יכול להיות שגונבה לאוזניכם בלחישה השמועה אשר לא טובה, לפיה השערת התעודות איננה לגמרי נטולת אי-הבנות (יש לקרוא במבטא אנדרסטייטמנט-בריטי). למעשה במשך כ- 100 שנה עולות נגד ההשערה קושיות מקושיות שונות – חלקן ‘שאלות של יצר הרע’ של אנשים שסתם כופרים מתוך ‘תאווה’ להקשות ל”ע ר”ל, וחלקן שאלות שנובעות באמת מתוך עומק פשט הכתובים שלא ‘רוקדים’ לפי החליל של וולהאוזן ועוזריו משאר העמים.
מלאך האלהים ועמוד הענן
אחת הדוגמאות לשאלה שבאמת נובעת מעומקא דליבא היא נושא עמוד הענן, שמופיע לראשונה (לצד עמוד האש) בפרשתנו, פרשת בשלח:
(יג, כא) וַה’ הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן לַנְחֹתָם הַדֶּרֶךְ וְלַיְלָה בְּעַמּוּד אֵשׁ לְהָאִיר לָהֶם לָלֶכֶת יוֹמָם וָלָיְלָה.
(יג, כב) לֹא יָמִישׁ עַמּוּד הֶעָנָן יוֹמָם וְעַמּוּד הָאֵשׁ לָיְלָה לִפְנֵי הָעָם.
לאחר ההכרזות החגיגיות האלה (שימו לב לכפילות – נגיע אליה בהמשך), מופיעים הפסוקים הבעייתיים הבאים:
(יד, יט) וַיִּסַּע מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים הַהֹלֵךְ לִפְנֵי מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וַיֵּלֶךְ מֵאַחֲרֵיהֶם
וַיִּסַּע עַמּוּד הֶעָנָן מִפְּנֵיהֶם וַיַּעֲמֹד מֵאַחֲרֵיהֶם.
(יד, כ) וַיָּבֹא בֵּין מַחֲנֵה מִצְרַיִם וּבֵין מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וַיְהִי הֶעָנָן וְהַחֹשֶׁךְ וַיָּאֶר אֶת הַלָּיְלָה וְלֹא קָרַב זֶה אֶל זֶה כָּל הַלָּיְלָה.
והשאלות עולות מאליהן: 1) מי זה “מלאך האלהים” שצץ פה פתאום? 2) למה צריך שגם הוא וגם עמוד הענן יסעו מפניהם וילכו\יעמדו מאחריהם? 3) אם מדובר בעמוד ענן – מי בדיוק “האיר את הלילה”? 4) ואם כבר מדובר בלילה – מה פתאום עמוד ענן? והלא לפני רגע קראנו: “וְלַיְלָה בְּעַמּוּד אֵשׁ לְהָאִיר לָהֶם”!
כל אלו שאלות בפשט הכתוב, שבלי קשר להשערת התעודות צריך לתת להן מענה – אבל מכיוון שההשערה ניגשת לפסוקים כשהיא כבר מלאה הנחות מקדימות כרימון, היא מוצאת את עצמה בבעיה קשה הרבה יותר.
א) למי שייך המלאך הזה?
שאלת מלאך האלהים היא פשוטה יחסית מבחינת השערת התעודות – שכן בכל מקום בתורה (= רק בבראשית!) בו מוזכר הביטוי הזה, הוא משוייך לס”א (=E) ואין פוצה פה ומצפצף:
וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת קוֹל הַנַּעַר וַיִּקְרָא מַלְאַךְ אֱלֹהִים אֶל הָגָר מִן הַשָּׁמַיִם… (כא, יז)
וַיִּקְרָא אֵלָיו מַלְאַךְיהוהאֱלֹהִים (לגרסת פש’) מִן הַשָּׁמַיִם וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי (כב, יא)
וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ (כח, יב)
וַיֹּאמֶר אֵלַי מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים בַּחֲלוֹם יַעֲקֹב וָאֹמַר הִנֵּנִי (לא, יא)
וְיַעֲקֹב הָלַךְ לְדַרְכּוֹ וַיִּפְגְּעוּ בוֹ מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים ( לב, ב)
חשוב לציין שהשיוך לס”א במקומות האלה נובע גם משיקולים נוספים, כך שאין כאן ‘מעגל קסמים’ של הנחת המבוקש, ובאמת שאין לי מקום להאריך (מקווה שיש לכם קצת אמונת חכמים!) – אבל בשורה התחתונה ההנחה הזו דווקא מסבכת את חסידי ההשערה, כמו שנראה מיד.
ב) למי שייך העמוד הזה?
כזכור, הפסוק הבעייתי (כא) פתח במלאך וסיים בענן: “וַיִּסַּע מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים… וַיִּסַּע עַמּוּד הֶעָנָן…” – אז הבה ננסה להבין למי שייך אותו עמוד ענן?
אם נמשיך לצלול אל פרק יד נגלה שוב את עמודי האש והענן, ממש בלב הסיפור:
(כא) וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַיָּם
וַיּוֹלֶךְ ה’ אֶת הַיָּם בְּרוּחַ קָדִים עַזָּה כָּל הַלַּיְלָה וַיָּשֶׂם אֶת הַיָּם לֶחָרָבָה.
וַיִּבָּקְעוּ הַמָּיִם. (כב) וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה וְהַמַּיִם לָהֶם חוֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם. (כג) וַיִּרְדְּפוּ מִצְרַיִם וַיָּבֹאוּ אַחֲרֵיהֶם כֹּל סוּס פַּרְעֹה רִכְבּוֹ וּפָרָשָׁיו אֶל תּוֹךְ הַיָּם.
(כד) וַיְהִי בְּאַשְׁמֹרֶת הַבֹּקֶר וַיַּשְׁקֵף ה’ אֶל מַחֲנֵה מִצְרַיִם בְּעַמּוּד אֵשׁ וְעָנָן וַיָּהָם אֵת מַחֲנֵה מִצְרָיִם.
כאן כבר הצגתי את החלוקה למקורות (ס”כ = P, ס”י = J) שלגביה אין כמעט חולק, ובקצרה – לפי ס”כ הים נבקע מיד ובנ”י עברו בתוכו ואחריהם המצרים, ואילו לפי ס”י הים התייבש לאיטו כשבנ”י על שפתו והמצרים ש”הוממו” דהרו אליו ואז הוא הציף אותם (הסבר מקיף תוכלו לשמוע בפודקאסט הזה עם שחר ענבר).
לענייננו די אם נאמר כי ברור שעמודי האש והענן שמופיעים כאן הם משל ס”י – ואם כך, מסיקים החוקרים, ברור שפסוקי הפתיחה “וַה’ הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן… לֹא יָמִישׁ עַמּוּד הֶעָנָן…” גם הם משל ס”י.
אנחנו לא באותו עמוד…
עכשיו נחזור לנו אל הפסוק הראשון שציטטתי קודם:
(יט) וַיִּסַּע מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים הַהֹלֵךְ לִפְנֵי מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וַיֵּלֶךְ מֵאַחֲרֵיהֶם
וַיִּסַּע עַמּוּד הֶעָנָן מִפְּנֵיהֶם וַיַּעֲמֹד מֵאַחֲרֵיהֶם.
אם נמשיך לפי אותו היגיון חד כתער, יוצא שפתרנו לפחות את שאלות 1) + 2) לעיל (מי זה המלאך ומה פשר הכפילות): מלאך האלהים הוא ה’נציג’ מטעם ס”א, ועמוד הענן הוא הנציג מטעם ס”י, או בתלמודית:
רישא ס”א וסיפא ס”י, ולא קשיא!
א) עמוד הענן באהל מועד – שמות לג (E)
דא עקא, שזה לא נגמר כאן… שכן אם נמשיך במעלה ספר שמות ונגיע אל פרשת כי תשא, ניתקל בעמוד הענן בפרשייה החידתית והקצרה העוסקת ב”אהל מועד” שהקים לו משה מחוץ למחנה:
(לג, ז) וּמֹשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל וְנָטָה לוֹ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה הַרְחֵק מִן הַמַּחֲנֶה וְקָרָא לוֹ אֹהֶל מוֹעֵד וְהָיָה כׇּל מְבַקֵּשׁ ה’ יֵצֵא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר מִחוּץ לַמַּחֲנֶה. (ח) וְהָיָה כְּצֵאת מֹשֶׁה אֶל הָאֹהֶל יָקוּמוּ כׇּל הָעָם וְנִצְּבוּ אִישׁ פֶּתַח אׇהֳלוֹ וְהִבִּיטוּ אַחֲרֵי מֹשֶׁה עַד בֹּאוֹ הָאֹהֱלָה.
(ט) וְהָיָה כְּבֹא מֹשֶׁה הָאֹהֱלָה יֵרֵד עַמּוּד הֶעָנָן וְעָמַד פֶּתַח הָאֹהֶל וְדִבֶּר עִם מֹשֶׁה. (י) וְרָאָה כׇל הָעָם אֶת עַמּוּד הֶעָנָן עֹמֵד פֶּתַח הָאֹהֶל וְקָם כׇּל הָעָם וְהִשְׁתַּחֲווּ אִישׁ פֶּתַח אׇהֳלוֹ.
(יא) וְדִבֶּר ה’ אֶל מֹשֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וְשָׁב אֶל הַמַּחֲנֶה וּמְשָׁרְתוֹ יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן נַעַר לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל.
עכשיו הנה הבעיה – לדעת רוב המְחקרים, הקטע הזה משוייך בוודאות לס”א (E)*, מכמה סיבות:
1) הרעיון ש”אהל מועד” הוא לא משכן ה’רוקוקו’ המפואר של ס”כ נרמז בקטע אחר של ס”א לעיל (כ, יט-כ): “לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב… בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ”.
2) הרעיון שה’ מתגלה בענן דווקא מופיע בגרסת ס”א ל’מעמד הר האלהים’ בפרק יט: “(ט)… הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן… (טז)… וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל הָהָר…”.
3) הרעיון שהמפגש עם ה’ (נבואה למעשה) נגישה לכולם (“כל מבקש ה'”) מאפיינת מאוד את ס”א – בבראשית האלהים מתגלה לאבימלך, לבן ופרעה (בחלום); ובספר שמות כל מעמד הר האלהים נועד להשמיע לכל העם את קול ה’, ובמקביל לחזק את מעמדו של משה כנביא: “בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ…”.
4) יהושע בן נון הוא אחד מגיבוריו של ס”א, ולמעשה בכל ספר שמות הוא מוזכר רק בקטעים המשוייכים לס”א: “וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק…” (פרק יז); “וַיָּקָם מֹשֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ מְשָׁרְתוֹ וַיַּעַל מֹשֶׁה אֶל הַר הָאֱלֹהִים” (כד, יג); “וַיִּשְׁמַע יְהוֹשֻׁעַ אֶת קוֹל הָעָם בְּרֵעֹה…” (לב, יז).
