לפני מערכת בחירות אחת או שתיים, רעשה הארץ בעקבות מה שכונה “אונס קפריסין”, פרשייה עגומה שאפילו זכתה לערך בויקיפדיה (!), בה היו מעורבות בהמות בצורת אדם. והנה מתברר שכבר ~3500 שנה קודם לכן רעשה הארץ מסיבה דומה, וגם שם היה מעורב אדם בשם של בהמה – אלא שהפרשייה העתיקה יותר זכתה לא רק לערך בוויקיפדיה, אלא לפרק שלם במקרא, הלא הוא בראשית לד. הפרק מספר על דינה בת יעקב שיצאה לבילוי תמים לכאורה בעיר*, אלא שאז ראה אותה שכם בן חמור נשיא הארץ, חטף אותה בכוח ואנס אותה. אחר כך האנס החוצפן התאהב בה וביקש ממנה להסכים להינשא לו, כשבמקביל הוא שולח את אביו, חמור, שישכנע את יעקב להסכים לנישואים תמורת “הסכם סחר חופשי”. בני יעקב, שנדהמו לשמוע על הנבלה שנעשתה בישראל ועוד יותר על העסקה הכלכלית, יזמו הצעת כזב ולפיה יסכימו לעסקה בתמורה לכך שכל אנשי העיר ימולו את עצמם – ובמפתיע או שלא**, זה עבד. ואז הגיע תור האקשן – ביום השלישי בהיותם כואבים, עלו שמעון ולוי על העיר וחיסלו כל זכר, וביניהם את האנס ואביו, השיבו את דינה הביתה, ואיפשרו לאחיהם הנותרים לבזוז את כל העיר. הפרק נחתם בתשובתם המוחצת של שמעון ולוי לגערת אביהם שחשש מנקמת העמים הסמוכים: “הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת אֲחוֹתֵנוּ?!“
* לפי הפשט, “העיר” המוזכרת פעמים רבות בפרק אינה שכם, אלא “שָׁלֵם עִיר שְׁכֶם”, כלומר – עיר בשם “שלם” שהיתה עירו של שכם בן חמור – ומן הסתם היתה סמוכה לשכם העיר.
** יש שהסבירו (ראו מאמרו של הרב סמט, הערה 3) שהאחים לא חלמו לרגע שתושבי העיר יסכימו לכך, אלא רק רצו לדחות את ההצעה בקש כך שיתקיים חלקו השני של התנאי “… וְלָקַחְנוּ אֶת בִּתֵּנוּ וְהָלָכְנוּ”.
שלב החשדות
כמו כל סיפור מקראי טוב, גם פרק לד מלא בחריקות ומוזרויות שונות, כשקוראים אותו קצת יותר לעומק – דבר המעורר חשד ההולך וגובר עם התקדמות הקריאה כי הסיפור אולי אינו בדיוק דיווח דוקומנטרי. ואלה התמיהות המרכזיות אותן גיליתי אגב לכתי בעקבי החוקרים, ובראשם דוד פרנקל במאמר הנושא את הכותרת הבלתי מתפשרת “צורתו הסופית של סיפור אונס דינה לאור ביקורת הנוסח והעריכה“:
א. המפגש עם שכם בן חמור – הפתעה? האמת שהמיסגור של הסיפור לפרק לד אינו מדויק, ונראה שיש להתחיל אותו מסוף פרק לג: “וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם עִיר שְׁכֶם… וַיִּקֶן אֶת חֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר נָטָה שָׁם אָהֳלוֹ מִיַּד בְּנֵי חֲמוֹר אֲבִי שְׁכֶם בְּמֵאָה קְשִׂיטָה”. כלומר (1), ליעקב היתה כבר היכרות קודמת עם שכם בן חמור – וכאמור לעיל, “העיר” בה מתרחש כל האירוע היא “שלם”, עירו של שכם. כלומר (2), שכם כנראה ראה את דינה כבר קודם. וכאן יש להטרים ולציין את העובדה המתוארת בפרק לז, לפיה בני יעקב רעו את צאן אביהם ב… שכם.
ב. מה חיפשה דינה בעיר? לפי הכתוב, היא יצאה “לִרְאוֹת בִּבְנוֹת הָאָרֶץ” – האם מדובר במינגלינג נשי, או אולי במסע שופינג תמים? הביטוי “לראות ב” הוא די נדיר במקרא, אבל משמעו די ברור – ליהנות ממשהו. כך למשל “לוּלֵא הֶאֱמַנְתִּי לִרְאוֹת בְּטוּב ה’ בְּאֶרֶץ חַיִּים” (תהלים כז); לִרְאוֹת בְּטוֹבַת בְּחִירֶיךָ לִשְׂמֹחַ בְּשִׂמְחַת גּוֹיֶךָ” (תהלים קו); “אֶל גִּנַּת אֱגוֹז יָרַדְתִּי לִרְאוֹת בְּאִבֵּי הַנָּחַל” (שה”ש ו) ועוד. ממה ביקשה דינה ליהנות?
ג. שכם – מדון קורליאונה לדון ז’ואן?! התנהגותו של שכם, כפי שזו מתוארת בפסוקים, היא מפליאה. בהתחלה הוא אונס את דינה באכזריות: “וַיִּקַּח אֹתָהּ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ וַיְעַנֶּהָ” (וכבר חז”ל פירשו: “שלא כדרכה” – וראו בשיר היווני בסיום…) אלא שמייד אחר כך הוא הופך למחזר עדין נפש: “וַתִּדְבַּק נַפְשׁוֹ בְּדִינָה בַּת יַעֲקֹב וַיֶּאֱהַב אֶת הַנַּעֲרָ וַיְדַבֵּר עַל לֵב הַנַּעֲרָ” – מה קורה פה? דיינו אם נשווה את התנהגותו של שכם לזו של אמנון שאנס את תמר אחותו: “וַיְעַנֶּהָ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ (שכ”ב + ענ”ה, כמו אצל שכם) וַיִּשְׂנָאֶהָ אַמְנוֹן שִׂנְאָה גְּדוֹלָה מְאֹד…”!
ד. הדיאלוג המוזר – לפי הפסוקים, זה סדר הדברים שהוביל לדיאלוג בין הצדדים: 1. יעקב שומע על המעשה. 2. הוא מחליט לחכות עד שבניו ישובו ולא טורח לשלוח להודיעם. 3. בינתיים חמור יוצא לדבר איתו. 4. בדיוק אז הגיעו האחים ששמעו גם הם איכשהו על האירוע. 5. חמור פונה אל האב והאחים בהצעת סחר\נישואים. 6. שכם גם הוא פונה אליהם בהצעת מוהר. 7. האחים עונים… והסיפור ממשיך. עכשיו, כמובן שכל זה אפשרי, אבל כל התיאור נראה מוזר: “וְיַעֲקֹב שָׁמַע… וְהֶחֱרִשׁ יַעֲקֹב עַד בֹּאָם… וּבְנֵי יַעֲקֹב בָּאוּ מִן הַשָּׂדֶה כְּשָׁמְעָם” (מדוע המתין יעקב עד שהם ישמעו? ואיך בדיוק ציפה שהם ישמעו?); כִּי נְבָלָה עָשָׂה בְיִשְׂרָאֵל” (מתאים לעם, לא לאדם!); “וַיֹּאמֶר שְׁכֶם אֶל אָבִיה וְאֶל אַחֶיהָ…” (מאיפה הוא צץ?!)
