Home » מקרא » צַו לָצָו קַו לָקָו – על קבצי החוקים שבתורה

צַו לָצָו קַו לָקָו – על קבצי החוקים שבתורה

אחת התופעות המופלאות שבתורה היא מציאותם של 'קובצי חוקים' עצמאיים ונבדלים בה.
אחת התופעות המופלאות בחיי היהודי המאמין היא העובדה שהוא פשוט לא שם לב לכך…

"אֵלֶּה הַמִּצְו‍ֹת" – אלו מצוות?!

צו לצו - קבצי החוקים בתורה

חוסר תשומת הלב לכך בולט מאוד כשקוראים למשל את הפסוק האחרון בפרשת השבוע, בחוקותי (וי' כז, לד):
"אֵלֶּה הַמִּצְו‍ֹת אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינָי". אבל רגע, הרי כבר בסוף הפרק הקודם (כו, מו) נאמר:
"אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת אֲשֶׁר נָתַן ה' בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי בְּיַד מֹשֶׁה" – אז זה אלה או אלה?!
(אגב, סיום דומה יש גם בבמ' לו, יג, אך שם מודגש: אֵלֶּה הַמִּצְו‍ֹת וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה'… בְּעַרְבֹת מוֹאָב…!)

רוב הפרשנים כלל אינם מתייחסים לשאלה, אך הנה כמה הסברים שהצלחתי ללקט מחכמינו ומחכמי אומות העולם – ושימו לב להארות המעניינות שניתן להפיק גם מתורתם של חכמי האומות!…

  • ספורנו (כו, מו) – המצוות בפרק כז נאמרו אמנם בהר סיני, אך לאחר כריתת הברית, ועליהן עצמן לא נכרתה ברית.
  • הרד"צ הופמן (בפירושו לויקרא, ב, עמ' 267) – א) פרק כז התאחר, כיוון שהיה מתאים לסיים את ויקרא בפרק של חוקים. ב) פרק כו הוקדם, כיוון שהיה מתאים להצמידו לדיני השמיטה והיובל (פרק כה).
  • הרב אלחנן סמט (במאמרו ל'בחוקותי') – פרק כז הוא אכן 'נספח' אבל אי אפשר להקדימו לפרק כה, כי הוא תלוי בדיני יובלות, ואי אפשר להכניסו למסגרת הברכות והקללות, כי אלו אינן שייכות אליו כלל – ולכן הוא נשאר לסוף. (אגב, תירוץ דומה ניתן לקושיה דומה אודות פרשיית מזבח הקטורת ש'נעקר' ממקומו – ראו דבריי כאן).
  • גורדון וונהם (Gordon J. Wenham, בפירושו לויקרא עמ' 336) – א) הברכות והקללות של פרק כו הם מעין הערכה\החרמה של אלהים את האדם (!), ולכן נסמך אליהם פרק כז.  ב) כיוון שהערכים והחרמות הם מסוג הדברים שאדם נודר בעת צרה, הם שובצו לאחר פרשת הקללות והצרות הארוכה של פרק כו.
  • כריסטופר ניהאן (Christophe Nihan, בספרו עמ' 94) – פרק כז עוסק למעשה ב'שחרור' של אנשים או חפצים מהקדש, ובכך הוא מהווה תמונת-ראי לתחילת הספר (פרק א) העוסק בהקדשת קרבנות לה'.
  • אברם העברי (עבדכם הנאמן) – עיקרו של פרק כז עוסק בערכו של האדם הבודד. אין מתאים מכך להכין אותנו לספר במדבר, הפותח במניינם של ישראל, מניין המדגיש את ערכו הייחודי של כל פרט במספר הכולל של העם.

בעיה דומה – הפעם בדברים

כך או כך, התופעה הזו של פסוק סיכום בעל הקשר לא ברור קיימת לא רק כאן, אלא גם לגבי הפסוקים הבאים בדברים ד:

מא אָז יַבְדִּיל מֹשֶׁה שָׁלֹשׁ עָרִים… מג …  וְאֶת גּוֹלָן בַּבָּשָׁן לַמְנַשִּׁי.
מד וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם מֹשֶׁה לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
מה אֵלֶּה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּצֵאתָם מִמִּצְרָיִם.

כאן לא ברור כלל מה הקשר להבדלת הערים, ויותר מכך – למה מתייחס פסוק מה? האם למצוות שניתנו בשנה הראשונה בהר סיני? והלא ההקשר כאן הוא דברי משה בשנה ה- 40! או אולי מדובר בתוספת שנכתבה שנים רבות לאחר מכן, ע"י מי שבעיניו הן השנה ה- 1 והן זו ה- 40 כלולות בפרק הזמן של "בְּצֵאתָם מִמִּצְרָיִם"?