* נ”ב – ס”א הוא כזכור המקור ה’אלוהיסטי’ שנקרא כך ע”ש השם ‘אלהים’ – אבל כידוע זה מכבר, השערת התעודות לא טענה מעולם שס”א (כמו ס”כ עד שמות ו) משתמש רק בשם ‘אלהים’).
ב) עמוד הענן באהל מועד – דברים לא (שוב E!)
אם כל זה לא שכנע אותכם, תעיפו בבקשה מבט בפסוקים הבאים בדברים לא:
(יד) וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ לָמוּת קְרָא אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְהִתְיַצְּבוּ בְּאֹהֶל מוֹעֵד וַאֲצַוֶּנּוּ וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ וַיִּתְיַצְּבוּ בְּאֹהֶל מוֹעֵד.
(טו) וַיֵּרָא ה’ בָּאֹהֶל בְּעַמּוּד עָנָן וַיַּעֲמֹד עַמּוּד הֶעָנָן עַל פֶּתַח הָאֹהֶל…
(כג) וַיְצַו אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וַיֹּאמֶר חֲזַק וֶאֱמָץ…
כל הרמזים מצביעים על כך שמי ששנה זו (שמות לג) כן שנה זו (דברים לא) – וכל מבקש E ייצא לו אל אהלו של כ”ק פרופ’ הגר”ב שווארץ שליט”א ממימיו אנו שותים ויקרא את מאמרו “התורה והשירה בדברים לא“.
בשורה התחתונה – אין כל ספק ש”עמוד הֶענן” (או Eענן, כנרמז בכותרת הפוסט) לא זו בלבד שהוא לא נחלתו הבלעדית של ס”י, אלא הוא מושג ‘אלוהיסטי’\E ברור ומובחן. ואם כן הדרא קושיא לדוכתא: לעיל אמרנו על פסוק יט: “רישא ס”א וסיפא ס”י” – והנה אין מנוס מלהודות שהא והא ס”א, ואם כן – סיפא מאי קמשמע לן?!
(יט) וַיִּסַּע מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים הַהֹלֵךְ לִפְנֵי מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וַיֵּלֶךְ מֵאַחֲרֵיהֶם
וַיִּסַּע עַמּוּד הֶעָנָן מִפְּנֵיהֶם וַיַּעֲמֹד מֵאַחֲרֵיהֶם
…עד שבא אברם העברי ודרשהּ
למעשה, לקושיה הזו יש להוסיף את ההקשר הרחב יותר, כי גם אם פסוק יט כולו הוא משל ס”א נשאלת השאלה – מה הוא קופייץ? כלומר, ראינו שסיפור ים סוף מתחלק יפה בין ס”כ לס”י, ואם כן – ס”א מאי בעי הכא?!
ובכן, דווקא לשאלת ההקשר יש פתרון מעניין שהוצג במחקר (לא זוכר מי ומתי), ולפיו הפסוקים הראשונים (יג, יז-יח1) של פרשת בשלח הם משל ס”א – גם בגלל השימוש בשם “אלהים” שחוזר שם שלוש פעמים, וגם בגלל השימוש במונח “העם” שמופיע כמה פעמים בס”א בספר שמות (ב, כ; ג, יב; ד, כא – אם כי גם ס”י משתמש בו).
א) בואו ונדחף את E כבר להתחלת הסיפור…
אם ככה, חשבתי פתאום על פתרון יצירתי (יכול להיות שהוא מופיע אי שם, אבל לא זכיתי להגיע אל אותו אי שם) – מה לגבי פסוק כב? הרי גם הוא מדבר על “הָעָם“! לא זו אף זו – שימו לב לביטוי “לֹא יָמִישׁ” בתחילת הפסוק: הלא הוא זהה לביטוי שנאמר על יהושע בפרק לג: “וּמְשָׁרְתוֹ יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן נַעַר לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל”!
אוקיי, עכשיו הקטע הפותח מתחיל לקבל צורה הגיונית – והנה הצעת החלוקה שלי באותות וצבעים (חום = ס”א, כחול = ס”י – אמנם שני משפטי ה”וַיִּסְעוּ” אמורים להיות משוייכים לס”כ, אבל זה כבר מוגזם מבחינת הצבעים…)
(יז) וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם וְלֹא נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא כִּי אָמַר אֱלֹהִים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה. (יח) וַיַּסֵּב אֱלֹהִים אֶת הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר יַם סוּף
וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס סֻכֹּתָה כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הַגְּבָרִים לְבַד מִטָּף וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. (יט) וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ כִּי הַשְׁבֵּעַ הִשְׁבִּיעַ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִיתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה אִתְּכֶם.
(כ) וַיִּסְעוּ מִסֻּכֹּת וַיַּחֲנוּ בְאֵתָם בִּקְצֵה הַמִּדְבָּר. (כא) וַיהוה הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן לַנְחֹתָם הַדֶּרֶךְ וְלַיְלָה בְּעַמּוּד אֵשׁ לְהָאִיר לָהֶם לָלֶכֶת יוֹמָם וָלָיְלָה.
(כב) לֹא יָמִישׁ עַמּוּד הֶעָנָן יוֹמָם וְעַמּוּד הָאֵשׁ לָיְלָה לִפְנֵי הָעָם.
(הקטע “וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס סֻכֹּתָה..” הוא ‘הברקה’ נוספת מבית מדרשי, וראו הרחבה בקטע “גלגוליו של ס”י” + התמונה שבסוף הפוסט – פשוט לא רציתי לבלבל יותר מדי את המוח כאן).
ב) … ובואו נתקן את הנוסח בתוך הסיפור!
עכשיו שנתנו ל-E מקום של כבוד בתחילת הסיפור, ניגש לקטע על מלאך האלהים ועמוד הענן וננסה לגרום לו שלא לחזור על עצמו לחינם. לשם כך, כל מה שנדרש הוא תיקון נוסח קטן ומתבקש – להחליף את עמוד הענן בעמוד האש!
ולמה זה מתבקש? כי לעיל-לעיל הקשיתי כזכור (?) ארבע קושיות. על 1) + 2) ענינו – אבל נותרנו עם: 3) אם מדובר בעמוד ענן – מי בדיוק “האיר את הלילה”? 4) ואם כבר מדובר בלילה – מה פתאום עמוד ענן? והלא לפני רגע קראנו: “וְלַיְלָה בְּעַמּוּד אֵשׁ לְהָאִיר לָהֶם”!
והנה, בתיקון הכללי הקטן הזה פתרנו גם את שאלת הכפילות הגדולה, וגם את שתי שאלות ‘תאורת הלילה’, והכל בחדא מחתא! חיי ראשי שגדולי המקובלים היו שמחים לעשות ‘תיקון’ עם תוצאות כאלו! ;)
וככה זה נראה בסופו של דבר:
(יט) וַיִּסַּע מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים הַהֹלֵךְ לִפְנֵי מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וַיֵּלֶךְ מֵאַחֲרֵיהֶם
וַיִּסַּע עַמּוּד הֶעָנָן הָאֵשׁ מִפְּנֵיהֶם וַיַּעֲמֹד מֵאַחֲרֵיהֶם. (כ) וַיָּבֹא בֵּין מַחֲנֵה מִצְרַיִם וּבֵין מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וַיְהִי הֶעָנָן וְהַחֹשֶׁךְ וַיָּאֶר אֶת הַלָּיְלָה…
רגע – אבל מאיפה הגיעה בעצם הטעות הזאת? ומה נעשה ל”וַיְהִי הֶעָנָן וְהַחֹשֶׁךְ” שמוזכר בס”י?
וכאן אני נאלץ לשער שהיו שתי גרסאות ב-E (מה שנקרא לפעמים “כפל גרסה”): לפי E1 היה זה “עמוד הענן” המוכר, אבל לפי E2 היה זה דווקא “מלאך האלהים” – בעוד שלפי ס”י (שגרסתו דרשה בתוקף שהאירוע יתרחש בלילה, כדי לתת זמן לרוח הקדים לייבש את הים וכו’ ) – היה זה כמובן עמוד האש. כאשר נשזרו להן הגרסאות זו לתוך זו חל בלבול מתבקש בין כל העמודים האלה, “ויצא העגל הזה” – אבל במקור, כל מקור (E+J) דיבר על עמוד משלו, שהוא-הוא נסע מפניהם ועמד מאחוריהם – והכל א”ש ודו”ק וק”ל ולק”מ!
נ”ב – גלגוליו של ס”י מבראשית נ דרך שמות יב אל שמות יג
כמובטח, אני מצרף תמונה שמנסה להמחיש את ההיגיון ב’חיתוך’ שעשיתי בפסוק יח לעיל, ללא הסברים (אלו יחכו לחומשי הק’). יש לציין שה’חיתוך’ עצמו הוצע גם ע”י הגר”ב שווארץ ותלמידיו, אלא שאיפכא קתני לה, והם משייכים את הרישא לס”י והסיפא + יט לס”א, ומתעקשים לשייך את “ויסעו” לס”כ, ואכמ”ל.
לא הבנתי איך אפשר לנתק את “לא ימיש עמוד הענן…ועמוד האש…” מהפסוק שלפניהם. צריך להגיד שיש עמודים לפני שמיידעים אותם.
נכון – ומכאן מעין ראיה שס”א היה לאחר ס”י (כמו שמקובל להניח בלי קשר).
אבל אם כבר הזכרת את ה’ הידיעה, לא אמנע מלהעתיק מש”כ בפירושי המתהווה בכמה מקומות – והבוחר יבחר:
(ג, ב) הַסְּנֶה – סנה כלשהו (ה’ הידיעה אינה בהכרח יידוע – ראו בראשית יד, יג; מב, כג; ועוד).
(יב, כא) וְשַׁחֲטוּ הַפָּסַח – בה’ הידיעה, למרות שמבחינה ‘ריאלית’ העם שומע כאן על הקרבן בפעם הראשונה. לא תמיד ה’ הידיעה מציינת מושג ידוע (ראו ג, ב), אך תופעה דומה נמצאת גם ביחס למוסדות מקודשים אחרים המיודעים כבר באִזכורם הראשון, כמו “הַכֹּהֲנִים” (יט, כב), “חַג הַקָּצִיר/הָאָסִיף” (כג, טז) ו”הַמִּשְׁכָּן” (כה, ט).
(יז, ט) עַל רֹאשׁ הַגִּבְעָה – כמו “הַצּוּר” (לעיל ו), גם הגבעה היתה כנראה מקום ידוע, ואולי הופיעה בסיפור המשוער שנשמט אודות יהושע וחור (אם כי לא כל ה’ הידיעה במקרא מציינת מקום ידוע מראש – ראו ג, ב).
(יט, כב) הַכֹּהֲנִים הַנִּגָּשִׁים אֶל יהוה – לפי ס”י בפרק כד (א-ב; ט-י) הכוונה לאהרן, נדב, אביהוא ושבעים מזקני ישראל (לגבי ה’ הידיעה של “הַכֹּהֲנִים” ראו יב, כא).