ה. שמעון ולוי או בני יעקב? בתחילת הפרק מדובר על האחים כגוש אחד: “וּבָנָיו הָיוּ אֶת מִקְנֵהוּ בַּשָּׂדֶה”, “וַיִּתְעַצְּבוּ הָאֲנָשִׁים”, “וַיַּעֲנוּ בְנֵי יַעֲקֹב”. אבל ברגע האמת, כשנדרש לממש את הנקמה אותה תכננו האחים יחד (כנראה), שני היחידים שיוצאים למסע הטבח הם “שְׁנֵי בְנֵי יַעֲקֹב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֲחֵי דִינָה”. שאר האחים, אם שאלתם, הסתפקו בפעולה הדי-בזויה של ביזה, לה מוקדשים לא פחות משלושה פסוקים נפתלים: “בְּנֵי יַעֲקֹב בָּאוּ עַל הַחֲלָלִים (?!) וַיָּבֹזּוּ הָעִיר אֲשֶׁר טִמְּאוּ אֲחוֹתָם. אֶת צֹאנָם וְאֶת בְּקָרָם וְאֶת חֲמֹרֵיהֶּם וְאֵת אֲשֶׁר בָּעִיר וְאֶת אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה לָקָחוּ (לשם מה כל הריבוי הזה?). וְאֶת כָּל חֵילָם וְאֶת כָּל טַפָּם וְאֶת נְשֵׁיהֶם שָׁבוּ וַיָּבֹזּוּ וְאֵת (?) כָּל אֲשֶׁר בַּבָּיִת.” (ראו את הערות הנוסח לפרשה).
ו. שמעון ולוי – מסע טבח כחגיגת בר מצווה? לפי סדר הפרקים שלפנינו, שמעון ולוי היו בני לא יותר מ- 13 באותו זמן: בסוף פרק לג מתוארת עיר שכם כתחנתו הראשונה של יעקב בכנען, אחרי בריחתו מלבן. מכיוון שהוא שהה אצל לבן 20 שנה, מתוכן 7 שנים בהמתנה לנישואיו, הרי שראובן בכורו היה כבן 13 כשהגיע יעקב לעיר. ואם תאמרו שסיפור דינה אירע שנים רבות אחר כך, זה לא מסתדר עם תחילת פרק לה, שם מתוארת עלייתו של יעקב מעיר שכם לבית אל במצוות אלהים, כדי למלא את נדרו. ואכן במדרש רבה לא היסס רבי אלעזר לקבוע ששמעון ולוי “בני י”ג שנה היו” – אלא שלמדרש לא הפריע גם לקבוע שרבקה היתה בת שלוש, השאלה אם זה סביר ששני ילדים בני 13 הצליחו לחסל עיר שלימה?! (הרב סמט במאמרו מתרץ שמדובר בעיר זעירה, בת חמולה אחת… נו, שוין).
ז. מי חיסל את יושבי העיר? לפני מותו יעקב קורא ליוסף ומשחזר בפניו אירועים שונים מחייו – כשהאחרון שבהם הוא כיבוש עירו של שכם: “וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ שְׁכֶם אַחַד עַל אַחֶיךָ אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי” – וכבר תמהו כל הפרשנים ראשונים כאחרונים על כך ותירצו מה שתירצו, אך לא תירצו כלום, שכן הפשט הפשוט הוא שיעקב הוא זה שחיסל את יושבי עיר שכם – ובוודאי שלא התנגד לכך! (הספרים החיצוניים ובעקבותיהם מדרש “ויסעו” מתארים בהרחבה את מלחמות יעקב ובניו באמורי, ע”ש). הדבר המוזר הוא שכמה פסוקים לאחר מכן יעקב “מברך” את בניו במילים “שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם (=סכיניהם – ראו בשיר היווני בסוף) בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי…” – וגם על כך נשתברו קולמוסים, לשווא.
ח. פרק לה – המשך ישיר או סיפור אחר? פרק לה פותח במילים: “וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל יַעֲקֹב”. למודי ניסיון ממקרים דומים בהם הגיבור ירא ממשהו ואלהים נחלץ לעודדו – כמו למשל יצחק בימי הרעב (כו, ג) או יעקב עצמו כשרצה לברוח מלבן (לא, ג) – היינו מצפים להמשך כמו “אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב וְאַל תֵּחַת יִשְׂרָאֵל כִּי הִנְנִי מוֹשִׁיעֲךָ…” או משהו כזה. אבל במקום זה אלהים מצווה אותו: “קוּם עֲלֵה בֵית אֵל..”. וכאן מגיע התיאור החגיגי הבא:
ב וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל בֵּיתוֹ וְאֶל כָּל אֲשֶׁר עִמּוֹ הָסִרוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּתֹכְכֶם וְהִטַּהֲרוּ וְהַחֲלִיפוּ שִׂמְלֹתֵיכֶם. ג וְנָקוּמָה וְנַעֲלֶה בֵּית אֵל וְאֶעֱשֶׂה שָּׁם מִזְבֵּחַ לָאֵל הָעֹנֶה אֹתִי בְּיוֹם צָרָתִי וַיְהִי עִמָּדִי בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הָלָכְתִּי. ד וַיִּתְּנוּ אֶל יַעֲקֹב אֵת כָּל אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּיָדָם וְאֶת הַנְּזָמִים אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיִּטְמֹן אֹתָם יַעֲקֹב תַּחַת הָאֵלָה אֲשֶׁר עִם שְׁכֶם. ה וַיִּסָּעוּ וַיְהִי חִתַּת אֱלֹהִים עַל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיהֶם וְלֹא רָדְפוּ אַחֲרֵי בְּנֵי יַעֲקֹב. ו וַיָּבֹא יַעֲקֹב לוּזָה אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן הִוא בֵּית אֵל הוּא וְכָל הָעָם אֲשֶׁר עִמּוֹ.
ללא פסוק ה’, אף אחד לא היה חושב לרגע שהאירוע החגיגי הזה – בו לכולם יש זמן להתרחץ, להחליף בגדים ואפילו להתעסק בקבורת אלהי הנכר – מתרחש כאשר מעל ראש יעקב ומשפחתו מרחפת סכנת מוות! אבל אם קוראים טוב רואים מייד שפסוק ה’ “תקוע” באמצע, עם קשר רופף לפסוק שלפניו ואחריו: המילה “ויסעו” עוצרת את הפסוק מייד בתחילתו (אתנחתא), וגם “בני יעקב” הוא מונח ששייך לפרק לד, בעוד שבפסוקים כאן מוזכרים “ביתו” ו”העם אשר עמו”, ולא “בניו”. ומכאן שהתיאור הפסטורלי המקורי לא ידע על טבח אנשי העיר ולא הכיר בשום סכנה שריחפה לכאורה מעל ראש יעקב ומשפחתו.
שלב תפירת התיק
אם נסכם את כתב החשדות לעיל, נראה שהסיפור סובל מ”תסמונת נתניהו” – האם היה כלום או לא היה כלום?…
מצד אחד הוא מתאר מפגש פסטורלי בין יעקב ליושבי הארץ, במהלכו הוא קונה חלקה בעיר, בניו רועים שם את צאנם, בתו עושה חיים עם בנות הארץ, מסובבת את ראשו של בחור נאה שהוא במקרה בנו של נשיא הארץ, ולבסוף הלה נושא אותה לאשה תמורת הסכם כלכלי, כמקובל עד היום בקרב שבטים יהודיים הדורשים “סידור מלא” לבנותיהם. מצד שני הסיפור מתאר אונס אכזרי של בת יעקב התמימה על ידי שכם בן חמור נשיא הארץ, המנסה לסחוט את משפחת יעקב בעוד הנאנסת כלואה בביתו, ניסיון שבעקבותיו יוצאים (יעקב ו)בניו למסע טבח בתושבי עיר שכם, העיר שעתידה להיות מובטחת בהמשך לבני יוסף ואף להפוך לבירת שבטי ישראל. בעוד שהתיאור הראשון מתאים ברוחו לספר בראשית, כמו גם לדמותם הכנועה של יעקב ומשפחתו, הרי שהתיאור השני תקוע כאן כלהב חרב מדמם באמצע סיפור ילדים (או אם תרצו, שמעון ולוי כ”מקס ומוריץ”…)
“ארץ העברים” = איזור שכם
וכאן מציעים חוקרי המקרא הסבר די צפוי, למען האמת, ולפיו מדובר פשוט ב”תפירת תיק אונס” לשכם בן חמור. הסיפור המקורי היה סיפור היטמעותו של יעקב באיזור שכם, על ידי רכישת חלקה ליד העיר, בה רעו בניו את צאנו, ונישואי בתו לשכם בן חמור תמורת הסכם כלכלי נדיב. איזור שכם, בו ישבו העברים הקדומים ושאף כונה על ידי יוסף “ארץ העברים“, הפך להיות גרעין השליטה הישראלי בכנען, ובימי יהושע הוא היה האיזור היחיד עליו לא נדרשו להילחם כדי לכבשו.
