פרשיות השבוע הנוכחיות מלאות מצוות כרימון, אך את רובן היהודי המצוי לא זוכה לקיים, בעיקר בגלל החוסר במקדש (ובגלל גישה פחות דע”אשית לחיים:) אבל הדבר המוזר הוא שגם מצוות שהיה אפשר לקיים בדורנו, זוכות להתעלמות יחסית – ועל שתיים מהן העיר לאחרונה ד”ר אבי שוויקה בקבוצת פ”ב חדשה ומעניינת: האחת מפרשת כי תצא היא מצוות “נָקִי יִהְיֶה לְבֵיתוֹ שָׁנָה אֶחָת”, שמשום מה שקעה לתהום הנשייה – והשנייה והידועה יותר, היישר מפרשת שופטים: “תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה’ אֱלֹהֶיךָ”. ואלו דבריו שנכתבו בנימה אישית:
כל ימיי אני מתהלך בעולם בתמהון גדול מאוד – אני חי בעולם, בעם, בתקופה, שבו כולם בטוחים שהאלילות היא משהו פרהיסטורי, משהו של העבר הרחוק, משהו שכבר מזמן השארנו מאחורינו. שעבודה זרה זה דבר שנעלם ואיננו אחרי תקופת התנ”ך… אני רואה אלילות בכל מקום. לא צריך לנסוע להודו בשביל זה. רואה אותה בחצרות האדמו”רים, רואה אותה בהערצת הגדויילים, רואה אותה במרן המשקיף מלמעלה, בתמונה של הבבא סאלי התלויה בדוכן הפלאפל, בחסידות, בקבלה, בעלייה לקברות צדיקים, בעלייה לרגל למירון ולאומן. איפה לא. נראה שכולם רגילים לכל זה…
ואכן ההקשר של מצוות תָּמִים תִּהְיֶה הוא ברור – איסור מוחלט “לתחמן” את ה’ בדרכים עקיפות: “לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ קֹסֵם קְסָמִים (מקובלים?) מְעוֹנֵן (“שעה המסוגלת”?) וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף. וְחֹבֵר חָבֶר וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי (בבות?) וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים (ברסלב?)… תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה’ אֱלֹהֶיךָ”.
אבל כדי ללמד מעט סנגוריה על עם ישראל, ובייחוד עם פתיחת חודש אלול, ראיתי לנכון להציג בקצרה את “תולדות האלילות הישראלית” (במחווה ל”תולדות האמונה הישראלית” של קויפמן). מעין מבט-על שעשוי להבהיר איך הגענו עד הלום ומדוע העבודה הזרה בצורותיה השונות תמיד היתה חלק בלתי נפרד מהזהות הישראלית. קראו עוד ⇐
בהמשך להרצאה הקודמת** על הנושא המרתק של נוסח המקרא, הגיע הזמן להשלים כמה נושאים ובראשם ההתמודדות התאולוגית עם תיקוני הנוסח. על הדרך אציג כמה מחידושיו המבריקים של נפתלי טור-סיני ו… אסביר לעצמי ולכם סוף סוף מה זה כל הסיפור המוזר והמעניין של דילוגי האותיות בתורה ואיך זה בדיוק מסתדר עם נושא הנוסח (רמז – זה לא.)
כל זה יקרה בשלישי הקרוב, 7/7, בשעה 21:00 – בזום:
לפני כשבועיים הצטרפתי בעל כרחי למפוטרי הקורונה (גל שני?:), כך שהתפנה לי קצת זמן לכתוב בבלוג + להכין הרצאת זום על נוסח המקרא (פרטים בסוף) – ואין מתאים יותר לעסוק בכך מאשר הערב הקדוש הזה, בו אנחנו מסיימים סוף סוף את ספר יחזקאל במסגרת 929. שכן אם יוטל עליי לסכם את יחזקאל בכמה מילים, הן תהיינה כנראה “איך אפשר לקרוא את זה?”; או בשפה בוטה יותר, כדרכו של יחזקאל: “מה לעזאזל כתוב כאן?!”
