Home » מקרא » בחינת 'שיטת הבחינות' – שבע שנים לפטירת הר' מרדכי ברויאר

בחינת 'שיטת הבחינות' – שבע שנים לפטירת הר' מרדכי ברויאר

באוניברסיטת בר אילן מתקיים קורס בפקולטה למקרא, שבו מסבירים לסטודנטים את העיקרון הכללי של ביקורת המקרא בלי לחייב אותם ללמוד את המדע הזה על כל פרטיו ודקדוקיו. סיפרה לי סטודנטית ששמעה את הקורס הזה: ׳הייתי נדהמת מכל מה ששמעתי שם. ראיתי מיד שהם צודקים ואין אפשרות להתווכח על כך. ההוכחות משכנעות כל כך עד שאפילו עיוור יראה אותן ויקבל אותן. ואף על פי שהיה בכך כדי לפגוע אנושות בשלמות אמונתי, לא חדלתי מלקיים מצוות – אבל הייתי במבוכה גדולה. והנה, בשיעור האחרון סיפר לנו המרצה, שיש אדם אחד שהצליח להוכיח שאמונת ישראל לא נפגעה כלל על ידי ביקורת המקרא; והמרצה הסביר בקצרה את עקרונות השיטה הזאת׳.
(הרב מרדכי ברויאר, "מלחמות אבודות מראש", מסכת ג, תשס"ה)

הערה – חלק מהאמור להלן מקורו בספר "שיטת הבחינות של הרב מרדכי ברויאר", בעריכת י' עופר, אלון-שבות תשס"ה, וכל ההפניות בפוסט ללא ציון מפורש אחר, יהיו לעמודים בספר זה.

"כִּי הָאִישׁ מָרְדֳּכַי הוֹלֵךְ וְגָדוֹל" – הר' מרדכי תולה את המן הביקורתי על העץ שלו-עצמו…

הרב ברויאר - שיטת הבחינותהיום, ו' אדר, חל יום פטירתו (הוא נפטר בתשס"ז – אז לא היה אדר א', אבל זה היה בפרשת 'תרומה') של הרב מרדכי ברויאר ז"ל, שהיה דמות יחידה במינה לפחות בתחום לימוד המקרא. הוא קיבל את פרס ישראל דווקא על פעלו המרשים בתחום חקר נוסח המקרא  – נושא שאמנם חביב גם עליי – אך לדעת תלמידיו, לפחות, הפרס הגיע לו על משהו אחר לגמרי: פיתוחה וביסוסה של 'שיטת הבחינות'.
לפני כיובל שנים עורר הר' ברויאר סערה בעולם הדתי, שהדיה נשמעו אף אצל חוקרים שאינם דתיים, כשפורסם מאמרו "אמונה ומדע בפרשנות המקרא". הר' ברויאר טען שם כי "מסקנות המדע של ביקורת המקרא לא רק שאין הן פוגעות באמונת ישראל, אלא הן חשובות ונחוצות לכל תלמיד הלומד לשמה״. ולא נתקררה דעתו עד שהוסיף וכתב כי "מבקרי המקרא, על פי הנחות היסוד שלהם, גילו בתורה אסכולות ומחברים, הסותרים זה לזה בהשקפתם האנושית. נלך גם אנו בעקבותיהם – על יסוד אמונת אומן בתורה משמים; נגלה גם אנחנו את המידות וההנהגות העליונות, 'הסותרות' זו לזו – בחכמתן האלוהית. ככל שירבו סתירות וניגודים, כך נצפה לפלא ולסוד עליון".
מאמר זה, שהוגדר כ'היסטורי' ע"י הרב יהודה עמיטל כבר כשראה את טיוטתו, אכן הפך לאחד המאמרים המצוטטים ביותר בעולם התנ"ך ה'דתי', וזכה לתגובות רבות ולמאמרי המשך מאת הר' ברויאר – וברוח ימי אדר (ב', אמנם…) ניתן להמליץ על כותבו את הפסוק (אסתר ט, ד) "כִּי הָאִישׁ מָרְדֳּכַי הוֹלֵךְ וְגָדוֹל", שכן הוא הוכר מאז כמי שהצליח לנצח את 'המן האגגי' של ביקורת המקרא, בכליה-שלה – וכפי שהעידה אותה  סטודנטית.

"וּבְחַנְתִּים כִּבְחֹן אֶת הַזָּהָב" – על שיטת הבחינות

ולאחר מקצת שבחו של הר' ברויאר, אעבור לבחון את שיטתו, הלא היא שיטת הבחינות.
השיטה עצמה – לפני שנכנסים לעומקה – הינה די פשוטה, וניתן להעמידה על ארבע התובנות הבאות אליהן הגיע הר' ברויאר:

  • התורה מכילה קטעים הסותרים זה לזה באופן שאינו ניתן ליישוב הרמוני.
  • לו היה מדובר בספר רגיל, היו צודקים מבקרי המקרא הרואים בקטעים אלו עדות ברורה לכתיבת התורה ע"י מספר מחברים, בעלי מגמות שונות, ובתקופות היסטוריות שונות (='תורת' התעודות).
  • מכיוון והיהדות מאמינה ב'תורה מן השמיים', הרי שהפתרון לבעיית הסתירות הינו פשוט:
    ה' הכתיב למשה את התורה כפי שהיא לפנינו, כלומר – כזו הכוללת מגוון סגנונות ותפיסות.
  • הסיבה לכך היא כי הנהגתו של ה' בעולם – כפי שמודגש בתורת הסוד – הינה מורכבת ואף סותרת את עצמה, וממילא התורה שהיא "תבנית העולם" חייבת לבטא מורכבות זו.

חמוש בתובנות אלו, יצא הר' ברויאר למסע מרתק במהלכו "רימון מצא" (= תובנותיהם של מבקרי המקרא) "תוכו אכל" (=הראה כיצד כל 'מקור\מחבר' מבטא למעשה הנהגה אלהית שונה), "וקליפתו זרק" (= דחה לחלוטין כל ניסיון להתפשר על ההנחה כי התורה כולה הוכתבה מפי ה' למשה). המסע הארוך הזה הניב סדרת פירושים מחודשים ומעמיקים לעשרות פרשיות בתורה, ובמקביל היווה חלק מהותי מ"מהפכת התנ"ך" בציבור הדתי-לאומי.

הר' ברויאר אף טרח ושיחזר את ראשית התהליך המעניין שהביא אותו לנסח את התובנות הללו – לדבריו (עמ' 341 והלאה), היה זה הרב עמיטל שבשיחה עמו אודות הפסוק הבעייתי "וירדף עד דן" (בראשית יד), ענה לו בפשטות כי לקב"ה אין כל מניעה לכתוב בתורתו גם את העתיד. מכאן (וכמובן שגם מכתבי דודו הר' יצחק ברויאר) הסיק הר' ברויאר את העיקרון המרכזי של שיטתו, לפיה לא תיתכן למעשה סתירה בין המדע לתורה בעניין זה, כיוון שהנחת היסוד של האדם המאמין בדבר תורה מן השמים, אינה ניתנת לבחינה מדעית – ומכאן שאין המדע יכול לחוות בה דעה (וכמובן שללא הנחה זו – מסקנות ביקורת המקרא הינן מתחייבות מן השכל). הר' ברויאר ממשיך ומתאר כיצד בעקבות שיחה זו התחיל ללמוד באופן מסודר את פירושו הביקורתי של מֶרטי למקרא (בגרמנית כמובן…) ועד מהרה גילה כי "אכן כל דברי המבקרים הם אמת ויציב, ואי אפשר כלל לחלוק עליהם".

"וְיִבָּחֲנוּ דִּבְרֵיכֶם הַאֱמֶת אִתְּכֶם וְאִם לֹא…"? – השגות על השיטה

אין ספק כי ממבט ראשון, ואף שני, שיטה זו מושכת את הלב – בדיוק כמו שהשערת התעודות בניסוחה הכללי מושכת את הלב: הנה לנו פתרון הוליסטי ומקיף לבעיית הסתירות בתורה, שלא זו בלבד שאינו נדחק לתרץ את קושיות מבקרי המקרא, אלא ההיפך – הוא משתמש בהן להגדיל תורה ולהאדירה!
דא עקא, שכמו בכל שיטה מקיפה, "כשיורדים מהספֵרה התיאורטית אל מבחן המציאות והפרטים, מתגלה חלקיותה ואופייה האפולוגטי של שיטת הבחינות" (דברי ד"ר אלחנן שילה, המבקר גם הוא במאמרו את השיטה). אמנם ישנם מקרים – תורת האבולוציה למשל – בהם גם לאחר הבדיקה הפרטנית, השיטה עצמה נשארת בתוקפה, אמנם עם כמה תיקונים וכמה קושיות טורדניות שנותרו ללא מענה. אך ישנם מקרים בהם מסתבר כי השיטה פשוט אינה תקֵפה – ושיטת הבחינות שייכת לדעתי לסוג האחרון.

כיוון שנראה לי כי ישנה הסתמכות רבה מדי בציבור הדתי על שיטת הבחינות כ'פתרון קסם' לטענות המחקר המקראי – הסתמכות שהיא בסופו של דבר התחמקות – ראיתי לנכון לרכז את השאלות המהותיות אודות השיטה, שאלות שהובילו אותי לפחות למסקנה דלעיל בדבר חוסר תקפותה הפנימי.
יש לציין כי הוצאת תבונות שהוציאה לאור את "שיטת הבחינות של הרב מרדכי ברויאר", היתה נאמנה לשיטתו של הר' ברויאר עצמו לפיה האמת חשובה מכל – ובספר ישנו שער שלם המביא מעל עשרה מאמרי תגובות והשגות ביקורתיות אודות השיטה (ולצידן מאמרי תשובה של הר' ברויאר ותלמידיו).