אלא שנישואי בת יעקב לאיש נכרי היה לצנינים בעיני אסכולה מאוחרת יחסית בעם ישראל, שהתנגדה לנישואי תערובת – אסכולה ששיאה היה בימי עזרא שהזדעזע לשמוע כיצד “הִתְעָרְבוּ זֶרַע הַקֹּדֶשׁ בְּעַמֵּי הָאֲרָצוֹת” ובצעד דרסטי גירש את הנשים הנכריות ואת בניהן (פרקים ט-י, וכן נחמיה יג). ואכן, הביטוי המוזר “כִּי נְבָלָה עָשָׂה בְיִשְׂרָאֵל” מסגיר די בבירור את תקופת הכתיבה, בה “ישראל” היה שמו של העם, ולא שמו השני של יעקב – וגם די ברור שהוא מהווה ארמז לפסוק אחר מהמקור הדויטרונומיסטי: “כִּי עָשְׂתָה נְבָלָה בְּיִשְׂרָאֵל לִזְנוֹת בֵּית אָבִיהָ” (דברים כב). בתקופה הזו נתפסו נישואי התערובת כאיום חמור על קיומו של העם, ואם אמנם נישואי גבר ישראלי עם אשה זרה עוד נסבלו איכשהו (ע”ע יהודה ובניו, “שאול בן הכנענית”, יוסף ואסנת, משה וציפורה + הכושית, שלמה ונשיו…) – הרי שנישואי אשה ישראלית עם גבר נכרי – כבר לא. וכאן לקחו המחברים הקדומים את הסיפור הפסטורלי על דינה ושכם, והפכו אותו לסיפור “רצח על חילול כבוד המשפחה”, תוך שימוש באמצעים הרטוריים הבאים:
א. הוספת מימד של “טומאה” לסיפור – בחוק המקראי, “טומאה” מיוחסת ליחסי מין עם אשה מאורסת או נשואה בלבד. הוספת המוטיב הזה לפרקנו תוך הדגשת הקשר המשפחתי לא פחות משלוש פעמים (“כִּי טִמֵּא אֶת דִּינָה בִתּוֹ“, “אֲשֶׁר טִמֵּא אֵת דִּינָה אֲחֹתָם“, “אֲשֶׁר טִמְּאוּ אֲחוֹתָם“), מדגישה את חומרת מעשהו של שכם ומשווה אותו לגילוי עריות במשפחה – למרות שמדובר “רק” באונס נערה.
ב. שימוש בביטוי “נְבָלָה עָשָׂה בְיִשְׂרָאֵל” – בנוסף למוטיב הטומאה, מודגש גם הביטוי הזה המופיע כאמור בדברים כב בהקשר של זנות: “כִּי עָשְׂתָה נְבָלָה בְּיִשְׂרָאֵל לִזְנוֹת בֵּית אָבִיהָ” והוא חוזר שוב ביחזקאל בהקשר של ניאוף: “יַעַן אֲשֶׁר עָשׂוּ נְבָלָה בְּיִשְׂרָאֵל וַיְנַאֲפוּ אֶת נְשֵׁי רֵעֵיהֶם” – ולכך יש להוסיף גם את הסיום המהדהד של הפרק: “הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת אֲחוֹתֵנוּ?!”
ג. איזכור חרפת הערלה – בספר בראשית לא מוזכר בשום מקום שיש בעיה כלשהי עם אנשים לא מהולים, וסיפור יוסף יוכיח – שהרי נאמר בו בפירוש שהמצרים תיעבו את העברים, אבל לא ההיפך. רק בתקופת המלוכה, כך נראה, הודגש המוטיב של הערלה כמפריד בין ישראל לעמים (ע”ע הפלשתים בימי שאול ודוד) ומכאן ההסבר שהיה בוודאי מוזר עד מאוד באזני המחבר המקורי ולפיו “לֹא נוּכַל… לָתֵת אֶת אֲחֹתֵנוּ לְאִישׁ אֲשֶׁר לוֹ עָרְלָה כִּי חֶרְפָּה הִוא לָנוּ”.
לאחר העיבוד שנערך לפרק, נדרש לבצע השלמה טכנית קטנה המסבירה כיצד ייתכן שמעשה שכזה עבר בשתיקה על ידי תושבי הערים הסמוכות? לשם כך “נתחב” פסוק ה בפרק לה: “וַיִּסָּעוּ וַיְהִי חִתַּת אֱלֹהִים… וְלֹא רָדְפוּ אַחֲרֵי בְּנֵי יַעֲקֹב”, כאשר האיזכור של “בני יעקב” – כאשר קודם ואחר כך הם נקראים “ביתו” או “אשר עמו” – נועד להזכיר את “בני יעקב” החוזר ארבע פעמים בפרק לד.
אונס קפריסין + שירו של שכם לדינה (?) – “נולדְתְּ לאסונות”
אם נחזור לפרשיית “אונס קפריסין” בה התגלו כמה מבני ישראל בעליבותם כי רבה, הרי שנקל לראות כיצד סיפור אחד נע בין שני נרטיבים שונים וכמעט הפוכים – וכאמור באריכות יתירה בפוסט הזה, דבר דומה (אם כי הפוך) קרה כנראה גם לפרשייתנו.
וכיוון שבקפריסין היוונית מדובר, וכידוע המיתולוגיה היוונית (והרומית בעקבותיה) לא בחלה בסיפורי אונס\חטיפה של נשים ע”י אֵלים למיניהם – אין מתאים יותר מאשר לחתום בשיר יווני רב עוצמה שאמנם הבאתי כבר בסוף הפוסט הקודם, אבל בינתיים החלפתי אותו בשיר אחר, ע”ש.
למרבה הפלא, ניתוח מעמיק של השיר מגלה בו סודות נוראים הקשרים אותו לפרשייתנו, ויהי לפלא, כאשר תחזינה עיני הקורא מישרים למטה:
תרגום ללשון בני עבר
| Γεννήθηκες για την καταστροφή
κι ήρθες να γκρεμίσεις μια ζωή, δε συλλογίστηκες τι πας να κάνεις μαχαίρι μου ’μπηξες, τρελή θα με πεθάνεις
Και τώρα τρελοκόριτσο γελάς μα κατά βάθος κλαις και μ’ αγαπάς
Μ’ ένα ποτήρι πίναμε κι οι δυο τώρα τα ’χεις κάνει ρημαδιό που με παράτησες χωρίς αιτία και με ρεζίλεψες σ’ όλη την κοινωνία
Και τώρα τρελοκόριτσο γελάς μα κατά βάθος κλαις και μ’ αγαπάς
Κουρέλι μου ’χεις κάνει την καρδιά που μ’ άφησες, σκληρή, κάποια βραδιά παλάτι σου ’χτισα πάνω στα αστέρια όμως το γκρέμισαν, τρελή, τα δυο σου χέρια
Και τώρα τρελοκόριτσο γελάς μα κατά βάθος κλαις και μ’ αγαπάς |
נולדת לאסונותא,
ובאת לרסק חיים שלמים… את לא חושבת מה את הולכת לעשות לקחתְּ את הסכיןב שלי, מטורפת! את תהרגי אותי!
ועכשיו, נערה מטורפת, את צוחקת. אבל עמוק בפנים, את בוכה ואוהבת אותיג…
מכוס אחתד שָׁתינו שנינו, כעת את הרסת הכל, כי עזבת אותי ללא סיבה, ושמת אותי ללעג מול כל החבורהה.
ועכשיו, נערה מטורפת, את צוחקת. אבל עמוק בפנים, את בוכה ואוהבת אותי…
הפכת לסמרטוט את ליבי כשעזבת אותי, אישה קשוחה, לילה אחדו. בניתי לך ארמון בכוכביםז אך את ריסקת אותו, מטורפת, במו ידייך!