אודה ולא אבוש, שעד שלא נדרשתי להעביר שיעור יומי על הספר לא ידעתי עד כמה עמוקה הבעיה; כדתי מצוי נתקלתי ביחזקאל פה ושם בהפטרות שונות, אבל רק הלימוד על הסדר המחיש לי שהבעיה האמיתית בספר היא לאו דווקא התוכן האקסטרווגנטי שלו, אלא הטקסט עצמו. במילים אחרות, עד שאנחנו שוברים את הראש בשאלה מה משמעות הטקסט, קודם כדאי לבדוק מה בכלל כתוב בטקסט!
ככל שהערפל מתבהר, התמונה משחירה…
כמובן שיחזקאל הוא לא הספר ה’מעורפל’ היחיד במקרא, ובזמנו הקדשתי פוסט נחמד עם מבחן זיהוי לטקסטים מקראיים מעורפלים אחרים – אלא שבניגוד לטקסטים שעירפולם נובע מלשונם הקצרה והסתומה, יחזקאל דווקא מנסה להכביר בפרטים שאמורים להבהיר את התמונה. אבל כאמור בכותרת, ככל שהפרטים מתרבים, התמונה משחירה… החל מתיאורי המרכבה המפורטים שלו (א; י), דרך נבואות הזעם האינסופיות על צור ומצרים (כה-לא) וכלה בתיאורי המקדש וגבולות הארץ (מ-מח), יחזקאל גורם לך להרגיש כמו שאלת בגרות בגיאומטריה בה יש לך מצולע משוכלל שחסום במעגל שחוסם ריבוע בתוך טרפז עם עשרה אלכסונים ומאה זוויות – ואין לך מושג מאיפה להתחיל…
יש לציין שזו לא דעתי האישית בלבד, כמובן – וכך נכתב באנציקלופדיה המקראית בערך ‘יחזקאל (ספר)’, בניסוח אנדרסטייטמנטי משהו:
נוסחו של ספר יחזקאל הגיע לידנו במצב שאינו מניח את הדעת. אפשר מפני שנתעוררו עליו פקפוקים וביקשו לגנוז אותו לא השגיחו על שמירת נוסחו בדייקנות הראויה; ואפשר שחוסר הדיוק שבנוסח הוא תולדה מן הקשיים שהיו הסופרים מוצאים בפרשיות הסתומות ובמלים שמשמעותן עמומה. במיוחד מוקשה הנוסח של הפרקים העוסקים בתבנית המקדש לעתיד לבוא.
שלב הראיות
אז אחרי ששחררנו קצת קיטור, הגיע הזמן לגַבות את התלונות בממצאים מהשטח. אשר על כן יצאתי אחרי הקוצרים ללקט בקצירת האומר כמה דוגמאות לבעיות נוסח ופתרונן, כולן לקוחות מהפרקים המוכרים ביחזקאל – כי יש לי תחושה שאם אביא פסוקים מהפרקים הנידחים בספר, לא תאמינו שאכן זה הנוסח המקורי:)
כהרגלי בקודש, רוב התיקונים לקוחים ממהדורת ה- BHS עליה כתבתי כאן – ושם תוכלו למצוא אלפי הצעות תיקון נוספות לכל פרשיות השבוע, ההפטרות וחלק מהמגילות.
לשון יתרה
(א,א) הָיֹההָיָה דְבַר ה’ אֶל יְחֶזְקֵאל בֶּן בּוּזִי הַכֹּהֵן –
תיקון מסברה, “הָיֹה הָיָה” מופיע רק כאן, לעומת כ- 30 פעם של “הָיָה דְבַר ה’” כמקובל.
(כב, ב) וְאַתָּה בֶן אָדָם הֲתִשְׁפֹּטהֲתִשְׁפֹּט אֶת עִיר הַדָּמִים –
לפי כמה כתבי יד, תרגום השבעים והפשיטתא. אמנם דרכו של יחזקאל לגבב מילים, אבל לא אותה מילה בדיוק!
(לז, ז) וַיְהִי קוֹל כְּהִנָּבְאִי וְהִנֵּה רַעַשׁ וַתִּקְרְבוּ עֲצָמוֹת עֶצֶם אֶל עַצְמוֹ –
לפי כמה כתבי יד.
(לז, כב) וּמֶלֶךְ אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּםלְמֶלֶךְ וְלֹא יִהְיוּ עוֹד לִשְׁנֵי גוֹיִם וְלֹא יֵחָצוּ עוֹד לִשְׁתֵּי מַמְלָכוֹת עוֹד –
לפי תרגום השבעים והפשיטתא, אם כי יחזקאל רגיל בגיבובי מילים.