צַו לָצָו… זְעֵיר שָׁם זְעֵיר שָׁם (ישעיה כח, יג)

הפסוקים הללו מויקרא ודברים הם רק מטאפורה לקיומם המובחן של קִבְצֵי חוקים (וליתר דיוק: חוקים, משפטים, תורות, מצוות ועדוֹת) נפרדים בתורה, שכביכול (?) אינם יודעים זה על קיומו של זה.
רק לשם המחשה, הנה דוגמה לפיזורם של חוקים בנושאים שונים על פני 'ספרים' שונים (ס"א = שמות, ס"כ = ויקרא\במדבר, ס"ד = דברים) – לחצו להגדלה:

חוקי התורה עפ"י ספרים

 (שמחה שבל, "הספרות המשפטית שבמקרא", בתוך: ספרות המקרא: מבואות ומחקרים, א, תשע"א, עמ' 235-236)

עובדה גלויה זו, שכאמור לעיל, היא משום-מה נסתרת מעינינו, היא הראיה החזקה ביותר כנגד אמונת "תורה מן השמים", עליה ארחיב בקרוב – שכן בניגוד לבעיות הידועות בתחום הסיפורי (סתירות, כפילויות, אנכרוניזמים) אותן ניתן לתרץ תמיד באיזשהו נימוק ספרותי-אמנותי – הרי שכאן  אין לאן לברוח… וכדברי קויפמן ('תולדות האמונה הישראלית', א, עמ' 48):

המסדרים מסרו לנו את החומר החוקי למקורותיו כמו שהוא, גושים-גושים… אין צורך בשום ניתוח ביקורתי כדי למצוא את הגושים האלה – הם ניתנו לנו בתורה בהפרד גמור.

עובדה היא שגם חז"ל היו מודעים לבעיה הזו, כמשתמע ממאמרים כמו: "שני כתובים המכחישים זה את זה – עד שיבוא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם" (ברייתא דר"י), "דברי תורה עניים במקומם ועשירים במקום אחר" (ירו' ר"ה יז.), "תּוֹרַת ה' תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ – אימתי היא משיבת נפש? כשהיא תמימה (מדרש לתה' יט, ח) ועוד – אך הם כמובן ביקשו להאחיד את כלל החוקים לכדי תורה אחת ברורה, ולא השאירו מקום לסתירות.
בניגוד אליהם, קם בדורנו הרב ברויאר וחידש את 'שיטת הבחינות', בה טען למעשה שההפרדה בין החוקים והסתירות ביניהם נעשו בכוונת-מכוון אלא שחז"ל, שחתרו הלכה למעשה, גישרו על הסתירות האלו – אך שיטתו דורשת להניח שקהל היעד של התורה היה כנראה חבורת פרופֵיסורים לתיאולוגיה עם התמחות משפטית נרחבת….

מעשר ראשון, שני ושלישי

דוגמה מובהקת לשלושת קבצי החוקים שבתורה היא חוק המעשר, שהופעתו הראשונה היא בדיוק בסוף פרשתנו (וי' כז, ל):

וְכָל מַעְשַׂר הָאָרֶץ מִזֶּרַע הָאָרֶץ מִפְּרִי הָעֵץ לַה' הוּא קֹדֶשׁ לַה'.

לכאורה החוק קובע כי כל מעשר הינו לה' (= למקדש?) אבל כידוע, ישנם עוד שני ציוויים הנוגעים למעשר, והם מפורטים בהרבה. הראשון בספר במדבר (יח, כא-לב), ולפיו המעשר מיועד ללויים:

וְלִבְנֵי לֵוִי הִנֵּה נָתַתִּי כָּל מַעֲשֵׂר בְּיִשְׂרָאֵל לְנַחֲלָה… כִּי אֶת מַעְשַׂר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָרִימוּ לַה' תְּרוּמָה נָתַתִּי לַלְוִיִּם לְנַחֲלָה…

והשני הוא בספר דברים (יד, כב-כט), ולפיו המעשר מיועד לאיכר עצמו, אך גם ללויים ולעניים:

עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ … וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר… מִקְצֵה שָׁלֹשׁ שָׁנִים תּוֹצִיא אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ… וּבָא הַלֵּוִיוְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְאָכְלוּ וְשָׂבֵעוּ (=דב' כו, יב-יג)

ניתן לסכם בקצרה את ההבדלים בין החוקים השונים:

מתי ניתן המעשר למי ניתן המעשר ממה ניתן המעשר
 ויקרא כז  ?  לה'  זרע + פרי העץ
במדבר יח   ? ללוי  הכל?
דברים יד   מדי שנה בשנה + בשנה השלישית לאדם עצמו + ללוי, לגר וכו'  זרע בלבד

חז"ל שעמדו כמובן על הסתירות האלו, איחדו את החוקים השונים למערכת מסועפת של מעשרות, שתוצאתה הסופית היתה כי האיכר הישראלי אמור היה להפריש מדי שנה כ- 20% (!) מיבולו למעשרות, וזה לפני הקרבנות ושאר החיובים ה'דתיים'. פרשנות זו הובילה לכך שלמעשה דיני המעשרות נזנחו ע"י העם, ומכאן התפתח מושג ה'דמאי' ולא כאן המקום.

אבל מה באמת עמד מאחורי חוקי המעשר הנבדלים הללו?

