מבעד למסך האש והעשן, אני ממשיך במסע המפרך לפענוח משמעותן של הבהמות בסיפורי המקרא, בעקבות פרשיות השבוע של ספר בראשית. אז אחרי החמור בפרשת העקידה, הגיע תורם של הגמלים בפרשיית אירוסי רבקה – ללא ספק, אחד הסיפורים חסרי-ההצדקה-באריכותם שבמקרא, המציג בין פסוקיו הרבים גיבור אלמוני ושקט יחסית – הגמל.
ולמה הגמל הוא גיבור הסיפור? קודם כל, אם כמות איזכורים היא מדד לחשיבות, אז כדאי לדעת שהמילה ‘גמל’ על הטיותיה חוזרת בפרק זה לא פחות מ- 18 (!) פעמים – הרבה יותר מהנדרש לצורך העלילה. המילה “רבקה”, למשל, מופיעה 13 פעמים, “האיש” 10 פעמים, ו”העבד” רק 9 פעמים. היחיד שמתמודד מול הגמל הוא ה’ – שכן השם המפורש חוזר 19 פעמים בפרשה (בבחינת אשירה לה’ – כי גמל עלי).
אבל לא מדובר רק בריבוי כמותי – הגמלים למעשה נושאים את העלילה על גבם: הסיפור יוצא לדרך כשהעבד לוקח עשרה גמלים, הוא נעצר במתח כשהעבד מבריך את הגמלים מחוץ לעיר, המתח נשבר כאשר רבקה משקה את הגמלים, אך שב ונעור כשרבקה מכניסה אותם לבית אביה – לבסוף, הדרמה מסתיימת בסוף טוב לנוכח נחישותה של רבקה ללכת עם האיש – ושוב, הגמלים הם אלו הנושאים את רבקה אל יצחק, עד שבסיום הסיפור רבקה “נופלת” מעל הגמל. למעשה, לולא הגמלים לא היה לנו סיפור, שכן דווקא השקאתם על ידי רבקה היא זו שהובילה לבחירתה על ידי עבד אברהם! קראו עוד
Home » Posts tagged 'תפיסת הייצוג' (Page 3)
תגית: תפיסת הייצוג
המקרה המוזר של החמור בסיפור העקידה
– יש עוד נקודה שהיית רוצה להסב אליה את תשומת ליבי?
– כן, לתקרית המוזרה של החמור בסוף הסיפור.
– אבל החמור כלל אינו מופיע בסוף הסיפור!
– זו התקרית המוזרה.
(פראפראזה על שרלוק הולמס ב’כתם כסף‘)
סיפור העקידה הוא אחד משיאי התנ”ך – גם בהיבט התיאולוגי, גם בהיבט הפילוסופי וגם בהיבט הספרותי. מדובר בסך הכל ב-19 פסוקים דחוסים, שמתארים באיפוק שנשגב מבינתנו, אירוע דרמטי שאין קלישאה שלא נכתבה עליו ואין רעיון פרשני שלא הוצע לגביו (ראו למשל את 15 עמודי הביבליוגרפיה האלו).
כמו בחלק גדול מסיפורי המקרא, גם כאן נראה שאין בסיפור העקידה ולו מילה מיותרת אחת, ולהיפך – היינו מצפים לשמוע משהו על תחושתו של אברהם לנוכח הצו הנורא, אולי משהו על תגובתו של יצחק כשנעקד על ידי אביו, ואולי משהו על השפעת האירוע על שרה לאחר מכן… אבל כל אלו נותרים באפילה. ואכן, שתיקתו הרועמת של הסיפור הובילה את חוקר הספרות המפורסם אריך אוארבך לראות בו דוגמה מכוננת לסגנון המקראי הייחודי. הלה הקדיש את הפרק הראשון בספרו הידוע ‘מימזיס’, להשוואה בין הסגנון המקראי ובין הסגנון ההומרי, המתבטא למשל באודיסיאה, וזו התרשמותו מסיפור העקידה:
מה לעזאזל?… (חלק ב)
בחלק הראשון ניסיתי להבין את הרקע לטקס השעיר המשתלח, שכמוהו היו רבים ברחבי העולם העתיק, ואחד מהם שרד אפילו עד ימינו, בדמות מנהג הכפרות הנוהג בכמה ק”ק – והמסקנה הברורה היא שהטקס נועד להעביר בעיה מסוימת מהאדם אל בעל חיים כלשהו, מתוך הנחה שבעל חיים יכול לייצג את האדם, שכן הוא שווה לו במובנים מסוימים. בתשובה לשאלה מיהו האדם אותו מייצג השעיר, הצעתי שתי תשובות ממקורות היהדות – הראשונה והפשוטה שבהן היא שמדובר בעם ישראל, והשנייה שחודשה ע”י בעל ספר היובלים + פרופ’ קארמייקל היא, שמדובר בחטא מכירת יוסף, עיינו שם.