(לט, יד) עֹבְרִים בָּאָרֶץ מְקַבְּרִים אֶת הָעֹבְרִים אֶת הַנּוֹתָרִים עַל פְּנֵי הָאָרֶץ לְטַהֲרָהּ –
לפי תרגום השבעים והפשיטתא.
(מג, יא) וְכָל צוּרֹתָו וְאֵת כָּל חֻקֹּתָיווְכָל צוּרֹתָיו וְכָל תּוֹרֹתָיו הוֹדַע אוֹתָם וּכְתֹב לְעֵינֵיהֶם –
לפי תרגום השבעים.
(מד, יט) וּבְצֵאתָם אֶל הֶחָצֵר הַחִיצוֹנָה אֶל הֶחָצֵר הַחִיצוֹנָה אֶל הָעָם –
לפי כמה כתבי יד וכל התרגומים.
לשון חסרה
(כ, טו) לְבִלְתִּי הָבִיא אוֹתָם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ –
לפי כמה כתבי יד וכל התרגומים.
(לח, ב) שִׂים פָּנֶיךָ אֶל גּוֹג וְאֶל אֶרֶץ הַמָּגוֹג –
לפי תרגום השבעים והפשיטתא.
(לט, יא) אֶתֵּן לְגוֹג מְקוֹם שָׁםשֵׁם קֶבֶר בְּיִשְׂרָאֵל גֵּיהָעֹבְרִיםהָעֲבָרִים קִדְמַת הַיָּם וְחֹסֶמֶת הִיא אֶת הָעֹבְרִיםהָעֲבָרִים – הראשון לפי כמה כתבי יד ותרגומים, השני מסברה.
(מג, י) הַגֵּד אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל אֶת הַבַּיִת וְיִכָּלְמוּ מֵעֲוֹנוֹתֵיהֶם וּמָדְדוּ אֶת תָּכְנִיתתְּכוּנָתוֹ –
לפי תרגום השבעים והוולגטה, כמו בפס’ יא שם: “צוּרַת הַבַּיִת וּתְכוּנָתוֹ“.
(מג, יג-יד) …וְזֶה גַּב הַמִּזְבֵּחַ. וּמֵחֵיק הָאָרֶץ עַד הָעֲזָרָה הַתַּחְתּוֹנָה שְׁתַּיִם אַמּוֹת… –
לפי תרגום השבעים יש לחבר את שני הפסוקים ולקרוא כך: וְזֶה גֹבַהּ הַמִּזְבֵּחַ: מֵחֵיק הָאָרֶץ עַד הָעֲזָרָה הַתַּחְתּוֹנָה שְׁתַּיִם אַמּוֹת…
(מו, טז) כִּי יִתֵּן הַנָּשִׂיא מַתָּנָה לְאִישׁ מִבָּנָיו נַחֲלָתוֹ הִיא לְבָנָיו תִּהְיֶה–
קצת מוזר שמצד אחד “נחלתו היא”, ומצד שני “לבניו תהיה”. וגם כאן תה”ש נחלץ לעזרה: כִּי יִתֵּן הַנָּשִׂיא מַתָּנָה לְאִישׁ מִבָּנָיו מִנַּחֲלָתוֹ – הִיא לְבָנָיו תִּהְיֶה.
תיקונים מורכבים
(א, יח) וְגַבֵּיהֶן וְגֹבַהּ לָהֶם וְיִרְאָה לָהֶם וְגַבֹּתָם מְלֵאֹת עֵינַיִם סָבִיב לְאַרְבַּעְתָּן –
כאן מוצעים מספר תיקונים, בהסתמך על תרגום השבעים: וְגֹבַהּ לָהֶם וָאֶרְאֶם לְאַרְבַּעְתָּן וְגַבֹּתָם מְלֵאֹת עֵינַיִם סָבִיב.
