָכֵל כׇּל הָאָרֶץ. כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה…”)
5) אין להשוות בין סיפורים! (סיפור המגדל, נדב ואביהוא, איקרוס וכו’)
תגובתי: אם ככה, לא שבקת חיי לכל דרשן ודרשן, מחז”ל ועד זקוביץ’…
6) המאמר סובל מעודף אקדמיזציה והתורה לא צריכה את לוי-שטראוס ועוזריו משאר העמים (או כפי שאמר מי שאמר: “התורה שלנו בריאה ב”ה, והיא לא צריכה דוקטורים!”)
תגובתי: אז למה אתה קורא אותו?… כלך-לך אצל עלוני השבת ותקרא את סיוון רהב-מאיר וכו’ והנח להם ל’משכילים’ שירעו בשדות זרים ובילדי נכרים ישפיקו!…
7) המאמר עושה כמעשה בוני המגדל – עולה ישר לאלגוריה, ללא “שלבי תיווך של פרשנות מסורתית, הקשר לשוני, או דיון היסטורי”.
תגובתי: לו חרשת בעגלתי (=קראת את הפוסט שקישרתי אליו בשורה הראשונה במילים “הרקע ההיסטורי-ריאלי של סיפור מגדל בבל”) – אז מצאת חידתי!
ע”כ.
נאם אברם העברי, המלקט באמרי”ם אחר אשר ישאבון הנאורי”ם, עוקר מגדלים וטוחן ערים, החותם לכבוד האקדמי’ה וחוקרי’ה – את החיים ואת המתים, ותהי משכורתי שלמה מאת גדולי המְחַקרים!
אחי, די כבר עם כל ההמצאות האקדמיות המופרכות! התורה אינה “מיתוס” של תרבות כמו שהכותב רוצה שתאמינו, אלא אמת חיה ומוחשית, לא סיפור למכונת ניתוח סטרוקטורליסטית. סיפור מגדל בבל, כמו כל התורה כולה, אינו גרף, אינו טבלה, אינו תרשים IT. זהו טקסט קדוש, כתוב לשם חינוך, מוסר, והוראת דרך, לא “למעלה-למטה, אדם-אל, עיר-מגדל” כאילו המצאתם נוסחה פיזיקלית.
ומה החטא? לא “תנועה אנכית במקום אופקית”! לא קרבן, לא workflow. החטא היה גאווה, התנשאות ורצון לשים עצמם במקום שה’ קבע – להחליף את סדר הבריאה. ואם זה לא ברור, אל תתבלבלו מהבלבול הלשוני: ה’ לא “בלל שפות” כדי לייצר תיאוריה – אלא כדי להראות שהאדם אינו יכול לעשות כרצונו בלי גבול. כל המהדורות האקדמיות שמנסות להפוך את התורה ל”ניסוי סטרוקטורליסטי” הן פשוט נזילות רוחניות שמטשטשות את הברק הקדוש של המקור.
ואם כבר משווים לאיקארוס, לנדב ואביהוא ולכל אגדה אחרת – זה טעות כפולה: התורה אינה אגדה יוונית, ואין כאן מקום להשוואות זרות שמביאות לליבול המשמעות. התורה שלנו בריאה בה’, לא צריכה דוקטורים, גרפים, או מגדלים אנכיים, כי היא אמת נצחית שנועדה ללמד אותנו חיים ולא רק לגרום למחקרנים להרגיש חכמים.
אז תעזבו את המגדל, אחי, ותשבו על התלמוד, על המשניות, על חז”ל, ותראו את הברכה שבטקסט עצמו – בלי להזדקק ל”טבלאות בינאריות” ול”סטרוקטורליזם”. כי באמת, כל מי שמנסה לעלות לשמים בלי רשות ה’, בסוף נופל – וזה לא משנה אם קוראים לזה בלילת שפות או workflow.
סוף פסוק.
אָבָרֵךְ אותך, אחי המלומד, וישמע קולך מכל מגדלי החכמה שבראשך – אך ראה נא, קח דף ועפרון, כי כעת תִּשָּׁבֵר “תבנית-המגדל” שלך באבן אחת:
א. כל הוורבליזציה שלך, כל “דיכוטומיה”, “סטרוקטורליזם”, “אנתרופולוגיה” – כל אלה, כעופות עזים בשדה החכמה, עפים רחוק מדי מהשורש. הטקסט עומד על רגליו, ברור כמו אור היום: בני אדם בנו עיר ומגדל, אל ירד לראות, וה’ הפריד אותם. לא היה שם איקרוס, לא היה API, לא היה workflow – היה שם אדם מול אל, עיר מול שמים, שם ומפזר – פשוט, טבעי, נשגב.