ועכשיו, נערה מטורפת, את צוחקת אבל עמוק בפנים, את בוכה ואוהבת אותי… |
סודות השיר
א “לאסונות” – בשלב זה בקליפ (0:35) ניתן לראות את אחד המשתתפים הופך שולחן – וירמוז למאמרם ז”ל “ערכתי לו שולחן והפכו“, והם-הם דברי חז”ל המובאים ברש”י: “וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ – כדרכה. וַיְעַנֶּהָ – שלא כדרכה.”
ב “הסכין” – ביוונית Μαχαίρι = מָכֵרִי, רומז לדברי רש”י מהמדרש על הפסוק “שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם” – “לשון כלי זין, הסיִף בלשון יווני מכי”ר“, והוא פלאי!
ג “ואוהבת אותי” – סבירא ליה כרבי יהושע “רוצה אשה בקב ותפלות” (סוטה ג, ד)…
ד “מכוס אחת” – ירמוז לדברי רבינו הקדוש “אל ישתה אדם בכוס זה ויתן עיניו בכוס אחר” (נדרים כ:), ר”ל שהיו נאמנים זה לזו.
ה “כל החבורה” – ביוונית κοινωνία = קִינוֹנִיָה = קנוניה. ורמז לבני יעקב שהשתתפו בקנוניה נגד חמור ושכם.
ו “לילה אחד” – וקשה, שהרי מפורש בכתוב “ויהי ביום השלישי”! וחיפשתי מזור לנפשי בתרגום השבעים היווני אך גם הוא תרגם ἡμέρᾳ = יום… ויש לתרץ שמא בכתב יד לוקיאנוס מצא כן, או שמא עד שטבחו בכל אנשי העיר כבר ירד הלילה.
ז “בכוכבים” – שוב רמז מפורש לבני יעקב, עליהם נאמר “וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים מִשְׁתַּחֲוִים לִי”, ומכאן גם רמז לאכזריות האחים שלא זו בלבד שטבחו באנשי העיר, אלא שגם ביקשו להרוג את יוסף אחיהם…
ועל זה נאמר – “חכמה בגויים – תאמין!”
בס”ד גרין פריידיי 2019
היהודים כפויי טובה הם. על כל מי שאירח אותם בזמני רעב בכבוד מלכים – הם מעלילים עלילות שפלות. כשירדו אברם ושרי למצרים – עשה פרעה חסד עם שרי ולקחה לביתו בכוונה להכתירה למלכה. ומה טוענים כפויי הטובה, שזה היה שלא ברצונה?
וכי למה אמרה שרה על אברם שהוא אחיה ולא בעלה? ברור שהיא רצתה לברוח מביתו של בעל המתעמר באשתו ובבני ביתו כדי להרשים אורחים אלמונים הבאים לביתו. במקום לתת לאשתו לנוח את מנוחת הצהרים כחום היום באותו שבוע מטורף שבו נפל כל עול הבית עליה כי כל הגברים נימולו – פוקד אברם על שרה בת ה-89 ‘לושי ועשי עוגות’. מי צריך עוגות אחרי שחיסלו בן בקר שלם וחמאה וחלב, בשביל מה להטריח אישה קשישה ועייפה?
אותה שיטה להעליל עלילות על המארחים, נוקטים היהודים גם כלפי מארחיהם הנדיבים בגרר. גם שם משדרת האישה את מצוקתה ומציגה עצמה כרווקה כדי שמישהו יציל אותה מחיי הגהינם של משרתת הצריכה למלא את גחמותיו של בעלה הרודן המנסה להרשים כל ‘ארחי פרחי’ הנקלע לביתו? גם בגרר נהג המלך בחסד וביקש לגאול את את האישה המסכנה ולעשותה למלכה – על זה מגיעים לו ‘נגעים גדולים’?
עוול נורא עשו היהודים לעיר הנפלאה סדום. מקום של מלונות ומעיינות מרפא שהוא גן עדן ‘כגן ה’ כארץ מצרים’ – הופכים היהודים למקום רשעה ותועבה שצריך למחותו מעל פני האדמה. ברם זכור לטוב הנביא יחזקאל המודה בגלוי שסדום היתה נקיה מכל התועבות של היהודים. כל ‘חטאה’ של סדום היה התנגדותה לאובססיה האברהמית לרצות פרזיטים אוכלי חינם.
אפילו בני ביתו של אברהם ואורחיו מואסים בהתנהלותו הצדקנית. לא פלא שלוט אחיינו נמלט ממנו ועובר דווקא לסדום והוא מתקבל בה בכבוד ומתערה בה. גם אורחיו של אברהם נמלטים ממנו לסדום מפחד שגם בערב יפוצץ את כריסם בסעודת שחיתות נוספת. אחרי ארוחת צהריים שבא אולצו לזלול שליש פר כל אחד, הרי ברור שיעדיפו ללון ברחוב ולא להיכנס לאחיינו של אברהם שמנסה לדחום להם ששה כזיתות של מצות בכדי אכילת פרס?
דווקא אנשי סדום רוצים להיטיב אם האורחים שהואבסו אצל אברהם, ומזמינים אותם למסיבה אינטלקטואלית. הם מבקשים: ‘הבה לנו את האנשים ונדעם’, נכיר אותם ונתבסם מסיפוריהם ומדברי חכמתם. גם כאן מפרשים היהודים בצורה מעוותת את כוונתם הטובה של אנשי סדום וטוענים שהם ביקשו לבצע אונס. מה פתאום? ברור ש’נדעם’ פירושו ‘נכירם’.
לשיא של עלילות שפלות מגיעים היהודים ביחס למצרים. דווקא הדאוטרנומיסטים היו קצת הוגנים כלפי המצרים ומציינים ביושר ש’גר היית בארצו’. הרי היהודים נזכרים כל הזמן בערגה ובגעגועים בדגה שאכלו במצרים חינם, ובכל פעם שמשה מציק להם בתרי”ג מצוותיו המעצבנות – נזכרים היהודים בערגה ומקשים לשוב מצרימה. האם קצת חינוך לחיי עבודה יצרנית הוא ‘עינוי ושעבוד’?
עוד עם שהיו לו כוונות טובות כלפי היהודים ונגמל בשנאה יוקדת הם בני עשיו. גדלותו המוסרית של עשיו ניכרת כבר בשובו של יעקב מחרן. אחרי לקיחת הבכורה והברכות ואחרי 20 שנה שכל עול כיבוד ההורים נפל על עשיו – עשיו יוצא מגדרו לכבד את אחיו ויוצא לקראתו עם משמר כבוד של 400 איש. מה אומרים על זה היהודים כפויי הטובה? מאשימים את עשיו התמים שרצה להרוג את יעקב…
ומאות שנים אחר כך בצאת בני ישראל ממצרים, באים בני עמלק ממרחקים כדי לעזור לנחשלים שאינם מצליחים לעמוד בקצב המטורף של הריצה שמכתיב משה בריצתו אל ארץ כנען. באים העמלקים טובי הלב ומבקשים לנהל בלחם ובמים לכל כושל. מה גומלים להם היהודים כפויי הטובה, ‘תחמה את זכר עמלק מתחת השמים’… כמה פיקח היה מחלך אדום שלמד לקח וסירב להרשות ליהודים לעבור בארצו, ובכך חסך מעצמו עלילות.
בקיצור: היהודים היו, והינם עד היום הזה, כפויי טובה ומעלילי עלילות על כל גוי צדיק המבקש טובתם. שומר נפשו ירחק מהם.
