מי שעוקב אחרי סדר לימוד התנ”ך של 929 יגלה שבצירוף מקרים מעניין, אנחנו נמצאים השבוע בפרקים האחרונים של ספר מלכים ב, העוסקים בחורבן ירושלים – כאשר ביום ירושלים עצמו (חמישי) נלמד את ישעיהו פרק א, שגם הוא עוסק ב(כמעט)חורבן ירושלים, בימי חזקיהו. והנה במל”ב כב קראנו על נבואת חולדה ליאשיהו, ששיאה הוא הפסוק האחרון של הפרק:

(כ) לָכֵן הִנְנִי אֹסִפְךָ עַל אֲבֹתֶיךָ וְנֶאֱסַפְתָּ אֶל קִבְרֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם וְלֹא תִרְאֶינָה עֵינֶיךָ בְּכֹל הָרָעָה אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא עַל הַמָּקוֹם הַזֶּה…

כבר חז”ל התקשו בפירוש הנבואה, שהרי פרק אחד לאחר מכן מסופר לנו שיאשיהו נהרג בדמי ימיו על ידי פרעה נכה – ואיך ייתכן שחולדה ניבאה לו שימות בשלום?! ותירצו מה שתירצו. האברבנאל הציע לדייק בדברי חולדה שלא הבטיחה שימות בשלום, אלא שייאסף לקברו בשלום – מה שאכן קרה! וב’דעת מקרא’ הוסיפו שיאשיהו היה אחרון מלכי יהודה שזכה להיקבר בירושלים, ולא התקיימה בו הקללה “יולך ה’ אותך ואת מלכך…” (ראו כאן). גם המְחַקרים לא טמנו ידם בצלחת, ויש שהציעו שאכן פסוקים יח-כ היו נבואתה המקורית של חולדה – שהתבררה אחר כך כנבואת שווא – אלא שמחבר מל”ב שחי לאחר החורבן, טרח והוסיף לפניה את פס’ טו-יז שעוסקים רק בחורבן ירושלים, והם “התבררו” כנבואת אמת.

קראו עוד ⇐

לאחרונה קיבלתי שני מיילים בלתי תלויים עם אותה שאלה בערך: מתי בעצם קרה כל סיפור מגילת אסתר, ואיך זה מסתדר עם אירועים אחרים ששמענו עליהם במעורפל?
בזמנו הקדשתי שני פוסטים מאויירים לשאלה הגדולה של פער הזמנים הגדול (169 שנה) בין המחקר המקובל לבין ‘סדר עולם’ לגבי התקופה הפרסית \ שיבת ציון – הנה הראשון, ובסופו יש קישור גם לשני:

בעקבות הזמן האבוד – תעלומת השנים החסרות בתקופה הפרסית

אז כאן המקום להשלים את התמונה\האיור ולפרט יותר לגבי אותה תקופה עלומה, כהכנה לחג הפורים הקרב ובא.
לשם כך הכינותי מראש שלושה איורים משובבי נפש, שמתחילים במבט-על ועושים zoom-in עד לאירועי מגילת אסתר ואיך הם משתבצים בפאזל. כל התאריכים באיורים הם לפי חישובי המחַקְּרים ולמניינם, ולחיצה על התמונה תפתח אותה בגודל מלא בחלונית חדשה. לגזור ולשמור! קראו עוד ⇐

הפוסט הוא תקציר לא מחייב של מאמר שפרסמתי במכתב העתים ‘מורשת ישראל’ – מומלץ חובה לקרוא כדי להבין לעומק! (למרות אקדמיותו, המאמר קריא בהחלט)

ושוב, במסגרת המסע לאיתור תשובות חדשות לשאלות נדושות (אחרי ר”ה, יו”כ), הגיע תורו של יום הושענא רבה. לא יודע אם שמתם לב, אבל זהו היום החריג ביותר בלוח השנה היהודי, לפחות מבחינת אוסף המנהגים המפליא, שלא לומר מוזר, הכרוך בו. משום מה, לא מצאתי באף ספר (הן בבית המדרש והן באקדמי-ה) פירוט שיטתי של המנהגים הללו, ואולי בשל כך קצת עומעם אופיו החריג של יום הו”ר, אז אזרתי כגבר חלציי והכינותי רשימה ממצה שלהם, לפי סדר קיומם:

“אנשים יוצאים אל קרני הלבנה” – מה חסר לאיש בתמונה?… (התחריט מהספר הזה, אליו מפנה שפרבר, מנהג”י ו’ עמ’ קעג, ומוכיח בהרחבה שהמנהג היה נפוץ וידוע גם לגויים)

א) כבר בפיוט ‘ונתנה תוקף’ הנאמר בראש השנה, יש נוסחים בהם נכתב: “בראש השנה יזכרון וביום צום כפור יכתבון ובהושענא רבה יחתמון“.
ב) נהגו להישאר ערים כל הלילה כמו בשבועות ולומר ‘תיקון’ מיוחד. יש קהילות בהן אמרו גם סליחות וי”ג מידות, ויש שאף תקעו בשופר.
ג) יש שנהגו לבדוק את צל ראשם לאור הלבנה. המנהג מוזכר בספרות האשונים הן באשכנז והן בספרד, והיה מוכר אף לגויים.
ד) יש שנהגו לטבול לפנות בוקר, ויש שנהגו כבר ביום שלפני.
ה) לקראת התפילה נהגו להדליק נרות וללבוש קיטל, כמו ביום כיפור.
ו) תפילת שחרית והוצאת ס”ת נעשות בנוסח ובמנגינת הימים הנוראים. יש המוסיפים ‘זכרנו לחיים’ ו’מי כמוך’.
ז) מוציאים את כל ספרי התורה לבמה, ואומרים הושענות תוך הקפת הבמה שבע פעמים, כשבין הקפה להקפה נאמרים פסוקים מיוחדים.
ח) בסוף ההושענות נאמר הפיוט ‘אֹמֶן ישעך בא’ של הקליר, למרות שאין לו שום קשר לשאר ההושענות או אפילו לחג הסוכות.
ט) לאחר הפיוט חובטים את הערבות שיוחדו לכך בקרקע חמש פעמים, תוך אמירת קטע קבלי. לפי התוספתא מנהג זה אף דוחה את השבת – אלא שבשל תרעומת הבייתוסים נקבע לוח השנה היהודי כך שהו”ר לא יחול לעולם בשבת.

השוו את אוסף המנהגים הזה לכל יום שתרצו בלוח השנה שלנו – ולא תמצאו לו אח ורע; והרי סך הכל מדובר ביום רגיל של חול המועד! לא זו בלבד, אלא שמנהגי ראיית הצל וחביטת הערבות הם כל כך חריגים שלולא יהודים אנחנו (=מורגלים לחשוב שמה שאצל האחר הוא פגאניות פרימיטיבית אצלנו הוא סוד עמוק), היינו נדהמים למראיהם.* מה זה ועל מה זה? קראו עוד ⇐