ב. אתה קפצת ישר לגובה, מבלי לשאול את השאלה הפשוטה: מה אומר הפסוק עצמו? למה נפרדו הלשונות? מה הפירוש של “שם” בהקשר הזה? במקום זה – בנית “גרף IT תרבותי עולמי”. האמת? זה כמו ללכת לבית הכנסת עם מגילת אסימון במקום סידור, ולומר: “כעת אני מבין את התורה על פי הטבלאות שלי”.
ג. המשכת להכניס כל דמות חיצונית: נדב ואביהוא, איקרוס, קרבנות, אש זרה. ראה נא, אחי, התורה כתובה לנו בהקשר שלה – אין לה צורך באתונה או במיתוסים יווניים כדי להבהיר מסר. היא עומדת בפני עצמה, נצחית, לא זקוקה לאקדמיה, לא לדוקטורים, ולא למרכאות מסביב למילה אחת.
ד. החטא? החטא במגדל אינו “בעיה לוגיסטית”, אינו “חציית API”, אינו “חטא אנכי-קוסמי”. החטא הוא ריכוז כוח, יוהרה של אחדות כפויה, פחד מפיזור, ושאיפה לעקוף את רצון האל על פי תבנית עצמית. כל השאר – זה רק קישוט, ציפוי, מגדל מילים על בסיס אבן אחת של פסוק.
ה. ענווה, אחי! תזכור ענווה! התורה היא לא גרף, לא תיאוריה, לא API. היא אמת, היא חיים, היא הדרך. מגדל המילים שלך מרשים – אך הוא עלול להתמוטט, אם תשכח את הקרקע: את מה שהפסוקים עצמם אומרים, בלי עיבוד יתר.
ו. מסקנה: בוני המגדל שלך לא הגיעו לשמים, כי הם חצו גבולות על סמך “תבנית”, לא על סמך הבנה. אתה, לעומת זאת, עומד על סף השמים עם כרסום מילים, אך רק אם תרד לקרקע, תלמד מהפסוק עצמו, תבין את הלקח – אז תוכל לגעת באמת, ולא רק לבנות מגדל מילולי מרשים.
בקיצור: אתה מרשים, חכם, מבריק – אבל כמו בוני המגדל, תיזהר מהגאווה של עלייה ישירה, כי לפעמים השמים מחכים רק למי שיודע לעמוד על הקרקע.
לאחר שהעליתנו מן הדיוטה התחתונה של תרבות יוון אל הגזוזטרה העליונה של מגדל התורה, בעודך לבוש באיצטלה של פרקליט היהדות המסנגר כנגד קטרוג האקדמיה שמצאה לה אכסניה בבלוגי, בלוג הדיוט, ואף נקטת בכל תכסיס רטורי מנומס בפולמוס הפומבי הזה (אמנם ללא דוגמאות מבוססות) – אין לי אלא להפנותך לעובדה שבטח שמת לב אליה והיא, שבמשפט הארוך לעיל יש לא פחות מ- 14 מילים שחז”ל שאלו מן היוונית! :)
ובמילים אחרות – אתה רציני?!?! היית כותב את זה גם לרמב”ם, למשל, שהפך את התורה לכלי עבור הפילוסופיה היוונית (י”א הארורה) שהיטתו ברוב לקחה?
אז מאהבת הקיצור אעצור כאן – ומי ש’מקבל אלרגיה’ ממושגים ביוונית מוטב לו ש*לא* יקרא שום דבר מעבר לתנ”ך! (למעט דניאל ג)
נאם אברם העברי וכו’…
לא דיברתי על יוונית ולא על רמב״ם, אלא על מגדל בבל. אתה ענית לי בלוי־שטראוס, באטימולוגיה יוונית ובזכויות האקדמיה להתארח בתורה – אבל לא בפסוק אחד על הפסוקים עצמם. שאלתי מה אומר הטקסט: “נעשה לנו שם”, “פן נפוץ”, “וירד ה’ לראות”. ענית לי מי אתה ומה השיטה שלך. זה ההבדל בינינו: אני טענתי שהפרשנות שלך אינה נכפית מן הכתוב, ואתה הוכחת בעיקר שאתה מאוהב במתודה שלך. מגדל בבל הוא סיפור מקראי; אצלך הוא נעשה קייס־סטאדי סטרוקטורליסטי. לא הפרכתי את זכותך לשיטה – רק הראיתי שהיא מחליפה קריאה בטקסט בדרשה על עצמה.