תיאורטית היה ניתן לומר כך (רעיון שלי, מן הסתם חשבו על כך לפניי): בספר ויקרא אכן המעשר יועד כולו לה'. לאור מחלוקת קורח ועדתו ה' "העביר" את המעשר מרשותו לרשות הלויים, כפי שכתוב (יח, כד): "כִּי אֶת מַעְשַׂר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָרִימוּ לַה' תְּרוּמָה [=ככתוב בויקרא] נָתַתִּי לַלְוִיִּם לְנַחֲלָה". לאחר 40 השנה במדבר ולקראת הכניסה לארץ, השתנתה שוב ההלכה והוחלט כי המעשר יהיה שייך לישראל, אבל פעם בשלוש שנים לפחות יפרישו ללויים – לא בשל מעלתם, אלא מכיוון שהם שייכים לשכבה הסוציאלית החלשה, כמו הגרים, היתומים והאלמנות.
זה די דחוק, וכמובן שלא בהתאם להלכת חז"ל – אבל אפשרי.

ההסבר המקובל במחקר, לעומת זאת, פטור כמובן מן ההנחה שכל החוקים השונים כל-כך הללו ניתנו למשה ב- 40 השנה במדבר – כך שלרשותם עומד זמן רב יותר לפרוס על פניו את התפתחות דיני המעשר…
פרופ' יחזקאל קויפמן האריך בדבר (תולדות האמונה הישראלית, א, עמ' 148-159) ודעתו היא המקובלת עד היום ככל שידוע לי, ולפיה זו השתלשלות העניינים:
בראשית היה מעשר קדמון כמו זה של האבות (וַיִּתֶּן לוֹ מַעֲשֵׂר מִכֹּל [יד, כ], וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ [כח, כב]) – הוא-הוא המעשר הוולונטרי של ויקרא כז, שניתן לה' = למקדש או לכהן.
מאוחר יותר או במקביל, הוא הפך למעשר ללוי, כמודגש בבמד' יח, כתוצאה מצורך לאומי לכלכל את שבט הלוי.
מאוחר עוד יותר, וכדי לחזק את מקדש ירושלים, נוסף חוק המעשר של דברים, המחייב אכילתו במקדש אך מאפשר זאת לכל אדם, וכ"פשרה", ניתן מעשר ללוי אחת לשלוש שנים, יחד עם הגר, היתום והאלמנה. (לגישה דומה אך שונה מעט, ראו במאמרו של פרופ' אלכסנדר רופא. לסקירה מקיפה באמת, כולל התייחסויות לאיזכורי המעשר מחוץ לתורה, למעשר בהמה, למעמד הלויים ועוד – תיאלצו לקרוא את הערך "מעשר" באנצ' המקראית, מאת פרופ' משה הרן).

ומה המעשר הזה תורם לנו?

כפי שציינתי בפוסט קודם, הנקודה החיובית במחקר המקרא (חוץ מפירושים מחודשים ומעניינים כמו אלו שהבאתי לעיל), היא הבאת הראיות לכך שאבות-אבותינו, עורכי ומחברי המקרא, התמודדו עם שינויים במציאות על-ידי עדכון החוקים המקודשים שניתנו משמיים. היום קוראים לכך ניאו-רפורמיות, אבל זה כבר גולש לדיון אחר…

32 תגובות על “צַו לָצָו קַו לָקָו – על קבצי החוקים שבתורה

  1. בס"ד י"ט באייר ע"ד

    כמי שרואה לנגד עיניו את התגשמות הבטחות התורה לפני אלפי שנים 'ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא גאלתים לכלותם…' ואת ראשית התגשמות הבטחת התורה 'אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך ה' אלקיך ומשם יקחך' – אני רואה עין בעין ש'תורה מן השמים'.

    התובנה ש'יש מנהיג לבירה', מביאה אותנו להנחה שגם הפרטים ערוכים בצורה שאינה מקרית, וגם אופן סידורם מלמדנו יסודות חשובים.

    ספר ויקרא פותח בנדבה ומסיים בנדבה. פותח בקרבנות 'אדם כי יקריב מכם קרבן לה" ומסיים בהקדשות 'איש כי יפליא נדר בערכך נפשות לה'. יכול היה הקורא המקראי לחשוב שאלקי ישראל הוא כאחד מאלילי הסביבה שניתן 'לקנותו' בקרבנות ובמתנות – כאן באה תורת הכהנים ללמדנו, שהעיקר תלוי בחיי הקדושה. קדושה במאכל, קדושה בחיי המשפחה והחברה, קדושה באדם (כהנים) וקדושה בזמן (שבת ומועדים).

    השיא של חיי הקדושה הם חוקי השמיטה והיובל, שבהם עם שלם מכריז 'כי לי כל הארץ כי גרים ותושבים אתם עמדי'. על מחוייבות זאת לחיי אמונה שמתוכם באה מחוייבות חברתית חסרת תקדים, נכרתת ברית בפרק כו, המתנה את קיום העם בארצו בקיומה. 'אלה החוקים והמשפטים והתורות אשר נתן ה' בינו ובין בני ישראל'. כשם שהשבת היא אות הברית 'ביני ובין בני ישראל' – כך הם השמיטה והיובל. בתובנה זו מגיעים ספרי שמות וויקרא לשיאם והעם יכול לפתוח במסעו אל הארץ.

    בפרק כז חוזר ספר ויקרא לדיני הנדרים וההקדשות, כחלק בלתי נפרד של המצוות אשא ציוה ה' את משה. אך ההבדלה שעושה הכתוב בין דיני הקדושה לבין דיני הנדבות, מלמדת אותנו שיסוד היסודות הם חיי הקדושה של היחיד והחברה ואליהם מצטרפים הנדרים והנדבות.