א. ההישענות על תורת הקבלה – ערבך ערבא צריך

אחד החידושים המשמעותיים בשיטתו של הר' ברויאר הינה ההסתמכות המפורשת על תורת הקבלה כפתרון לסתירות בתורה – עד אליו כמדומני לא היה אף פרשן ש'העז' לפרש את התורה על דרך הפשט ובד בבד לטעון כי תובנותיה של הקבלה הן-הן עומק פשוטו של מקרא. אלא שהסתמכות זו היא בעייתית לפחות משתי בחינות: ראשית, תורת הקבלה, כידוע, שנויה במחלוקת עזה גם בתוך-תוכה וגם מחוצה לה – ועד שאנו עסוקים בפתרון סתירות במקרא, מה נעשה לסתירות בתורת הקבלה? שנית, הר' ברויאר נמנע לחלוטין מעיסוק ביקורתי בתורת הקבלה עצמה (למרות שהוא עושה זאת בחקר המקרא!) – לו היה עושה זאת היה ודאי מגלה את הידוע לכל, לפיו חלק ניכר מתורת הקבלה הינו פרי התפתחות מאוחרת בהרבה מהמקרא, ואף מספרות חז"ל – מה כוחה, איפוא, של תורה זו להסביר את המקרא?

הרב מ׳ ברויאר השתמש בביטוי ״אותנטיות של הקבלה״… הוא רצה לנעול את הדרך לבדיקת הקבלה בדרך המתודית שבה הוא מקבל את ביקורת המקרא, וזה דבר תמוה. אם רשאים אנחנו לדרוש את המקרא על פי המתודה המדעית, כל שכן שניזקק לדרוש את תורת הקבלה על פי המתודה ההיסטורית. והרי נתגלה לנו שתורת הקבלה שהרב ברויאר נשען עליה היא התפתחות מאוחרת.
(פרופ' יעקב כ"ץ, עמ' 202)

אציין רק כי לדעתי האישית שאלה זו אינה מכרעת – עצם הטענה כי ה' מנהיג את עולמו ב'מידות' שונות והתורה מבטאת הנהגות שונות אלו אינה זקוקה לתורת הקבלה.
השאלה הינה שאלה בעיקר בגלל ההסתמכות-רבתי של הר' ברויאר על תורת הקבלה כמין 'דאוס-אקס-מכינה' שבכוחה לפתור קושיות ושאלות תוך מתן 'פטור' מביקורת, שהרי תורת הקבלה נתפסת כמין אמת מוחלטת, הנמצאת מעל לרציונל האנושי שלנו. יתירה מכך, הר' ברויאר מוסיף וטוען (עפ"י דברי חז"ל כמובן) כי התורה כולה היא שמותיו של הקב"ה, וכי היא קדמה לעולם תתקע"ד דור, וניתנה באש שחורה על גבי אש לבנה וכו' – כל זאת כדי להעביר אותה למישור טרנסצנדנטי כזה ש"ממילא אין היא יכולה להיות נושא למחקר היסטורי בדבר התפתחותה או מחבריה" כדבריו במאמרו. דברים אלו מפקיעים כל משמעות מהניסיונות להבנת פשוטו של מקרא, כיוון שבכל מקום בו נמצא בעיה תחבירית או עניינית, נתרץ מייד כי כך גזרה החכמה הקדומה ולו היה כתוב אחרת, היו נפגמים השמות הקדושים וכו' הרמוזים כאן.

ב. ההישענות על השערת התעודות – שוב ערבך ערבא צריך…

החידוש המשמעותי השני בשיטתו של הר' ברויאר הינה ההסתמכות המפורשת על תורת השערת התעודות כבסיס לשיטתו, ובעיקר הרעיון לפיו חילופי שמות האל – חילוף שהובן בהשערת התעודות כמייצג מקורות שונים – מייצג למעשה מידות או הנהגות שונות. בניסיונו להראות כיצד דווקא מכוח קושיותיה של ביקורת המקרא ניתן להגיע לתובנות חדשות אודות הנהגת הקב"ה את העולם (בהתאם לתורת הקבלה), רומם הר' ברויאר את השערת התעודות למדרגה של אמת מוחלטת שאין עליה ערעור או פקפוק. אך כבר כשכתב הר' ברויאר את מאמרו הראשון היה מעמדה של השערת התעודות רעוע ביותר, לאחר ביקורתם המקיפה של פרופ' קאסוטו ופרופ' קויפמן (כל אחד מזווית אחרת) שלא הותירו ממנה שריד ופליט – ומה ייוותר אם כן משיטתו של הר' ברויאר?
מעניינים בהקשר זה דברי הר' ברויאר עצמו, עמ' 51: "הנה מספרים לנו שקאסוטו וקויפמן ערערו את ביטחונה המדעי של ביקורת המקרא… כאילו יש נפקא מינה של כלום בין תורתו של ולהויזן – שנכתבה בימי עזרא על יסוד מקורות שבכתב – לבין תורתו של קאסוטו – שנכתבה בימי השופטים על יסוד מקורות שבעל פה. והרי קויפמן – בניגוד לקאסוטו – אינו מתיימר כל עיקר להחזיר את האמונה ליושנה…".
כלומר – לא חשוב האם השערת התעודות תקפה או לא, מה שחשוב הוא האם מערערי השיטה הינם 'אורתודוקסים' או לא… וכאן אני שואל – האם גישה זו מתאימה לשיטתו הנאמנה לאמת של הר' ברויאר עצמו?!

על פי תורת התעודות… כוונת העורך הייתה ליצור חיבור אחיד ללא סתירות, אלא שלא תמיד הצליח בכך. לפעמים יש בחיבורו סתירות המעידות כי העורך היה חסר הבנה ושוטה. אבל לפי שיטת הבחינות, שהקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו הוא המחבר והעורך, יוצא שהעריכה נעשתה בחכמה עמוקה שאין אנו יכולים להבין אפס קצה… המסקנה העולה ממהלך מחשבה זה חייבת להיות, שמה שנחשב אצל בשר ודם לשטות נחשב אצל הקדוש ברוך הוא לחכמה עמוקה. זה מעלה בזיכרוננו את דברי מי שאמר: ״אני מאמין בזה דווקא משום שזה אבסורד״…
(עמוס חכם, עמ' 274)

ג. חילופי שמותיו של האל כמבטאים חילופי הנהגות – האמנם?

חלק ניכר משיטת הבחינות מבוסס על חילופי השמות האלהיים – י-הוה, אלהים, אל שדי ועוד –  כמייצגים חילופי הנהגות אלהיות. אלא שמזה שנים רבות מוסכם על כל חוקרי המקרא כי אין להסתמך על שמות האל כתבחין כלשהו למקורות שונים, משלוש סיבות לפחות:

א. שמות אלו מתחלפים לא פעם גם באותו 'מקור' עצמו, ללא כל הסבר סביר. הר' ברויאר עצמו, כשהוא מנתח פרשיות בפירוט, נאלץ להודות בכך כבר בהסברו לפרק ב' בבראשית הנוקט בשם "י-הוה אלהים" כאשר היה מצופה לנקוט רק בשם י-הוה! ('פרקי בראשית' חלק א, עמ' 61 הע' 7. והנה מקבץ דוגמאות נוספות מאותו ספר: עמ' 49 הע' 5: "יש חריגים מועטים", עמ' 50 הע' 7: "טעמו של דבר זה לא נתבאר". עמ' 151 הע' 3: "הדבר איננו כן בהנהגת שם אלהים… ודבר זה טעון הסבר", עמ' 306 הע' 7: "הפסוק האחרון נוסף במסגרת שם הוי"ה; והצורך בתוספת זו טעון הסבר לעצמו", עמ' 308 הע' 10: "קשה לדעת על שום מה דווקא מידת שם הוי"ה דנה כן". עמ' 341 הע' 6: "ולפי זה פסוק הכתוב בהנהגת שם אלהים רומז למה שנאמר בהנהגת שם הוי"ה, וזה הוא דבר נדיר מאוד בתורה").
דוגמה מקיפה לבעיות שבשיטה זו ניתן למצוא בפרק הארוך אודות גירוש הגר וישמעאל (שם עמ' 334-358), בו להבנתי השטחית הר' ברויאר נדרש ל'נפתולי אלהים' עם הטקסט ולפלפולים ארוכים אודות צירוף הנהגות שונות ובחינות שונות באותה הנהגה וכדומה.
ב. חילוף שמות אלהיים היה נוהג ספרותי קדום וידוע בעת העתיקה – בספרות החכמה או בעניינים כלל-עולמיים היה נהוג להשתמש בשם אלהות כללי, ואילו בספרות הפרוזה והנבואה, או בעניינים לאומיים היה נהוג להשתמש בשם האלהות הפרטית של העם (ראו בהרחבה את סיכומו של קאסוטו – אנצ"מ א, "אלהים", עמ' 313-317) – ואין לכך כל קשר למידות או הנהגות כאלו ואחרות.
ג. בתרגום השבעים ובתורה השומרונית ישנם חילופים רבים (רבים מכדי שייחשב הדבר לטעות מעתיקים) של שמות אלו לעומת הכתוב בנוסח המסורה – ובחלק ניכר מהם אין כל הסבר תיאולוגי או ענייני לשינוי: פשוט כך היה כתוב לפני המתרגם (ראו כאן, ראש עמ' 20\28). מכיוון והוכח כי לפחות במספר מקומות במקרא תה"ש עדיף על נוסח המסורה, מי לידינו יתקע שאין הדבר כן בנוגע לשמות האלהות?
אגב, תשובתו המיתממת של הר' ברויאר לטענות אלו מפליאה (עמ' 254, במענה לפרופ' אוריאל סימון):

אין אני מפרש פירושים משלי, אלא אני מקבל את פירושי בעלי ביקורת המקרא – שהם מומחים יותר ממני בהבנת ׳לשון בני אדם׳ – וכל עצמי לא באתי אלא לתת להם משמעות אמונתית… אם זה ״לא ייתכן״, גם דברי המבקרים לא ייתכנו ולא עליי חלונותיך.

