לו היינו יכולים לקרוא את ספר דברים בפעם הראשונה כאנשים בוגרים (זכות ששמורה כנראה רק לחוקרי מקרא שאינם בני ברית \ למירי רגב), אני מנחש שבפרק ד כבר היינו מתייאשים ועוברים אולי לפרשת בלק המרתקת הרבה יותר. כלומר, אחרי שלושה פרקים עמוסים בכל מיני אנקדוטות שלא מובילות לשום מקום, הנה סוף-סוף מתחיל משהו שנראה כמו ראשיתו של העיקר (ד, א):
וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל שְׁמַע אֶל הַחֻקִּים וְאֶל הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מְלַמֵּד אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת…

אבל כל הפרק, וגם זה שאחריו (וגם זה שאחריו וכו’) לא מגיע לתכל’ס – ולמעשה רק בפרק יב (!) מתחיל העיקר של ספר דברים, שהוא התורה (החדשה?) ששם משה לפני בני ישראל, ושעל שמו הוא נקרא “משנה תורה”. ואכן, מוסכם על רוב המפרשים והחוקרים שפרקים א-יא הם “מבוא היסטורי”, ולב הספר הוא פרקים יב-כו (ראו בצילומסך באדיבות “עולם התנ”ך” לדברים, עמ’ 8).
לא זו בלבד, אלא שכפי שמעיר הכותב שם (דוד כהן-צמח):

מן הראוי לציין שהרכבה של המסגרת סבוך, וניתן לאתר בה כפילויות. כך למשל ניתן להבחין בשני מבואות שונים (א, א – ד, מ; ד, מד – יא, לב) ואף בשני אפילוגים (כז-כח; כט-ל).

עכשיו למען האמת זאת לא תופעה חדשה – גם לספר במדבר לוקח די הרבה זמן ‘להמריא’, וגם ספר ויקרא כולל סוג של פתיחה כפולה (א-ה; ו-ז) וסיום כפול (כה-כו; כז) – אלא שבספר דברים יש תחושה מציקה של “more of the same” שמודגש מאוד בפרשות ואתחנן-עקב – מה גם שלפי הכותרת ” בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ דִּבֶּר מֹשֶׁה…” נוצר הרושם שכל הספר על כפילויותיו נאמר ביום אחד!

כמובן שלענות על כל זה ידרוש ספר בפני עצמו (אולי פירוש לחומש?…), אז בשורות הבאות אנסה לפחות להציע תשובה משלי לשאלת המבוא הכפול, ששיאו בפרשת ואתחנן.

המבוא הכפול בספר דברים

בגלל אריכותו היתרה של פרק ד (49 פסוקים) שמלווה כאמור בתחושה של דז’ה-וו שמקשה על תשומת לב לכפילויות ‘אמיתיות’, קשה לקורא מן השורה להבחין באותם “שני מבואות שונים” עליהם דיבר כהן-צמח – אז בתור התחלה בואו נסתכל על “קו התפר” הברור שבין המבוא הראשון לשני, שנמצא לקראת סוף פרק ד:

(א) וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל שְׁמַע אֶל הַחֻקִּים וְאֶל הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מְלַמֵּד אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת… (מא) אָז יַבְדִּיל מֹשֶׁה שָׁלֹשׁ עָרִים בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרְחָה שָׁמֶשׁ…
(מד) וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם מֹשֶׁה לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
✂✂✂
(מה) אֵלֶּה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּצֵאתָם מִמִּצְרָיִם. (מו) בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּגַּיְא מוּל בֵּית פְּעוֹר בְּאֶרֶץ סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי… (מט) … תַּחַת אַשְׁדֹּת הַפִּסְגָּה.
(ה, א) וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל כׇּל יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹּבֵר בְּאׇזְנֵיכֶם הַיּוֹם וּלְמַדְתֶּם אֹתָם וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשֹׂתָם.

אפשר לראות בבירור שתחילת פרק ד מקבילה לתחילת פרק ה, וסוף פרק ד (מה-מט) משמש מעין מבוא לפרק ה, כמו המבוא שהופיע בפרק א.
ואם תרצו השוואה קצת יותר מפורטת, הרי היא לפניכם בטבלה הבאה:

כמו שאפשר לראות בטבלה, הפער המהותי בין שני המבואות הוא רשימת החוקים: במבוא הראשון, למרות ההצהרות המקדימות שבו (“וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל שְׁמַע אֶל הַחֻקִּים וְאֶל הַמִּשְׁפָּטִים…”, ” וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם מֹשֶׁה…”) – אין למעשה שום חוק; במבוא השני לעומת זאת, מופיעה רשימת “עשרת הדברים” שבאופן זמני לפחות מספקת איזשהו מענה לקורא שממתין בקוצר רוח לאותם “חוקים ומשפטים” שהובטחו לו בתחילת פרק ה.
אבל לפני שנתעמק במה שאין בו, בואו נעיף מבט למשהו שדווקא יש בו, באותו פרק ד רק תהפוכות שלפנינו.

המבוא הראשון כולל גם… את הסיום!

פרק ד הוא כאמור ארוך מאוד, אבל כבר באמצעו הקורא נתקל פתאום בפרשיית “כִּי תוֹלִיד בָּנִים” שנהוג לקרוא בתשעה באב. מה שמעניין בפרשייה הזאת (בייחוד פס’ כה-לא) הוא שהיא מכילה כמה מוטיבים ואפילו ביטויים זהים לאלו שמופיעים בפרשות החתימה של ספר דברים – וכפי שתחזינה עיניכם בטבלה הבאה:

כלומר, פרק ד שפתח כזכור במבוא למתן חוקים ומשפטים לישראל, כולל בתוכו מיניה וביה גם את כל המוטיבים שעתידים להופיע בסיום של ספר דברים, בבחינת “ליכא מידי דלא רמיזי בפרק ד”, והוא פלאי!