כעת אפנה ברשותכם לשתי תשובות נוספות, בהסתמך על רעיונותיהם המעניינים של כמה אנתרופולוגים (היתרון של האנתרופולוגים על פני חוקרי מקרא, למשל, הוא שהם מתבססים בהשערותיהם גם על עובדות…:) – אבל לשם כך דרושה הקדמה קצרה. קראו עוד
מה לעזאזל?… (חלק א)
במסגרת נסיונותיי למצוא תשובות חדשות לשאלות נדושות (ע”ע “לפשרו של ראש השנה“), אדוש הפעם בשאלה שבכותרת הפוסט, שבאנגלית פשוטה ניתן לתמצתה כך: whatta (azaz)hell?!
ואני לא מדבר על השאלות הלא פתורות לגבי פרטי הטקס, כמו מהי “ארץ גזרה” ומהו “עזאזל”, האם השעיר נהרג או רק שוּלח וכדומה; אני מתכוון למהות הבסיסית ביותר של הטקס, שלפיה השעיר נועד לשאת עליו את עוונות בני ישראל ולסלקם מהמחנה – מה שמעמיד בסימן שאלה כמה עיקרי יסוד ביהדות:
(כא) וְסָמַךְ אַהֲרֹן אֶת שְׁתֵּי יָדָיו עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר הַחַי וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶת כָּל פִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם וְנָתַן אֹתָם עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר וְשִׁלַּח בְּיַד אִישׁ עִתִּי הַמִּדְבָּרָה. (כב) וְנָשָׂא הַשָּׂעִיר עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹתָם אֶל אֶרֶץ גְּזֵרָה… (ויקרא טז)
הכפרות – מנהג פרימיטיבי או מסורת מקראית
כמו הפולמוס על כן\לא תנ”ך בגובה העיניים, כן\לא שירת נשים או כן\לא קיגעל בקידוש, מדי שנה צץ לו מחדש הוויכוח הלעוס לעייפה אודות כן\לא מנהג הכפרות היהודאי-תרנגולאי. אלא שהשנה חלה התפתחות דרמטית, באשר הגאב”ד והגאוה”צ הביד”צ שליט”א (פה נגמרו להם הרשת”בים, ראו משמאל) נזעקו לנוכח הגברת הפיקוח על הובלת התרנגולים הדחוסות במשאיות ומפוזרות ברחבי הריכוזים היידישאיים הגולים בארץ הקודש, פיקוח שמאז ימי אנטיוכוס לא היה כמוהו ואשר עתיד להוריד שאולה את אחד מעיקרי האמונה היהודית.
טוב, עד כאן הציניות המתבקשת, אבל עכשיו ברצינות – האם אכן מדובר במנהג פרימיטיבי, בבחינת “דרכי האמורי”, המתאים אולי לכנען של המאה ה-12 לפנה”ס? בשורות הבאות אנסה להראות שאכן מדובר במנהג פרימיטיבי, כלומר – ראשוני וקדום, ואם הדבר נחשב בעיניכם למילת גנאי, הרי שתיאלצו לומר שהתורה עצמה היא פרימיטיבית, שכן התפיסה העומדת בבסיס מנהג הכפרות עומדת בתשתית התורה כולה. גילוי מקדים ונאות: חלק מהדברים להלן התגלו לי משמיים במסגרת מחקר מקראי שאני כותב בלילות אלו, ואף אמנם כי השתדלתי לטובת הבלוג לתרגם את הדברים מאקדמית נפוצה ללשון בני אדם, ייתכן והחמצתי משהו או שקיצרתי במקום שראוי להאריך, עמכם הסליחה…
קראו עוד