(כג, טז) הַקָּצִיר… הָאָסִף – השימוש בה’ הידיעה מלמד שהחגים החקלאיים האלו היו ידועים זה מכבר, והכתוב בא רק להקדיש אותם לה’ (ראו יב, כא לגבי “הפסח”).
(לג, ז) הָאֹהֶל – אהלו של משה (ה’ הידיעה אינה בהכרח יידוע, ראו ג, ב).
אם הוא כותב כהמשך לו, ועל גבי דבריו, קצת מחזר להגדיר אותו כספר בפנ”ע. ובטח שאין לצפות ממנו לעקביות או לסיפורים שלמים. זה די הורס את האלגנטיות של החלוקה לתעודות
הקציר והאסיף בוודאי ידועים. לא בטוח שהכוונה לחג ידוע, אלא שיש לעשות חג בעת הקציר והאסיף.
דווקא לגבי “הכהנים הנגשים אל ה‘” אני הבנתי שהכוונה לכהנים ממש.
לגבי ס”א כ”ספר” נפרד – שאלה טובה! אני לא סובר כגר”ב שווארץ ודעימיה שהיו ממש שלוש תעודות סגורות ועצמאיות (הם מודים שס”ד הכיר את קודמיו), אלא שמדובר ב”ספרות”, כהגדרת כמה מגדולי ישראל (כקש”ת הג”ר יחזקא-ל קויפמאן) ומכאן הביטויים ס”א = *ספרות* אלוהיסטית, ס”י = *ספרות* יהוויסטית וכו’.
לגבי הקציר והאסיף – זה חילוק דק, ונראה שהם היו ידועים כי עשו בהם חג, זה הכל.
ולגבי ה”כהנים” – הכהנים היחידים שמוזכרים עד כה בתורה הם כהני נכרים, דוק ותשכח.
כמו שאמרתי, זה מוציא את רוב האלגנטיות של השיטה, שהיא (לדעתי) ההצדקה העיקרית לקיומה.
ברור שהקציר והאסיף הם מושגים ידועים, וברור שהם קודמים לחג, בכל תרבות. כמו שהתורה מצווה לחוג לפני ה’ את מועד היציאה ממצרים, כך היא מצווה לחוג את המאורע החקלאי.
איזה הבדל יש בין ישראל לנוכרים בתחום הדת והפולחן בזמן הציווי הזה?
האלגנטיות היא לא ההצדקה העיקרית לקיומה, חלילה עפ”ל ושר”י!
ההצדקה העיקרית היא – שזו פשוט האמת! (במונחי מדעי הרוח, כלומר – האפשרות הכי פחות לא סבירה…)
המשלתי את זה בתגובה לפוסט אחר לחביתה – ברור שהיא לא נוצרה מעצמה, אלא מכמה ביצים – אבל איך בדיוק הן עורבבו וכו’ זה שאלה מורכבת הרבה ביותר.
או דוגמה אחרת – המכניקה של ניוטון. בעקבות תורת היחסות וכו’ התברר למפרע שהיא הפשטה מסוימת ולא מייצגת ב- 100% את העולם האמיתי – אז האם נאמר שהיא איבדה את ההצדקה לקיומה?!
בנוסף, צריך להעיר שהמבנה של הטיית מטה, שבעקבותיה ה‘ מביא רוח כל הלילה שבבוקר עושה את הנס, מופיע גם במכת ארבה. כך שאם להיות עקביים, צריך גם שם לחלק באותו האופן.
אשריך שכיוונת!
https://ivri.org.il/wp-content/uploads/2026/01/Exodus_10_Locust.png
אם “וה’ נהג רוח קדים וכו'” הוא משפט בפנ”ע, למה הוא כתוב הפוך? היה צ”ל וינהג ה’ רוח וכו’.
אלו קושיות של היצר הרע! ;)
שהרי גם לפי הרצף הקיים יש את אותה קושיה: “וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת מַטֵּהוּ עַל אֶרֶץ מִצְרַיִם וַה’ נִהַג רוּחַ קָדִים בָּאָרֶץ”!
אלא דל עיניך לפסוק הקודם בס”י (שאמנם לא צילמתי):
(יא) לֹא כֵן לְכוּ נָא הַגְּבָרִים וְעִבְדוּ אֶת ה’ כִּי אֹתָהּ אַתֶּם מְבַקְשִׁים וַיְגָרֶשׁ אֹתָם מֵאֵת פְּנֵי פַרְעֹה. (יג) וַה’ נִהַג רוּחַ קָדִים בָּאָרֶץ…
כלומר – תוך כדי שפרעה מגרש אותם, ה’ כבר ניהג רוח קדים בארץ!
והכל א”ש וכו’…
למה? כהמשך של משפט שנפתח בפועל זה מצוי פסוק הפוך – כהקבלה או הנהגה.
אבל התירוץ שלך אפשרי.
“התירוץ שלך אפשרי” = זהו עומק הפשט! (אמר כל פרשן, בכל הדורות;)
אני לא חושב שזו האמת. אין לנו ממצאים כתובים שמוכיחים את השערת התעודות, ולא את השיטה ההרמוניסטית-ספרותית. מה שיש לנו הן שתי ספקולציות היסטוריות. כל אחת מהן מניבה פירות נאים, מתרצת קושיות ומעלה חדשות. איזו דרך יש לבחור ביניהן, אם לא האלגנטיות?
לא הבנתי למה אתה מתכוון במושג “הגישה ההרמוניסטית-ספרותית”? כלומר – מה ה”ספקולציה ההיסטורית” של הגישה הזאת? שהכל הוכתב למשה במדבר? או שבא עורך מאוחר שליקט חומרים ויצר מהם יצירה חדשה?
תבחר מה שתרצה. כל תיאוריה היסטורית שמסבירה יצירה הרמונית.
לא… יש הבדל בין תיאוריית “האבן שואפת לשוב למקומה” של אריסטו (=השערת תורה מסיני) לבין תיאוריית כוח הכבידה של ניוטון (=השערת התעודות) – גם אם שתיהן אינן האמת המוחלטת (מכניקת הקוואנטים, נניח)!
אם אתה מתכוון לעורך מאוחר – אתה למעשה מודה בעקרון היסוד של השערת התעודות = ריבוי מקורות קדומים, ורק חולק בשאלה האמנם היו באמת ארבעה גווילי קלף חתומים וכרוכים והעורך ישב והעתיק כתוכי מכאן לשם – או לא.
אבל אם לדעתך כל זה יצירה אחת שנכתבה בכוונה תחילה *כפי שהיא לפנינו* – זו כבר טענה שהקושיות עליה רבות פי מאה מאלו של השערת התעודות.
הנחת המוצא שלי כשאני קורא ספר היא שהטקסט אחיד. לא בהכרח זהה מילה במילה למה שיצא מתחת יד המחבר, אבל אותה יצירה. הטענה שטקסט כלשהו (ולא התוכן) הוא ערבוב מוצלח יותר או פחות של כמה טקסטים, היא בעיני טענה קשה. יש תקדימים היסטוריים נדירים, אבל כפי שאמרתי, במקרה שלנו אין ראיות ישירות לדבר מסוג זה.
אני לא חושב שזה נכון. יכול להיות שפספסתי בדרך איזו קושיית מחץ, אבל בגדול אני חושב שאני מכיר את הקושיות העיקריות. בפועל יש שיטה שמתיימרת לתת הסבר/פירוש טוב יותר. כאן נכנסת האלגנטיות לתמונה. אם התיאוריה שבאה לעולם כדי להפוך טקסט מסורבל לפשוט, הופכת בעצמה להיות מסורבלת ומוקשה, אין לה זכות קיום.
אתה מתחמק באופן עקבי מהשאלה ההיסטורית\ריאלית – איך זה בערך קרה?
לפי מה שאתה כותב, ישב אדם (מתי, אגב?) וכתב את חמשת חומשי התורה מ”בראשית” עד “לעיני כל ישראל” כפי שהם לפנינו (אולי בניכוי כמה שגיאות נוסח) – וזהו זה?
אם זו דעתך – הוציאנה אלינו ונדעה אותה!…
דבר שני – שים לב על מה אנחנו מתפלפלים פה! הכל התחיל בקושיה שלך “איך אפשר לנתק את “לא ימיש עמוד הענן…ועמוד האש…” מהפסוק שלפניהם” –
ואני שואל אותך בכנות: כמה קושיות כאלו יש על הקריאה ה”הרמוניסטית-ספרותית”? עשרות? מאות?
הרי כל מפרש הרמוניסטי נדרש לדרוש סימוכין ולהסביר לפי דעתו הרחבה למה נדבק סיפור א’ ל- ב’ ומדוע יש שינויים סגנוניים וכו’, כמעט בכל דף בחומש – אז מכוח קושיה קטנטנה יחסית באת לפסול את כל השיטה?! ובלשונם של אנשי הפרלמנט שליט”א: “אתה פוסל אותי על חתיכה בצל?!”
נ”ב
אני מזכיר שוב, שהתירוץ שאני נתתי הוא לשיטתי, שאין לי בעיה לטעון שמקור הושפע מאחר, או שפשוט העורך התאים ביניהם – אבל הא לך שני הסברים חלופיים שכל אחד מהם טוב בהרבה מכל תירוץ הרמוניסטי שקראתי על סיפור קריעת ים סוף כולו (“שתי בחינות”, כן…):
1) הגר”ב שווארץ (נניח) יאמר לך בפשטות שאין צורך לטרוח, ופסוק כב שייך גם הוא לס”י – אלא שיש עמוד ענן ויש עמוד ענן, וזה של ס”א (בשמ’ לג, במ’ יא+יב, דב’ לד) נועד לדיבור עם משה – וכמפורש בתהלים צט: “בְּעַמּוּד עָנָן יְדַבֵּר אֲלֵיהֶם”!
2) בגרסת ס”א אכן הופיעו עמודי האש והענן קודם, למשל: “(יח) וַיַּסֵּב אֱלֹהִים אֶת הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר יַם סוּף וילך לפניהם בעמוד אש וענן. (כב) לֹא יָמִישׁ עַמּוּד הֶעָנָן יוֹמָם וְעַמּוּד הָאֵשׁ לָיְלָה לִפְנֵי הָעָם”. אלא שהעורך בחר לצטט את הפתיחה מס”י ואת ההמשך מס”א, כדרכו במקומות רבים!
ודבר שלישי ואחרון, לגבי מה שכתבת “הנחת המוצא שלי כשאני קורא ספר היא שהטקסט אחיד… יש תקדימים היסטוריים נדירים…”
אז הרשה לי לחשוף אותך לשני טקסטים נדירים שאולי שמעת עליהם כיהודי במוצאך – הלא המה המשנה והתלמוד. שניהם ‘נחזים להיות’ טקסט אחיד, אבל ברור שהם מורכבים ממקורות שונים ש’הולחמו’ יחדיו בהצלחה רבה בדרך כלל – וכנ”ל הסידור וההגדה של פסח.
