המרה, תמורה וזמרה – ההומוסקסואליות, היהדות והפלמנקו

"בוא נראה מי אתה: קָטָלאני?"
"כן".
"זר?" (=לא צועני).
"כן".
"והומוסקסואל?".
"כן" (צחוק חינני).
"והתוצאה של זה – אחת הדמויות הגדולות של הפלמנקו!"

מתוך הראיון עם מיגל פובדה

מתוך הראיון עם מיגל פובדה

זה קטע מתוך ראיון מפתיע עם מיגֶל פּוֹבֶדָה (בן 45), שנחשב לאחד מזמרי הפלמנקו הגדולים בספרד בעשור האחרון. מיגל הוא שילוב קטלני בין נוכחות בימתית א-לה ברי סחרוף, דיוק קולי מוזיקלי א-לה מתי כספי, ואישיות צנועה אך כובשת א-לה אביתר בנאי (נניח…) והדבר המפליא הוא, כמו שעקץ אותו המראיין, שהוא זר מוחלט בעולם הפלמנקו: הוא מקטלוניה הצפונבונית ולא מאנדלוסיה הדרומית, מולדת הפלמנקו; הוא Payo = זר, ולא Gitano, צועני; והשיא – הוא הומוסקסואל (להלן ה"ס), בניגוד לסטריאוטיפ המאצ'ואיסטי לכאורה של זמרי הפלמנקו.

מילכוד 2X2

כמובן שכל ההקדמה הזו לא באה אלא כנגד הסערה הלהט"בית התורנית, תרתי משמע – והרי החדשות ועיקרן תחילה: אין ולא יהיה "פתרון" לקונפליקט הזה בישראל, לא מהצד הדתי ולא מהצד החילוני. זאת מהסיבה הפשוטה ששני הצדדים נמצאים במילכוד כפול, בבחינת אוי לי מיוצרי ואוי לי מיצרי. קראו עוד

לְשִׁבְעָה וְגַם לִשְׁמוֹנָה – סודן של פרשיות תזריע-מצורע

אחת המצוקות הקשות בהן נתקל הציבור הדתי, אי-שם בין היחס המפלה לנשים לבין איסור קטניות לאשכנזים, היא מצוקת דבר התורה לפרשיות תזריע ומצורע. בפרשת תזריע עוד אפשר לגרד משהו על לידה וברית מילה, אבל משם והלאה – קדחת! צרעת. כיוון שכך, אזרתי כגבר חלציי וחידשתי דברים שלא שמעתם אוזן מעולם, והרי הם לפניכם, כשירות לציבור אומרי דבר התורה.

הזהו מקומן?!

כידוע, דבר תורה קלאסי פותח באקספוזיציה של "…ונשאלת השאלה", שלאחריה דקדוק קלוש באיזשהו פסוק. אלא שבמקרה דנן אין צורך להתאמץ ולדחוק קושיה לפסוק זה או אחר, שכן  השאלה זועקת ובוקעת מעצם קיומן של שתי הפרשיות האלו במקום הזה – והרי ברור שאין זה מקומן, כפי שיבהיר התרשים הבא:

tazria_metzora_1

קראו עוד

ובכתבי הקודש נאמר: למה? ככה!

Vayikraאחרי שצלחנו את החלק הקשה שלא לומר המעיק של ספר ויקרא (=תזריע-מצורע), הגיע הזמן להתרווח קצת בכורסה ולהרהר בשאלה הנצחית בדבר המשמעות הפנימית והעמוקה של חוקי תורת הכהנים: הפרקים הראשונים של ויקרא עסקו באינספור הלכות הקרבן, מנקודת הראות של המקריב ומנקודת הראות של הכהנים; אחר כך פורט בפרטי פרטים הטקס הממושך של הקמת המשכן והקדשת הכהנים; בהמשך זכינו ללקסיקון זואולוגי בדמות הלכות כשרותם של בעלי חיים שונים ומשונים למאכל; או-אז הגענו לשיא הבירוקרטיה הכהנית העוסקת בנהלי זיהוי, בידוד וטיהור הצרעת לסוגיה השונים, וקינחנו בטומאות האקזוטיות של הזב והזבה (אולי לסגור מעגל עם טומאת היולדת בה נפתחה פרשת תזריע). בהמשך עוד צפוי לנו טקס יום הכיפורים על כלליו החריגים, ודיני העריות המרובים – ואז סוף סוף נגיע לפרשת קדושים ('ספר הקדושה' כפי שהוא מכונה אצל החבר'ה מגרמניה) שמחזירה אותנו איכשהו להיגיון המערבי המוכר לנו. קראו עוד