בברכה, ג’ים ג’ון קורבין עולה ויורד, קורבן היהודים הרעים
לאור הטיעונים המשכנעים שלך, אני נאלץ להסכים עם חלק מהטענות… אלא שלא זכית להבין את כוונת הפוסט, שלא בא לטעון שמישהו בא להאשים את שכם המסכן באונס – שהרי כל הסיפור הזה לא היה ולא נברא אלא משל היה! המטרה היתה להמחיש את הסכנה שבנישואי תערובת, אולי עם הכותים הקדומים שחיו באיזור שכם בימי עזרא ונחמיה, דרך סיפור יהודי טוב. כמו למשל (להבדיל?) הסיפורים של הרב מאיר להמן שמעלים על נס את הקיום היהודי בגלות – אמנם הם מבוססים על דמויות שהיו ונבראו , אבל וודאי שכל הפרטים לא בדיוק היו, אלא ראויים היו להיות…
ולמרבה הפלא גם הכותים שאינם חשודים באהדה יתירה לעזרא ונחמיה, מחזיקים באותה תורה בשינויים קלים, שבה מופיע גם סיפור שכם. השומרונים מעולם לא היו מאוחדים עם בני יהודה, ובכל זאת לא מצינו תורה נפרדת לשבטי הצפון ולשבטי הדרום וכו’ וכו’
בברכה, שאציוס פון לוינהאוזן
אגב, במעשה שכם יש קבלה לפחות בדיעבד של נישואין עם גויים שעברו גיור, אף שההתגיירות היתה לשם אישות. יעקב כועס על שמעון ולוי על שהרגו את אנשי שכם.
בס”ד ב’ בשבט פ”א
מספר בראשית עולה שלקיחת אישה לא נשואה בעל כורחה להיות אשתו של המלך נחשבה בכנען ובמצרים לנורמה מקובלת. כן נהג אבימלך מלך גרר וכן נהג פרעה מלך מצרים.
אבימלך בכלל מתפלא על כעסו של האלקים על לקיחת שרה, ואומר לאלקים: ‘הגוי גם צדיק תהרג?’ לפי תפיסתו של אבימלך מלך הלוקח אישה פנויה שלא ברצונה – הרי הוא ‘צדיק’, הרי הוא מעלה אותה ממעמד ‘פשוטי העם’ למעמד מלכותי, ועל מה ולמה בא האלקים אליו בטרוניא?
מעמדו של שכם היה כנראה פחות ממעמדו של מלך, שכן אביו מכונה ‘נשיא הארץ’, שיש במשמעו ‘אדם נכבד ונשוא פנים’ (כמו שאברהם כובד ע”י יושבי קרית ארבע בתואר הכבוד ‘נשיא אלקים אתה בתוכנו’, ומשום כך מרגיש שכם צורך לקבל בדיעבד את הסכמת משפחתה של דינה. ייתכן שמשום שלא היה בשכם ‘מלך’, לא חששה דינה להסתובב עם בנות הארץ, שכן רק למ לך הותר בכנען לקחת אישה בעל כרחה.
אף התגובה הקטלנית של בני יעקב, עולה בקנה אחד עם המקובל בחברה של בני עבר הנהר (בניגוד לחברה הכנענית/ מצרית) שיש ‘לקרוא לנערה ולשאול את פיה’ ואסור לקחת לאישה בעל כרחה ‘כשבוית חרב'(שזה נקרא ‘עינוי, ככתוב ב’אשת יפת תאר’: ‘לא תתעמר בה תחת אשר עניתה’, וכפי שלבן מתנה עם יעקב ‘אם תענה את בנתי’).
על אונס נערה בתולה אומרת התורה: ‘כי כאשר יקום איש על רעהו – כן הדבר הזה’, ואבשלום ראה חובה לנקום את אונס אחותו ע”י הריגת האנס. לתפיסתו של אבשלום – הרי הוא מחוייב ב’גאולת דמה’ של אחותו, שכן חילול כבודה הרי הוא כרציחתה.
זו היא הנורמה החברתית המקובלת בחברה העברית, לנהוג במחלל כבודה של אישה כרוצח הראוי לנקמה, ואף יעקב לא מערער על טענתם של שמעון ולוי ‘הכזונה יעשה את אחותנו’ אלא מפני חששו מנקבת ‘יושב הארץ’.
יעקב, ואחריו התורה קובעת זאת כחוק, שיש מקום להעדיף הליך של פיצוי ושיקום לנאנסת, שכמעט לא היה לה סיכוי להינשא אחרי מה שעברה. ובמקום שתיפתח שרשרת אינסופית של מעשי נקם הדדיים – העדיפה התורה לחייב את האנס בכופר עצום (50 שקל הוא מחיר של שדה הנמכרת ל-50 שנה) ובחיובו לתקן את אשר עיוות ולשאת את אנוסתו ולא להשליכה ככלי אין חפץ בו.
ברוצח ממש הזהירה התורה שלא לקחת כופר, אך בגורם למוות ברשלנות ע”י איש שמירת שורו – הסכימה התורה לפדות את נפשו של בעל השור בכופר, וכן בגורם רק להפלת עובר נתנה התורה אפשרות לפיצוי ממוני, ומכאן למדו חז”ל שגם בפגיעה פיזית קשה ניתן לפדות את עונש הגוף בממון. אף באונס העדיפה התורה את דרך הפיצוי והשיקום.
בברכה, ש”צ
יפה! כל זה בהנחה שהיה כאן אונס. אלא שאני הולך בעקבי צאן החוקרים ומראה שיש סיבה טובה מאוד להניח *שלא* היה כאן אונס, אלא יד עורך מאוחר היתה במעל…
שלום וברכה רבי אברהם!
בשבת האחרונה, עת האזנתי לבעל הקורא המתאר באופן מסמר שער (כוונתי כמובן לשערות האוזניים…) את מעשה דינה, ניצנצה בי רוח הקודש [אי אפשר להסתכל על זה אחרת!], וקיבלתי השראה מהפוסטים הקודמים שלך, המקשרים בין סיפורי התורה לסיפורי יוון, וחשבתי לעצמי שאולי גם במעשה דינה יש משום יפיפותו של יפת באהלי שם…
האם אין דמיון מסויים בין מעשה דינה לבין מלחמת טרויה המפורסמת?, גם שם – אם אני זוכר נכון – נסיך טרויאני גונב את אשתו של מנלאוס מספרטה, והסוף ידוע… טרויה גמרה כמו העיר שכם!
מה אתה חושב, יכול להיות שהייתה איזו השפעה הדדית, או שהדפוס הזה די נפוץ בעלילות העולם העתיק, כך שאי אפשר ללמוד מזה.
יפה!!! לא חשבתי על זה באמת, אם כי שם לא היה מדובר באונס, אלא בחטיפה (בהסכמה!) של אשה נשואה, אבל הרעיון דומה.
שצל כתב
גם בגרר נהג המלך בחסד וביקש לגאול את את האישה המסכנה ולעשותה למלכה – על זה מגיעים לו ‘נגעים גדולים’?
והוא טס כמובן
נו, טוב. את תגובתנו נתחיל בזה שנוכיח (עד כמה שמילה זו אפשרית בהקשר לחקר המקרא) שלא בסיפור מאוחר מימי עזרא ונחמיה מדובר, אלא בעיבוד, שנון במיוחד (מפרי עטו של J, מימי יאשיהו), של מסורת קדומה ביותר שעוסקת בחורבנה – האמיתי לגמרי – של העיר שכם, באמצע ימי תקופת הברזל א’, במחצית השניה של המאה ה-12 לפסה”נ. את הראיה הראשונה לכך שבמסורת קדומה עסקינן, ולא במשהו כהני פוסט-דויטרומנומיסטי מאוחר מימי “בעיות הנשים וההתבוללות של עזרא ונחמיה”, נמצא בפסוקים סתומים בספר הושע – שהוא מהקדומים בנביאי הכתב של ישראל:
“וְהֵמָּה [ב]אָדָם עָבְרוּ בְרִית – שָׁם בָּגְדוּ בִי. גִּלְעָד קִרְיַת פֹּעֲלֵי אָוֶן עֲקֻבָּה מִדָּם. וּכְחַכֵּי אִישׁ גְּדוּדִים, חֶבֶר כֹּהֲנִים דֶּרֶךְ יְרַצְּחוּ שֶׁכְמָה כִּי זִמָּה עָשׂוּ. בְּבֵית יִשְׂרָאֵל רָאִיתִי שַׁעֲרוּרִיָּה, שָׁם זְנוּת לְאֶפְרַיִם נִטְמָא יִשְׂרָאֵל” (הושע ו’ 7 – 10).