וראה מה שכתבתי כאן:
https://ivri.org.il/2021/12/cosi-fan-tutte/
אשתדל לענות על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון.
אני לא מתחמק משום שהדיון לא היה על השאלה ההיסטורית. הדיון היה על השערת התעודות כדרך פרשנית לסיפורי התורה. הנחת המוצא שלי, ולדעתי היא הנחה סבירה, היא שחיבור שמגיע לפנינו אחד, עם התחלה, אמצע וסוף הוא חיבור אחיד. שים לב שלא הזכרתי את התורה כולה, ואפילו לא את ספר שמות כולו.
אפשר, אם אתה רוצה. לדון בשאלת הזמן והמקום של חיבור התורה כולה, אבל עמדתי בנושא ההוא מתבססת על העמדה שלי ביחס להשערת התעודות.
הדיון שלנו התחיל בפירוש על סיפור ספציפי. לכן, מטבע הדברים, הקושיא שלי גם היא היתה נקודתית. בדיון כזה, קושיות על פרשן מסורתי זה או אחר, או על סיפורים על כפילויות בחלקים אחרים של התנ”ך, אינן רלוונטיות. אתה לא יכול לחזק את הפירוש שלך בטענה: “אבל סתירה בדיני בכור של ויקרא ודברים!”, ואני לא יכול לטעון: “אבל גילגמש עם מוטיבים מס”י וס”כ ביחד!”.
רק אחרי שהסברת שלפי דעתך, התעודות אינן טקסטים נפרדים העומדים בפנ”ע, אלא יש “ספרות” של ס”א, שמכירה ומתייחסת לס”י עוד לפני שהועלתה על הכתב, אז הערתי שזה מוציא את האלגנטיות של השיטה. אם תורת התעודות מתיימרת לקחת טקסט מוקשה, ולהציע “פתרון קסם” שיעלים את כל הסתירות והכפילויות, הרי שבפועל (לפי מה שאתה מציג, לפחות) היא רק החליפה אותן בקושיות אחרות. וכאן הבן שואל: “ומאי אהנת לי, התם רבי קרו לי והכא רבי קרו לי. ולא עוד אלא שאפיקתני מתחת כנפי השכינה. אתה בא ברעש וצלצולים לפתור את כל בעיות הפרשנות בויתור על הנחה בסיסית אחת, ומסיים עם אותן קושיות כמו אלו שמהן התחלת, ועם טקסט קרוע לפירורים.
המשנה והתלמוד לא מוצגים כסיפור אחד. יאמנם ש במשנה ובתלמוד סיפורים עם רצף תוכני, ואכן, למיטב ידיעתי הם אכן אחדותיים. אבל בכל מקרה, הזכרתי במפורש שיש תקדימים. ועדיין, הם נדירים.
אוקיי, הריני מקבל על עצמי את “טענת המיקוד” שלך! אם כי אחת החוזקות של השערת התעודות, שהיא מראה עקביות סגנונית ו’תפיסתית’ בין סיפורים שונים – ואם ה’מחיר’ הוא שבמקום מסוים זה לא מתאים בדיוק, הוא בטל בשישים ביחס לעקביות הזו – אבל נשאיר את זה בצד, ונתמקד בסיפור הזה בלבד, כאילו אין כלום מסביב.
אז יש למעשה שתי סיבות שתורמות לתחושה שמשהו כאן לא ‘זורם’:
1) החילוף הקצת מוזר בין “העם” (יז-יח – 3 פעמים; כב – פעם אחת) לבין “בני ישראל” (יח+יט – פעם אחת בכל אחד).
2) פסוק יח עצמו: “וַיַּסֵּב אֱלֹהִים אֶת הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר יַם סוּף – וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.” פסוק אחד עם שני חלקים, שניהם לא קשורים זה לזה (אחד מדבר על כאן ועכשיו, והשני על מה שהיה + החלק השני מאוד מוזר (מה אכפת לי עכשיו שהם עלו “חמושים”, מה שזה לא יהיה?)
מה שמעניין הוא ששתי הבעיות מתרכזות לפסוק יח – וכאן הבן שואל: מה יקרה אם נחצה אותו לשניים (ברוח סיפור ים סוף)? ולא זו בלבד, אלא שניקח את החצי השני ונעביר אותו את הים (רק אחורה) אל פרק יב, לז?
וואלה! יש לנו סיפור הרבה יותר טוב:
וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס סֻכֹּתָה כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הַגְּבָרִים לְבַד מִטָּף, וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ… וְגַם עֵרֶב רַב עָלָה אִתָּם…
כל זה הרקע – מכאן קצרה הדרך לחלק את הסיפור לשניים (יז-יח1; יח2-כב), וקצה הקרחון הוא הרעיון המחודש שלי לשייך גם את פסוק כב לסיפור הראשון וכו’ וכו’.
כמובן שאפשר לומר תודה רבה, אני מעדיף את הסיפור שלי אחיד עם קצת קשיים מאשר חצוי לשניים – והכל בסדר! (כל עוד סוגרים את העיניים ומסתכלים רק על ששת הפסוקים האלה…)
האם הצרימה של חילופי העם/בני-ישראל קשה לאוזניך יותר מהפתאומיות של “לא ימיש”?
מכיוון שאיננו יודעים מה המשמעות של “חמושים”, אני לא מבין למה ההצעה שלך הגיונית יותר.
אגב, למה לחלק דווקא לפי פסוקי העם/בני-ישראל, ולא לפי פרעה/מלך-מצרים?
הצרימה של חילופי העם/בני-ישראל היא לא הסיבה, אלא הסימפטום = גם בלעדיה הייתי מציע את החלוקה (אחרי היסוס רב). אבל כמו שהצעתי קודם, יכול להיות שלא היתה שום בעיה עם “לא ימיש”, בהנחה שבמקור היה בס”א משהו כזה: “(יח) וַיַּסֵּב אֱלֹהִים אֶת הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר יַם סוּף וילך לפניהם בעמוד אש וענן. (כב) לֹא יָמִישׁ עַמּוּד הֶעָנָן יוֹמָם…”.
ולגבי “וחמושים” – כמו שכתבתי הבעיה היא הזמן, לא הפועל! מדובר כאן פתאום על משהו שקרה קודם לכן – ולכן הרצף אחרי יב, לז הוא הרבה יותר הגיוני!
ואם כבר, זהו פירושי המלא (נכון לעכשיו) שמסביר גם את המשמעות של “חמושים”, גם את “ערב רב” (פירוש חדש ככל שידוע לי) וגם את ההקשר של שניהם לכל הסיפור:
(יב, לז) כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי – הביטוי “רגלי” מציין אנשי מלחמה (שופטים כ, ב; שמ”א ד, י; ועוד), ונראה שכאן אמור היה להופיע הפסוק “וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם” (יג, יח), כאשר “חמושים” משמעו מצויידים בנשק (יהושע א, יד; שופטים ז, יא).
(לח) וְגַם עֵרֶב רַב עָלָה אִתָּם – “עֵרֶב” הוא כינוי לשכירי חרב מאיזור מצרים (ירמיה כט, יט-כ; יחזקאל ל, ד-ה). כלומר, אל שש מאות אלף לוחמי ישראל החמושים (בפסוק הקודם) הצטרפו שכירי חרב ממצרים – ובכך מימשו את החשש המצרי מתחילת הספר (א, י, משל ס”י): “וְנִלְחַם בָּנוּ וְעָלָה מִן הָאָרֶץ”.
זה לדעתי העניה והצנועה הפירוש הכי טוב מכל אלו שראיתי, ורק בשבילו שווה לחכות לחומש:)
נ”ב
לגבי פרעה vs מלך מצרים – זה אמנם לא מופיע בקטע הזה אלא בהמשך (יד, ה) אבל כמובן ששברתי גם על זה את הראש (עוד בסיפורי יוסף בבראשית!) ולא הצלחתי למצוא איזושהי עקביות:( וה’ יאיר עיניי וזכות כל הפרעונים תעמוד לי וכו’…
*כתבתי ונמחק, אז אני אוסיף פה:
בפסקה הראשונה, התכוונתי להביא את הפירוק של בראשית א’ ו_ב’, כדוגמא לפירוק שכנגדו ההנחה שלי לא תקפה. שם מבחינה תוכנית אין סיפור אחד, ולכן הטענה שמדובר בחיבור אחד לא יכולה לסמוך על ההנחה הסבירה שהזכרתי, והיא נצרכת לטיעונים חלשים יותר.
לפי החלוקה שלך נראה שיש הבדל בין ס”א, שמשתמש במילה “העם”, לבין ס”י שמשתמש במילים “בני ישראל”. יש לזה משמעות?
שאלת “העם” מול “בני ישראל” חידה היא ותהי לחידה, בהא נחתינן ובהא סלקינן – בינתיים הא לך מה שכתבתי על זה – בלי להזכיר אפילו את השערת התעודות! (באחת ההערות אפילו כתבתי שההשערה לא עוזרת כי שני המונחים מופיעים בכל המקורות – אבל תוך כדי שאני כותב את הפירוש גיליתי שהיא דווקא כן עוזרת בכמה מקומות ואכמ”ל – כשייצא החומש לאור נוכל לדון בזה בהרחבה):
https://ivri.org.il/2023/01/israel-hebrews/
ואגב כדאי להזכיר שכבר בסיפור שלנו בתחילת פרשת בשלח יש חילוף בין “העם” לבין “(בני) ישראל” (התוספת לפי כתבי יד + השבעים) ללא הסבר מניח את הדעת:
“וַיֵּהָפֵךְ לְבַב פַּרְעֹה וַעֲבָדָיו אֶל הָעָם וַיֹּאמְרוּ מַה זֹּאת עָשִׂינוּ כִּי שִׁלַּחְנוּ אֶת +בְּנֵי+ יִשְׂרָאֵל מֵעָבְדֵנוּ”
להשתמש בהשערת התעודות בשביל לפתור סתירות ופסוקים קשים זה בסדר, זה גם משכנע מתי שזה לא דורש יותר מידי הזזות ותיקונים (אני מקבל את ההשערה בגדול).
אבל מה שחסר לדעתי שיהפוך את זה ליותר משכנע זה שאם תראה שלאחר הפירוק לתעודות, חוזרות הקבלות/סדר/פירוש שנעלם כשנעשתה העריכה של התעודות.
בבראשית פרק א’ למשל יש הקבלות שהן מאוד חשובות להבנת המשמעות של הפשט (ראה במאמרי – https://docs.google.com/document/d/1Tt49j8JnlwoxCJxfHBDXdznaHBpR9MXdRInXEOS7Rkw/edit?tab=t.0).
יכול להיות שזה מאפיין יותר של ס”כ אבל אני מניח שהוא לא היחיד שבו לסדר המילים והמשפטים יש חשיבות רבה ששבירה שלה תפגע במשמעות נוספת.