ד. נשות עֵשָׂו ותורת הסוד

חסרון מהותי בשיטת הבחינות, הינו התמקדותה בסתירות ה'גדולות' שבתורה – שני סיפורי הבריאה, דיני העבדות, מצוות הפסח ועוד ועוד – באלו ישנו כר נרחב לפרשנויות 'מטפיזיות' אודות המהות והבחינה של כל סיפור או פרשייה. אך מה נעשה בסתירות ה'שוליות' הרבות שבתורה, מאחוריהן לא נראה כי מסתתרת תיאולוגיה מורכבת? כך למשל לגבי שנות השעבוד במצרים, קרבנות חג השבועות, מקום מיתתו של אהרן ומסעי בני ישראל, ואף שינויי שמות – דוגמת שמותן של נשות עשו (בראשית כו לד, כח ט, לו ב-ג):

…אינני יודע מה יכולה להיות המשמעות בתורת הסוד של השמות השונים של נשי עשו. כמובן, אם רואים אנחנו בשמות אלה רק צירוף של שמות אלוהיים, הכול שפיר: אבל אם אנחנו רוצים גם כאן לגלות הנהגות ומידות שונות – אינני יודע מה היו ההנהגות והמידות שהתגלו דווקא בשמותיהן של נשי עשו…
(הר' יוסף היינמן, עמ' 206)

וראו כאן מספר רב של דוגמאות לסתירות כאלו ואף חמורות יותר.

ה. תינח ספרות – ארכיאולוגיה והיסטוריה מה תירצת?

מעבר לסתירות הספרותיות שבתורה בהן עוסק הר' ברויאר – שנניח וניתן לפתרן איכשהו – ישנן כידוע עוד בעיות רבות שחקר המקרא מציב לפתחנו. כמובן שאין אנו דורשים מהר' ברויאר לפתור את כולן או חלקן – אבל בתחומים בהם חקר הארכיאולוגיה וההיסטוריה מאששות את הטענות הספרותיות, לא ניתן להתעלם ממנה. והרי התורה מכילה מידע שנראה שגוי או לפחות לא מדויק לגבי כרונולוגיות היסטוריות, היקפו של שעבוד מצרים, מספרם של בני ישראל ועוד – ואם כן, צודקים החוקרים הרואים בכתובים כאלו מעשה ידי אדם, ובוודאי שלא ניתן להניח כי אלהים הכתיב למשה אי-דיוקים מכוונים!

המאמר כולו מוגבל לשאלה, כיצד ניתן ליישב את השערת התעודות עם המושג של ׳תורה מן השמים׳. עולה ממנו, שכיוון שיושב המתח בין השערת התעודות לבין ׳תורה מן השמים׳, יכול עתה היהודי הנאמן לתורה לעסוק בעיון ללא מעצורים בתנ״ך ובחקר המקרא המודרני. אולם חקר המקרא המודרני כולל הרבה יותר מהשערת התעודות לבדה. הוא עוסק גם בביקורת הטקסט, בהיסטוריה מקראית, בארכאולוגיה מקראית, בתאוריה ספרותית מודרנית ועוד. כל אחד מן המדעים האלה מלווה במערכת בעיות משלו מול היהדות המסורתית.
(פרופ' ש"ז ליימן, עמ' 288)

ו. שגיאות בנוסח המסורה

לולא היה הר' ברויאר מתיימר לטעון כי התורה כולה היא שמותיו של הקב"ה ובעקבות כך לתרץ כל חילוף בשמות האלהיים ולשלול את אפשרותם של מקורות שונים בתורה – הרי שלא היתה מתעוררת כל בעיה בתחום הנוסח. אך כיוון שטען כך, הריהו כנתלה באילן גבוה שענפיו אינם יציבים דיים… שהרי ברור לכל בר-בי-אקדמיה כי נוסח המקרא עבר שינויים (מעטים אמנם) במהלך השנים, וודאי שלא ניתן לדייק בכל אות ובכל מילה שבו. והדבר המפתיע הוא  שמי כמו הר' ברויאר – שהיה ידוע הרבה יותר בזכות מחקריו פורצי הדרך בנושאי נוסח המקרא מאשר בתחום הפרשני של שיטת הבחינות – מי כמוהו מכיר ויודע את תהליך המסירה הסבוך של נוסח המקרא, ואת השגיאות שוודאי נפלו בו במהלך הדורות! (וראו כאן את דבריו החריפים כנגד שני שיבושי נוסח מפורסמים במגילת אסתר).
והנה כאשר הוא מתייחס לבסוף לשאלה זו, במאמר "אמונה ומדע בנוסח המקרא" שפרסם בתשל"ח – כ- 18 שנה (!) לאחר פרסום מאמרו הראשון בנושא – הוא נדחק לתירוץ כמעט בלתי מתקבל על הדעת: הוא מתחיל בהצגה ארוכה וכנה של הבעיה, ולאחר הצעת 'פתרון הפיצול' (=הנוסח שהתקדש קובע מבחינה הלכתית, למרות שמדעית אנו יודעים שהוא לא הנוסח ה'מקורי'), הוא שולל גם אותו מכל וכל.
ומה מציע הר' ברויאר? הנה מתוך המאמר (ההדגשות שלי):

אפילו יעלה בידי המדע להוכיח, שהכרעת הרוב הייתה טעות פה או שם… אין בכך כדי לגרוע מקדושתו של הנוסח הזה. אותה "טעות", משנתקבלה על ידי הרוב של חכמי ישראל – גם היא תורה, וגם היא צריכה לימוד; כמוה – מכל בחינה – כאמיתה של תורה בכל מקום.
אכן גם "טעות", שנתקבלה לנוסח המקרא בהכרעת הרוב של חכמי ישראל, גם היא ניתנת להתפרש – לא רק בדרך הדרש והסוד – אלא גם בדרך הפשט הרגיל. שהרי זה כל עצמו של פשוטו של מקרא: הוא מבאר את התורה כספר, המדבר בלשון בני אדם. אולם לשון בני אדם מביעה את מחשבותיהם בדרכים רבות ומגוונות, והטעות – לא פחות מן הלשון המתוקנת – היא לשון שבני אדם מדברים בה.

ולולא דבר זה כתוב, אי אפשר לאמרו…

ז. הסבירות הכללית של השיטה

הר' ברויאר פטר את עצמו מדיון בהיגיון שיש או אין בהנחה לפיה ה' הכתיב למשה את התורה בסגנונות שונים דווקא באופן זה וזה ובמקומות אלו ואלו (=מדוע לא הכתיב לו בסגנון משנאי? ומדוע מצוות הקרבנות למשל לא זכו לריבוי סגנונות? וכו') – אך 'פטור אפריורי' זה מעורר מייד את השאלה הפשוטה: על מה ראה ה' לעשות ככה לעמו ולבלבל אותם בתורה המכילה סתירות וסגנונות באופן שלא ניתן למעשה לפרשה באופן עקבי?
הדבר מזכיר מאוד את התמיהה הידועה על הצעת פתרון הרמוניסטית מתחום אחר – שאלת גיל העולם: תשובה ידועה המיוחסת לר' מלובביץ' גורסת כי ה' אכן ברא את העולם לפני 5700+ שנים, אך הוא ברא אותו על מאובניו וסימני עתיקותו הרבים כך שייראה כאילו הוא בן מיליארדי שנים. אך על זאת יתמה כל משכיל – למה ומדוע הוא עשה כן? (הר' ברויאר עצמו מביא את ההשוואה הזו ואף הזכיר כי מקורה בדברי דודו, הר' יצחק ברויאר, בספרו 'הכוזרי החדש' – ראו כאן = עמ' 328 בספר).
שיטת הבחינות מעמידה את האדם המאמין במילכוד – הוא נדרש לקבל את מסקנות מדע המקרא ככתבן וכלשונן, אך לכפור בכל היבט מדעי של אופן כתיבת התורה המונחת לפנינו!

סכנה גדולה בתפיסת עולם זו של הרב ברויאר. תוצאותיה הן שניוּת בחיי האדם הדתי. מצד אחד הרב ברויאר מעריץ לאין שיעור את המדע, ומצד שני הוא שולל אותו וכל הקשור בו, זאת אומרת את עולם המציאות שלנו – שלילה מוחלטת. מושגי הקבלה עוזרים לו להעלים מנפשו שטח אחד של מציאות אלוהית, כי גם הסיבתיות והמציאות המבוססת עליה היא מציאות אלוהית.
(יעקב זידמן, עמ' 216)

אנו זוכרים את האיטלקי סקי… אסטרונום מצוין וכהן אדוק כאחד, ועל השאלה… איך הוא מאחד בנפשו שני אלה ההפכים, הייתה דרכו להשיב: כשאני עוסק באסטרונומיה אשכח את כהונתי, וכשאני עושה מעשי כהן אשכח את האסטרונומיה. כאן היא הסכנה הגדולה, סכנת התפלגות האישיות המאמינה לשניים, סכנת הסכיזופרניה. האם נמלט ברויאר מן הסכנה הזאת?
(פרופ' ש"ה ברגמן, עמ' 220)

אחרית דבר

מובן כי כל האמור לעיל לא אמור לפגוע כהוא-זה בגדולתו של הר' מרדכי ברויאר, ולא לשכמותי הוא צריך. אבל תורה היא, ולימוד היא צריכה – וראיתי לנכון להציג במקום אחד ובצורה בהירה יחסית את ההסתייגויות שיש לרבים וטובים מ'שיטת הבחינות', שהפכה להיות מזוהה עם הר' ברויאר יותר מאשר כל שאר התחומים בהם עסק.

