מי שעוקב אחרי סדר לימוד התנ”ך של 929 יגלה שבצירוף מקרים מעניין, אנחנו נמצאים השבוע בפרקים האחרונים של ספר מלכים ב, העוסקים בחורבן ירושלים – כאשר ביום ירושלים עצמו (חמישי) נלמד את ישעיהו פרק א, שגם הוא עוסק ב(כמעט)חורבן ירושלים, בימי חזקיהו. והנה במל”ב כב קראנו על נבואת חולדה ליאשיהו, ששיאה הוא הפסוק האחרון של הפרק:

(כ) לָכֵן הִנְנִי אֹסִפְךָ עַל אֲבֹתֶיךָ וְנֶאֱסַפְתָּ אֶל קִבְרֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם וְלֹא תִרְאֶינָה עֵינֶיךָ בְּכֹל הָרָעָה אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא עַל הַמָּקוֹם הַזֶּה…

כבר חז”ל התקשו בפירוש הנבואה, שהרי פרק אחד לאחר מכן מסופר לנו שיאשיהו נהרג בדמי ימיו על ידי פרעה נכה – ואיך ייתכן שחולדה ניבאה לו שימות בשלום?! ותירצו מה שתירצו. האברבנאל הציע לדייק בדברי חולדה שלא הבטיחה שימות בשלום, אלא שייאסף לקברו בשלום – מה שאכן קרה! וב’דעת מקרא’ הוסיפו שיאשיהו היה אחרון מלכי יהודה שזכה להיקבר בירושלים, ולא התקיימה בו הקללה “יולך ה’ אותך ואת מלכך…” (ראו כאן). גם המְחַקרים לא טמנו ידם בצלחת, ויש שהציעו שאכן פסוקים יח-כ היו נבואתה המקורית של חולדה – שהתבררה אחר כך כנבואת שווא – אלא שמחבר מל”ב שחי לאחר החורבן, טרח והוסיף לפניה את פס’ טו-יז שעוסקים רק בחורבן ירושלים, והם “התבררו” כנבואת אמת.

קראו עוד ⇐

ספרי שמואל ומלכים נחשבים, ובצדק, כעמודי התווך המרכזיים של ההיסטוריה הישראלית במקרא. ההוכחה הבולטת ביותר לכך היא ספר דברי הימים – הספר הזה, שנראה כתשובה מילולית למטלה “סכם את התנ”ך בלשונך”, לא ממש ‘סופר’ את התורה או את ספרי יהושע ושופטים, שלא לדבר על ספרי הנביאים והכתובים האחרים. למעשה, מחברי הספר הצליחו לדחוס את 3400~ השנים מבריאת העולם ועד לשיבת ציון כבר בשמונת הפרקים הראשונים של דה”א: פרקים אלה מכילים כמעט אך ורק רשימות יחס ארוכות, ללא כל איזכור של האירועים ההיסטוריים המוכרים משאר המקרא – לרבות יציאת מצרים, האירוע הפופולרי ביותר במקרא, שמחברי דברי הימים הקפידו להתעלם ממנו לאורך כל ספרם. מצד שני, מפרק ט ואילך, המחברים העתיקו את רוב ספרי שמואל ומלכים (בשינויים רבים, כמובן), תוך דגש רב על ימי דוד. קראו עוד ⇐

תלונתו של משה בפרשת השבוע, “לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי”, הזכירה לי שעוד לא זיכיתי את הרבים בפרק מהדוקטורט שלי* העוסק בחמור(ים) המופיע(ים) שוב ושוב בפרשיה המוזרה של איש האלהים והנביא הזקן, אי-שם במלכים א יג. באופן מפתיע, הרקע לפרשיה הזו מזכיר בקווים כלליים את פרשת קורח, אז לטובת אלו שלא קראו לאחרונה את מלכים א, הנה תקציר האירועים:
* לפרקים הקודמים – ראו תחת תגית ‘אדם ובהמה‘ באתרא הדין, או גללו לסליידר שבסוף הפוסט. קראו עוד ⇐

אלישע ומלך ישראל (לא מל”ב ג, אבל לא רחוק משם)

החודש פורסם כרך נט של “בית מקרא” בהוצאת מוסד ביאליק ובו בין השאר מאמרי המעניין (ברובו :) אודות פרק ג במלכים ב. הפרק מספר סיפור שרובנו מכירים אותו לפחות בקוויו הכלליים – מלך ישראל יוצא עם מלכי יהודה ואדום למלחמה במואב, אך הם נתקלים בבעיה של חוסר במים. אלישע נחלץ\נאלץ לסייע, ובהשראת ניגון המנגן הוא מצווה על הכאה אכזרית של מואב ומנבא על התמלאות פלאית של הנחל במים. המים אכן מגיעים, אדומים כדם, וחיילי מואב הבטוחים שזהו דם צבאות המלכים התוקפים נחפזים לקרב אך מוכים על ידי ישראל, שממשיכים בהרס אדמת מואב. אך כשהם צרים על עירו של מלך מואב הנואש, לוקח הלה את בנו הבכור ומקריבו לעולה על החומה – וַיְהִי קֶצֶף גָּדוֹל עַל יִשְׂרָאֵל וַיִּסְעוּ מֵעָלָיו וַיָּשֻׁבוּ לָאָרֶץ. וכל הקורא את הפרק ומגיע לסופו תוהה – ?!?!

קראו עוד ⇐