כלומר, לחז”ל מותר להמציא שהם טענו כי “אחת לאלף ותרנ”ו שנים הרקיע מתמוטט* כשם שעשה בימי המבול – בואו ונעשה לו סמוכות!” או “לא כל הימנו שיבור לו את העליונים נעלה לרקיע ונעשה עמו מלחמה!” – לשניהם אין שום קשר עם “נעשה לנו שם פן נפוץ…” – ולי אסור?!
* רעיון שנלקח מהסיפור העתיק על אלכסנדר והגאלים?!
https://asterixthegaul.com/2025/07/did-the-gauls-really-fear-the-sky-would-fall-on-their-heads/
אתה לא רב פרשן, ואתה גם לא הומוזשן־תאורטי של סטרוקטורליזם על טקסט עתיק; אתה בלוגר עם שיטה, ואני טוען שהשיטה שלך גוזרת על הפסוקים משקפיים שלא נועדו להם.
ולגבי הלינק על הגאלים והרעיון ש”השמיים יקרוסו” – אתה באמת טוען שמקורות חז”ל הם אותו דבר כמו אתרי עזריאלי־מיתולוגי שמדברים על פחדים בדויים של עמים קדומים? זה בערך כמו להגיד שהקונספירציות של Reddit שוות ערך לדברי שותפים בבלוג לימוד תלמוד.
בשפה שלך: כשאתה מביא asterixthegaul.com כמו עדות היסטורית, זה לא שהוא “תומך בפרשנות שלך” – הוא מציג אגדה חסרת ביסוס על פעם שבני אדם חשבו שהשמים יכולים ליפול. ממש נגיד, בדיוק מה שצריך כדי להצדיק שימוש במושגים זריזים מהפילוסופיה.
אז בוא נהיה ברורים:
חז”ל לא המציאו בצורה שרירותית תמונות קוסמיות – הם עשו חריפות לשון על הקשרים לשוניים/הלכתיים, לא ריכזו את כל מיתוסי העמים הקדומים לשם הוכחה רנדומלית.
אתה לא מסתמך על טקסטים יהודיים עתיקים בלבד – אתה מושך מקורות חיצוניים (כמו הבלוג על הגאלים), מוציא אותם מהקשרם ואז מצמיד להם “ראו? גם שם זה היה כך!” כאילו שני אירועים חסרי קשר היסטורי מייצגים תופעה אחת אחידה.
האמת הפשוטה: כשאתה טוען שהקורא חסר “אלרגיה מיוונית”, אתה בעצם אומר: “אם פסיכולוגית אתה לא בנוי להשתמש במושגים פילוסופיים, עדיף שתשתמש בטקסט קדוש כמו בדוכן שערוריה באינטרנט”. זו לא טענה פרשנית – זו התגוננות רטורית.
ויותר ישיר:
אתה לא מתמודד עם השאלה מה הפסוק אומר. אתה מתמודד עם מי יותר חופשי להשתמש במושגים כלל־אנושיים. זה כמו לטעון שדיון על כשרות צריך להיפתר לפי כללים של פיזיקת קוונטים – כי גם שם יש שפה, מוסכמה ומושגים “שאחינו הגויים” השתמשו בהם.
לסיכום (וקצר):
מי שמביא asterixthegaul.com כאמירה מחקרית רצינית – לא טרח להפוך את הפסוקים לעניין מרכזי בדיון אלא להפוך את הדיון לעצמו.
וזה לא פרשנות – זה פולמוס של עצמי נגד עצמי.
אם אתה רוצה באמת להשוות בין חז”ל לבין בלוג חובבים על מיתוסים עתיקים, אז בטח – יש לך שדה רחב לשטוח בו עוד דפי רטוריקה.
אם אתה רוצה לענות על מה הפסוק אומר – אז עד עכשיו אתה עונה רק על מה הבלוגרים חושבים האחרים אמרו.
אז בוא נחזור לענין:
האם “נעשה לנו שם” הוא עניין של כוח ותכנון חברתי,
או שזה עניין של חציית גבולות מול הרצון האלוהי?
כי עד עכשיו אתה לא ענית על זה אפילו פעם אחת.
“אתה באמת טוען שמקורות חז”ל הם אותו דבר כמו אתרי עזריאלי־מיתולוגי שמדברים על פחדים בדויים של עמים קדומים?”
כן! והראיה:
רבי עקיבא היה יושב ודורש והצבור מתנמנם בקש לעוררן אמר מה ראתה אסתר שתמלוך על שבע ועשרים ומאה מדינה אלא תבא אסתר שהיתה בת בתה של שרה שחיתה מאה ועשרים ושבע ותמלוך על מאה ועשרים ושבע מדינות
הוא מציג אגדה חסרת ביסוס על פעם שבני אדם חשבו שהשמים יכולים ליפול
ואיך אתה מסביר אם כן את האמירה “הרקיע מתמוטט כשם שעשה בימי המבול – בואו ונעשה לו סמוכות”? האם זה לא עונה בדיוק להאשמתך החריפה וחסרת התקדים (נניח;) לפיה “אתה לא מתמודד עם השאלה מה הפסוק אומר. אתה מתמודד עם מי יותר חופשי להשתמש במושגים כלל־אנושיים.”???