אמנם הר' ברויאר הרבה להתלונן על כך שלמעשה אף אחד לא ממש מבין את שיטתו – וכך הוא כותב במאמר משנת תשס"ה, בו פתחתי את הפוסט:

אותה סטודנטית היא אינטליגנטית מאוד, והיא הבינה מיד את מה שאני זועק זה כחמישים שנה, ושומע אין לי מאת המלך –
מאן מלכי, רבנן…

ובמאמר אחר משנת תשנ"ט:

…את הדברים האלה כתבתי לפני כארבעים שנה במאמר שהתפרסם ב"דעות" (יא-יב). אולם הציבור הדתי – כמעט בלי יוצא מן הכלל – דחה אותם בשתי ידיים, ולאמתו של דבר לא הבין אותם כלל. תגובה זו הפתיעה אותי מאוד, ועד היום הזה איננה מובנת לי. שכן בשעת כתיבת הדברים האלה היה נראה לי שאני כותב דברים מובנים מאליהם שאין בהם כל חידוש.

אך לאור ההשגות הרבות על השיטה נראה שההסבר אחר – השיטה מובנת לחלוטין, אלא שהיא פשוט אינה מתקבלת על הדעת.

42 תגובות על “בחינת 'שיטת הבחינות' – שבע שנים לפטירת הר' מרדכי ברויאר

  1. מוזכר שם חיבור נעורי על סגנונות הקדש שבתורה, שהוא הרים שם את הכפפה שהרב ברואיר השליך.

  2. Pingback: השערת התעודות – מכה שכן כתובה בתורה | ארץ העברים

  3. בס"ד י"א אד"ר ע"ד

    נראה שגם מבקרי המקרא וגם הרב ברויאר, הושפעו מתפיסתו של הפילוסוף הגל, לפיה העולם מתפתח בדרך דיאלקטית של תיזה ואנטיתיזה המתנגשות זו בזו, 'עד שיבוא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם' וייצור את הסינתיזה.
    וולהאוזן בנה את שיטתו על היסוד שצריכה להיות התפתחות מן הפשוט אל המורכב. ולכן צריכים להיות מקורות נפרדים קדומים, וה'כתוב החמישי' שבא בסוף ומחבר. לעומתו, הרב ברויאר, סובר שבתורה אלקית, באים כאחד – גם התיזה, גם האנטיתיזה וגם הסינתיזה. האלקים הוא יוצר אור וגם בורא חושך, והוא ש'מכריע ביניהם' וקובע לכל אחד את מקומו.
    ואף אנשי האלקים אוחזים בשני ההפכים ומחברים ביניהם. משה דן בחומרה את עובדי העגל, ומאידך מתחנן בכל תוקף על עם ישראל 'ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת'. אליהו נאבק בעם ישראל על עבודת הבעל ומביא לבצורת קשה, אך גם מלמד זכות עליהם באומרו לה': 'ואתה הסיבות את לבם אחורנית'. הוא שיביא בסופו של דבר להרמוניה: 'והשיב לב אבות בנים ולב בנים על אבותם'. (והוא שמגדיר את דרכי ההנהגה האלקית: 'חד אריך וחד קצר וחד בינוני', חסד מימין, גבורה משמאל והתפארת שבאמצע וכיו"ב, כמבואר ב'פתיחת אליהו' הנאמרת ע"י קהילות הספרדים כעלות המנחה).
    חידושו הפרשני של הרב ברויאר, אינו ביצירת הסינתיזה. זו דרכם של כל הפרשנים המסורתיים, ראשונים כאחרונים, ליישב מקראות הנראים לכאורה מנוגדים, ע"י התובנה שיש כאן השלמה הדדית.
    חידושו של הרב ברויאר הוא שהוא מציג לא רק את הסינתיזה, את 'הכתוב השלישי' המסכם, אלא מחדד גם את התיזה והאנטיתיזה, שמתוך ההבנה השלימה של שני הצדדים, ניתן לירד לעומקה של הסינתיזה.
    לא חייבים לקבל כל פרט ופרט בדבריו, אך המיתודה שפיתח, מסייעת לנו להעמיק ולראות את המורכבות שברעיונות המקרא. ומתוך תובנה מעמיקה זו – להפיק לקחים לחיינו.

    בברכה, ש.צ. לוינגר

  4. דוגמא לדיבור של התורה בשני קולות, רואים אנו בדברי הכהן והשוטרים אל העם לפני היציאה למלחמה.
    הכהן מבטא את ה'לכתחילה', את הדרישה האופטימאלית: 'אל ירך לבבכם אל תיראו אל תחפזו ואל תערצו מפניהם כי ה' אלקיכם ההלך עמכם להלחם לכם עם איביכם להושיע אתכם' (דברים כ,ג-ד) – מי שמאמין לא מפחד!
    לעומת זאת דוקא השוטרים מבטאים את 'מידת הרחמים', המכירה בחולשותיו של בן-אנוש, ש'יש מצב' שהוא מפחד, והם המאפשרים ל'ירא ורך הלבב' ללכת הביתה.
    דיברה תורה בשני קולות, ושניהם 'ניתנו מרועה אחד'!

    • טוב, אני מניח שלא תתפלא אם אומר לך שבדיוק בפרק הזה (פרק כ' בדברים) מצאו חוקרי המקרא בקעה להתגדר בה לגבי ריבוי עריכות, ובלשונו הזהב של פרופ' אלכסנדר רופא (בתרגום ללה"ק):
      "המקטע הפותח של דיני המלחמה (דב' כ 1-9) מכיל, איפוא, מספר שכבות של האסכולה הדויטרונומיסטית. החומר המקורי… מגיע מאוחר יותר, רק בפס' 10" וע"ש ודו"ק, והנלענ"ד כתבתי…
      http://books.google.co.il/books?id=ATDWInu5VCwC&pg=PA163

  5. Pingback: "נאמרה על הסדר" – על אי-הסדר בסדר העבודה | ארץ העברים

  6. Pingback: אִם תּוֹצִיא יָקָר מִזּוֹלֵל – סיום הקרב האמוני כנגד מחקר המקרא | ארץ העברים

  7. Pingback: צַו לָצָו קַו לָקָו – על קבצי החוקים שבתורה | ארץ העברים

  8. Pingback: לא מהשמיים היא – על מעמד הר סיני ותורה מן השמים | ארץ העברים

  9. בס"ד עש"ק זאת חוקת התורה תשע"ד

    ניתן למצוא מעין רמז לשיטת הבחינות בתיאור מעמד הר סיני שבברכת משה, שלפיו מגיע ה' לתת את התורה מארבעה כיוונים שונים: 'ה' מסיני בא וזרח משעיר למו, הופיע מהר פארן ואתה מרבבות קדש'. תורה אלקית אחת, הלוקחת ארבע זויות ראיה שונות ומביאה אותן לידי הרמוניה.

    בברכה, ש.צ. לוינגר

    • החכם ר' לוינגר, כמדומני שפשט הכתוב הוא כמו שכתב הרב בן נון שהכוונה להתגלות נודדת, דהיינו שהתגלה להם כל ימי שהותם במדבר, ולא שהכל על התגלות סיני.

  10. הקבלה ״שנויה במחלוקת עזה״? מתנגדי הקבלה שהיו רבנים ראויים לציון יספרו על אצבעות שתי ידיים במקרה הטוב. אם הכותב מעוניין לדעת מה פשר שינויי הגרסאות בנשות עשו (״ מלכים הקדמונים״) יפתח את ספרו של הרב שלמה אלישיב ספר הדע״ה וילמד. תיקוני הזוהר דיבר על ״יד כותבת״ שתתקן את בעיות נוסח לעתיד לבוא, ועוד ועוד. הרושם שהתקבל אצלי הוא שכותב המאמר לא מבין כלום בקבלה, מעולם לא ניסה להבין, לא ממש מאמין בה, ועדיין מקשה קושיות… שיסע לאומן ורב נחמן יציל אותו מבלבוליו ויביא אותו לאמונת אמת במהרה בימינו , אמן.

    • לגבי חכמת\תורת הקבלה – אודה ואתוודה, כי אני מבין בה אולי יותר מהממוצע לעומת הדתי הרגיל, אך כאין וכאפס לעומת מה שצריך לדעת, ואנכי תולעת ולא איש בעניין הזה..
      מה שהתכוונתי הוא *לא* על ההתנגדות לקבלה (כמו של ר' יחיא קאפח למשל), אלא על עצם חילוקי הדעות העזים בתוך הקבלה (למשל כמו בין הגר"א לרש"ז מלאדי) – אין כאן כמובן ביקורת שלי על הקבלה, אלא כאדם המעיר על (למשל) תורת האבולוציה, שהיא שנויה במחלוקת עזה בקהילייה המדעית: זה נכון, בגדול, גם בלי להבין כלום בביולוגיה.
      לגבי נשות עשו ו"היד הכותבת" – כתבתי לכבודו בפרטי שיפרש שיחתו, כי יגעתי מעט ולא מצאתי בספר הדע"ה התייחסות לנשות עשו, והיד הכותבת אמנם מופיעה בתיקו"ז, אך ללא רמז לתיקוני נוסח.