    עוד כדאי לציין שפרק כז העוסק בהיבטים השונים של פדיון קדושה, מהווה הכנה לספר במדבר שבו ידובר בין השאר על פדיון קדושתם של הבכורות והעברתה ללויים.

    בברכה, ש.צ. לוינגר

    לגבי המעשרות אעיר:
    (א) המעשרות באים כאן בדרך אגב, כחלק מהדיון בשאלת אפשרות ואופן פדיון קדושה בקדושות שונות, וכאן נכנסים גם דיני פדיון מעשר. הביאור השלם של דיני המעשרות, מה ניתן ללוי מה לעני ומה נאכל במקום אשר יבחר ה' – מקומו בספרי במדבר ודברים, בהם מתבארים בהרחבה ענייני הלויים, העליה לרגל והצדקה.
    (ב) הפרשה של 20% למלך הונהגה במצרים, כאות לכך שהאדמה היא רכושו של המלך. אחרי שהפנים האדם מישראל בפרשת היובל 'כי לי כל הארץ כי גרים ותושבים אתם עמדי' ֹ אז הוא בשל לרעיון של מעשר כפולֱ.

  2. בס"ד ל"ו בעומר ע"ד

    שלושת סוגי המעשר שבתורה – מעשר ראשון הניתן ללוי, מעשר שני הנאכל ע"י הבעלים בטהרה, ומעשר העני הניתן בשנה השלישית והששית – נזכרים ב'וידוי המעשרות' (דברים כו,יג-יד):
    'בערתי הקדש מן הבית וגם נתתיו ללוי לגר ליתום ולאלמנה' – הם המעשר הראשון ומעשר העני; 'לא אכלתי באוני ממנו ולא בערתי ממנו בטמא…' – הוא המעשר השני, הנאכל על ידי הבעלים בטהרה.

    ויהי רצון שיקויים בנו: 'השקיפה ממעון קדשך וברך את עמך ישראל ואת האדמה אשר נתת לנו כאשר נשבעת לאבותינו ארץ זבת חלב ודבש'.

    בברכה, ש.צ. לוינגר

    • להערותיך על המעשרות אעיר גם אני:
      1) "המעשרות באים כאן בדרך אגב… הביאור השלם של דיני המעשרות… מקומו בספרי במדבר ודברים" – כלומר לדבריך, התורה מוסרת כאן לבנ"י על מעשר שאין להם כל מושג מהו, והם אמורים לחכות 40 שנה כדי להבינו?… הדבר מזכיר אגב, את הופעתו הראשונה והפתאומית של יהושע בן נון בשמות יז, בלי כל הסבר מיהו ומהו – ההסבר מופיע רק בספר במדבר.
      אבל כמובן שהבעיה היא עמוקה יותר – שהרי עפ"י סדר התורה, בנ"י אמורים להיכנס או-טו-טו לארץ, ודיני המעשרות בבמדבר ניתנו רק בדיעבד אחרי מעשה קורח, וכל ספר דברים ניתן בדיעבד בעקבות חטא המרגלים!
      בקיצור, עדיף להניח מה שהצעתי בפוסט, לפיו ההלכה בתורה עצמה השתנתה פעמיים בנושא זה.
      2) "שלושת סוגי המעשר שבתורה… נזכרים ב'וידוי המעשרות' (דברים כו,יג-יד)" – דברי תימה הם אלה, שהרי וידוי המעשרות נאמר "בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁת שְׁנַת הַמַּעֲשֵׂר" – לשיטתך יוצא שרק בשנה זו יש לתת מעשר ראשון ללוי?! מה גם שברור שה"לוי, מוזכר כאן כזהה לעני ולגר.
      אכן, חז"ל עמדו על הבעייתיות שבפסוק זה – עיין בדף היומי של אתמול (ר"ה יב:) ד"ה "או אינו אלא אף מעשר ראשון נמי יבטל", ודוק.

  3. בס"ד ל"ו בעומר ע"ד

    ברור שבויקרא כז נזכר עניין המעשר בדרך אגב. בפרק מתבארים מספר עניינים שהמשותף להם הוא: הפדיון – השאלה אם אפשר לפדות, ואם כן – כיצד?. וכך בצד הערכים וההקדשות, הבאים בנדבה; המעשרות והבכורות, הבאים כחובה – מופיע עם דין 'כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה מות יומת', השייך לדיני העונשין (אלא אם כן, נאמר שהתורה מכירה קרבנות אדם… :). כפי שהבאתי במקום אחר – דרכה של תורה להשתמש בקישור אסוציאטיבי בין נושאים שונים.

    לשומע לא היה זר עניין המעשר. הוא שמע בודאי על 'ויתן לו מעשר מכל' האמור באברהם; על 'עשר אעשרנו לך' האמור ביעקב; ועל תקנתו של יוסף במצרים לתת למלך חומש מהיבול. שאלה מעשית עדיין לא היתה כי עדיין לא הגיע זמנו של 'מעשר הארץ'. דיניו התבארו בהמשך הדרך, בספרי במדבר ודברים, כך שעם הכניסה לארץ היתה כבר התמונה שלימה.