הנה כי כן, יש לנו פה איזה מסורת קדומה שעוד נזכרת בימי הושע, על איזה קואליציה שכללה “חבר כהנים” כלשהם (והכוונה, כמובן, היא לאותם בני “חבר [שבטי] הקיני” שעלו ארצה בימי דבורה ו”יהושע/חובב” ומלחמתם [המשותפת] נגד יבין מלך חצור, ואשר הפכו לשבט כהנים-לויים [מלשון “מתלווים/נלווים”] לישראל) ואי אלו מיושבי הגלעד ונחלת מנשה (שמשם חדרה לכנען הקבוצה של “בני יעקב” הצפוניים שהגיעו ארצה מכיוון חרן וארם) – אשר כנראה ביצעו יחד איזה רצח/טבח בשכם…
חוץ מאיזכור “חבר כהנים” (בני לוי) ו”רצח” בסמיכות לאיזכור העיר “שכם”, גם המילים “זימה” ו”זנות” פה, מקרבות אותנו לפרשת דינה עסקינן – ובנוסף, הפלא ופלא, גם מופיעות פה המילים “נִטְמָא יִשְׂרָאֵל” למרות שמדובר עדיין בימי בית ראשון הקדומים, הרבה לפני ימי עזרא ונחמיה, ו”בעיית נישואי התערובת” וחוקי הטומאה של כהני בית שני, כביכול…
בנוסף לעובדה שהמילים “נִטְמָא יִשְׂרָאֵל” מופיעות פה בהקשר ארכאי, בשפתו הלא ברורה והאותנטית של הושע, ובוודאי אינן איזו תוספת כהנית מאוחרת מימי בית שני, יש לציין שעוד יש ויש לנו גם אזכור של “ערלה” וברית מילה בהקשר להסרת “חרפה”, וגם הוא מופיע בהקשר, ארכאי למראה, של איזו מסורת אטיולוגית מקומית שמתקשרת לאתר גיאוגרפי מסויים – שנקרא “גילגל-גבעת הערלות” – אשר מסיבות שתכף יובהרו להלן, נראה שאף הוא קשור בסביבות שכם:
“בָּעֵת הַהִיא אָמַר יְהוָה אֶל יְהוֹשֻׁעַ, עֲשֵׂה לְךָ חַרְבוֹת צֻרִים וְשׁוּב מֹל אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שֵׁנִית. וַיַּעַשׂ לוֹ יְהוֹשֻׁעַ חַרְבוֹת צֻרִים וַיָּמָל אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל גִּבְעַת הָעֲרָלוֹת […יאדה יאדה יאדה, תירוצים תירוצים, למה בני ישראל “לא נימולו במדבר” למרות שלישמעאלים וכל שאר שוכני המדבר, לרבות הקינים, לא היתה שום בעיה למול שם את בניהם…] וַיְהִי כַּאֲשֶׁר תַּמּוּ כָל הַגּוֹי לְהִמּוֹל וַיֵּשְׁבוּ תַחְתָּם בַּמַּחֲנֶה עַד חֲיוֹתָם. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל יְהוֹשֻׁעַ, הַיּוֹם גַּלּוֹתִי אֶת *חֶרְפַּת* מִצְרַיִם מֵעֲלֵיכֶם, וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא גִּלְגָּל עַד הַיּוֹם הַזֶּה” (יהושע ה’).
הנה כי-כן, יש לנו פה קישור יפה בין “ערלה” לבין “חרפה” – והכל בקונטקסט של מסורת/סיפור אטיולוגי ארכאי, העוסק באיזה מקום מוכר וידוע בשם “גבעת הערלות” שהיה בו איזה מחנה מסוג “הגילגלים” (והכוונה הספציפית היא אולי לאותו “גילגל” שזרטל מזכיר בשם “אל עונוק” הסמוך לשכם, או שמא זה שבתוכו שוכן המזבח בהר עיבל באתר “אלונ/י מורה” [מסיבות שעוד יובהרו להלן, כמובטח])…
עוד אזכור קדום לטבח שנעשה בשכם יש לנו גם באותו טקסט ארכאי קדמוני של “ברכת יעקב” – שגם עליה קשה לומר שהיא יצירה של איזה כהנים מבני לוי של ימי בית שני. והכוונה לקללה הנמרצת של יעקב לשני השבטים (הדרומיים) שמעון ולוי:
“שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם. בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר. אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל”.
אכן, קשה להניח שפסוקים אלו – אשר מקללים את בני לוי ושוללים מהם את זכות הכהונה (“בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי”) – נכתבו בידי כהנים אשר בעצמם מתייחשים על “שבט לוי” לפי הנרטיב הכהני המאוחר. אם כבר, יש ליחס אותם דווקא לימיו של ירבעם בן נבט – אותו מלך לבית יוסף, אשר כונן את בירתו בעיר שכם (מקום קבורתו של יוסף), וגם הקים את פסלי העגלים/שוורים (סמלי הפולחן של ‘אל’, שהיו שנואים על אי-אלו לויים, כזכור מפרשת העגל) בבית-אל, ושגם נאמר עליו: “וַיַּעַשׂ כֹּהֲנִים מִקְצוֹת הָעָם אֲשֶׁר לֹא הָיוּ מִבְּנֵי לֵוִי” (מל”א י”ב 31)…
המשך בתגובה הבאה ==>>
המשך מתגובה קודמת ==>>
הקשר בין ירבעם בן נבט לעיר שכם, לפסלי העגלים/שורים של ‘אל’ שעליהם נאמר פה “הִנֵּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם” (כזכור “חרפת הערלות” והסרתן נקשרה במסורת יציאת מצרים), והבחירה באיזה כהנים שלפי הטענה “לֹא הָיוּ מִבְּנֵי לֵוִי”, ולבסוף המעבר של ירבעם לפנואל שבגלעד הקשורה במסורת יעקב; הוא כנראה לא מקרי. נראה שירבעם בן נבט, המלך האפרתי לבית יוסף, הוציא פה מסורות מקומיות קדומות מהבוידעם של “ארץ שכם” – מסורות שעוסקות ביוסף ויציאת מצרים שמקורן עוד בימי פרשת החיקסוס ובריחתם ממצרים במחצית הראשונה של המאה ה-16 לפסה”נ – ומסורות הקשורות בהגעת האבות הצפוניים (פרוטו-ארמים?) מאזור חרן – מסורות שכולן היו קשורות באלוהות הותיקה ‘אל’ (זה שעל שמו אנו נקראים ‘ישר-אל’), ואשר קדמו למסורות היהוויסטיות הדרומיות, אודות הנדודים במדבר והתגלותו של יהוה בסיני/חורב/שעיר, ועלייתו עם חבר כהניו הקינים צפונה בימי דבורה ויהושע (ויבין) ובחירתו בתור “אלוהים חדשים” בישראל (במעמד המלכה של “אסיפת ראשי עם” כלשהי)…
וכאן עלי “להזכיר” שוב – לכל המתבלבלים – שאותו נרטיב לאומי-מקראי קאנוני, ארוך ומסובך, על הגעת האבות לכנען מחרן שבצפון; ירידתם מכנען למצרים שבמערב; ואח”כ יציאתם ממצרים שבמערב, נדודיהם במדבריות הדרום; ולבסוף כניסתם לכנען ממזרח – לא לפני שהחליפו את שם האלוהות שלהם מ’אל שדי’ ל’יהוה’ איפשהו ברגע המעבר ממצרים למדבר – הוא למעשה “תפירה/הלחמה” של שלוש מסורות עיקריות שונות, של שלוש קבוצות עיקריות שונות, מהן הורכב עם ישראל בראשיתו – שלוש קבוצות שונות במקורן, שכל אחת מהן הגיעה לכנען מכיוון אחר ובזמן אחר, והביאה לנו את הגרעין לכל אחת מהמסורות השונות:
*אכן הייתה איזו קבוצה שגורשה/ברחה ממצרים אי-אז בימי גירוש החיקסוס, בראשית המאה ה-16 לפסה”נ. קבוצה זו התישבה לה בהר אפרים ו”ארץ שכם” (כפי שהיא נזכרת בתעודות אל-עמארנה), קברה שם איזה אפונים חשוב בשם יוסף, הסתחבקה שם עם כל מיני “עפירו”, ויחד איתם פיתחו שם מיני מסורות מקומיות אודות יוסף ויציאת מצרים – כנראה סביב אותו מקדש מקומי ותיק (מסוף תקופת ה-MB) שכונה “בית אל ברית” (אותו אחד שנתגלה בחפירות שכם, שנזכר גם כ”מקדש יהוה” בסיפור על הברית ביהושע כ”ד)…