      • לכבוד אברהם העברי,
        שלום וברכה. אודה שחשבתי שהגעתי לבלוג כפרני אנונימי וכעסי לא הניח לקרוא את דבריך כהלכה. ראשית, חשבתי שכתבת על השינויים בין דברי הימים לבראשית בין פרשיות אלופי עשו, ואת זה אכן ביאר הלשם בתחילת חלק ב בספר הדע״ה. לגבי השינויים האמורים בשמות נשותיו של עשו אני יכול רק לצטט מדרשים שמן הסתם מוכרים לך הדורשים את השמות, ולהעיר את מה שכתב הגר״א( שכחתי מקומו) בעקבות הקבלה שבמקרא השם ייצג את תפקידו של אדם וכשהוא שינה תפקיד הוא שינה שם. כך מצאנו בפסאדונימים הרבים של רבי אברהם אבולעפיה שניסה לחכות את הנביאים, ולהטוטי השמות אצל חז״ל הוא מן המפורסמות (התך, שמותיו של משה, יתרו, דניאל ועוד). כמובן שזה ממש לא קביל אצל החויקרים אבל מה התירוץ שלהם? מאז ומעולם תורת התעודות נראתה לי כזלזול בוטה באינטליגנציה של כותבי התנ״ך שכביכול גבלו באנאלפאבתיות ולא הבינו שאי אפשר לשים לא יהיה בך אביון ליד כי לא יחדל אביון או להחליף כמה פעמים את שם השם בקטע אחד. כבר למעלה הוזכר חיבורו הקשה להשגה של הרב אביבי שמנסה לתת הסבר מעמיק יותר על פי דרכו הקבלית, אך אמרת שאין זו דרכך. אעיר מה שרב אורי שרקי טוען ודברים זהים שמעתי מהרב מנחם פרומן זצל שדווקא הזוהר וממשיכי דרכו המשיכו למעשה לחיות בעולם הקרוב ביותר לעולם של המיתולוגיה של המזרח הקדום והתנך. קשה לומר זאת על וולהיוזן וחבריו. האם היה להם עולם תוכן כלשהו מעבר לעולם טקסטואלי?
        לגבי תיקוני נוסח המקרא על פי בתיקוני הזהר, אין בפני את ביאור הגרא, וגם דבריו של הגרא כידוע מפוזרים בכול כתביו, עניים במקום אחד ועשירים באחר, אבל ניסיתי להיזכר איפה ראיתי את זה. קודם כול כפי ששמת לב יד כותבת זה אכן עניין אחר, והעניין הנכון הוא מטה משה וענייני משה בתקו״ז. כשעיינתי מצאתי את המקור במאמרו של פרופסור יהודה ליבס ״ בין רנסאנס למהפכה, הזוהר והתיקונים״ ליד הערת שוליים 121. http://pluto.huji.ac.il/~liebes/zohar/mahpekha.doc המפליא בעיניי כשקראתי את זה שוב הוא שנדמה שליבס אומר את זה כפירוש שלו ולא בשם הגר״א. לתומי חשבתי שהדבר הולם מאד את רוחו של הגרא. לא מצוין שם הפנייה לתקנו״ז ומפרשיו ואכן הייתי בטוח שזה מהגרא. אפשר לשאול את ליבס בעצמו במייל באתר שלו למראה מקום בטקסט או במפרשים, ואני אשמח לשמוע את תשובתו.
        שוב אבקש מחילה אם פגעתי בך אברהם , הדבר לא היה במתכוון, חשבתי שהגעתי לבלוג אחר, מכובד פחות. כול טוב.

  11. בס"ד ג' בתמוז ע"ד

    לר' 'ארתח זוטא' – שלום רב,

    באומרי 'מעין רמז' – אמרתי בעצמי שאין זה פשוטו של מקרא. יפה שהתחלת לדון על פשוטו של מקרא. הפירוש שהבאת בשם 'הרב בן-נון' הוא פירושו של הרמב"ן.
    הרשב"ם מדבר על הופעת אורו וכבודו של ה' במעמד הר סיני מארבעה כיוונים: ' ה' מסיני בא ונראה לישראל ונתן להם תורתו וזרח אורה משעיר ופארן. כיצד: שאתה מתוך רבבות קדש, מכל ארבעה צדדין של הר סיני באה האורה והמלאכים דרך שעיר ופארן עד שבא אל סיני.
    החזקוני, עומד על העובדה הגיאוגרפית ש'הר פארן' עומד בדרכו של העם מסיני לארץ ישראל, והוא איפוא מזרחית לסיני, והוא מפרש: 'וזרח משעיר למו – מצד שעיר נראה תחילת זריחת הברקים והלפידים, והא דנקט לשון "וזרח" משום דהר שעיר במזרחו של הר סיני הוא; הופיע מהר פארן – גם הר פארן במזרחו של סיני הוא. ומה שנסע הקב"ה ממזרחו של עולם לכבודן של ישראל הוא, ללכת לקראתם שהרי תמיד ממערב למזרח הם הולכים'. ישראל נוסעים מזרחה אל א"י וה' בא לקראתם לתת להם תורה.

    ניתן לראות שתי תנועות בהתגלות ה' – התנועה האנכית, מן השמים אל הר סיני, והתנועה האופקית, מהמזרח לסיני (כחזקוני) או מכל הכיוונים לסיני (כרשב"ם).
    יש לראות כאן שלושה שלבים בהתגלות ה' בעולמו. ראשית, יצירת החיבור ביו ה' לעמו. שנית, הבאתם לארץ ישראל והקמת 'ממלכת כהנים וגוי קדוש'; ושלישית, גילוי כבוד ה' בעולם כולו, כאשר 'עמים הר יקראו שם יזבחו זבחי צדק' (דברים לג,יט), ואז גם שעיר (אדום) ופארן (ישמעאל) ימצאו את דרכם להתחבר אל עם ישראל ותורתו.

    בברכה, ש.צ. לוינגר

    התייחסות מפורטת שלי לשיטת 'הבחינות' – בשתי התגובות הראשונות בדיון זה. לגבי 'הקו האופקי והאנכי' האריך ר' 'אליהו א", במאמר בבלוג שלו, שקישור אליו בתגובה שלו בדיון על 'בין הפרופסור והרב', בבלוג זה.

    • תודה על ה'יפה'.. וחן חן
      דברי הרמב"ן ממש אינם דברי הרב בן נון, מומלץ לעיין ב'מקראות' לפרשת יתרו, שנמצא באתרו של הרב"נ.

      • יישר כוחך על ההפנייה ל'מקראות'.
        אכן הרב בן-נון (מקראות – פרשת יתרו, עמ' 98) מזכיר, בפיסקה הרביעית, את האפשרות שמתן תורה נמשך לגבי משה ששמע את דבר ה' באהל מועד. וזה כפירושו של הרמב"ן.
        אמנם בהמשך מפתח הרב בן-נון כיוון שונה: שההתגלות האלקית לישראל אינה דוקא למתן תורה, אלא לישועה. בכיוון זה הלך ראב"ע!

        בברכה, ש.צ. לוינגר

  12. הייעוד המשולב: החיבור של עם ישראל עם ה'; בניין עם ישראל בארצו; חיבור כלל העולם אל ה'. בא לידי ביטוי בברכות משה לשבטים, שכל אחד מופקד על הגשמת חלק מהייעוד הכולל.

    על חיבור האומה לבוראה – מופקדים לוי ובנימין (ידיד ה' ישכון לבטח עליו);
    על בניין האומה בארצה – ראובן, על הריבוי האנושי (יהי מתיו, אנשיו, מספר); על ההגנה מאויבים – יהודה, דן וגד; על ברכת הארץ – יוסף ונפתלי; על לכידות העם – אשר (יהי רצוי אחיו9.
    ועל חיבור כלל האומות אל ישראל, מקדשו ואלקיו – מופקדים יששכר וזבולון, שבשיתוף פעולה ביניהם מביאים למצב האידיאלי של 'עמים הר יקראו שם יזבחו זבחי צדק'.

  13. אף הרמב"ם ראה את הפסוק 'ה' מסיני בא' כמתאר את מעמד הר סיני. ברם הוא רואה את התגלות ה' לעמו כהופעה עדינה, 'הליכה על קצות האצבעות' כדי למנוע חרדה:
    'ואמנם אומרו: "הופיע מהר פארן" הוא פועל עבר… ואומר: כשה' נגלה על הר סיני, לא ירד האור מן השמים על הר סיני כרדת הברק, אבל הופיע בנחת, נגלה מראשי ההרים לאט לאט, מראש הר אל ראש הר, עד ששכן על הר סיני…
    אמר בפארן שהוא רחוק: "הופיע"; ובשעיר שהוא קרוב יותר: "וזרח"; ובסיני, אשר אליו ההקשה ובו שכן האור… אמר בו: "מסיני בא".
    וכעניין זה סיפרה דבורה כשסיפרה באומה מעמד הר סיני, שהאור הולך לאיטו מהר אל הר. אמרה: "ה' בצאתך משעיר בצעדך משדה אדום"…'
    (איגרת תימן, בתוך: ר' יצחק שילת (מהדיר), אגרות הרמב"ם, א, ירושלים תשמ"ז, עמ' קלד-קלה9

  14. בס"ד ד' באב תשע"ד

    דברי הרמב"ם על התגלות 'קימעא קימעא', מקלים עלינו להבין את דרכה של תורה שלא למסור את התמונה השלמה בבת אחת. הקורא מתוודע לאט לאט לתמונה השלמה. וככל שהוא מתקדם בלימוד – הוא קולט את מורכבותה של התמונה.

    כך למשל שמעו ישראל בעשרת הדברות את ייעודה האמוני של השבת כזכר לבריאת העולם. בהמשך, בפרשת משפטים לומד הקורא על ייעודה החברתי של השבת 'למען ינוח שורך וחמורך וינפש בן אמתך והגר' (כג,יב); בפרשת כי תשא מתוודע הקורא לייעודה הלאומי 'ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם' (לא,יז).

    וכך נבנים בהדרגה חמשת חומשי התורה. בספר בראשית מוצב הייעוד: האמונה בה', עשיית צדקה ומשפט ויישום בקיום לאומי בארץ המובטחת. בספר שמות מגיע העם להתגלות בסיני והמשכה בבניין המשכן. בספר שמות מקבל העם את יסודות המשפט שיעשוהו לחברה מתוקנת. בספר ויקרא יש העמקה – מוצג 'מוסר של קדושה' ששיאו מצוות היובל, הדורשת מהאדם לוותר על קניין כספו ולהשיבו לבעליו המקורי. בספר במדבר מתעצבת הזהות השבטית. כל שבט מקבל את מקומו ונחלתו, ומאידך מתעצב תפקידו של שבט הלוי כמחבר את השבטים אל אלקיהם. ובספר דברים מתעצבת הזהות הלאומית, סביב 'המקום אשר יבחר ה", המלכות, השיפוט המקומי והמרכזי והנבואה – סדרי ההנהגה של 'ממלכת כהנים וגוי קדוש'. מאידך, מתבררים דיני המשפחה, וכך נוצרת קומה שלמה – זהות אישית, משפחתית, שבטית ולאומית.