    המעשר הראשון, הניתן ללוי, מתבאר בספר במדבר, שבו הוגדר תפקידו הייחודי של השבט, לשרת את ה' ולשמור את משמרת המקדש. אחרי שמבינים אנחנו למה צריך לויים – יכולים אנחנו להבין מדוע נמנעה מהם נחלת שדה וכרם, ובמקומה מקבלים הם את המעשר.

    בספר דברים, הנאמר אחרי שכבר נכנסו חלקית אל הארץ וראו את מעשי ה' הגדולים בכיבוש ממלכות סיחון ועוג, בשל העם להכפלת העול בהוספת עוד מעשר כל שנה.

    מעשר זה, המתבאר בדברים יד, נשאר ברוב השנים בידי האיכר. מטרתו היא 'ואכלת לפני ה' אלקיך… למען תלמד ליראה את ה' אלקיך כל הימים'. יש בידי האיכר כעשירית מיבולו המחייב אותו לקחת 'חופש גדול' מעבודתו ולהסתופף כמה שבועות מדי שנה ב'חצרות בית ה".

    כדי שלא יעלה על הדעת שמעשר זה בא במקום המעשר השנתי ללוי – אומרת התורה: 'והלוי אשר בשעריך לא תעזבנו…' (יד,כז).

    'מקצה שלוש שנים', אחת לשלוש שנים, בשנה השלישית והששית לשמיטה, אין אדם מפריש מעשר שני לצורך 'אתה וביתך'. בשנים אלה הוא מצווה 'תוציא את כל מעשר תבואתך בשנה ההיא והנחת בשעריך'. בשנים אלה ניתנים שני המעשרות לאחרים. מעשר ראשון ללוי, כרגיל, והמעשר השני לעניים – 'ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך ואכלו בשעריך ושבעו'.

    השנה השלישית למחזור (והשנה השלישית למחזור הבא = הששית לשמיטה) הן הנקראות בדברים כו 'השנה השלישית שנת המעשר', וכפירוש רס"ג: 'שנת גמר המעשרות', היא הזמן לסגירת החשבון. נותנים לעניים וללוי את מעשר השנה ההיא. וסוגרים את החשבון עם המעשר הראשון והשני של השנים הקודמות, שלא ניתנו ללוי או שלא הועלו למקום אשר בחר ה'.

    אכן כדברי המדרש שהביא לנו אברהם, 'תורת ה' – כשהיא תמימה – היא משיבת נפש'.

    בברכה, ש.צ. לוינגר

  4. לא אתייחס לכל הדברים, רק אעיר כי אתה מבצע מה שנקרא בלעז "reverse engineering" (הינדוס-לאחור?) – כלומר, אחרי שאתה מניח כמובן מאליו את הסבר חז"ל לכל סיפור המעשרות (לדוגמה המונחים 'מעשר ראשון' ו'מעשר שני' [ראשון ושני לְמה? ואגב, המעשר השני מופיע בתורה ראשון – בויקרא!]), אתה הולך אחורה ומסביר את הפסוקים.
    עכשיו בוודאי שאפשר להסביר כך – והראיה שחז"ל כבר עשו את זה הרבה לפניך – זה פשוט לא הגיוני עפ"י פשט הפסוקים, בשל כל הסתירות שהצגתי בטבלה בגוף הפוסט.
    ולכך יש להוסיף 2 בעיות שכבר הזכרתיהן: 1) כל פרשיית מעשרות מתעלמת מחברתה וכאילו אינה יודעת עליה דבר. 2) לפי סדר התורה, המצוות בבמדבר ודברים ניתנו בדיעבד – שהרי ישראל היו אמורים להיכנס לארץ מייד, מהי אם כן משמעותו המקורית של המעשר של ויקרא?
    ויש עוד להאריך, אבל אומר רק זאת:
    "…אם יבוא אדם לחדש דברים עליונים בעסקי סדר התורה בזמן הזה, ואל דברת קץ המגולה ואור הישועה הזרוחה של "תולדות האמונה הישראלית" לא יביט, לא יוכל לכוון שום דבר לאמיתה של תורת אמת, כי כל זמן מאיר בתכונתו…"

  5. 1. כל פרשיה מניחה שהשומע או הקורא מכיר את הקודמות, ולאט לאט התמונה מתבהרת. כך נכתבת כל ספרות עלילתית. כל פרק מוסיף עוד מידע, ובסוף הסיפור – מתפענח הכל למפרע. כך הקריאה מעניינת יותר.

    ספר חוקים מסודר, שבו הכל נאמר כבר בהתחלה בצורה מפורטת, פחות מושך (מה יותר מושך? 'דף יומי' שבו אתה מסתבך באלף ואחד קושיות וצריך לגייס לפתרונן את מה שלמדת זמן רב לפני כן או מה שתלמד הרבה אחרי כן, או פרק ברמב"ם שבו הכל מסודר ומוגש על 'מגש של כסף'?)