הדוגמה שהבאת בקובץ בקישור היא כולה מפרק א, שהו אכן כולו של ס”כ – כך שלהשערת התעודות אין מה “להרוס” כאן (לתרגום השבעים דווקא יש – כי הקושיות שלך על “ויהי כן… והנה טוב מאוד” לא מתחילות לפי הגרסה שלו!)
בהרבה מקומות אחרים היא אכן “הורסת” דרשות ורעיונות ספרותיים כאלו ואחרים, שהוצעו מחוסר ברירה במהלך אלפיים שנות – אין מה לעשות.
באותו אופן אני יכול להגיד לך שחקר הנוסח “הורס” אינספור דרשנויות על פסוקים עם נוסח שגוי (כנראה) – שלא לדבר על כל תורת דילוגי האותיות הפלאית שמתפוגגת בעשן עם כל שינוי של כמה אותיות בתורה!…
לא הבנת אותי… לא שאלתי איזה מדרשים ופרשנויות תורת התעודות הורסת בכך שהיא מפצלת את הטקסט ה*קיים* (הערוך), אלא איזה רצפים וסדר נהרסו בעבר בגלל שהעורך פיצל ושילב בין המקורות ה*קדומים*.
אם לאחר הפירוק חזרה לתעודות הסדר חוזר להיות בעל היגיון לא רק תחבירי וסיפורי אלא גם מבחינת הקבלות (ופרשנויות שנובעות מ*הסדר עצמו*) – התאוריה תהיה יותר משכנעת ויותר שימושית גם.
לדעת הגר”ב שווארץ, המקורות הקדומים ברובם המוחלט שובצו כפי שהם בתורה שלפנינו – טול את חומשי הק’ ועקוב אחרי הצבעים! תגלה שברוב המקרים יש רצף יפה והגיוני ביניהם.
אני אישית חושב שישנה תמיד האפשרות שהעורך לא שילב את כל הקטעים, ובכלל “ספרות התורה” רחבה הרבה יותר מ”ספר התורה”, ראה כאן:
https://ivri.org.il/2015/06/hobab-joshua-cushite/
המאמר כולו נשען על הנחת יסוד זרה למסורת ישראל, כאילו הכתוב הוא פסיפס של מקורות סותרים שיד עורך מאוחרת תפרם בגסות, ומתוך כך הוא מרשה לעצמו “לתקן נוסח” ולחלק פסוקים כאוות נפשו; אלא שדרך זו מתעלמת מן הכלל היסודי של פרשנות המקרא שנקבע כבר בדברי חז״ל: אין מוקדם ומאוחר בתורה ואין מוקדם ומאוחר בפרשיות (פסחים ו ע״ב), וריבוי לשונות וגילויים אינו סתירה אלא ריבוי בחינות, כדברי הרמב״ן בהקדמתו לתורה שהתורה כולה שמותיו של הקב״ה וכל פרטיה נצרכים, וכדבריו בפירושו לשמות י״ג כ״א–כ״ב שעמוד הענן והאש אינם שני עצמים מתחרים אלא מראה אחד המשתנה לפי צורך השעה; וכן פירש רש״י לשמות י״ד י״ט שמלאך האלהים הוא שכינתו של מקום ההולכת לפני המחנה, והעמוד אינו ישות עצמאית אלא לבוש ההשגחה, וממילא אין כאן “כפילות” אלא תיאור כפול של פעולה אחת מצד המנהיג ומצד הכלי; ואף הקושיה כיצד “האיר את הלילה” בענן כבר נענתה במדרש (מכילתא דרשב״י שם) שהענן היה מאיר לישראל ומחשיך למצרים, וכעין זה במכילתא דרבי ישמעאל בשלח פרשה א, ובגמרא (סוטה י״א ע״א) שדבר אחד נעשה לשני פנים, לאור ולחושך; ומה שמכנה הכותב “מאפייני E” אינו אלא סגנון אחד בתוך רצף אחד, וכבר הראה הראב״ע (הקדמתו לפירוש הארוך) שאין לייחס חילופי שמות ותיאורים לריבוי מחברים אלא לריבוי עניינים, והרמב״ם (מורה נבוכים א כ״ו ואילך) ביסס שדרך הנבואה להשתמש בלשונות שונות כדי לצייר הנהגה אחת; עוד זאת, עצם ההיתר לתקן נוסח על סמך סברה הוא הפרת מסורת המסורה שעליה סמכו כל הראשונים, והרמב״ם בהל׳ ס״ת (פ״ח) קבע שספר תורה פסול אם חסר או יתר אפילו אות אחת, והנה כאן מוצע לשנות “ענן” ל“אש” מפני אי־נוחות פרשנית – זו אינה ביקורת אלא החלפת המקרא; ולעניין “אהל מועד” שבשמות ל״ג ודברים ל״א, כבר פירש הרמב״ן (שמות ל״ג ז׳) שזה אהל זמני קודם הקמת המשכן, ואין כאן סתירה אלא התפתחות היסטורית, וממילא הופעת עמוד הענן שם מוכיחה רציפות מושגית ולא ריבוי מקורות; סוף דבר, אין כאן קושיה על פשט הכתוב אלא קושיה על הנחת התעודות, וכמאמר הגר״א (אדרת אליהו בראשית א׳) שאין בתורה מילה מיותרת וכל כפילותה באה ללמד ריבוי הנהגות, וכבר עמד המהר״ל (באר הגולה באר ג׳) שהמקרא מדבר בלשון רב־שכבתית ולא בלשון כרוניקה פשוטה; מי שמקדים להניח פירוד מחברים יראה בכל כפילות ראיה לפירוד, ומי שמקדים להניח אחדות תורה יראה בה עומק, ולפיכך לא הפסוקים צריכים “תיקון”, אלא המתודה שמבקשת לעקם את הכתוב כדי להצדיק את עצמה.
הארכת להראות בצורה יפה איך חכמי ישראל לדורותיהם התמודדו עם הקשיים בטקסט – ואני לא באתי אלא לפשוטו של מקרא, ללא ה”גיבנת” של הנחת היסוד (המופרכת מתוך התורה עצמה) לפיה כל התורה כולה הוכתבה למשה וכו’ – כמו שכתבתי לך כאן:
https://ivri.org.il/2026/01/exodus-4/#comment-63181
שלא לדבר על הנחת היסוד המופרכת לפיה התורה כפי שהיא כתובה ע”ג קלף בארון הקודש \ מודפסת בחומשים בבי”כ שלך, היא-היא התורה לאותיותיה כפי שניתנה למי שניתנה אי-אז! ושתי ראיות בדבר:
1) הכתיב המלא (יחסית) – לו היתה ניתנת בימי משה, במקום “בראשית ברא אלהים” היה צ”ל “ברשת בר אלם”, או משהו כזה, כנודע.
2) הפונט – הקדשתי לזה פוסט אי-אז, מצ”ב (שיהיה לך עוד חומר לתגובה כי התגובות שלך הן פרייסלס – אם לא בתוכן, לפחות בצורה!)
https://ivri.org.il/2015/09/torah-font/
יש כאן הצגה רטורית בעייתית של ניטרליות. אתה מתאר את עצמך כעוסק ב“פשוטו של מקרא ללא הנחות יסוד”, אבל בפועל אתה מניח מראש ש־
א) אין תורה מן השמים במובנה המסורתי,
ב) אין רציפות טקסטואלית מחייבת,
ג) והטקסט הוא בהכרח תוצר התפתחותי־אנושי.
אלו אינן מסקנות מן הפסוקים אלא הנחות מטא־פרשניות מוקדמות, לא פחות ממה שאתה מכנה “גיבנת מסורתית”. ההבדל הוא רק איזו גיבנת שקופה למי.
לגוף העניין: טענת הכתיב המלא אינה ראיה נגד קדמות הנוסח. כבר הראב״ע (הקדמה לפירוש הארוך) והרמב״ן (בראשית א׳) עמדו על כך שהכתיב איננו ייצוג פונטי־לשוני גרידא אלא מסורת מסרנית, ולעתים אף מכוונת לריבוי קריאות. מגילות מדבר יהודה מוכיחות במובהק שכתיב מלא וחסר מתקיימים זה בצד זה עוד בתקופה קדומה מאוד, בלי קשר הכרחי לשלב הלשון המדוברת. ממילא אין בסיס לטענה ש“בראשית ברא אלהים” לא יכול היה להיכתב כך בזמן קדום.
באשר לכתב: אין חולק שהכתב האשורי התקבע מאוחר יותר, אך זהו כשל קטגוריאלי לבלבל בין צורת האות לבין נוסח האותיות. המסורת עצמה (סנהדרין כא ע״ב) מכירה בהחלפת כתב בלי לראות בכך שינוי תורה, בדיוק משום שהתורה איננה תלויה בגופן אלא ברצף המסורתי של הטקסט. לומר שמכיוון שהפונט התחלף ממילא אין משמעות ל“אות־אות” הוא כמו לטעון שמהדורת דפוס מודרנית מבטלת את זהות הטקסט של אפלטון.
בשורה התחתונה: אתה דוחה את הנחת האחדות והמסירה לא מפני שהטקסט כופה זאת, אלא מפני שהמתודה שלך אינה מאפשרת להן להיחשב. זו בחירה מתודולוגית לגיטימית — אבל היא איננה “פשוטו של מקרא”, אלא קריאה שמקדימה פילוסופיה של טקסט. מי שמתחיל מפירוד יראה בפירוד ראיה, ומי שמתחיל מרציפות יראה בה
עומק; השאלה איננה מה כתוב, אלא מאיזו נקודת מוצא אנו מרשים לעצמנו לקרוא.
בסופו של דבר, אין כאן מאבק בין “פשט” ל“מסורת”, אלא בין שתי מתודות פרשנות: אחת שמודה בגלוי בנקודת המוצא שלה, ואחת שמתיימרת להיות נטולת הנחות תוך שהיא קובעת מראש מה בלתי אפשרי. הקריאה שלך איננה פשוטה יותר — היא פשוט פחות מודעת לעצמה. מי שמכריז על עצמו כמשוחרר מ“גיבנת” אך מרשה לעצמו לפרק, לתקן ולשחזר את הכתוב לפי תבנית תיאורטית מוקדמת, אינו קורא את המקרא אלא מאייר מתודה. וכשפשוטו של מקרא תלוי בכך שהטקסט יפסיק להיות מה שהוא — זה כבר לא פשט, אלא החלפה אלגנטית של המקרא במסקנה הרצויה.
לא אאריך, רק אומר שבגדול הנחת היסוד היחידה היא שהטקסט הוא *הגיוני* – גם אם ההיגיון הוא היגיון “עתיק” (=מיתולוגי, מילה שאתה לא אוהב אבל אין ברירה), וגם אם במקרים של שירה ההיגיון הוא “שירי” וכו’ – בניגוד למשל לז’אנר הקבלי שקורא את התורה כאוסף אותיות, ובניגוד לדרשות כמו “הנך שוכב עם אבותיך וקם – מכאן לתחיית המתים מן התורה” וכדומה.