(כ, לז-לח) וְהַעֲבַרְתִּי אֶתְכֶם תַּחַת הַשָּׁבֶט וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם בְּמָסֹרֶת הַבְּרִיתבְּמִסְפָּר. וּבָרוֹתִי מִכֶּם הַמֹּרְדִים וְהַפּוֹשְׁעִים בִּי –
לפי תרגום השבעים: א) המילה ‘מָסֹרֶת’ היא יחידאית, והביטוי ‘מָסֹרֶת הַבְּרִית’ לא ברור. ב) “להביא במספר” מופיע בדה”א ט, כ: “כִּי בְמִסְפָּר יְבִיאוּם”, וההקשר למניית הצאן ברור. ג) המילה “הַבְּרִית” הוכפלה בטעות מתחילת הפסוק הבא: “וּבָרוֹתִי”.
(מג, יג) וְאֵלֶּה מִדּוֹת הַמִּזְבֵּחַ בָּאַמּוֹת אַמָּה אַמָּה וָטֹפַח וְחֵיק הָאַמָּה וְאַמָּה רֹחַב וּגְבוּלָהּ אֶל שְׂפָתָהּ סָבִיב זֶרֶת הָאֶחָד – יש גם עודף מילים וגם הטעמים נראים שגויים. לפי תרגום השבעים + תיקון מסברה, יש לקרוא ולפסק כך: וְאֵלֶּה מִדּוֹת הַמִּזְבֵּחַ בָּאַמּוֹת, אַמָּה וָטֹפַח: הַחֵיק אַמָּה, וְאַמָּה רֹחַב, וּגְבוּלָהּ אֶל שְׂפָתָהּ סָבִיב – זֶרֶת אַחַת.
(מה, יד) וְחֹק הַשֶּׁמֶן הַבַּת הַשֶּׁמֶן מַעְשַׂר הַבַּת מִן הַכֹּר עֲשֶׂרֶת הַבַּתִּים חֹמֶר כִּי עֲשֶׂרֶת הַבַּתִּים חֹמֶר –
גם כאן, עודף מילים וטעמים שגויים. לפי תרגום השבעים יש לקרוא ולפסק כך: וְחֹק הַשֶּׁמֶן – הַבַּת, הַשֶּׁמֶן – מַעְשַׂר הַבַּת, כִּי עֲשֶׂרֶת הַבַּתִּים חֹמֶר.
ולסיום – הרצאה בזום! (ראשון הקרוב, 21:00)
מי שעוקב אחריי ב- FB רואה שמדי פעם אני מעלה נוסח “מתוקן” של הפרק היומי, ובו אני משתמש כדי להעביר את השיעור – כך שקהל שומעֵי לקחי כבר מכיר מושגים כמו ‘תרגום השבעים’, ‘כתבי יד’, ‘כפל גרסה’, ‘טעות סופר’ ועוד. דא עקא, שלציבור הרחב אין מושג של ממש במה דברים אמורים, והאמת שגם לי לא היה עד שזיכני השי”ת לצקת מים על ידי פרופ’ משה צפור אצלו למדתי אי אז בימי הדוקטורט, ובזכותו הבנתי את צופן הסתרים של ה- BHS בלעדיה לא ירים איש הישראלי את ידו ורגלו בכל הקשור לנוסח המקרא.
אז לזיכוי הרבים, הכנתי מצגת + שיעור מרתק (אני מקווה!) שזוקקו ל~40 דקות כמצוות הזום – כולכם.ן מוזמנים.ות בראשון הקרוב, כ”ב סיוון (14/6), בשעה 21:00 –
בשבוע שעבר זיכה אותי הגה”צ נתנאל ברק להרצות בזום על חידושיי בתחום הזואו-אנתרופולוגיה המקראית, ובמילים אחרות – על תפקידן המיוחד של בהמות בכמה מסיפורי המקרא. ההרצאה היתה באנגלית, לפני קהל של כמה עשרות מחכמי אומות העולם, וזכתה לתגובות נלהבות – עד כדי הרצאת המשך בשבועות הקרובים.
כיוון שכך נשאלתי בפייסבוק – מה עם הרצאה בעברית? (או במילותיו של השואל: “ולא תהא כהנת כפונדקית??!”) – וכיוון שכך, אזרתי כגבר חלציי ויזמתי הרצאת זום לכל המעוניין, ביום שלישי הקרוב, מוצאי ל”ג בעומר, ב- 21:00.