מהודוּ ועד סינַי – פָּרלֶלומניה

פרללומניה (Parallelomania) היתה כותרת מאמרו של הרב-ד"ר שמואל סאנדמל שפורסם ב-1962, שביקר בחריפות את הקְבּלת-היתר בין הכתבים השונים מימי הבית השני. מאז הפכה הפרללומניה למטבע לשון עובר לחוקר, וכל המבקש להשוות בין, נאמר, טקס גירוש רוחות אינדיאני עתיק לבין טקס פתיחת הדלת לאליהו הנביא, מקפיד להדגיש: "אמנם יש להיזהר מאוד מפרללומניה וכו', א-ב-ל במקרה זה דווקא נראה כי…" – וכן על זה הדרך.

אז כהכנה לפרשת צַו הקרבה ובאה, ואולי גם לליל הסדר המהווה טקס ארוך וגדוש פרטים, אני הולך לחטוא בפרללומניה מהזן היותר גרוע – השוואה בין טקס הקמת המשכן שאירע (?) אי-אז לפני כ- 3300 שנה במדבר סיני, לבין הטקס ההינדי לאל האש אַגני (ה- Agnicayana) ששוחזר ביוזמת החוקר פריץ סטאל לפני כ- 40 שנה, בכפר בצפון הודו. הטקס מתועד בספרו של סטאל, AGNI – The Vedic Ritual of the Fire Altar, אבל יש לי תחושה שחלקכם (כמוני) לא תטרחו לקרוא את כולו – אז הנה הסרט, עליו כתבתי בקצרה בפוסט הקודם ושבעקבותיו הגיע סטאל למסקנתו המרעישה לפיה אין לטקסים שום משמעות מעבר לעצם קיומם:


קראו עוד

(חוסר) משמעותם של טקסים

"גם את זה לעומת זה" - טקסים מקודשים מאז ועד היום

"גם את זה לעומת זה" – טקסים מקודשים מאז ועד היום

כידוע, התורה מכילה תיאורים של לא מעט טקסים – רובם משוייכים למה שמכונה "המקור הכהני" (P): החל מחציו השני של ספר שמות אנחנו נתקלים בפירוט יוצא הדופן של טקס הקדשת המשכן וחנוכתו; בספר ויקרא יש לנו את טקסי הקרבנות השונים והמגוונים ואת טקס ההיטהרות של המצורע; בספר במדבר יש לנו את טקס היטהרות הנזיר, הטקס המוזר של הסוטה וטקס חנוכת המשכן, ובהמשך יש את טקס הפרה האדומה; ואפילו בספר דברים האנטי-כהני (יחסית) יש את טקס קריאת התורה בהר גריזים\עיבל, ואת טקס הקהלת העם בסוף כל שבע שנים ("הקהל").
הצד השווה בכל הטקסים האלו (אולי חוץ מה"הקהל") הוא רמת הפירוט הגבוהה שלהם  והדרישה המשתמעת לקיים אותם בדיוק כמו שכתוב, בלי לנטות ימין ושמאל. בתהליך הקמת המשכן, למשל, שבוצע במעין טקס-יחיד של משה, התורה מדגישה שוב ושוב שהדברים נעשו "כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה". ובטקס חנוכת המשכן, כשנדב ואביהוא העזו לבצע פעולה שלא היתה חלק מהטקס, הם נשרפו חיים. אגב, הפעולה שהם עשו היתה פעולת הקרבה, ובהמשך אתמקד בעיקר בטקסי הקרבן כדוגמה ממצה לטקסים בכלל.  קראו עוד