אחרי שצלחנו את החלק הקשה שלא לומר המעיק של ספר ויקרא (=תזריע-מצורע), הגיע הזמן להתרווח קצת בכורסה ולהרהר בשאלה הנצחית בדבר המשמעות הפנימית והעמוקה של חוקי תורת הכהנים: הפרקים הראשונים של ויקרא עסקו באינספור הלכות הקרבן, מנקודת הראות של המקריב ומנקודת הראות של הכהנים; אחר כך פורט בפרטי פרטים הטקס הממושך של הקמת המשכן והקדשת הכהנים; בהמשך זכינו ללקסיקון זואולוגי בדמות הלכות כשרותם של בעלי חיים שונים ומשונים למאכל; או-אז הגענו לשיא הבירוקרטיה הכהנית העוסקת בנהלי זיהוי, בידוד וטיהור הצרעת לסוגיה השונים, וקינחנו בטומאות האקזוטיות של הזב והזבה (אולי לסגור מעגל עם טומאת היולדת בה נפתחה פרשת תזריע). בהמשך עוד צפוי לנו טקס יום הכיפורים על כלליו החריגים, ודיני העריות המרובים – ואז סוף סוף נגיע לפרשת קדושים (‘ספר הקדושה’ כפי שהוא מכונה אצל החבר’ה מגרמניה) שמחזירה אותנו איכשהו להיגיון המערבי המוכר לנו.

שאלות לדוגמה

רק כדי להמחיש בקצרה את זרותם של דיני תורת הכהנים, הנה כמה שאלות שבטח נתקלתם בהן בעבר:

• מדוע רוב הקרבנות הם מן הזכרים, אך יש כמה דווקא מן הנקבות?
• למה הקרבן נשחט דווקא בצפון? ומדוע מזים מן הדם במקומות מסוימים דוקא?
• מדוע יש פירוט של סוגי מנחות שונים ולא למשל של סוגי צליית בשר שונים?
• למה בהקדשת המשכן הקריבו דווקא קרבנות אלו ולא אחרים? ומדוע דווקא הסדר הזה?
• מה ההיגיון בסימני החיות הטהורות? ומדוע חמור, למשל, אסור באכילה?
• מה פשר טומאת שמונת השרצים המיוחדים? ומה פשר טומאת כלי חרס המיוחדת גם היא?
• למה טומאת יולדת נקבה כפולה מטומאת יולדת זכר?
• מה פשר הצבעים השונים בדיני הצרעת? (לבן, צהוב, שחור, ירקרק, אדמדם)
• מדוע יש צרעת הגוף, הבגד והבית, אך לא (למשל) צרעת הפרי, העץ או הבהמה?
• ועוד ועוד ועוד…

שאלת המשמעות

קשה לשים את האצבע על נקודת הזמן בה היהודים התחילו לשאול את עצמם מה בעצם פשר כל מאות החוקים הכהניים האלו, מעבר לשאלה הכללית של טעמי המצוות. אולי פילון האלכסנדרוני יכול להוות מעין ‘חסם תחתון’ לכך, כי הוא טרח לכתוב חיבור ייעודי בשם ‘על החוקים לפרטיהם’ בו הוא מנסה לתת טעמים למצוות רבות, ובראשן הקרבנות – והוא לא הסתפק בטעמים כלליים א-לה ספר החינוך או מורה הנבוכים, אלא התיימר להסביר גם את הפרטים הקטנים, שכן לדעתו “מי שירצה לבחון במדוקדק את תכונותיהן של המצוות לפרטיהן ימצא שהן פונות אל ההרמוניה של היקום ותואמות לסדרו של הטבע הנצחי.” (‘על חיי משה’ ב, 52 = מהדורת דניאל-נטף עמ’ 283).
כנגד גישות כאלו יצא הרמב”ם בחריפות וקבע כי “כל מי שמעסיק עצמו, לדעתי, בהמצאת טעמים לאחד מן הפרטים הללו, הרי הוא הוזה הזיה גדולה שאינו מסלק בה זרות, אלא מוסיף זרויות” (מו”נ ג, כו), אך מאז פרוץ הקבלה לחיי העם היהודי, גישת הרמב”ם הפכה כמדומני למוקצה מחמת מיאוס, למעט אולי אצל כמה דרדעים שורשיים.

(חוסר) משמעותם של טקסים

פריץ סטאל (מימין) מברך ברכת ברהמינים

דברי פילון למול דברי הרמב”ם לעיל אמורים להזכיר למי שעוקב באדיקות אחרי הבלוג, שכבר הבאתי אותם בפוסט מלפני כחודש ששמו ככותרת הקטע הזה. ליבו של הפוסט עסק בהצגת התיאוריה הנועזת של הפרופ’ ההולנדי פריץ סטאל, הינדולוג מעשי וחוקר דתות ידוע, שאחרי ששיחזר ברוב עם טקס הינדי מטורף בפירוטו הגיע למסקנה שלטקסים אין שום משמעות – משמעותם היא אך ורק בעצם קיומם. כראיה לדבריו הוא טען את הטענות הבאות – ודון מינה ואוקי באתרה דתורת הכהנים שלנו:

א) מבצעי הטקס עצמם לא ידעו להסביר את משמעותו המדויקת, ותשובותיהם השונות נעות בין “כך עשו אבותינו \ אנחנו חייבים לעשות זאת” לבין “זה טוב לחברה \ זה מוביל לחיי אלמוות”.
ב) חלקם כלל לא הבינו את משמעות הטקסטים שהם מדקלמים (בסנסקריט עתיקה).
ג) מסתבר כי לטקסטים עצמם ניתנו במהלך מאות השנים מאז נכתבו פרשנויות שונות ואף סותרות.
ד) הטקסטים המקוריים עצמם לא טרחו מעולם לנמק את פרטי הטקס השונים – ואם הם לא עשו זאת, אנו מניין לנו?!
ואצטט שוב את מסקנתו של סטאל לאור כל האמור לעיל:

יש הנחה פשוטה אחת המאפשרת התמודדות עם כל העובדות המבלבלות הללו: ההנחה לפיה אין לטקסים כל משמעות, מטרות או יעדים.
(F. Staal, The Meaninglessness of Ritual, p. 9)

למה? ככה!