ולגבי ה”מסורת” בדבר תורה מן השמים – כבר כתבתי שזאת מסורת חדשה מימי חז”ל (ולכן נדרש ה’איום’ בשלילת העוה”ב), וסיבותיה עמה.
ועוד דבר,
ולעניין ה“פרייסלס”: אין ספק שהמתודה שלך אכן חסכונית במיוחד — היא חוסכת את הצורך להתמודד עם מסורת רציפה, עם מסורה, ועם האפשרות שטקסט עתיק ידע להכיל מורכבות בלי להזדקק למספריים של עורך מדומיין. זה אולי לא יקר, אבל כמו הרבה דברים “חינמיים”, גם כאן המחיר הוא הוויתור מראש על האפשרות שהמקרא חכם יותר מן התיאוריה שמבקשת לפרש אותו.
מה לגבי “ובני ישראל יוצאים ביד רמה”? בדיוק כמו ב-“וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים”, יש תיאור של אופן היציאה, במקום מאוחר יותר. ככה גם בחלוקה שלך (אלא אם תזיז גם את חצי הפסוק הזה – הזזה ביחס לשני המקורות!).
אם הבנתי אותך נכון, אתה טוען שבסיפור הספציפי הזה אין קושיות חזקות שמצדיקות חלוקה, אלא שהיות ואתה כבר יודע על האפשרות לחלק לפי מאפיינים מסויימים, ממקומות אחרים בתנ”ך, אז אתה משתמש בזה פה כדי לתרץ את מה שקשה לך (למרות שהחלוקה כאן ספציפית מעלה קשיים גם היא).
אגב, נתת לי השראה, אז ישבתי אתמול לנסות לחלק בעצמי את הסיפור לפי פרעה/מצרים. עוד לא הכל יושב עד הסוף, אבל יצא לי שבסיפור בלי פרעה בכלל אין טביעה בים. עמודי האש והענן הורגים את המצרים *על שפת הים*.
שאלה מצוינת! אז הפסוק הזה באמת משוייך לס”כ (כל סיפור ים סוף – למעט הפתיחה שדשנו בה – מתחלקת בין ס”י לס”כ), והוא מדבר בלשון הווה: “יוצאים”, ולא “עלו”.
אבל אכן החלוקה לס”א לא נובעת מקושיות גדולות (למעט ה’דחיפה’ הזו של “וחמושים עלו…”) אלא מאיזכור שם אלהים + המונח “מלאך אלהים” שייחודי לס”א לפחות בבראשית.
ולגבי ההצעה שלך – הריני מקשה “על עיוור” שלי לראות אותה:
1) מה עושים בפסוק ח: “וַיְחַזֵּק ה’ אֶת לֵב פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם” – והרי הוא מזכיר את שניהם?
2) איך בלי פרעה אין טביעה, והלא פס’ כו-כז צועקים אליי מן האדמה: “וְיָשֻׁבוּ הַמַּיִם עַל מִצְרַיִם עַל רִכְבּוֹ וְעַל פָּרָשָׁיו… וַיְנַעֵר ה’ אֶת מִצְרַיִם בְּתוֹךְ הַיָּם”?!
וה’ יאיר עיניי…
מקור ב’:
ויאמר משה כה אמר ה’ כחצת הלילה אני יוצא בתוך מצרים והיתה צעקה גדלה בכל ארץ מצרים אשר כמהו לא נהיתה וכמהו לא תסף ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשנו למאיש ועד בהמה למען תדעון אשר יפלה ה’ בין מצרים ובין ישראל וירדו כל עבדיך אלה אלי והשתחוו לי לאמר צא אתה וכל העם אשר ברגליך ואחרי כן אצא ויהי בחצי הלילה ותהי צעקה גדלה במצרים כי אין בית אשר אין שם מת ותחזק מצרים על העם למהר לשלחם מן הארץ כי אמרו כלנו מתים וישא העם את בצקו טרם יחמץ משארתם צררת בשמלתם על שכמם ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עגת מצות כי לא חמץ כי גרשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה וגם צדה לא עשו להם ויהי בעצם היום הזה הוציא ה’ את בני ישראל מארץ מצרים על צבאתם וה’ הלך לפניהם יומם בעמוד ענן לנחתם הדרך ולילה בעמוד אש להאיר להם ללכת יומם ולילה לא ימיש עמוד הענן יומם ועמוד האש לילה לפני העם ויגד למלך מצרים כי ברח העם ויהפך לבב פרעה ועבדיו אל העם ויאמרו מה זאת עשינו כי שלחנו את ישראל מעבדנו ויקח שש מאות רכב בחור וכל רכב מצרים ושלשם על כלו ובני ישראל יצאים ביד רמה וירדפו מצרים אחריהם וישיגו אותם חנים על הים וישאו בני ישראל את עיניהם והנה מצרים נסע אחריהם וייראו מאד ויאמרו אל משה המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר מה זאת עשית לנו להוציאנו ממצרים הלא זה הדבר אשר דברנו אליך במצרים לאמר חדל ממנו ונעבדה את מצרים כי טוב לנו עבד את מצרים ממתנו במדבר ויאמר משה אל העם אל תיראו התיצבו וראו את ישועת ה’ אשר יעשה לכם היום כי אשר ראיתם את מצרים היום לא תספו לראתם עוד עד עולם ה’ ילחם לכם ואתם תחרשון ויסע עמוד הענן מפניהם ויעמד מאחריהם ויהי הענן והחשך ויאר את הלילה בעמוד אש וענן ויהם את מחנה מצרים ויאמר מצרים אנוסה מפני ישראל כי ה’ נלחם להם במצרים וינער ה’ את מצרים {בתוך} הים לא נשאר בהם עד אחד וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים וירא ישראל את היד הגדלה אשר עשה ה’ במצרים וייראו העם את ה’ ויאמינו בה’ ובמשה עבדו
מקור א’:
ויקרא פרעה אל משה ויאמר לכו עבדו את ה’ רק צאנכם ובקרכם יצג גם טפכם ילך עמכם ויאמר משה גם אתה תתן בידנו זבחים ועלת ועשינו לה’ אלהינו וגם מקננו ילך עמנו לא תשאר פרסה כי ממנו נקח לעבד את ה’ אלהינו ואנחנו לא נדע מה נעבד את ה’ עד באנו שמה ויחזק ה’ את לב פרעה ולא אבה לשלחם ויאמר לו פרעה לך מעלי השמר לך אל תסף ראות פני כי ביום ראתך פני תמות ויאמר משה כן דברת לא אסף עוד ראות פניך ויאמר ה’ אל משה עוד נגע אחד אביא על פרעה ועל מצרים אחרי כן ישלח אתכם מזה כשלחו כלה גרש יגרש אתכם מזה דבר נא באזני העם וישאלו איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה כלי כסף וכלי זהב ויתן ה’ את חן העם בעיני מצרים גם האיש משה גדול מאד בארץ מצרים בעיני עבדי פרעה ובעיני העם ויאמר ה’ אל משה לא ישמע אליכם פרעה למען רבות מופתי בארץ מצרים ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה והכיתי כל בכור בארץ מצרים מאדם ועד בהמה ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים אני ה’ והיה הדם לכם לאת על הבתים אשר אתם שם וראיתי את הדם ופסחתי עלכם ולא יהיה בכם נגף למשחית בהכתי בארץ מצרים וה’ הכה כל בכור בארץ מצרים מבכר פרעה הישב על כסאו עד בכור השבי אשר בבית הבור וכל בכור בהמה ויקם פרעה לילה הוא וכל עבדיו וכל מצרים ויקרא למשה ולאהרן לילה ויאמר קומו צאו מתוך עמי גם אתם גם בני ישראל ולכו עבדו את ה’ כדברכם גם צאנכם גם בקרכם קחו כאשר דברתם ולכו וברכתם גם אתי ובני ישראל עשו כדבר משה וישאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב ושמלת וה’ נתן את חן העם בעיני מצרים וישאלום וינצלו את מצרים ויסעו בני ישראל מרעמסס סכתה כשש מאות אלף רגלי הגברים לבד מטף וגם ערב רב עלה אתם וצאן ובקר מקנה כבד מאד ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה ויהי מקץ שלשים שנה וארבע מאות שנה ויהי בעצם היום הזה יצאו כל צבאות ה’ מארץ מצרים ליל שמרים הוא לה’ להוציאם מארץ מצרים הוא הלילה הזה לה’ שמרים לכל בני ישראל לדרתם ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא כי אמר אלהים פן ינחם העם בראתם מלחמה ושבו מצרימה ויסב אלהים את העם דרך המדבר ים סוף וחמשים עלו בני ישראל מארץ מצרים ויקח משה את עצמות יוסף עמו כי השבע השביע את בני ישראל לאמר פקד יפקד אלהים אתכם והעליתם את עצמתי מזה אתכם ויסעו מסכת ויחנו באתם בקצה המדבר וידבר ה’ אל משה לאמר דבר אל בני ישראל וישבו ויחנו לפני פי החירת בין מגדל ובין הים לפני בעל צפן נכחו תחנו על הים ואמר פרעה לבני ישראל נבכים הם בארץ סגר עליהם המדבר וחזקתי את לב פרעה ורדף אחריהם ואכבדה בפרעה ובכל חילו וידעו מצרים כי אני ה’ ויעשו כן ויחזק ה’ את לב פרעה מלך מצרים וירדף אחרי בני ישראל כל סוס רכב פרעה ופרשיו וחילו על פי החירת לפני בעל צפן ופרעה הקריב ויצעקו בני ישראל אל ה’ ויאמר ה’ אל משה מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו ואתה הרם את מטך ונטה את ידך על הים ובקעהו ויבאו בני ישראל בתוך הים ביבשה ואני הנני מחזק את לב מצרים ויבאו אחריהם ואכבדה בפרעה ובכל חילו ברכבו ובפרשיו וידעו מצרים כי אני ה’ בהכבדי בפרעה ברכבו ובפרשיו ויסע מלאך האלהים ההלך לפני מחנה ישראל וילך מאחריהם ויבא בין מחנה מצרים ובין מחנה ישראל ולא קרב זה אל זה כל הלילה ויט משה את ידו על הים ויולך ה’ את הים ברוח קדים עזה כל הלילה וישם את הים לחרבה ויבקעו המים ויבאו בני ישראל בתוך הים ביבשה והמים להם חומה מימינם ומשמאלם וירדפו מצרים ויבאו אחריהם כל סוס פרעה רכבו ופרשיו אל תוך הים ויהי באשמרת הבקר וישקף ה’ אל מחנה מצרים ויסר את אפן מרכבתיו וינהגהו בכבדת ויאמר ה’ אל משה נטה את ידך על הים וישבו המים על מצרים על רכבו ועל פרשיו ויט משה את ידו על הים וישב הים לפנות בקר לאיתנו ומצרים נסים לקראתו וישבו המים ויכסו את הרכב ואת הפרשים לכל חיל פרעה הבאים אחריהם בים ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים והמים להם חמה מימינם ומשמאלם ויושע ה’ ביום ההוא את ישראל מיד מצרים
ככה לימדתי אותכם לכתוב? “אכתוב לו רובי תורתי – כמו זר נחשבו…”
אנא הוסף מספרי פרקים + פסוקים, ירידת שורות, חלוקה לפסקאות, ניקוד וכו’…
כרגע זה נראה יותר גרוע ממה שעמד לפני העורך המקורי…
לפני העורך המקורי לא היו כמובן כל אלה, וספק אם היו סימני הפסקה בין מילים.