*אכן, הייתה גם קבוצה של אבות כלשהם שהגיעו לכנען מכיוון חרן שבצפון – שאולי היו קשורים בשבטי ה”אחלמו” (הפרוטו-ארמים?) של הברונזה המאוחרת – והם שחדרו לכנען מכיוון הבשן והגלעד, וכנראה התאחדו עם הקבוצה המקומית הותיקה (מצאצאי פליטי החיקסוס) שכבר ישבה בשכם, סביב פולחנו של ‘אל’ אבי הפנתאון הותיק (שהיה אלוהות מוכרת ומכובדת בכל מערב הלבנט, ולכן יכל לשמש מכנה משותף לפולחן של קבוצות מקומיות וצפוניות כאחד)…
*ואכן, הייתה גם קבוצה של שוסים נוודים קינים, מבני אהלי כושן וארץ מדין, אשר נדדו להם במדבר וסבבו את הררם-שעיר ו”ארץ השאסו של יהו” במשך מאות שנים, עד שאלוהיהם, שמצא אותם נודדים בישימון (כך על פי המסורת המשתקפת משירת משה), אמר להם מתישהו לקראת שלהי המאה ה-13 לפסה”נ:
“רַב לָכֶם סֹב אֶת הָהָר [/שֶׁבֶת בָּהָר] הַזֶּה. פְּנוּ [לָכֶם צָפֹנָה] וּסְעוּ לָכֶם, וּבֹאוּ הַר הָאֱמֹרִי וְאֶל כָּל שְׁכֵנָיו בָּעֲרָבָה בָהָר וּבַשְּׁפֵלָה וּבַנֶּגֶב וּבְחוֹף הַיָּם, אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַלְּבָנוֹן עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת. רְאֵה נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם אֶת הָאָרֶץ”…
עלייתו של חבר שבטי הנוודים הקינים הללו מדרום – יחד עם אלוהיהם השבטי המדברי ‘יהוה’ כמובן – היא זו שמתוארת היטב בשירת דבורה; כמו גם בברכת משה, ובחבקוק ג’, ובקטעים בתוך מזמור תהילים ס”ח; מנקודת מבטם של יושבי הארץ הותיקים הנ”ל – אשר בשלב מסויים כרתו ברית עם אותם שוסים נוודים יהוויסטים, אימצו את אלוהיהם המדברי ‘יהוה’ והמליכו אותו בתור “אלוהים חדשים” בישראל, ונעזרו בו בעת המלחמה (האחת) נגד יבין מלך חצור וקואליצית מלכי כען שלו, על מי-מרום/מרוז/מגידו…
השאלה המעניינת היא *היכן* נכרתה אותה “ברית” ראשונה שאיחדה את שתי הקבוצות הותיקות – אלו שאבותיהם יצאו ממצרים בימי גירוש/בריחת החיקסוס, ואלו שאבותיהם הגיעו לכנען מחרן שמעבר לנהר הפרת שבצפון – עם אותה הקבוצה השלישית, שהגיעה לכנען עם אלוהיה החדשים מהמדבר?
בברכת משה משתקף איזה זיכרון שאותה קבוצה דרומית ישבה באזור עמק סוכות (ת’כו) – כנראה בגילגל (ארגמן?) שליד אדם העיר. והוא שנאמר: “יְהוָה מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן וְאָתָה מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ מִימִינוֹ [אשרת] לָמוֹ. אַף חֹבב (חתן משה) [עימך], כָּל קדשָׁיו בְּיָדֶךָ, וְהֵם תכוּ לְרַגְלֶךָ, יִשָּׂא מִדַּבְּרֹתֶיךָ. תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב. וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶלֶךְ בְּהִתְאַסֵּף רָאשֵׁי עָם יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל”. גם במזמור בחבקוק נזכרת ישיבתם של שבטי כושן-מדין למרגלות/מתחת להר של בית-אל/און, ככתוב: “תַּחַת און רָאִיתִי אָהֳלֵי כוּשָׁן – יִרְגְּזוּן יְרִיעוֹת אֶרֶץ מִדְיָן”. עוד יש לציין שדבר זה משתקף גם מסיפור דבורה שממנו נראה ששבטי הקיני עלו צפונה מעיר התמרים לאורך הבקעה, ככתוב: “וְחֶבֶר הַקֵּינִי [מִבְּנֵי חֹבָב חֹתֵן מֹשֶׁה] נִפְרָד מִקַּיִן [], וַיֵּט אָהֳלוֹ עַד אֵלוֹן בְּצַעֲנַנִּים, אֲשֶׁר אֶת קֶדֶשׁ.” ברם, למרות שגם מספר יהושע נראה שהמחנה הראשון שהוקם בכנען שכן בגלגל כלשהו בבקעה – ואולי באמת שם נערכו מפגשים ראשוניים שונים עם קבוצות שונות מיושבי הגלעד וארץ שכם – הבריתות החשובות באמת נכרתו באזור שכם. האחת בעיבל, והאחת במקדש העיר שכם, תחת האלה הגדולה שעמדה שם – זו שנזכרת גם בפרשתנו, בסיפור יעקב – מקדש שגם זכה להיקרא “בית אל ברית”…
כבר כתב פרופ’ משה ענבר מאוניברסיטת תל-אביב ספר שלם שבמסגרתו הוא מוכיח שבסיפור הברית ביהושע כ”ד, ובעיקר במסגרת הטפת הלקח שם, ישנם לא מעט פסוקים ו-או קטעי פסוקים מאוחרים עם מיני טקסטים דויטרונומיסטים וכהניים. ברם, היות והמקדש עצמו אכן נמצא בשטח – כולל “האבן הגדולה” הנזכרת מפורשות בסיפור זה – והיות ובלתי סביר שמישהו דויטרונומיסט ו-או כהנים מירושלים ימציאו יש מאין איזה מעמד היסטורי לאומי חשוב שהתחולל דווקא באתר מקדש חשוב בשכם; נראה שלסיפור הזה יש גרעין קדום אותנטי (יחסית, כמובן) שעדיין מסתתר בין שלל התוספור המאוחרות. ולדעתי הגרעין הזה, שמתאר למעשה את הברית שכרת יהושע (ראש הקבוצה הדרומית) עם שבטי ישראל המקומים הותיקים יותר (אל שאבותיהם הגיעו ממצרים, ואלו שאבותיהם הגיעו מחרן שמעבר לפרת) הולך *בערך* כך:
“וַיֶּאֶסֹף יְהוֹשֻׁעַ אֶת כָּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל שְׁכֶמָה – וַיִּתְיַצְּבוּ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים. וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל כָּל הָעָם: הסִירוּ אֶת אֱלֹהִים אֲשֶׁר עָבְדוּ אֲבוֹתֵיכֶם בְּעֵבֶר הַנָּהָר, וּבְמִצְרַיִם, וְעִבְדוּ אֶת יְהוָה. וְאִם רַע בְּעֵינֵיכֶם לַעֲבֹד אֶת יְהוָה, בַּחֲרוּ לָכֶם הַיּוֹם אֶת מִי תַעֲבֹדוּן אִם אֶת אֱלֹהִים אֲשֶׁר עָבְדוּ אֲבוֹתֵיכֶם אֲשֶׁר מֵעֵבֶר הַנָּהָר, וְאִם אֶת אֱלֹהֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בְּאַרְצָם, וְאָנֹכִי וּבֵיתִי נַעֲבֹד אֶת יְהוָה. וַיַּעַן הָעָם וַיֹּאמֶר חָלִילָה לָּנוּ מֵעֲזֹב אֶת יְהוָה לַעֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים. וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל הָעָם עֵדִים אַתֶּם בָּכֶם כִּי אַתֶּם בְּחַרְתֶּם לָכֶם אֶת יְהוָה לַעֲבֹד אוֹתוֹ וַיֹּאמְרוּ עֵדִים. וְעַתָּה הָסִירוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּקִרְבְּכֶם וְהַטּוּ אֶת לְבַבְכֶם אֶל יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמְרוּ הָעָם אֶל יְהוֹשֻׁעַ אֶת יְהוָה אֱלֹהֵינוּ נַעֲבֹד וּבְקוֹלוֹ נִשְׁמָע. וַיִּכְרֹת יְהוֹשֻׁעַ בְּרִית לָעָם בַּיּוֹם הַהוּא וַיָּשֶׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט בִּשְׁכֶם. וַיִּכְתֹּב יְהוֹשֻׁעַ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּסֵפֶר תּוֹרַת אֱלֹהִים וַיִּקַּח אֶבֶן גְּדוֹלָה וַיְקִימֶהָ שָּׁם תַּחַת הָאַלָּה אֲשֶׁר בְּמִקְדַּשׁ יְהוָה. וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל כָּל הָעָם הִנֵּה הָאֶבֶן הַזֹּאת תִּהְיֶה בָּנוּ לְעֵדָה כִּי הִיא שָׁמְעָה אֵת כָּל אִמְרֵי יְהוָה אֲשֶׁר דִּבֶּר עִמָּנוּ וְהָיְתָה בָכֶם לְעֵדָה פֶּן תְּכַחֲשׁוּן בֵּאלֹהֵיכֶם. וַיְשַׁלַּח יְהוֹשֻׁעַ אֶת הָעָם אִישׁ לְנַחֲלָתוֹ”.