לאחרונה הרהרתי לעצמי, מה יקרה אם נאמץ את גישתו המפוכחת של סטאל לא רק לטקסים אלא לחוקים הכהניים כולם? שימו לב לתוצאה המלבבת שמתקבלת כתוצאה מהחלת הגישה הזו על השאלות שהעליתי לעיל:

• מדוע רוב הקרבנות הם מן הזכרים, אך יש כמה דווקא מן הנקבות? ככה!
• למה הקרבן נשחט דווקא בצפון? ומדוע מזים מן הדם במקומות מסוימים דוקא? ככה!
• מדוע יש פירוט של סוגי מנחות שונים ולא למשל של סוגי צליית בשר שונים? ככה!
• …

טוב, למה ככה?

פעולת ההבדלה הסטרוקטורליסטית (לחצו למעבר לפוסט)

ברור לי שכל בר-דעת יזעק חמס כנגד תשובה שרירותית שכזו – מה זאת אומרת ככה? וכי לחינם עמלו פרשנים וחקרו חוקרים וניסו לתת טעמים לכל הפרטים?! והרי האדם הוא יצור שמחפש סדר ומשמעות (אמיתיים או מדומיינים) בכל אתר ואתר, ודווקא כאן ניכנע וניסוג אחור בגלל איזה הולנדי מעופף???
כיוון שכך, אזרתי כגבר חלציי וחזרתי עוד קצת אחורה בזמן עד שהגעתי לפוסטים בנושא האנתרופולוגיה הסטרוקטורליסטית, ובראשם הפוסט הוויראלי “נשים, שמחת תורה ואנתרופולוגיה סטרוקטורליסטית“.

ובכן, לאחר שאדם טובל במימי הדעת של הסטרוקטורליזם הטהור, הוא מתחיל להבין שהמאמץ האנושי העיקרי בכל תרבות הוא ביצוע הבחנות\הבדלות: האדם מבחין בינו לבין הטבע, בין אנחנו לבין הם, בין זכר לנקבה, בין חיה לבהמה, בין טמא לטהור וכן הלאה עד אינסוף, כל תרבות וההבחנות שלה. המקור הכהני שבתורה, למשל, פותח את תורתו בתיאור ההבדלות שביצע הבורא בעצמו (“וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ… וַיַּבְדֵּל בֵּין הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ וּבֵין הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ”) – ולא פלא שכשהוא מגיע לחוקים הכהניים הוא מדגיש שמטרתם היא “לֲהַבְדִּיל בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין הַחֹל וּבֵין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהוֹר… לְהַבְדִּיל בֵּין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהֹר וּבֵין הַחַיָּה הַנֶּאֱכֶלֶת וּבֵין הַחַיָּה אֲשֶׁר לֹא תֵאָכֵל”, בליווי ההסבר “כִּי אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיכֶם”. רוצה לומר, מה אני מבדיל – אף אתם תבדילו! ואגב, בסוף פרק כ’ ההבדלה היא המילה המנחה של הקטע:

…אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הִבְדַּלְתִּי אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים. כה וְהִבְדַּלְתֶּם בֵּין הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה לַטְּמֵאָה וּבֵין הָעוֹף הַטָּמֵא לַטָּהֹר וְלֹא תְשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בַּבְּהֵמָה וּבָעוֹף וּבְכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה אֲשֶׁר הִבְדַּלְתִּי לָכֶם לְטַמֵּא. כו וִהְיִיתֶם לִי קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה’ וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי.

עכשיו, כל מי שינסה להעניק משמעות משותפת לכל ההבדלות הכהניות בפרט והאנושיות בכלל, ימצא את עצמו תועה בערפל אנתרופולוגי סמיך, כי כאמור – אין לדבר סוף. המכנה המשותף היחיד, מסתבר, הוא עצם הצורך בביצוע הבדלות, זה הכל – מכאן והלאה, כל תרבות והקפריזות שלה.

המסקנה – הטעם הוא עצם ההבדלה

כעת נחבר את התובנה של סטאל בדבר חוסר משמעותם של טקסים, יחד עם התובנות הסטרוקטורליסטיות בדבר הצורך בהבדלה המהווה את ליבה של כל תרבות אנושית, ונגיע חיש קל למסקנה הפשוטה – גזרו ושמרו:

אין כל טעם פנימי ועמוק לחוקי הקרבנות, הכשרות והטהרה – טעמם היחיד הוא מימוש הצורך התרבותי לבצע הבדלות!
(אברם העברי)

והנלענ”ד כתבתי, ובקשתי שטוחה מכל המוצא פירוש דומה, שיעלהו לעולה מאוב הנשייה אל מדור התגובות למטה, ומלאו פני תבל תגובה!