בין שאתה יהודי פשוט שאומר קפיטלאך תהלים בתפילה ו\או בבית הקברות, בין שאתה נוצרי פשוט שמזמר תהלים בכנסיה, ובין שאתה חוקר מקרא ממוצא ארי, תהלים הוא ללא ספק ה-ספר המקראי האהוב ביותר. כמות הפירושים על הספר היא בלתי נתפסת, החל מפירוש תהלים של רבי (ע”ז יט:), דרך פירושי אבות הכנסיה ועד הפירוש לעשרת פרקי התיקון הכללי של ר”נ מברסלב. לפופולריות העצומה שלו תרמה גם העובדה שמדובר למעשה בקובץ שירים, שחלקם הגדול הולחנו במהלך השנים – ממזמורים גרגוריאנים עתיקים, דרך קנטטות של באך, וכלה בשירים מודרניים כמו “Rivers of Babylon” (קלז) ואפילו “Shadow of Deth” (כג) בגרסת רוק כבד (!) של Megadeth.
תהלים בנוסח ספרד (=פלמנקו)
ולמרות כל הפופולריות העצומה הזאת, לא זכיתי לראות עד היום אף מפרש, חוקר או תילים-זאגער ששם לב לקווי הדמיון המפתיעים בין מזמורי התהלים לבין… מזמורי הפלמנקו, ואף אני הק’ כשכתבתי על הפלמנקו כשריד של המוזיקה העברית המקורית לא זכיתי להבחין בכך.
מה זה באמת פלמנקו?
[אתנחתא מוזיקלית – אני מנחש שכישראלים מצויים, המושג שלכם על פלמנקו הוא בערך המושג של יליד אינדיאני על מוזיקה חסידית – אז אולי תשקלו לקרוא את דבריי אלה ואז לחזור לכאן?]
כבר חזרתם?! טוב, שיהיה… בקיצור, הפלמנקו הוא עולם תרבותי רחב ועמוק, שחלק ממנו בא לידי ביטוי בשירה, נגינה וריקוד. מה שמעניין הוא, שעולם השירה של הפלמנקו די שונה ממה שאנחנו מכירים במוזיקה המערבית – לא (רק) באקורדים או בטכניקות הנגינה, אלא (גם) במילים ובדרכי ההבעה.
ומה שיותר מעניין הוא, שהמאפיינים המיוחדים של הפלמנקו, הם בדיוק אותם אלו של מזמורי תהלים! יש לי אפילו הוכחה נפלאה לכך, אבל שולי הפוסט הזה צרים מלהכילה, לכן אנסה לתמצת הכל בשלושה סעיפים קצרים, יחסית: התוכן, הכותרות, והמבנה הכללי. קראו עוד
כבר מסוף המאה ה-19, היחסים בין הפלמנקו למוסיקה הקלאסית היו די חד-סטריים, שלא לומר לא-קיימים: המוסיקה הקלאסית פשוט לא ספרה את הפלמנקו ואם טרחה להתייחס אליו, היה זה ב”בוז מוחלט” כדברי פאקו. הפלמנקו מצידו נוגן על ידי אנשים שבקושי ידעו לקרוא, ומוסיקה קלאסית לא היתה בדיוק כוס המוחיטו שלהם… ואל תבלבלו בין פלמנקו לבין כמה יצירות קלאסיות ב’ניחוח’ ספרדי שדווקא הפכו ללהיטים קלאסיים (מ- Leyenda של אָלבֶּניס ועד כרמן של ביזה) – הפלמנקו ה’אמיתי’ היה רחוק מאוד מהן. הפלמנקו של סוף המאה ה-19 וראשית המאה ה-20 – העידן בו המוסיקה הקלאסית עדיין היתה הקריטריון לרמה מוסיקלית בכלל – היה פשוט ופרימיטיבי, גם מבחינה מוסיקלית ועוד יותר מבחינה חיצונית: חבורות של צוענים כהי-עור, רקדניות צבעוניות יתר על המידה וזמרים צרחניים יתר על המידה… הגיטרה שימשה כמעט אך ורק לליווי, בפריטות ‘גסות’ ובקצב מהיר מדי – ובהתחשב בעובדה שגם הגיטרה הקלאסית לא נחשבה כל-כך בעולם הקלאסי, ברור שגיטרת הפלמנקו היתה בתחתית הסולם, אם בכלל.