אני יודע שהשארתי כמה קצוות פתוחים בפוסט הקודם אודות מעמד הר סיני, אבל לפני שאנסה לקשור אותם, פרשת השבוע הקרובה (שלח-לך) מזמנת לנו עוד חוט פרום שצריך להוסיף למשוואה – וכוונתי לסיפור המרגלים, או בלשון התורה: הַתָּרִים את הארץ.
ואתחיל דווקא מהאמצע (פרק יד) – אחרי שמשה מתפלל לה’ לחזור בו מכוונתו להשמיד את כל העם (יג-יט), ה’ נענה (“סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ” – כ) אך נשבע כי כל העם חוץ מכלב לא יזכה לראות את הארץ (כא-כד). לסיום, ה’ מצווה את העם: “פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם הַמִּדְבָּר דֶּרֶךְ יַם סוּף” (כה). ומה קורה בפסוק הבא? היינו מצפים לתגובה של העם (שאכן מגיעה לבסוף בפס’ מ) אבל במקום זה אנחנו מקבלים נאום אלוהי נוסף וארוך (כו-לה) המיועד למשה ולאהרן, ובו ה’ חוזר על השבועה לפיה הדור הנוכחי לא ייכנס לארץ!
בחינה לא מעמיקה במיוחד של שני נאומי ה’ מראה את ההבדלים הברורים ביניהם –

קראו עוד ⇐

אחת התופעות המופלאות שבתורה היא מציאותם של ‘קובצי חוקים’ עצמאיים ונבדלים בה.
אחת התופעות המופלאות בחיי היהודי המאמין היא העובדה שהוא פשוט לא שם לב לכך…

“אֵלֶּה הַמִּצְו‍ֹת” – אלו מצוות?!

חוסר תשומת הלב לכך בולט מאוד כשקוראים למשל את הפסוק האחרון בפרשת השבוע, בחוקותי (וי’ כז, לד):
“אֵלֶּה הַמִּצְו‍ֹת אֲשֶׁר צִוָּה ה’ אֶת מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינָי”. אבל רגע, הרי כבר בסוף הפרק הקודם (כו, מו) נאמר:
“אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת אֲשֶׁר נָתַן ה’ בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי בְּיַד מֹשֶׁה” – אז זה אלה או אלה?!
(אגב, סיום דומה יש גם בבמ’ לו, יג, אך שם מודגש: אֵלֶּה הַמִּצְו‍ֹת וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה’… בְּעַרְבֹת מוֹאָב…!)

רוב הפרשנים כלל אינם מתייחסים לשאלה, אך הנה כמה הסברים שהצלחתי ללקט מחכמינו ומחכמי אומות העולם – ושימו לב להארות המעניינות שניתן להפיק גם מתורתם של חכמי האומות!…

קראו עוד ⇐