המשך בתגובה הבאה ==>>
המשך מתגובה קודמת ==>>
הנה אנחנו רואים פה סיפור שבגרעינו עומד כנראה זיכרון קדום ממשי של הגעת “יהושע” (הוא אולי כינוי לאותו “חובב חתן משה”?) הגיע למקדש שכם, ושיכנע את הקבוצות הותיקות – מצאצאי יוצאי מצרים המקומיים, ואלו שאבותיהם הגיעו מכיוון חרן שבעבר הנהר – לעבוד את האל ‘יהוה’ הדרומי. הד לזיכרון זה ניתן כנראה למצוא בסיפור על יעקב (הצפוני) אשר קובר את אלילי הנכר שלו “וַיִּטְמֹן אֹתָם יַעֲקֹב תַּחַת הָאֵלָה אֲשֶׁר עִם-שְׁכֶם”. ברם, נראה סביר לשער שבמסגרת הברית של המקומיים עם השבטים הקינים הדרומיים שהתלוו אז לישראל, ושהיו מאותם “קצוצי פאה היושבים במדבר”, היה עוד איזה אקט סימבולי קטן ובלתי נעים שהמקומיים נאלצו לאמץ ולבצע – לפני שיחשבו מאמינים אמיתיים וטהורים באמת… והכוונה, כמובן, לאקט של הסרת הערלה. ומכאן הסיפור על יהושע אשר “מל את בני ישראל” (שהיו אותם מקומיים, כמובן) עם כניסתו לארץ – זה שבמסגרתו נאמר “הַיּוֹם גַּלּוֹתִי אֶת חֶרְפַּת מִצְרַיִם מֵעֲלֵיכֶם” (כזכור, יושבי שכם הותיקים היו מצאצאי היוצאים ממצרים) – ומכאן גם זכר ברית המילה ששכנעו לוי ושמעון (השבטים הדרומיים) את תושבי שכם לבצע, וגם פה יש איזה אזכור להסרת איזו “חרפה” הקשורה בערלה…
לפי העובדה ששכם זכתה לשרוד כנראה עד המחצית השניה של המאה ה-12 לפסה”נ, ושכם אף זכה להיכלל ברשימות היוחסין של מנשה ואפרים, נראה שהברית הזו שכרת שם יהושע החזיקה מעמד לאורך זמן מסויים, ובינתיים האמונה ביהוה הפכה למקובלת בישראל (הודות לנצחון על יבין מלך חצור) – וחבר כהניו הקינים הפכו לשבט של “כהנים לויים” בישראל, הם “שבט הלוי”. ברם, אז עשו “בני אפרים” המקומיים שבשכם איזה מעשה “זימה/זנות” כלשהו, שבגללו “נטמא ישראל”…
מה היה המעשה הזה – האם הכניסו שם למקדשם גם איזה אלמנט פולחן לבעל (הדד?), או שמא סתם חזרו לעבוד את אותו ‘אל’ הותיק בעל דמות השור – קשה לדעת. אבל מה שעשו היווה כנראה הפרה חמורה של אותו “חֹק וּמִשְׁפָּט” (דין) אשר שם להם יהושע בשכם…
ומכאן אנו מגיעים לאותה סאטירה סמויה על “אונס דינה” (אשר שמה הסימבולי מתקשר לאותו “חוק ומשפט” ששם שם יהושע במסגרת הברית) ושלל האלמנטים שיש בו (כולל אזכור ברית המילה) שכתב האויב המובהק של הכהנים הקינים לבית לוי – הלא הוא הסופר היבוסי J “עוכר ישראל” – שכתב אותו כנראה כדי להעניק רקע לאותה קללה ירבעמית קדומה שהופיעה כבר בברכת יעקב…
ובאמת, מי שקורא את הסיפור אמור להבין שאין פה שום פולמוס נגד נישואים עם נשים נוכריות וגויים זרים בכלל. אדרבא, מי שמצטיירים פה כצדיקים גמורים זה דווקא “הגויים”: חמור ובנו שכם; אשר נוהגים בדיוק כמצופה לפי מצוות התורה הקובעות שמי ששכב עם נערה אמור לשאת אותה לאשה, ויוצאים מגדרם כדי לשאת חן בעיני בני יעקב – עד כדי אימוץ מנהג המילה – ומי שיוצאים רע מאוד זה דווקא בני יעקב, החל מדינה “השרלילה” אשר יצאה “להראות” (כך כנראה הנוסח הקדום ע”פ התורה השומרונית וכמה מדרשים) בבנות הארץ (וכנראה שכבה עם שכם מרצונה, כאשר המילה “ויענה” היא תוספת מאוחרת), וכלה בבני יעקב בכלל – ושמעון ולוי בפרט – אשר הסופר לא חוסך מילים כדי לתאר את כיעור מעשיהם. ואגב, גם המילים “טימא את אחותם” בהקשר זה, נראות ככאלו הבאות פה בסרקאזם, כלעג לאותה “גזענות ישראלית/לויית” טיפוסית, שהסופר הזה J רומז לה גם בסיפור האיש הלוי והחמורים החבושים נוכח יבוס, בפרשת פילגש בגבעה… מה שבטוח זה שהם לא יוצאים פה כאנשים טובים אשר שמרו על “טהרת ישראל” אשר מישהו צריך לקחת מהם דוגמא…
“חכמולוגים” היו ויהיו. כל כך הרבה פרשנים, וביחוד הראשון היוצא נגד הכתוב ובידו “הוכחות” שהכתוב לא נכון, צומחים שעל פיהם ריר שטנה. הם “מפרשים” ומעוותים את הכתוב והכל כדי להוכיח שבני ישראל, עם ישראל, מורכב מאנשי זדון, שנאה, שטנה ומלחמה, וכל הכתוב בתנ”ך מעוות, וכל המרבה לספר בשיפלותם של בני ישראל – הרי זה משובח. מאיפה “ירשו” את השנאה העצמית? האם מצפים הם שיזכו לגדולה ולתפארה עקב כך? שונאי ישראל לא צצו מבחוץ – הם מצויים בה. מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו. אם אכן העם היהודי כה בזוי – מפני מה אינם עוזבים אותו ואת דתו? שונאי עצמם אינם רצויים לאף קבוצה או עם.