יש לי קובץ וורד עם הטקסט מחולק בצבעים, אבל אי אפשר להעלות קבצים.
הניקוד הסתבך לי בוורד.
עכשיו אני רואה שגם תחיבות הבלוג לא נותן. כל מקום שהיה נמחק.
יש דרך להעלות תמונה פשוט?
קודם כל אני שמח לבשר שהצלחתי לגרום לבלוג להציג את התגובות אחת מתחת לשנייה בצורה נורמלית (היתה בעיה ב- CSS מסתבר, לא משנה).
העלאת קבצים לא אפשרית מסיבות של אבטחת מידע – אבל הוספתי אפשרות להשתמש ב- Markup , כלומר, להוסיף את ה’תגיות’ הבאות לפני ואחרי הטקסט:
הדגשה:
<&strong>
<&/strong>
ציטוט:
<&blockquote>
<&/blockquote>
מחיקה:
<&del><&/del>
נ”ב – יש למחוק את סימן ה- & שהכנסתי כאן רק כדי שה- HTML לא יהפוך את הטקסט למודגש\ציטוט\נמחק בפועל
הנה כך צריך לשחזר את הסיפור לעניות דעתי הצנועה:
ס”י:
“וַיֻּגַּד לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם כִּי בָרַח הָעָם, וַיֶּאְסֹר אֶת-רִכְבּוֹ, וְאֶת-עַמּוֹ לָקַח עִמּוֹ, וַיִּרְדֹּף אַחֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, דֶּרֶךְ יַם-סוּף. וַיִּשְׂאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם, וַיִּירְאוּ מְאֹד. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-הָעָם, אַל-תִּירָאוּ–הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת-יְשׁוּעַת יְהוָה אֲשֶׁר-יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם: כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת-מִצְרַיִם הַיּוֹם–לֹא תֹסִפוּ לִרְאֹתָם עוֹד, עַד-עוֹלָם. יְהוָה יִלָּחֵם לָכֶם; וְאַתֶּם תַּחֲרִשׁוּן.
וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.
וַיִּסַּע עַמּוּד הֶעָנָן מִפְּנֵיהֶם, וַיַּעֲמֹד מֵאַחֲרֵיהֶם. וַיָּבֹא בֵּין מַחֲנֵה מִצְרַיִם וּבֵין מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל, וַיְהִי הֶעָנָן וְהַחֹשֶׁךְ; וְלֹא-קָרַב זֶה אֶל-זֶה כָּל-הַלָּיְלָה. וַיּוֹלֶךְ יְהוָה אֶת-הַיָּם בְּרוּחַ קָדִים עַזָּה כָּל-הַלַּיְלָה, וַיָּשֶׂם אֶת-הַיָּם לֶחָרָבָה. וַיְהִי בְּאַשְׁמֹרֶת הַבֹּקֶר, וַיַּשְׁקֵף יְהוָה אֶל-מַחֲנֵה מִצְרַיִם בְּעַמּוּד אֵשׁ וְעָנָן, וַיָּאֶר אֶת-הַלָּיְלָה. וַיֹּאמֶר מִצְרַיִם, אָנוּסָה מִפְּנֵי יִשְׂרָאֵל–כִּי יְהוָה נִלְחָם לָהֶם בְּמִצְרָיִם. וַיָּשָׁב הַיָּם לִפְנוֹת בֹּקֶר לְאֵיתָנוֹ, וּמִצְרַיִם נָסִים לִקְרָאתוֹ; וַיְנַעֵר יְהוָה אֶת-מִצְרַיִם בְּתוֹךְ הַיָּם. וַיּוֹשַׁע יְהוָה בַּיּוֹם הַהוּא אֶת-יִשְׂרָאֵל–מִיַּד מִצְרָיִם. וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת-מִצְרַיִם מֵת עַל-שְׂפַת הַיָּם; וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת-יְהוָה.”…
ס”כ:
“וַיְחַזֵּק יְהוָה אֶת-לֵב פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם, וַיֵּהָפֵךְ לְבַב פַּרְעֹה וַעֲבָדָיו אֶל-הָעָם, וַיֹּאמְרוּ מַה-זֹּאת עָשִׂינוּ כִּי-שִׁלַּחְנוּ אֶת-יִשְׂרָאֵל מֵעָבְדֵנוּ; וַיִּקַּח שֵׁשׁ-מֵאוֹת רֶכֶב בָּחוּר, וְכֹל רֶכֶב מִצְרָיִם; וְשָׁלִשִׁם עַל-כֻּלּוֹ; וַיִּרְדְּפוּ מִצְרַיִם, וַיַּשִּׂיגוּ אוֹתָם חֹנִים עַל-הַיָּם, כָּל-סוּס רֶכֶב פַּרְעֹה, וּפָרָשָׁיו וְחֵילוֹ–עַל-פִּי הַחִירֹת, לִפְנֵי בַּעַל צְפֹן.
וּפַרְעֹה הִקְרִיב; וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶל-יְהוָה. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, מַה-תִּצְעַק אֵלָי; דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ. וְאַתָּה הָרֵם אֶת-מַטְּךָ, וּנְטֵה אֶת-יָדְךָ עַל-הַיָּם–וּבְקָעֵהוּ; וְיָבֹאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם, בַּיַּבָּשָׁה. וַאֲנִי הִנְנִי מְחַזֵּק אֶת-לֵב מִצְרַיִם, וְיָבֹאוּ אַחֲרֵיהֶם; וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה וּבְכָל-חֵילוֹ, בְּרִכְבּוֹ וּבְפָרָשָׁיו. וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי-אֲנִי יְהוָה, בְּהִכָּבְדִי בְּפַרְעֹה, בְּרִכְבּוֹ וּבְפָרָשָׁיו.
וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת-יָדוֹ עַל-הַיָּם, וַיִּבָּקְעוּ הַמָּיִם. וַיָּבֹאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם, בַּיַּבָּשָׁה; וְהַמַּיִם לָהֶם חוֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם. וַיָּבֹאוּ אַחֲרֵיהֶם–כֹּל סוּס פַּרְעֹה, רִכְבּוֹ וּפָרָשָׁיו, אֶל-תּוֹךְ הַיָּם. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, נְטֵה אֶת-יָדְךָ עַל-הַיָּם; וְיָשֻׁבוּ הַמַּיִם עַל-מִצְרַיִם, עַל-רִכְבּוֹ וְעַל-פָּרָשָׁיו. וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת-יָדוֹ עַל-הַיָּם, וַיָּשֻׁבוּ הַמַּיִם, וַיְכַסּוּ אֶת-הָרֶכֶב וְאֶת-הַפָּרָשִׁים, לְכֹל חֵיל פַּרְעֹה הַבָּאִים אַחֲרֵיהֶם בַּיָּם, לֹא-נִשְׁאַר בָּהֶם עַד-אֶחָד.
וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה, בְּתוֹךְ הַיָּם; וְהַמַּיִם לָהֶם חֹמָה, מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם. וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת-הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה בְּמִצְרַיִם. אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַיהֹוָה, וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר: אָשִׁירָה לַיהֹוָה כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם.”…
ס”א:
“וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹצִיא יְהוָה אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם. וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת-עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ: כִּי הַשְׁבֵּעַ הִשְׁבִּיעַ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר, פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם, וְהַעֲלִיתֶם אֶת-עַצְמֹתַי מִזֶּה אִתְּכֶם. וְלֹא-נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים, כִּי קָרוֹב הוּא: כִּי אָמַר אֱלֹהִים, פֶּן-יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה–וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה; וַיַּסֵּב אֱלֹהִים אֶת-הָעָם [דֶּרֶךְ]* הַמִּדְבָּר.
וַיִּרְדְּפוּ מִצְרַיִם אַחֲרֵיהֶם, וַיִּסַּע מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים הַהֹלֵךְ לִפְנֵי מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל, וַיֵּלֶךְ מֵאַחֲרֵיהֶם, וַיָּהָם אֵת מַחֲנֵה מִצְרָיִם, וַיָּסַר אֵת אֹפַן מַרְכְּבֹתָיו, וַיְנַהֲגֵהוּ בִּכְבֵדֻת, וַיַּחֲנוּ בְאֵתָם, בִּקְצֵה הַמִּדְבָּר. וְאָמַר פַּרְעֹה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: נְבֻכִים הֵם בָּאָרֶץ; סָגַר עֲלֵיהֶם הַמִּדְבָּר.
וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יֹצְאִים בְּיָד רָמָה, וַיֵּצְאוּ אֶל-מִדְבַּר-שׁוּר; וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת-יָמִים בַּמִּדְבָּר, וְלֹא-מָצְאוּ מָיִם. וַיֹּאמְרוּ אֶל-מֹשֶׁה, הֲמִבְּלִי אֵין-קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר: מַה-נִּשְׁתֶּה. ויָּבֹאוּ מָרָתָה–וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה, כִּי מָרִים הֵם; עַל-כֵּן קָרָא-שְׁמָהּ מָרָה. וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר, מַה-זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ, לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם. הֲלֹא-זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר, חֲדַל מִמֶּנּוּ, וְנַעַבְדָה אֶת-מִצְרָיִם: כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת-מִצְרַיִם מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר; וַיִּצְעַק אֶל-יְהוָה, וַיּוֹרֵהוּ יְהוָה עֵץ, וַיַּשְׁלֵךְ אֶל-הַמַּיִם, וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם, וַיַּאֲמִינוּ בַּיהוָה, וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ”.
שלום ר’ אבי, וייש”כ גדול על הפוסט המעניין.
בלי להיכנס כרגע בעובי הקורה של הוויכוח הסוער באקדמיה לגבי קיומם של ס”י וס”א כתעודות עצמאיות, הייתי רוצה להציע זווית ראייה שונה לפתרון הסבך בפסוקים י”ט-כ”ה.
לעניות דעתי, ייתכן שהכפילויות אינן נובעות מאיחוי מכני של שני סיפורים עצמאיים, אלא מפעולת עריכה תיאולוגית (“שכתוב”) שביקשה לעדן את הטקסט הקדום ולהרחיק את ההגשמה, מבלי למחוק את המסורת המקורית.