    2. מי אמר שבמדבר ודברים לא היו צריכים להיאמר?
    היעלה על הדעת שלא נלמד את סדרי הנחלות והירושה שבבמדבר? היעלה על הדעת שהתורה תסתפק באמירה על מכירת בית בערי הלויים, ולא יתבאר לנו בפירוט מה תפקידם של לויים אלה ומדוע הם זקוקים לערים מיוחדות?
    היעלה על הדעת שלא תבאר לנו התורה איך אמורה להתנהל האומה בארצה. מה יהיו סדרי השלטון והמשפט? מה יעשו במקרים של חילוקי דיעות? היעלה על הדעת שהתורה לא תלמד הלכות מלכים ומלחמותיהם?
    אין שום סימן בסוף ויקרא שהתורה עומדת להיחתם. לולא התלאות והתלונות שעבר משה במדבר, היה משה נכנס עם בני ישראל אל הארץ הטובה ומאריך ימים עד 130+ כאביו וכסבו, ואולי עד 147, 175 ו-180 כאבות האומה. על סמך מה אתה חושב שהוא עמד להפסיק את יצירת חייו בדמי ימיו?

    בברכה, ש.צ. לוינגר

    • ויעויין בפוסט 'לספר חקי – על חוקי התורה כספרות', שגם חוקרים עמדו על העובדה שחוקי התורה אינם מנוסחים בניסוח משפטי יבש של 'ספר חוקים'. המחוקק הוא 'מורה לחיים' המדבר אל תלמידיו בשיחה טבעית שבה משולבים סיפורים, דברי אמונה ומוסר, ערכים וחוקים.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

  6. בס"ד ל"ח בעומר ע"ד

    מדברי התורה: 'בערתי הקדש מן הבית וגם נתתיו ללוי לגר ליתום ולאלמנה' (דברים כו,יג), נראה שגם המעשרות הניתנים ללוי ולעני הנאכלים 'בשעריך' ללא צורך בטהרה, נחשבים ל'קודש'.

    וכך מפרש הנצי"ב (העמק דבר, שם): 'משמעות הקודש נקרא גם על תרומה שנקרא קדש בסוף פרשת אמור… גם על מעשר שני שנקרא קדש בסוף פרשת בחוקותי וכל מעשר הארץ ןגו' קודש לה'… גם על מעשר עני ולקט שכחה ופאה, כלשון הגמ' תמורה דף כה: לקט קדושתו בידי שמים'.

    בהערותיו של הנצי"ב בגליון (שנדפסו במהדורות החדשות) הוא מביא ראיה נוספת לדבר: 'כמו דאיתא על צדקה "אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט" – מיקרי צדקה לעניים "גבוה"'.

    הדברים תואמים את דברי חז"ל: 'מלוה ה' חונן דל (משלי יט,יז)… אמר רבי תנחומא: כל מי שהוא מלוה לעני, כביכול כאילו מלוה להקב"ה' (ילקוט שמעוני, שם). מה שניתן לעני נחשב ל'קודש', אף שאכילתו היא כחולין, משום שנתינה זו נחשבת כ'נתינה לגבוה'.

    אף המעשר הניתן ללוי נקרא בתורה 'תרומה לה' ככתוב: 'כי את מעשר בני ישראל אשר ירימו לה' תרומה נתתי ללויים נחלה' (במדבר יח,כד), אף שמעשר זה נאכל בכל מקום 'ונחשב ללויים כתבואת גורן וכתבואת יקב' (שם, יח,ל-לא) – נחשבת נתינה זו כתרומה לה'.

    אף אנו נאמר שהפסוק הנאמר בויקרא כז: 'וכל מעשר הארץ… לה' הוא קדש לה", מדבר על כל סוגי המעשר, הן הנאכלים בטהרה במקום אשר יבחר ה', והן הניתנים ללוי ולעני ונאכלים כחולין בכל מקום. גם המעשרות הנאכלים כחולין הם קודש לה', משום שנתינתם היא לשם ה', ל'לגיונו של מלך' ולדלים החוסים בו, שיש לו אליהם 'חיבה יתירה'.

    בברכה, ש.צ. לוינגר

    אכן, הפסוק הבא 'ואם גאל יגאל איש ממעשרו חמישיתו יוסף עליו', מדבר רק במעשר העולה למקום אשר יבחר ה' ונאכל בטהרה, שלגביו נתפרש בדברים יד שניתן לפדותו, וכדברי ה'תורת כהנים': 'דברים המחוסרין כאן אמרן הכתוב להלן'.

  7. כתבת יפה, אך אני בספק אם אפשר ליצור הסברים "היסטוריים" על סמך הסדר שבו קובצי החוקים מופיעים בתורה: כלומר להניח שספר דברים משקף שינוי לעומת חוק בויקרא וכדומה. שהרי כפי שכתבת, קובצי החוקים מתעלמים זה מזה, ואין זכר בספר דברים לשינוי או לעדכון אלא מוצג שם כאילו אלה החוקים ואין בלתם, וכך גם בקבצים האחרים.
    יתרה מזאת, אתה מערב השקפה ביקורתית והשקפה מסורתית בכך שאתה מניח את התרחשותם ההיסטורית של סיפורי התורה, ובכלל זה את מתן החוקים כלשונם, שהרי כידוע לפי כל ההשערות נכתבו קובצי החוקים שבתורה בתקופת הבית הראשון לכל המוקדם.
    מכל מקום אתה עושה עבודה יפה בהצגת הבעיות, ואכן יכולתם של אנשים (דתיים, ובכלל) להתעלם מעובדות היא דבר מופלא, וגם חשוב.