המבוא הראשון = ספר דברים הראשון!

אם נחזור ברשותכם להתחלה של הפרק, יש פסוק אחד מעניין שלא זכה למספיק תשומת לב לדעתי:

(ה) רְאֵה לִמַּדְתִּי אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי ה’ אֱלֹהָי לַעֲשׂוֹת כֵּן בְּקֶרֶב הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּאִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ.

שימו שלב ש”לִמַּדְתִּי” הוא בלשון עבר – ולמרבה הפלא הרמב”ן הוא היחיד שראיתי שהתייחס לזה והציע שתי תשובות – הראשונה סתמית (למדתי = מלמד) והשנייה מהותית יותר (“ראה” מתייחס לעתיד כשיהיו בארץ, ואז “למדתי” אכן יהיה בעבר) – אבל אני מציע שאכן בגרסה הקדומה של ספר דברים הופיעו לפני הפסוק הזה כל החוקים שציווה משה את ישראל!

(א) וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל שְׁמַע אֶל הַחֻקִּים וְאֶל הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מְלַמֵּד אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת… (ב) לֹא תֹסִפוּ עַל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם… (ד) וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּיהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם.
[רשימת החוקים והמשפטים = יתרו + משפטים – ראו בהמשך]
(ה) רְאֵה לִמַּדְתִּי אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי ה’ אֱלֹהָי… (ו) וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִוא חׇכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים…
(מד) וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם מֹשֶׁה לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

ואם נחזור לפרק א נראה שלמעשה פרקים א-ד יכלו להוות בקלות את תוכן נאומו האחרון של משה: הנאום נפתח במיקום הגיאוגרפי + ציון הזמן (יום אחד, כזכור!), ממשיך ברקע אנקדוטלי בן שלושה פרקים שמסביר לעם איך הגענו עד הלום, ואז פונה בפרק ד להעניק לעם את החוקים והמשפטים תוך הדגשה שהם-הם החוקים והמשפטים שנאמרו בחורב – ומייד לאחר פירוט אותם חוקים ומשפטים מזהיר משה את העם שלא יעברו עליהם ומפרט את העונש הצפוי ואז את השיבה הצפויה אל ה’, בדיוק כמו שהוא עתיד לעשות לאחר פירוט החוקים והמשפטים בקובץ הגדול של פרקים יב-כו.

במילים אחרות, בספר דברים יש למעשה שני ספרים:
ספר דברים “הראשון” (פרקים א-ד):רקע גיאוגרפי והיסטורי >> הכרזה על מתן חוקים >> החוקים עצמם (עשרת הדברים + משפטים) >> ברית, אזהרות וחתימה.
ספר דברים “השני” (פרקים ה-לא): רקע גיאוגרפי והיסטורי (סוף ד-ה) >> הכרזה על מתן חוקים (ו-יא) >> החוקים עצמם (יב-כה) >> ברית, אזהרות וחתימה (כז-לא).

השאלה היא כמובן – למה צריך שני ספרי דברים?

עשרת הדברים בספרי דברים (הראשון והשני)

ההבדל המהותי ביותר בין פרק ד לפרק ה נושא מעמד הר חורב הוא הפירוט: בפרק ד לא מסופר מה בדיוק היה תוכן הדברים שנאמרו בהר, ואילו בפרק ה יש חזרה מפורטת (בשינויים) על עשרת הדברים.
כמו שרמזתי בתרשים למעלה, ההבדל הזה נובע מתפקידם של עשרת הדברים בשני הפרקים: מפרק ד משתמע שמשה בסופו של דבר מעביר לעם את אותם חוקים ומשפטים שהוא קיבל בהר חורב (עשרת הדברים + נניח פרשת משפטים), אבל מפרק ה משתמע ש“מה שקרה בהר חורב נשאר בהר חורב” – כלומר, זה היה אירוע היסטורי חשוב אבל מוגבל מבחינת התוכן, ועיקר החוקים והמשפטים עומד להינתן לישראל ברגעים אלו ממש על ידי משה!

ועכשיו אפשר להבין למה באמת צריך שני ספרים:
במקור, ספר דברים היה קצר ומתומצת (א-ד), ועיקר תפקידו היה לאשש את הברית שנכרתה בחורב + אזהרות מפני שכחת אותה ברית.
אלא שברבות השנים הצטברו הרבה “עדכוני תוכנה” למצוות ולמעשה נדרשה “ברית חדשה” – ולשם כך שוכתב ספר דברים כך שמעמד הר חורב פורש בפרק ה כאירוע נקודתי ומצומצם מאוד. לכן פורטו בו עשרת הדברים, כך שלכולם יהיה ברור שוודאי שלא כל התורה ניתנה למשה בחורב אלא רק כמה ראשי פרקים, ולכן נדרש משה עכשיו לתת לישראל תורה חדשה (פרקים יב-כו) ולכרות עליה ברית נפרדת (כז-כח) ולחזור באריכות רבה על כל האזהרות (כט-לא).

כל זה כמובן דעתי האישית הנכונה לעכשיו (אב תשפ”ו) – וכשאגיע בעזרת D לפרש את ספר דברים נראה אם זה יחזיק מעמד;)