    התורה באה כמחנכת, המעצבת בהדרגתיות את רוח היחיד והאומה – וכל פרשה ופרשה נבנית על היסודות של קודמותיה, תוך הוספה הרחבה והעמקה.

    בברכה, ש.צ. לוינגר

      • לעידו – שלום רב,
        נתת דוגמה מצויינת – ייחוד ה' מפורש בעשרת הדברות 'אנכי ה' אלקיך… לא יהיה לך אלהים אחרים על פני'. ברם, עבודה מאהבה היא מדרגה גבוהה מאד. אחרי ארבעים שנה של 'בית ספר' עם משה אהרן ומרים, ובפתחה של ארץ ישראל – אז אפשר לדבר על 'עבודה מאהבה' [וכדברי הרמב"ם הידועים, שבתחילת חינוכו של אדם מרגילים אותו לעשות את הטוב והישר לשם השכר ומיראת העונש, עד שאדם גדל ומבין שיש לעשות את הטוב מפני שהוא הטוב].
        בברכה, ש.צ. לוינגר

  15. בנוגע לטענה ד'

    טענה מוזרה לכל מי שאי פעם פתח את כתבי האר"י ז"ל. יש מערכת שלימה של סטרא אחרא כנגד הקדושה, ועשיו "מככב" בה. כשם שבקדושה יש עניין של זיווג, קוב"ה ושכינתיה, ושמות מתחלפים לפי הבחינות, יעקב/ישראל, רחל ולאה שמתארות שלבים שונים ובחינות שונות, וכו', מלא וגדוש בזוהר ובכתבי האר"י, כך יש לעשיו נשים שונות, ובהן עצמן שמות מתחלפים לפי הבחינה והשלב בתהליך. מה לנו יותר משבעה שמות של יתרו, עשרה שמות של משה, ויעקב עצמו כאמור שיש לו שני שמות. בקבלה יש התייחסות רבה למשה, יתרו, יעקב, וכמובן לשמותיהם המתחלפים, ומה מבטא כל שם, איזו בחינה או התלבשות או זמן וכו'. הייתי אומר שזה קבלה למתחילים. המילה בכלל "בחינה" היא כמו א' ב' לקבלה, בלעדיה ובלי להבין את משמעותה אי אפשר לזוז בכתבי קבלה. והרי על הרעיון הזה מבוססת כל השיטה של הרב ברויאר, אז לבוא עם טענה משמות מתחלפים, ועוד של מי.. של נשות עשיו, שהוא דמות מרכזית כל כך במערכת הסט"א… ולומר שאין לזה משמעות. says who?

    ממש הצחיקו אותי דבריו של היינמן: "אינני יודע מה יכולה להיות המשמעות בתורת הסוד של השמות השונים של נשי עשו… אינני יודע מה היו ההנהגות והמידות שהתגלו דווקא בשמותיהן של נשי עשו…", ובכן, אם אינך יודע – צא ולמד. חפש בספרים. חיפוש קצר במאגר כלשהו המכיל את כתבי האר"י יגלה לך חיש מהר דברים שלא שיערת על הרבה יותר והרבה פחות מזה. מי שאינו יודע – שיחפש לדעת, לא שיהפוך את אי הידיעה שלו לקביעה אונטולוגית מוחצת.

    מילים כמו "איני יודע מה יכולה להיות המשמעות הקבלית".. הן יומרה שספק אם תישמע אפילו מפי רשב"י, כל שכן מפי מי שנראה שאין לו שום שיג ושיח בקבלה, וכל דבריו בזה מפי השמועה ותחושת הבטן. כל שכן לבוא מכוח שאלת "איני יודע" זו, ולא להציב בסופה סימן שאלה כפי שראוי לבוא בסוף שאלה אלא סימן קריאה לדחות מחמתו שיטה.

    בברכה

    נתנאל

    • עיקר חסר מן התגובה שלך – מהי אם כן אותה משמעות נסתרת של נשות עשו?!
      אני מפנה אותך לתגובה קודמת של נחמן –
      http://ivri.org.il/2014/02/breuer-aspects-method/#comment-364
      גם הוא טען ב'שלוף' שיש בספר הדע"ה משהו על כך – אבל התברר שאין.
      אני חיפשתי, ואני מניח שגם היינמן חיפש (בכלים שהיו לו אז) – ולא נמצא על כך דבר.
      אז הואל בטובך לצטט או ללנקק לאנשהו ואז יהיה טעם בתגובה, אחרת לא אמרת דבר.

      ואגב, אני לא מוצא שום "קביעה אונטולוגית מוחצת" בדברי היינמן – הוא חוזר פעמיים על הביטוי "אינני יודע", מה תבקש יותר? (כשרש"י כותב כך, אנו רואים בזה מופת לצניעותו, וכן אמרו חז"ל "למד לשונך לומר איני יודע" – אבל אם זה פרופיסור מהאקדמי-ה זה לא מספיק, אני מניח…)

      • זכיתי וקדמני אריאל73 בתגובתו, אבל בכ"ז אגיב גם אני.

        ע י ק ר חסר מן הספר? דומה כאילו לא קראת כלל את דבריי. יש הבדל תהומי בין לומר "חיפשתי ולא מצאתי התייחסות בתורת הסוד לנשות עשו" לבין לומר "איני מסוגל לתאר לעצמי [לתאר לעצמי.. ללא שום בדיקה וידע מוקדם בנושא] איזו משמעות יש לכך בתורת הסוד" כשהמשמעות הברורה הנגזרת מזה היא ההמשך "ולכן פה נכשלת השיטה". אינך יודע – צא ולמד. אם לאחר החיפוש לא תמצא – או אז תהיה זו טענה הוגנת נגד ברויאר.

        עשית טובה גדולה כשהבאת את דבריו של היינמן במלואם. הוא כופר בכלל בתורת הסוד, היא אינה אומרת לו כלום והוא אינו מסוגל לקבל אותה. כמה מגוחך לשמוע מבעל דעה כזו טענה פנימית בתורת הסוד "לשיטתה", לומר "לו יהי שיש תורת הסוד, עדיין איני יודע איזה הסבר יכול להיות לה לנשות עשו". יכול הוא לטעון על כל בסיס הנחתו של ברויאר ולומר "איני מקבל את תורת הסוד", וחסל.

        הנה עוד פנינה דומה מדבריו: "דומני שעוד לא קם חכם בישראל שאמר כי תורת הסוד היא אחד מעיקרי האמונה". שוב, דומני… כנראה הרמח"ל אינו נחשב בעיני היינמן "חכם בישראל", או גדולי עולם רבים מדרך החסידות והקבלה שאמרו שאמונה באמת באחדות השם ובהשגחתו, כזו שאינה רק דקלום מוחי שמראית העיניים סותרת אותו, אינה אפשרית בלי חכמת הקבלה. ראה רמח"ל בדעת תבונות באריכות, שאמונת ההשגחה לא מתיישבת בלב נגד מראית העיניים ההפוכה, ולכך כתב את ספרו זה, המבוסס כולו על ספריו בקבלה, אלא שבספר זה הוא מציג את הנמשל ולא את המשל בלשונו. הרמח"ל לא הגה ספר זה מעצמו, אלא זה מה שהבין מהזוהר וכתבי האריז"ל כידוע ומפורסם לכל הוגה בספריו.

        נלאיתי לצטט עוד כי המונים הם, אבל אם אדרש – אביא מקורות. למעשה כך פותח כמעט כל ספר מבוא לקבלה, בהסבר הצורך בלימוד חכמה זו – שהוא כנ"ל, כי בלעדיה לא מתיישבת בלב באמת אמונת היחוד וההשגחה, למול העולם ומלואו המלא ריבוי, פירוד, והיפך השגחה. למשל תלמיד הגר"א רבי יצחק אייזיק חבר פותח כך את ספרו היסודי "פתחי שערים", רבי יצחק אייזיק מזידיטשוב "שר בית הזוהר" רבו של המלבי"ם בנסתר, שנערץ ע"י כל גדולי דורו בנגלה ובנסתר כותב כך בספרו "סור מרע ועשה טוב", בעל התניא ידועה שיטתו שבלי חכמה בינה ודעת בחכמה האלוקית לא תתכן אהבה ויראה אמיתית שהן מצוות מחוייבות, ועוד ועוד. אבל כאמור, כנראה אצל היינמן רק חכמי אקדמיה נחשבים פ"חכם בישראל". אחרת אין לי הסבר למשפט המשונה הזה שלו, שנובע כנראה מאותה בורות ויהירות שמהן צמח המשפט שעליו הגבתי בתגובתי המקורית.

        אגב, כאחד שאמון על חשיבה מדעית רציונאלית בלבד, [ובצדק כמובן, יש לאדם את כל הסיבות להיות כזה] איני יודע כיצד מקבל היינמן את קיומה של ישות לא אמפירית ולא רציונאלית, מחוץ לגדרי העולם המוכר, כזו שעוד מתקשרת עם בני האדם באופן מוזר הנקרא "נבואה", דבר שהמדע רואה בו סוג של פסיכוזה וכיו"ב. בקיצור, אם להשתמש בלשונו: "איני יודע כיצד מסתדר היינמן עם החומש עצמו". למותר לציין שטענת מסירת המסורת/העדות על נסי מצרים והר סיני לא עומדת בשום קריטריון מדעי, לא עצם הנסים ולא העברת המסורת. אם הוא כבר מוכן לקבל חלקי יסוד לא מדעיים ורציונאליים, מי החליט לו איפה עובר הגבול?

        בנוסף להאמור שהוא עיקר טענתי, אם יהיה לי זמן, אחפש התייחסות קבלית לנשות עשו.