  8. סליחה. קראתי מהר מדי, וראיתי שההסבר הזה היה רק תיאורטי ושללת אותו בעצמך…
    יישר כוחך ששיברת!

    • תודה, וגם קריאה מהירה של תלמיד חכם צריכה לימוד :)
      לגבי הסדר ההיסטורי וסיפורי התורה – אני חושב שיש אמת היסטורית מסוימת בסיפורי התורה, וגם הרעיון של מתן חוקים משמיים – בלי קשר לשאלת מעמד הר סיני וכו' – הוא כמעט מחויב המציאות; שכן כמו שהאיר\העיר קויפמן במקום אחר, כל המלכים והנביאים שעמדו לישראל לא התיימרו לחוקק חוקים – החוקים הם חוקי ה' בלבד, וכך זה לאורך כל המקרא, למעט שתי חריגות שמעידות על הכלל:
      יהושע (כד, כז): "וַיִּכְתֹּב יְהוֹשֻׁעַ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּסֵפֶר תּוֹרַת אֱלֹהִים"
      שמואל (שמ"א י, כה): "וַיְדַבֵּר שְׁמוּאֵל אֶל הָעָם אֵת מִשְׁפַּט הַמְּלֻכָה וַיִּכְתֹּב בַּסֵּפֶר וַיַּנַּח לִפְנֵי ה' "
      ובקרוב אכתוב גם על כך.

  9. בס"ד א' סיון ע"ד

    זיקתו של ספר דברים אל הספרים הקודמים, מבוארת כבר בראשיתו של הספר: 'הואיל משה באר את התורה הזאת לאמור'. מפורש שהספר הוא ביאור לתורה. עם השלמתו נשלם 'ספר התורה' וניתן ללויים להניחו בארון ברית ה' לעדות (לא,כו).

    יש הקבלה בין מבנה קובץ החוקים שלפי כותרתם נאמרו בהר סיני (ספר שמות וספר ויקרא כה-כז) לבין קובץ החוקים שבדברים. הפתיחה בעשרת הדברות והסיום בכריתת ברית המלווה בברכות ובקללות.

    בספר דברים מתחיל ביאור המצוות באמירה: 'וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל, אלה העדות והחוקים והמשפטים אשר דבר משה אל בני ישראל בצאתם ממצרים…' (ד,מד-מה) ובסמוך (פרק ה) מובאות עשרת הדברות. ואף כאן מסתיימות המצוות בכריתת ברית שיש בה ברכות וקללות (פרקים כו-כח).

    הביאור כולל גם הרחבה והעמקה. מימד חדש המופיע במספר מצוות הוא: הנתינה.
    כך למשל לגבי העני. בספרים הקודמים נזכרה עזיבה לעני, אם פיאה הנעזבת מדי שנה או בשמיטה ויובל בהם נעזבת כל השדה; נזכרת תמיכה בעני על ידי הלוואה ללא רבית וללא נגישה. בספר דברים יש 'עליית מדרגה'. המלוה מצווה למחוק את כל החוב בסוף שבע שנים! לא רק עוזבים חלק מהרכוש לעניים, אלא נותנים להם: 'פתוח תפתח את ידך לו' (פרק טו).
    אף לגבי העבד העברי יש בספר דברים 'עליית מדרגה'. לא רק שמשחררים אותו בסוף שש שנים, אף נותנים לו: 'לא תשלחנו ריקם (על משקל 'ולא יראו פני ריקם'). הענק תעניק לו מצאנך מגרנך ומיקבך אשר ברכך ה' אלקיך תתן לו (טו,יד-טו).
    כנראה 'אוירא דארץ ישראל', 'ארץ טובה ורחבה' – מרחיב את דעתו של האדם, וניתן להעמיק ולהרחיב את מחוייבותו לעזור לחלשים ממנו.

    ספר דברים כולל גם רמיזות לציוויים קודמים – 'אשר צויתיך', 'כאשר צוך ה' אלקיך' וכיו"ב – ובזה ארחיב אי"ה בהמשך בעזר הנותן ליעף כח'.

    בברכה, ש.צ. לוינגר

  10. 1) "הוֹאִיל משֶׁה בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת לֵאמֹר" – מכאן הסקת (כמו פרשנינו הקדומים) שהכוונה לביאור של התורה = ספר התורה. דא עקא, שהפסוק הבא ממשיך כך: "ה' אֱלֹהֵינוּ דִּבֶּר אֵלֵינוּ בְּחֹרֵב לֵאמֹר רַב לָכֶם שֶׁבֶת בָּהָר הַזֶּה…" ללא שום קשר לתורה כלשהי – אלא אם נאמר שהציווי על הכניסה לארץ הוא-הוא התורה! (ויש מי שפירש כך, לא זוכר מיהו).
    2) ואכן, בהמשך דבריך כתבת: "בספר דברים מתחיל ביאור המצוות באמירה: 'וזאת התורה…" – פסוק זה מקורו בפרק ד (!), הרחק מכאן… ולא תאמין, אבל קלעת לדעת אחד מגדולי החוקרים, ה"ה גערהארד פון-ראד זח"ל (=זכר חוקר לברכה), שהציע כי אכן "הואיל משה" הינו תוספת מאוחרת, שאמורה להופיע בסוף פרק ד, לקראת עשרת הדברים שבפרק ה – ראה כאן, דיבור המתחיל Verse 5:
    http://books.google.co.il/books?id=UL2vqc0zTTEC&lpg=PP1&pg=PA37

  11. אני מבין ש'הואיל משה באר את התורה הזאת' היא פתיחה כוללת לספר דברים, המהווה ביאור על ספרי התורה הקודמים, הכוללים הן דברי היסטוריה, הן דברי אמונה והן חוקים – מסתדר לי בהחלט שמשה מסכם בראשית דבריו (פרקים א-ד) ענייני יסוד בספר במדבר, עם הוספות והשלמות – את פרשיות המרגלים, כיבוש ארץ סיחון ועוג והגזירה שנגזרה עליו שלא להיכנס לארץ.

