לא זו בלבד שיש לה מערך של מצוות ודינים, אלא היהדות מתגלמת במערך זה. (י’ לייבוביץ, ‘מצוות מעשיות‘)

אחד הדברים המעניינים ביהדות ביחס לדתות \ השקפות עולם אחרות, הוא הפרקטיות שלה, שמתמצית ב”נעשה ונשמע” הידוע; היהודי לא שואל במה להאמין, אלא מה לעשות. ואחרי שאומרים לו מה לעשות, הוא רוצה לדעת איך בדיוק לעשות – מה שזיכה אותו באותו “מערך של מצוות ודינים”, שהלכו והתפרטו בכל דור ודור עד להגדרה הטריוויאלית של וויקיפדיה לפיה “היהדות היא דת הלכה (אורתופרקטית), המבוססת על מערכת של מצוות מעשיות, שמקורותיה בכתבי הקודש היהודיים” (והשוו לתגובות הפופולריות של כותבים [דתיים בעיקר] כנגד “דת הצמחונות”, “דת המיחזור”, “דת הליברליות” וכדומה – כשנעלם מהם שרק יהודים מגדירים ‘דת’ כאוסף טרחני של חוקים!…)

ספר דברים ו’ערימת’ המצוות

ספר דברים הוא כנראה הדוגמה האולטימטיבית להתגלמותה של היהדות במצוות ודינים: הספר המהווה את אוסף נאומיו האחרונים של משה לישראל לפני כניסתם לארץ מכיל כ– 200 מצוות (לפי המניין המקובל) – ואלו חוץ מהמצוות שהרמב”ן מכנה “מבוארות”, המהוות חזרה על מצוות שכבר נכתבו בחומשים קודמים. שיאו של הספר, בהיבט הזה לפחות, הוא שתי פרשיות השבוע הסובבות אותנו – פרשת ‘שופטים’ המכילה 40 מצוות ופרשת ‘כי-תצא’ המכילה 74 מצוות ומהווה את הפרשה עם מספר המצוות הגדול ביותר בתורה.

קראו עוד ⇐

בסוף פרשת משפטים מופיע ביטוי מעניין: וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיְסַפֵּר לָעָם אֵת כָּל דִּבְרֵי ה’ וְאֵת כָּל הַמִּשְׁפָּטִים… (שמות כד, ג). לא אמירה, דיבור או ציווי – אלא סיפור. אגב, כל הפרק הזה מתאר מעמד “מתן תורה” שונה לחלוטין מזה שבפרקים יט-כ (ובדברים ה) – משה מספר, נערי בני ישראל מעלים עולות וזובחים שלמים, אצילי בני ישראל רואים את האלהים (!) ללא פחד, וכולם אוכלים ושותים ושמחים – אבל לא על זה רציתי לדבר, אלא על שלושה חידושים מעניינים ואף נועזים של חוקרי מקרא שהם גם משפטנים, או ההיפך – שעיקרם הוא כי (חלק מ)חוקי התורה הינם למעשה קטעי ספרות, שנועדו להיקרא כסיפור ולא כחוק במובנו המודרני.

א. חוקים או סיפורים?

חוקים – או סיפורים?

לאסנת ברתור, כיום ד”ר למקרא ובעברה עורכת דין, עלה לפני כמה שנים טובות רעיון מעניין לראש – האם אפשר, כמשה בשעתו, לספר את חוקי התורה? וכך היה המעשה, כפי שמתארת ברתור בהקדמה לספרה האנגלי מ- 2010: לאחר תקופה בה הגתה את הרעיון המרכזי של הדוקטורט שלה – הוא-הוא הבסיס לספר הנ”ל – המנחה שלה סיפר לה כי חברו, ד”ר יואל רוזנברג, נוהג להעביר שיעור שבועי בפרשת השבוע, וכשהגיע לפרשת משפטים שם לב כי המשתתפים מאוכזבים- משהו – אחרי הסיפורים המרתקים של יציאת מצרים ומעמד הר סיני, מגיעים פתאום שלושה פרקים “יבשים” של חוקים ארכאיים… אך כשהבהיר להם כי למעשה החוקים הם סיפורים מיניאטוריים (כי תקנה עבד, כי יגח שור…) אורו עיניהם וחזר הצבע ללחייהם. האנקדוטה הזו גרמה לברתור להבין כי לרעיון שלה יש בסיס: את חוקי התורה, כמו קורפוסים משפטיים עתיקים אחרים, יש לקרוא בעיקר כיצירות ספרותיות, ולא כחוקים.
קראו עוד ⇐

את הפוסט הקודם פתחתי בציטוט מדברי הרד”ק לפיו “אין שעת המלחמה שעת תלמוד תורה”, המקבילה היהודית לפתגם המודרני “כשהתותחים רועמים, המוזות שותקות” – אבל עם שוך הדי המלחמה המקרטעת האחרונה, המוזות קצת מתעוררות ומזכירות לי את הפתגם הלטיני שקדם אף לרד”ק:

Inter arma enim, silent leges– כִּי בֵּין הַנְּשָׁקִים, הַחֻקִּים שׁוֹתְקִים
(קיקֶרו, נאום הסנגוריה על מילוֹ)

המשפט הנ”ל (המתורגם בד”כ לא-מילולית “בעת המלחמה נאלמים החוקים”) נאמר על-ידי קיקרו בנאום סנגוריה על אדם שהרג אדם אחר בספק הגנה עצמית, וכוונתו היתה שאין לדון אדם לכף חובה על שימוש באלימות כשחייו בסכנה. מאמרת כנף משפטית הפך הפתגם הזה לעיקרון בינלאומי, לפיו בעת מלחמה לא נוהגים הכללים המשפטיים הרגילים ואף לא כללי ההתנהגות האנושית הרגילה. וכך כותב הרמב”ן, שהיה עד ככל הנראה למלחמות הנוצרים והמוסלמים בימיו, בפירושו לדב’ כג י: “והידוע במנהגי המחנות היוצאות למלחמה, כי יאכלו כל תועבה, יגזלו ויחמסו ולא יתבוששו אפילו בניאוף וכל נבלה, הישר בבני אדם בטבעו יתלבש אכזריות וחמה כצאת מחנה על אויב”. ומעשי הרוסים בברלין והאמריקאים בוויטנאם יוכיחו ששתיקת החוקים, המשפטיים וההומניים, נשארה בתוקפה גם בקרב בני תרבות באמצע מאה ה-20.
קראו עוד ⇐