האם “נעשה לנו שם” הוא עניין של כוח ותכנון חברתי,
או שזה עניין של חציית גבולות מול הרצון האלוהי?
כוח? תכנון חברתי? מאיפה המושגים האלה? ממישל פוקו ל”ע ר”ל?! האם גם אתה נפלת אל בור התופת של הפילוסופיה המערבית?!
ולו היית באמת מנסה להבין את מדרש חז”ל, היית רואה שהם נתקלו באותה בעיה שכבר הצגתי לך קודם והתעלמת ממנה:
כלומר, חז”ל הבינו גם הם שלא הגיוני שבגלל שכמה חבר’ה בשנער החליטו לבנות מגדל ולעשות להם שם פן יפוצו וכו’ – ה’ יזרע כאוס תרבותי בעל השלכות גלובליות שכאלה!
ובמילותיו של הדון הגדול, רבי יצחק אברבנאל:
https://he.wikisource.org/wiki/אברבנאל_על_בראשית_יא
לא, זו לא “ראיה”. זו ערבוב קטגוריות גס.
המדרש שרבי עקיבא “מעורר את הציבור” אינו טענה היסטורית, לא קוסמולוגיה, ולא תיאור של פחד עממי קדום. זה דרש רטורי־חינוכי מודע לעצמו, משחק מספרי־אסוציאטיבי שמוצהר מלכתחילה ככלי דרשני. אף אחד מחז״ל לא חשב שאסתר באמת מלכה בגלל שנות חייה של שרה, ואף אחד לא הציג זאת כהסבר סיבתי למציאות. זה דרש, לא תזה. מי שלא מבחין בין דרש שמטרתו חידוד תודעתי לבין טענה על “מה אנשים האמינו בעולם העתיק” פשוט לא מבין מה הוא קורא.
וכאן בדיוק אתה נופל.
כשחז״ל מדברים על “הרקיע מתמוטט” או “נעלה ונעשה עמו מלחמה”, הם מחריפים במכוון כדי להצביע על בעיה בטקסט: חוצפה, מרד, יוהרה. הם לא מייבאים מיתוסים גאליים, לא עושים אנתרופולוגיה השוואתית, ולא מחפשים “תבנית אוניברסלית”. הם דורשים את הפסוק בלשונו, מתוך עולם מושגים פנימי של מקרא ותורה. זה ההבדל שאתה מתעקש לא לראות.
ואז אתה מביא את האברבנאל — ופה האירוניה כבר מושלמת.
האברבנאל שואל בדיוק את השאלה שאני מעלה: מה הפשע, ומה יחס העונש אליו. אבל שים לב: הוא לא פותר את זה בעזרת לוי־שטראוס, לא בונה דיכוטומיות בינאריות, ולא רץ לקרבנות ולאיקארוס. הוא מתמודד עם הטקסט, עם ההיגיון המקראי, עם שאלת המידה כנגד מידה בתוך עולם אמוני־פרשני. עצם זה שהוא מודה בקושי לא נותן לך רישיון להחליף פרשנות במתודה.
הטעות שלך כפולה:
אתה חושב שברגע שחז״ל משתמשים בלשון חריפה או בדימוי, הם הפכו לאנתרופולוגים של דת השוואתית.
אתה מניח שאם יש קושי מוסרי־מידתי בעונש, מותר לפתור אותו בייבוא חופשי של כל מיתוס אקראי ולהלביש עליו “שיטה”.
ולגבי הלעג על “כוח” ו”תכנון חברתי”: מצחיק. אלו מושגים שעולים ישירות מהפסוק: “עיר”, “פן נפוץ”, “נעשה לנו שם”. לא צריך פוקו, ולא ל”ע ר”ל. צריך עברית בסיסית ויכולת לקרוא רצף. אתה זה שמכניס מושגים חיצוניים ואז מאשים אחרים בשימוש בהם.
בשורה התחתונה:
חז״ל דורשים כדי לחדד את הבעיה שבטקסט.
האברבנאל מודה בקושי כדי להעמיק את הקריאה.
ואתה? אתה משתמש בקושי כדי להצדיק שיטה שמדברת על עצמה יותר משהיא מדברת על הפסוקים.
זה לא “אומץ אינטלקטואלי”.
זה בריחה מתוכן אל מתודה.
ומגדלים, כידוע, נופלים ככה.