        בברכה

        נתנאל

      • לע"ע מצאתי בחידושי אגדות למהר"ל על סנהדרין פב ע"ב, לגבי זמרי שנאמר שם בגמרא ש"חמישה שמות יש לו", כותב המהר"ל: "כי היה בזמרי בן סלוא בחינות הרבה וכו' כי כל ריבוי שמות בצדיק הם מורים על גודל הצדקות שבו שמתחלק לריבוי הבחינות בצדקות, וברשע ריבוי השמות לגודל הרשעות שבו", עכ"ל. גם המהר"ל לא מסביר בדיוק אילו חמש בחינות היו בזמרי, אבל זה לא מפריע לו לומר שהיו בו חמש בחינות של רשעות. אני מניח שהיינמן היה מגיב על דברי המהר"ל: "איני יודע אילו חמש בחינות רשעות יכולות להיות בזמרי" והיה סותם עליו את הגולל.

        בברכה

        נתנאל

        • המשך:
          ואם תאמר שאת חמש הבחינות של זמרי כבר פירטה הגמרא שם בע"א: "א"ר יוחנן חמשה שמות יש לו: זמרי, ובן סלוא, ושאול, ובן הכנענית, ושלומיאל בן צורי שדי. זמרי על שנעשה כביצה המוזרת, בן סלוא על שהסליא עונות של משפחתו, שאול על שהשאיל עצמו לדבר עבירה, בן הכנענית על שעשה מעשה כנען, ומה שמו שלומיאל בן צורי שדי שמו", ולכן לא מפרטן המהר"ל, אם כך הלוא גם למשל לגבי בשמת כבר אמר רש"י שעדה שמה ולמה נקראת בשמת על שם שהיתה מקטרת בשמים לעבודה זרה. כלומר בחינת הרשע שהיא מכונה על שמה בשם נוסף כבר מבוארת ברש"י, לא צריך אפילו להיות מקובל בשביל זה.

          כתבתי הוספה זו בתגובה נפרדת כי איני יודע האם/איך ניתן לערוך תגובה שפורסמה כבר.

        • מקוצר רוח ועבודה קשה, אגיב בקצרה:
          לגבי דברי היינמן – נניח שהוא העז להתבטא ביהירות זעירה, שויין… שאביא לך כמה ציטוטים של מקובלים שטענו שאף אחד לא מבין כלום באמת חוץ מהם? (אהה, סליחה, אתה הבאת בעצמך דברים דומים…)
          ולעצם העניין – דברי היינמן נאמרו לא כנגד הקבלה, אלא כנגד השימוש ה"ציני" של הרב ברויאר בה. נשות עשו זו דוגמה קטנה אבל מייצגת, שהרי גם לו ישנה משמעות קבלית כלשהי, הר"ב כלל לא התחיל להציע מהי! (שכן בניגוד למקובלים, הוא הכיר היטב את בעיות נוסח המקרא ועד כמה מגוחך הרעיון שבכל אות ומילה ישנם רמזים דווקאיים וכו')

          • בסופו של דבר הכל חוזר לנקודה האמונית, האם תורה מן השמים כפשוטה, הוכתבה למשה [מתוך כל הנמסר לו בע"פ, ראה ריש ספרו החדש של הרב יהושע ענבל] מילה במילה מאת הבורא יודע כל ויכול כל, או לא. אם כן – נעלמו כל "בעיות הנוסח", כפילויות, שינויי לשון, הוספות, כתיבת עתידות וכו' כלא היו [אא"כ כמובן סוברים ש"אלהים" ו"תורה אלהית" מחוייבים תמיד ובהכרח ללוגיקה או הבנה אנושיים רגילים, ועוד סברות מסתעפות. כמובן, הפולמוס בעניין זה, מקורותיו והסתעפויותיו, כבר עתיק וטחון עד דק. אין טעם לדוש בו, והבוחר יבחר איש באמונתו]. אם כן – ה"מגוחך" הוא לומר שמשום שאדם פלוני או אפילו כלל בני האדם אינו יודע פירוש דבר מסויים או ישוב לסתירה ב"נוסח", זה מעיד על משהו. אגב, עניין יסודי זה הוא בדיוק הסיבה וההכרח לקיומה של תורה שבעל פה, שנמסרה עם כללי הסקה וניתוח כמו גם עם המסגרת המגבילה אותם. רק אלהים מלמד את תורתו, את מה שהוא רוצה ללמד ובפרשנות שהוא רוצה שיבינו ואת דרכי הסקת המסקנות בתורה. אין אפשרות אחרת לדעת את רצונו [לפחות את רצונו של הבורא שאני מאמין בו. לא יודע מה אתך]. ראה בהרחבה בספר הכוזרי.

            תראה ברש"י בתחילת שיר השירים: "ומובטחים מאתו להופיע עוד עליהם לבאר להם סוד טעמיה ומסתר צפונותיה", תורה הניתנת מאינסוף גם היא אינסופית, השגת רצון הבורא גם היא אינסופית [והיא היא השכר המעותד בעולםה בא, ראה בהרחבה בכתבי רמח"ל. שוב, יש פה הנחות אמוניות העומדות בבסיס מערכת תיאולוגית, שאיני יודע מה סבור אתה בהן]. יש עדיין צפונות רבות, כן, גם צפונות כאלה שנסתרות עדיין מעיני היינמן, מעיניך, מעיני הרב ברויאר, מעיני המקובלים, או מעיני כל חי. ובדיוק על כגון דא אמרו חז"ל בפירוש המקרא: לא דבר ריק הוא, ואם ריק הוא – מכם.

            לכן, שוב, הכל חוזר לשאלה האמונית. האם תורה אלהית מן השמים כפשוטו, שאז כאמור יש כבר בבסיס תשובה עקרונית למה שלא נמצא לו ישוב, ורק האגו האנושי (ותיאוריות שלו לגבי עצמו ומקומו ויכולתו) נפגע קצת – או לא.

            דעתך בנושא הלוא ידועה, וכאן כל הנקודה, אז אפשר לעצור פה.

          • נכון מאוד, רק קח בחשבון את דברי עמוס חכם שהבאתי:
            "…המסקנה העולה ממהלך מחשבה זה חייבת להיות, שמה שנחשב אצל בשר ודם לשטות נחשב אצל הקדוש ברוך הוא לחכמה עמוקה. זה מעלה בזיכרוננו את דברי מי שאמר: ״אני מאמין בזה דווקא משום שזה אבסורד״…
            ועוד אוסיף, יוצא שבני ישראל, להם ניתנה התורה, למעשה כלל לא הבינו חלקים גדולים ממנה.
            או שאולי הבינו והכל נשכח? אם כן, מה "שווה" המסורת שלנו?…

          • לא הבנתי מה בדיוק עלי לקחת בחשבון, אמירה שנראה כי מפספסת את כל עיקרו של המושג "אלהים", וקטנות האדם לעומתו? הנה, קבל אמרה מקבילה: "המסקנה העולה ממהלך מחשבה זה חייבת להיות, שמה שנחשב אצל תינוק בן שנה לשטות נחשב אצל החכם מכל אדם לחכמה עמוקה". האם גם זה מעלה בזיכרוננו וכו'? גם לא הבנתי את האסוציאציה, מי מאמין פה במשהו "דוקא" משום שזה אבסורד? ואם הכוונה שלו לעצם "הגדרתו" של אלקים [כאמור, זה שאני לפחות מאמין בו] – שהוא אינו ניתן לתפיסה בכלים אנושיים, ומהותו ועצמותו כמו גם תכונותיו וסודות הנהגתו אינם נודעים ליצור הנשגב הבטוח בעצמו וביכולותיו האדירות עד בלי גבול ששמו "אדם" – אז כן, אני מסכים לאמרה, אני מאמין באלהים דוקא משום שהוא אבסורד=לא נתפס בכלים אנושיים ולא מוגבל בגבולות המציאות המוכרת לנו. תבין אותי אם איני מוכן לעבוד אלילים או אנוש כמוני.

            לא רואה שום טענה על המסורת. היא נאמרה כאמור על הכללים, על המאורעות ההיסטוריים החשובים, על יסודות האמונה וההלכה, על עקרונות, ועל הלכות רבות ספציפיות. בקיצור, היא כוללת כל מה שאלהים נותן התורה היה חשוב לו שיעבור הלאה, והוא ידע [ובראם כך וחישבן הכל מראש כמובן] שהם יבינו ויעבירו, כולל כללים שמהם ניתן לפתח אח"כ [שוב, ראה ספרו של הרב ענבל].

            לא רק הם לא הבינו חלקים גדולים ממנה, אלא גם אנחנו אחרי דורות וגם המלאכים לא מבינים חלקים גדולים ממנה. קשה להגדיר את החלק מה שאנו תופסים מתוך אינסוף כ"גדול". כן, כזו היא תורה אלהית של אלהים אמת. לא של אליל יציר רעיונות אנוש. אלהים הוא הקובע מה וכמה יבינו, בהתאם לרצונו ולתכלית שרק הוא יודע מהי, מה יש לו מכל הדבר הזה. ולו ידעתיו – הייתיו.

            כל טוב.

          • "וגם המלאכים לא מבינים חלקים גדולים ממנה…"
            פה איבדתי אותך…

            נ"ב, כבר הקשו התוספות היכנשהו על הגמ' שהמלאכים אינם נזקקים ללשון ארמית: "תימה, מה שבלב כל אדם יודעים, ארמית אינם יודעים?!" ועד היום אני לא בטוח אם זה נכתב ברצינות או באירוניה…

          • אם עד שם לא איבדת אותי, מצבנו טוב. אתה יכול גם לדלג על המילים האלה ולקרוא מהן והלאה.

            אבל למען ההבהרה: זו לא היתה "בעיית נוסח" שתבנה עליה משהו, זו בסך הכל היתה צורת ביטוי, יבין אותה איש איש כרצונו.