הבסיס להבנה זו הוא הצהרת הכוונות בפסוק י”ד:
(יד) יְקֹוָ֖ק יִלָּחֵ֣ם לָכֶ֑ם וְאַתֶּ֖ם תַּחֲרִשֽׁוּן:
פסוק זה מבטיח מעורבות ישירה של האל (“ה’ ילחם”), ללא מתווכים. אולם, בפסוקים הבאים אנו מוצאים את “עמוד הענן” ו”עמוד האש” המופיעים כמתווכים החוצצים בין ה’ לבין המתרחש.
אם נבחן את הטקסט המלא, נראה שהעורך נקט בשתי טכניקות של הרחקה (פסוקים י”ט-כ’ ופסוק כ”ד):
1. יצירת “גרסה אלטרנטיבית” (פסוקים י”ט-כ’):
בפסוקים אלו נראה שהעורך לא רק הוסיף מילה, אלא יצר גרסה מקבילה (“דאבלט” מלאכותי) המחקה את סגנון המקור, כדי להציב אלטרנטיבה לתיאור של המלאך.
הפסוקים המלאים:
(יט) וַיִּסַּ֞ע מַלְאַ֣ךְ הָאֱלֹהִ֗ים הַהֹלֵךְ֙ לִפְנֵי֙ מַחֲנֵ֣ה יִשְׂרָאֵ֔ל וַיֵּ֖לֶךְ מֵאַחֲרֵיהֶ֑ם וַיִּסַּ֞ע עַמּ֤וּד הֶֽעָנָן֙ מִפְּנֵיהֶ֔ם וַֽיַּעֲמֹ֖ד מֵאַחֲרֵיהֶֽם:
(כ) וַיָּבֹ֞א בֵּ֣ין׀ מַחֲנֵ֣ה מִצְרַ֗יִם וּבֵין֙ מַחֲנֵ֣ה יִשְׂרָאֵ֔ל וַיְהִ֤י הֶֽעָנָן֙ וְהַחֹ֔שֶׁךְ וַיָּ֖אֶר אֶת־הַלָּ֑יְלָה וְלֹא־קָרַ֥ב זֶ֛ה אֶל־זֶ֖ה כָּל־הַלָּֽיְלָה:
הגלוסות (התוספות) המוצעות:
נראה שבמקור, “מלאך האלוקים” הוא שעבר לאחור. העורך הוסיף במקביל את המשפט:
“וַיִּסַּ֞ע עַמּ֤וּד הֶֽעָנָן֙ מִפְּנֵיהֶ֔ם וַֽיַּעֲמֹ֖ד מֵאַחֲרֵיהֶֽם”
כמו כן בפסוק כ’, המשפט הבא נראה כשכתוב תיאולוגי:
“וַיְהִ֤י הֶֽעָנָן֙ וְהַחֹ֔שֶׁךְ וַיָּ֖אֶר אֶת־הַלָּ֑יְלָה”
משפט זה נראה כפרשנות או הרחבה המבוססת על סוף הפסוק המקורי: “וְלֹא־קָרַ֥ב זֶ֛ה אֶל־זֶ֖ה כָּל־הַלָּֽיְלָה”.
העורך לקח את רעיון ה”הפרדה” הטקטי (אי-הקרבה בין המחנות) ונתן לו לבוש פיזי (“ענן וחושך”) כדי להסביר כיצד נמנעה הקרבה ללא צורך בהתערבות ישירה של המלאך.
גלוסה מקומית (פסוק כ”ד):
כאן ההתערבות היא נקודתית יותר ונועדה לרכך את האנתרופומורפיזם של “ההבטה” האלוקית.
הפסוק המלא:
(כד) וַֽיְהִי֙ בְּאַשְׁמֹ֣רֶת הַבֹּ֔קֶר וַיַּשְׁקֵ֤ף יְקֹוָק֙ אֶל־מַחֲנֵ֣ה מִצְרַ֔יִם בְּעַמּ֥וּד אֵ֖שׁ וְעָנָ֑ן וַיָּ֕הָם אֵ֖ת מַחֲנֵ֥ה מִצְרָֽיִם:
הגלוסה (התוספת) המוצעת:
“בְּעַמּ֥וּד אֵ֖שׁ וְעָנָ֑ן”
ללא תוספת זו, הפסוק מתאר את ה’ כמי ש”משקיף” ומביט ישירות במחנה מצרים ומהמם אותם במבטו, תיאור התואם את ההבטחה “ה’ ילחם לכם”. הענן הוסף כאמצעי מתווך.
תימוכין מתודולוגיים:
א. שמואל סנדמל – “הגדה בתוך המקרא” כגיבוי לגישה זו, אני ממליץ מאוד לקרוא את מאמרו של שמואל סנדמל (Samuel Sandmel), “The Haggada Within Scripture”. סנדמל טוען שם כנגד תיאוריית התעודות הקלאסית (גרף-ולהאוזן) המניחה “עורך מכני” המדביק קרעי מקורות . במקום זאת, הוא מציע לראות את המקרא כטקסט שגדל בתהליך של “אקרציה” (תוספת רובד על גבי רובד), שבו סופרים מאוחרים (“הגדיסטים”) שכתבו מסורות קדומות כדי להתאימן לתפיסות מוסריות או תיאולוגיות חדשות .
הנקודה החשובה ביותר אצל סנדמל לענייננו היא מושג ה”ניטרול על ידי תוספת” (Neutralizing by addition). לטענתו, העורכים המקראיים נטו שלא למחוק את הטקסט הקדום (Disinclination to expunge) גם כשהיה בעייתי בעיניהם, אלא הוסיפו לצידו גרסה מתוקנת או הערה שמנטרלת את הקושי . זהו בדיוק התהליך שאני מזהה כאן: העורך לא מחק את “מלאך האלוקים” או את ה”השקפה” האלוקית, אלא הוסיף לצידם את “עמוד הענן” כגרסה מתקנת ומעדנת המנטרלת את הקושי התיאולוגי.
ניתן לקרוא את המאמר המלא כאן:
https://drive.google.com/file/d/1abAl2H1hXj3G1wcdrPrRKyDwgYP0UI49/view?usp=sharing
ב. יאיר זקוביץ ואביגדור שנאן – “פרשנות פנים-מקראית” להרחבת הנושא ולביסוס התופעה של “כפילויות” כביטוי לפרשנות ושכתוב פנימי (ולא כמקורות זרים), כדאי מאוד לעיין גם בספרם של יאיר זקוביץ ואביגדור שנאן, “אברם ושרי במצרים” (הוצאת האוניברסיטה העברית). במחקר זה הם מראים כיצד המקרא עצמו מפרש את סיפוריו הקדומים ומשכתב אותם כדי לפתור קשיים תיאולוגיים ומוסריים.
ניתן לקרוא את המאמר כאן:
https://drive.google.com/file/d/1KXt-kV_5QLoh4Dfqj-IDf-qmLxHuVawH/view?usp=sharing
בברכה,
יהודה
יפה! אני שוקל אפילו לקבל את הרעיון של התוספת “וַיַּשְׁקֵף יְהוָה אֶל מַחֲנֵה מִצְרַיִם (+בְּעַמּוּד אֵשׁ וְעָנָן+) וַיָּהָם אֵת מַחֲנֵה מִצְרָיִם” – זה משהו שסביר לייחס לעורך.
אבל קשה מאוד לקבל את זה:
(יט) וַיִּסַּע מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים הַהֹלֵךְ לִפְנֵי מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וַיֵּלֶךְ מֵאַחֲרֵיהֶם (+וַיִּסַּע עַמּוּד הֶעָנָן מִפְּנֵיהֶם וַיַּעֲמֹד מֵאַחֲרֵיהֶם+)
(כ) וַיָּבֹא בֵּין מַחֲנֵה מִצְרַיִם וּבֵין מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל (+וַיְהִי הֶעָנָן וְהַחֹשֶׁךְ וַיָּאֶר אֶת הַלָּיְלָה+) וְלֹא קָרַב זֶה אֶל זֶה כָּל הַלָּיְלָה.
עכשיו, כשאני אומר “קשה מאוד לקבל” זה כמובן לגרסא דינקותא שלי שגדלתי על ברכי השערת התעודות (מגיל 35 נניח…) – אבל כמובן שהרעיונות של אותם חדשים מקרוב באו, בדבר תוספות אינסופיות של גדודי מעבדים, “הגדיסטים” ועורכים מאפשרים לקבל כל דבר כתוספת מאוחרת – ואין לדבר סוף…
אחת המטרות שלי בהוצאת החומש היא שסופסוף יוכל גם היהודי המצוי וגם החוקר המצוי לקרואת את כל הטקסט לפי השערת התעודות – ולא כל פעם להתמקד בסיפור בודד. כי ברור שאפשר לקחת כל פעם סיפור אחד ולדרוש אותו כמו שעושים זקוביץ ושות’, השאלה אם זה עקבי או לא?*
היתרון של השערת התעודות שהיא (יחסית) עקבית מאוד*, ואת זה קשה לראות מבעד להררי הפלפולים סביב כמה פסוקים בודדים כמו הדיון כאן.
* נ”ב – אמנם ייתכן שהמציאות היא באמת לא עקבית = במהלך ההיסטוריה באו אותם גדודי מעבדים ועשו בטקסט כבשלהם ואין שום דרך לחלק אותו מחדש, כמו שאי אפשר להפוך חביתה לביצים. גם זאת אופציה, אבל לא משהו שחוקר מקרא פרוסי יכול לסבול…:)
תודה על התגובה. בהמשך למה שציינת בנ”ב – שייתכן שהמציאות אינה עקבית – אני רוצה להוסיף שגם מגילות מדבר יהודה וגם ההשוואות בין ספרים שונים (כמו שמואל ומלכים מול דה”י, או בראשית-במדבר מול דברים), מוכיחים שהתמונה מורכבת הרבה יותר מהשיטה המכנית של השערת התעודות.
איש מאיתנו לא היה שם כשנכתב התנ”ך, ולכן לדעתי כדאי לשמור על ראש פתוח ולא להינעל מראש על שיטה מסוימת. המטרה שלי איננה לקבוע מסמרות, אלא להרחיב את אופקי החשיבה ולהישאר פתוחים למגוון אפשרויות.
קודם כל צריך לזכור שגם לפי השער”ת ברור שהתעודות עצמן כללו “מגבשים” קדומים (הראיות הברורות הן השירות שנמצאות בהן וסגנונן שונה לגמרי) – לרבות עיבודים ועריכות. מה שההשערה טוענת היא, שהמקורות יצרו סיפור קוהרנטי כל אחד בפני עצמו – ואת זה אפשר לראות רק בהסתכלות כוללת, ולא ב’פלפול’ מעמיק ככל שיהיה על קטע פה וקטע שם.
כשייצא החומש לאור תוכל לראות איך כל ה’קומפלקס’ המורכב-להחריד של פרקים יט-לד מקבל צורה נרטיבית הגיונית – עם כל זה שברור שנוספו עיבודים שונים פה ושם (הבולט שבהם הוא לד, יח-כו).