קישורים להרצאה בזום – שלישי הקרוב 21:00
מכיוון שיוזמי הזום הגבילו את אוכלי החינם ל- 40 דק’, יצרתי שתי פגישות מראש, והרי קישוריהן – שימו לב שנדרשת סיסמה (2 ספרות בלבד)*
רבות נאמר, סופר, דובר, תואר, נדרש ונכתב על מגילת שיר השירים אותה נהגו לקרוא בפסח, ואני לא באתי אלא לפשוטו של מקרא – ועד שאנו שואלים למה כתוב, הבה נשאל מה כתוב. ובכן, מסתבר שכמה וכמה פסוקים ידועים ומוכרים הם למעשה חסרי פשר. לעיתים זו בעיה דקדוקית – למשל “מָשְׁכֵנִי אַחֲרֶיךָ נָּרוּצָה (גוף שני) הֱבִיאַנִי הַמֶּלֶךְ חֲדָרָיו (גוף שלישי)”, ולעיתים מדובר בביטוי סתום – למשל מהן “יְרִיעוֹת שְׁלֹמֹה”? ומיהו אותו “מֶלֶךְ אָסוּר בָּרְהָטִים”?
למען האמת, כבר שני הפסוקים הראשונים במגילה מעוררים תמיהה: “שִׁיר הַשִּׁירִים אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה” – לכאורה מדובר בשיר של שלמה (כמו מזמור לדוד = של דוד). אבל בפסוק הבא כבר מדברת הרעיה: “יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ”! ובכן, יש שהציעו לקרוא “שִׁיר הַשִּׁירִים הַשָּׁרִים אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה”, כלומר, מדובר בשיר שחיברו משוררי שלמה (השוו קהלת ב, ח: “עָשִׂיתִי לִי שָׁרִים וְשָׁרוֹת”), והם שמו את הדברים בפי הרעיה בפסוק הבא.
אבל מתישהו גיליתי הצעה הרבה יותר מעניינת מפיו של לא אחר מאשר… עמוס עוז! ואלו דבריו, במאמר שכתב יחד עם בתו:
שִׁיר הַשִּׁירִים אֲשֶׁראָשִׁירלִשְׁלֹמֹה.
באמצעות הכנסתה של אות עברית קטנה לשורת הפתיחה אנחנו מבקשים להציע שמשורר שיר השירים, או אחד ממשורריו, היה משוררת. נקרא לה אבישג. היֹה היתה אבישג השונמית, צעירה מצודדת שנקראה לחמם בלילות את יצועו של דוד הבא בימים. בשיר השירים מופיעה “השולמית”, כך, בהא הידיעה, אשר יש המזהים אותה עם השונמית… אם אבישג החידתית שלנו אכן חיברה לפחות חלקים מהספר הארוטי ביותר בספרייה המקראית, הרי מקומה שמור בין המשוררות הגדולות של התנ”ך, לצד מרים ודבורה – וכך יש לנו משוררת גדולה אחת בתורה, אחת בנביאים, ואחת בכתובים.
עד כאן תורף דבריו ז”ל ודפח”ח, ויה”ר שיהיו שפתיו דובבות בקבר, כמדרשם ז”ל על הפסוק במגילתנו “דּוֹבֵב שִׂפְתֵי יְשֵׁנִים” (אמנם בתרגומים גרסו דּוֹבֵב שפתי ישנים שְׂפָתַי וְשִׁנָּי…). ומהפסוק הראשון, נעבור ברשותכם למגילה כולה ולמבחר הערות הנוסח שליקטתי מהספה”ק, לקיים מ”ש כֻּלָּךְ יָפָה רַעְיָתִי וּמוּם אֵין בָּךְ. קראו עוד ⇐
כל ימיי אני מתהלך בעולם בתמהון גדול מאוד – אני חי בעולם, בעם, בתקופה, שבו כולם בטוחים שהאלילות היא משהו פרהיסטורי, משהו של העבר הרחוק, משהו שכבר מזמן השארנו מאחורינו. שעבודה זרה זה דבר שנעלם ואיננו אחרי תקופת התנ”ך… אני רואה אלילות בכל מקום. לא צריך לנסוע להודו בשביל זה. רואה אותה בחצרות האדמו”רים, רואה אותה בהערצת הגדויילים, רואה אותה במרן המשקיף מלמעלה, בתמונה של הבבא סאלי התלויה בדוכן הפלאפל, בחסידות, בקבלה, בעלייה לקברות צדיקים, בעלייה לרגל למירון ולאומן. איפה לא. נראה שכולם רגילים לכל זה…