  16. אנחנו לא צריכים לתת הסבר קבלי לשם נשות עשיו, בפרט אם אנחנו לא מבינים בקבלה. די בכך שנוכיח שהגיוני שיש להן משמעות קבלית , ומכאן נעניק למקובלים את הזכות להסביר לנו מה היא.
    ואשר לטענת איני יודע, פליאה נשגבה עליך שלא ראית את ההבדל התהומי בין רש״י להיינמן, כי בעוד שרש״י לא יודע ולכן הוא אומר שהוא לא יודע. היינמן אומר שהוא לא יודע מהי המשמעות ולכן חייב להיות שאין לזה משמעות, וזו או יהירות מזעזעת או טיפשות מזעזעת.

    • 1) "די בכך שנוכיח שהגיוני שיש להן משמעות קבלית…" – הגיוני?! מה הגיוני בזה?
      בשיטה הזו, לכל בעיה קשה יש פתרון: נוכיח ש"הגיוני" שיש להן משמעות קבלית, ואז נסמוך על כך שמן הסתם למקובלים יש פתרון…
      2) ההבדל בין רש"י להיינמן – כמו שכתבתי, נראה שאין למקובלים הידועים לנו משהו לומר על כך. כשיימצא מקור כלשהו, אז נדון ונבדוק האם היינמן אמור היה להכיר את אותו מקור אם לאו. בינתיים, כל מה שהיינמן כתב הוא שהוא לא יודע, אז אל תשים דברים בפיו.

      אגב, הנה דבריו המלאים, באדיבות "כותר":

      אני מוכן להיענות לבקשתו של הרב מ' ברויאר שלא להתווכח אתו על תורת הסוד , ואמנם אני מסכים אתו שאין זה בכלל נושא לוויכוח ושאין כאן כל אפשרות של ויכוח . אבל אינני יכול להתעלם מן היסודות שעליהם הוא בונה את פתרונו . אני אחד מאלה , ודומני שיש עוד כמוני , שאין תורת הסוד אומרת להם ולא כלום ושאינם מסוגלים לקבל אותה . אם כן , כל פתרון שהוצע לנו אינו מקדם אותנו במאומה . כי מה מקשה עלינו בשעה שאנחנו רואים שלא נוכל להתחשב במסקנות ביקורת המקרא ? הדבר המקשה עלינו הוא זה שאנחנו רגילים להסתמך על המדע ועל שיטותיו ושאנחנו רגילים לדרך מחשבה רציונלית . לכן מעיק לנו מאוד הדבר שבשטח זה , בתחום מסוים זה, אמונתנו מונעת ממנו את הגישה הרציונלית המובהקת . אבל אם המחיר שעלינו לשלם כדי להיחלץ ממצוקה זו הוא קבלת תורת הסוד , הרי אז אנחנו נדרשים לוותר כליל על גישה רציונלית לכל שאלה של אמונה ודת . ודומני שבשביל כל אלה שלהם שאלת ביקורת המקרא מציקה , דהיינו הנוער והמבוגרים הדתיים העוסקים במדע והמשכילים המנסים לחשוב באופן רציונלי , הפתרון שהוצע הערב איננו פתרון. אדרבה , יש כאן משום הליכה מן הפח אל הפחת .
      אינני רוצה כלל וכלל כאן להצדיק את כפירתי בתורת הסוד . דומני שעוד לא קם חכם בישראל שאמר כי תורת הסוד היא אחד מעיקרי האמונה , ובוודאי שאין אנחנו מצווים עליה מהר סיני . ולא עוד אלא שגם לשיטתו של הרב ברויאר אין לפתור את כל הבעיות בדרך שהוא הציע . נכון , את הסתירה שבין פרק א' לפרק ב' בבראשית אפשר לפתור כפי שהוא אמר , אבל דווקא שאלה זו איננה קשה לנו . לא רק רוזנצווייג , אלא גם בנו יעקב וגם קאסוטו הציעו דרכים שלפחות לי נראות אמתיות . הבעיות הן במקומות אחרים , ואסתפק בדוגמה אחת : שתי הפרשות המוסרות לנו את שמות נשי עשו . וכאן אינני יודע מה יכולה להיות המשמעות בתורת הסוד של השמות השונים של נשי עשו . כמובן , אם רואים אנחנו בשמות אלה רק צירוף של שמות אלוהיים , הכול שפיר ; אבל אם אנחנו רוצים גם כאן לגלות הנהגות ומידות שונות – אינני יודע מה היו ההנהגות והמידות שהתגלו דווקא בשמותיהן של נשי עשו.
      ממקורות כאלה ודומיהם שאמנם תורה זו לא יצאה מיד אחת , ומסקנה זו נתקבלה על ידי אנשים כמו רוזנצווייג , למשל , ובכל זאת אפשר היה להם להאמין עדיין בתורה מן השמים במובן מסוים , אם גם לא בתורה מסיני . אך אני , ורבים כמוני , לא יקבלו מסקנה זו , ולא נותרה לנו ברירה אלא הדרך של התירוצים הדחוקים ושל הניסיונות של הרמוניזציה , במקרים כמו אלה שהוזכרו , שאמנם אינם כל כך מרובים . ואולי במקום התירוצים הדחוקים , יש עוד דרך טובה יותר : לדעת שישנה קושיה ולוותר , לפחות לעת עתה , על התירוץ , כפי שרגילים לומר : פון א קאשע שטארבט מען נישט = ) מקושיה לא מתים . ( אני מסכים בנקודה אחת עם הרב ברויאר , דהיינו שאסור לנו לדחות את דברי ביקורת המקרא תוך תרועת ניצחון כאילו הפרכנוה כליל . יש ויש לה עוד על מה שתסמוך , ואנחנו במצוקה ולא היא . אין אנו יכולים להתעלם מכך שאנחנו הועמדנו במצב קשה , ולא נשאר לנו אלא להגיד בכנות שאין אנו יכולים להיות אנשי מדע בשטח זה , שבשטח זה עלינו להסתייג . כל דבר אנחנו מוכנים לבדוק ולחקור ולנתח בשיטות מדעיות ; בשטח זה נבצר ממנו הדבר , כי כאן יש לנו דעות קדומות . או שמא נגיד ידיעות קדומות .
      ולבסוף , אני רוצה להבהיר את הנקודה האחרונה הזאת על ידי משל , ודומני שבכך יש משום תשובת מה לדברי פרופסור ליבוביץ , שאמר כי אין מנוס מדבר שהמדע הוכיח אותו . משל למה הדבר דומה ? לאדם ששומע עדותם של מאה עדים נאמנים על מעשה שהיה , ואין מנוס מקבלת עדות זו . יוצא מן הכלל רק מקרה אחד – אם אותו אדם ששומע את העדות ההיא היה נוכח בשעת מעשה וראה במו עיניו שאין הדבר כן. והמבין יבין

  17. 1) בשביל לקבל את הפתרון הזה אנחנו צריכים לעבור מגוון מחסומים כמו למשל להניח שאכן תורת הקבלה אמיתית, אבל ברגע שאתה מניח שבכל פסוק בתורה גנוזים סודות נשגבים, וחלק גדול מהם אתה גם שומע, הגיוני להניח שגם בפסוקים בהם לא הגיעו הסודות לידיעתך אכן גנוזים סודות.
    לצורך העניין אחרטט לך כיוון קבלי: הנה ידוע דקליפת עשיו היא מסוד דוכרא דנחש קדמאה, והנה אשת עשיו היא בסוד נוקבא דנחש קדמאה, דאיהו פלגא תתאה דס״מ, וג׳ נשים כנגד ג׳ דרגין דתתא חב״ד דטומאה כנודע, והנה אית ימינא דחב״ד דטומאה והוא יהודי״ת בשמ״ת מחל״ת דאינהו טומאה דגניזא בקדושה ניצוצי ס״א שבעולם העליון ואית שמאלא דחב״ד דטומאה דאינהו עד״ה אהליבמ״ה בשמ״ת דאינהו טומאה שבטומאה שבנוקבא דתהומא רבה ועוד יש לדבר מעניין סוד בשמ״ת ואי אפשר לפרש יותר והארכתי למעלה מהצורך וד״ל.
    2) ואותה בעיה נמצאת אצל היינמן, הוא לא יודע מה המשמעות ומסיק מכך שאין משמעות.

    • 1) גדול! כמעט רציתי להתאבק בעפר רגליך בסוד "ויאבק איש עמו… ותקע כף רגל יעקב", אבל כיוון שראיתי שכתבת "…דאיהו פלגא תתאה דס״מ…" נרתעתי לאחורי כנשוך-נחש (קדמאה) –
      דהנה ידוע לכל מבין כי איהו פלגא תתאה ד*ג"ן*!!!
      וכל החולק על כך יש לחשוד בו בשבתאות כנודע!!!
      וברצינות – תורת הקבלה (או אולי "השערת הקבלה") מוטלת בכ"כ הרבה ספיקות, שפשוט אין טעם להתחיל ולדון בזה, אלא במסגרת הז'אנר, ומחקר המקרא הוא ממש לא במסגרת הזו.

  18. צער רב נצטערתי שחשדתני משבתאות ואמרתי בלבי לא די שחושדין אותי מפילוסופוסות רח״ל עוד חושדין אותי משבתאות, וקראתי ע״ע המקרא הזה כאשר ינוס איש מפני האר״י ופגעו הד״ב רחמנא לישזבן. אולם לתורף דבריך אי אפשר לפרש וארמוז כאן דהנה סוד פלגא תתאה בסוד ס׳ דס״מ ופלגא עילאה מ׳ דס״מ וכבר אמרו שהיה רוכב ע״ג נחש בסוד מיתת מלכי אדום וד״ל.

    וברצינות, אני מסכים אתך אבל בוא נסכים שאם אכן הקבלה נכונה יש תשובות לשאלות ביקורת המקרא, ואולי אין בכלל שאלות.

  19. Pingback: סקירת מאמרי "בעיני אלוהים ואדם" בעיני אברם העברי | ארץ העברים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים