כשקוראים את הפרשיות של תחילת ספר שמות, כולנו מחכים לרגע הגדול של יציאת מצרים וקריעת ים סוף – אבל ברוח הימים הממושכים והמתסכלים שעברנו ונעבור, חזרתי בזמן לשנה האחרונה של עם ישראל במצרים, השנה שבה ניחתו על המצרים עשר המכות (“משפט המצריים שנים עשר חֹדש” – עדיות ב, י).

מתקפת דצ”ך – אפס תוצאות

אחרי שנים של סבל שהגיעו לשיא ברצח תינוקות ישראליים, ה’ נחלץ לעזרת עמו תוך פיזור הבטחות על גאולה קרובה. זה התחיל בגישושים דיפלומטיים עקרים ע”י משה והשליח המיוחד שלו לאיזור, אהרן – בליווי הפגנות כוח חלולות בדמות מטה שנהפך לתנין… כתוצאה מכך המצב רק החמיר, עד ששוטרי בני ישראל הטיחו במשה דברים קשים, וזה הטיח אותם הלאה בה’ עצמו.

קראו עוד ⇐

הפסוקים הראשונים של פרשת תזריע עוסקים בדיני היולדת – למעט חריג אחד, והוא פסוק ג:

(ב) …אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים כִּימֵי נִדַּת דְּו‍ֹתָהּ תִּטְמָא.
(ג) וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ.
(ד) וּשְׁלֹשִׁים יוֹם וּשְׁלֹשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב בִּדְמֵי טָהֳרָה…

ראשית, הפסוק לא עוסק באשה אלא ביילוד הטרי; ושנית, הפועל “יִמּוֹל” הוא היחיד שמופיע בלשון זכר ולא בלשון נקבה!
הפירוש המקובל הוא כי “דין זה הובא אגב אסוציאציה, ללא קשר ענייני לכאן. משהוזכרו שבעת ימי הטומאה של היולדת, נקשר אליהם היום השמיני על סמך הזיקה הספרותית בין המספרים שבעה ושמונה” _{(עולם התנ”ך, עמ’ 84)}.
א-ב-ל, עיון בתרגומים מגלה משהו הרבה יותר מעניין. קראו עוד ⇐

מצבת מרנפתח

כידוע, הראשון שהגדיר את בני ישראל כעם, היה פרעה, ממש בתחילת ספר שמות:

(א, ט) וַיֹּאמֶר אֶל עַמּוֹ הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ

בצירוף מקרים מפליא, גם מחוץ למקרא היה זה מלך מצרי דווקא שהכיר לראשונה בישות אתנית בשם ישראל:

ישראל הוּשַׁם אין זרע לו (מצבת מרנפתח)

עם זאת, בדברי פרעה “שלנו” יש חידוש מהותי יותר – הוא למעשה מכתיר את המשפחה הקטנה של בני יעקב – הלא הם “בְּנֵי יִשְׂרָאֵל” – כעם שווה-ערך ל”עַמּוֹ” שהוזכר בתחילת הפסוק! אם נשים לב, המונח “בְּנֵי יִשְׂרָאֵל” בספר בראשית מיוחס תמיד לבני יעקב (למעט האנאכרוניזם הידוע של “לִפְנֵי מְלׇךְ מֶלֶךְ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל” ואולי גם “עַל כֵּן לֹא יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת גִּיד הַנָּשֶׁה”), אבל מהכרזת פרעה ואילך, המונח בני ישראל מיוחס תמיד למה שאנחנו קוראים עם ישראל. כמובן שזה צפוי, כי כבר בפסוק ז הודגש כי “בְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ…” – כלומר, ממשפחה קטנה של בני יעקב הם הפכו לעם גדול, וברור שמכאן ואילך המונח הזה יתייחס תמיד לעם, אבל הנה מקום איתי להעיר על תופעה מעניינת שלמיטב ידיעתי לא נבחנה בפירוט – והיא ההבדל בין העם לבין בני ישראל. קראו עוד ⇐