    המסקנה העולה בפרק ד היא : 'אני עשיתי את שלי, עכשיו האחריות עוברת אליכם!'. מעתה מוטל על העם לזכור היטב את ברית סיני, כלליה ופרטיה (כפי שיתבאר בפרקים ה-כח), ולהוציאם אל הפועל.

    בברכה, ש.צ. לוינגר שיזלח"א [שיזכה לחקירות אמיתיות]

    נ.ב. את פסוק ג,לב: 'ויצא סיחון וכל עמו לקראתנו למלחמה הוא וכל עמו למלחמה יהצה' הכיר יפתח הגלעדי, הכותב למלך עמון: 'ויאסוף סיחון את כל עמו ויחנו ביהצה' (שופטים יא,כ). יפתח לא יודע את הכלל: 'כל תיבה שה"א בסופה – הטל למ"ד בתחילתה', ואינו מבין ששם המקום הוא 'יהץ', אך מבין בהחלט את הכלל: 'מה שהוא שלנו- הוא שלנו'!

  12. Pingback: לא מהשמיים היא – על מעמד הר סיני ותורה מן השמים | ארץ העברים

  13. בס"ד י"ט בסיון ע"ד

    בעשרת הדברות שבספר דברים יש כמה איזכורים לציוויים קודמים.

    במצוות השבת: 'שמור את יום השבת לקדשו כאשר צוך ה' אלקיך… על כן צוך ה' אלקיך לעשות את יום השבת' (דברים ה,יא-יד).
    הביטויים 'שמור את יום השבת' ו'לעשות את יום השבת', מזכירים את האמור בפרשת כי-תשא: 'ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת…' (שמות לא,טז).
    ההנמקה הנוספת בדברות שבספר דברים למצות השבת: 'למען ינוח עבדך ואמתך כמוך' (ה,יג), היא ההנמקה הניתנת בפרשת משפטים: '… וביום השביעי תשבות למען ינוח שורך וחמורך וינפש בן אמתך והגר' (שמות כג,יב).
    בכמה מקומות בתורה נתבארו פרטי המלאכות האסורות בשבת, כגון: 'ששת ימים תלקטוהו וביום השביעי שבת לא יהיה בו' (שמות טז,כו. ואולי זו היתה האזהרה שעליה נענש המקושש?), 'וביום השביעי תשבות בחריש ובקציר תשבות' (שמות לד,כא), 'לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת' (שמות לה,ג), ופרשת המקושש (במדבר טו,לב-לו).
    נראה שבאומרו: 'שמור את יום השבת לקדשו כאשר צוך ה' אלקיך', מפנה משה את תשומת לב השומעים לכך, שמצוות השבת נידונה בפירוט בספרים הקודמים, הן בטעמיה והן בפרטי הלכותיה, ויש לעיין בהם.

    גם במצוות 'כבד את אביך ואת אמך' נוסף בספר דברים: 'כאשר צוך ה' אלקיך'. אף כאן יש בספרים הקודמים ביאור משמעותי למצוה זו: 'איש אמו ואביו תיראו' (ויקרא יט,ג), המלמדנו שנדרש לא סתם כבוד אלא מורא, ושמורא האם אינו נופל ממורא האב.
    אף כאן ניתן לומר שהאמירה 'כאשר צוך ה' אלקיך' מפנה להשלמות החיוניות שבפרשת קדושים

    הפנייה נוספת מצוייה בפרק ו,יט: 'להדוף את כל אויביך מפניך כאשר דבר ה", וכפי שפירש רש"י (ומקורו במכילתא): 'והיכן דבר? והמותי את כל העם וגו' (שמות כג,כז)'.

    ובדברים יב,כא: 'וזבחת מבקרך ומצאנך… כאשר צויתיך'. אף כאן ניתן לפרש כדברי הרמב"ן, שם, שהכוונה למצוות השחיטה שנתבארה בפרשיות הקרבנות שבספר ויקרא. כאן אומרת התורה, שאף שמותר לאכול בשר תאוה 'בכל שעריך' כצבי וכאיל, יש לזבוח, לשחוט, כפי שנצטוו מקודם בקרבנות.
    אף כאן יש לומר שהאמירה 'כאשר צויתיך' מפנה את השומעים לאיסורים הרבים בענייני אכילת בשר שנתבארו בספר שמות: 'ובשר בשדה טרפה לא תאכלו' (כב,ל), 'לא תבשל גדי בחלב אמו' (כג,יט), ובספר ויקרא: איסור אכילת חלב (ג,יז;ז,כה), איסור זביחה לשעירים (יז,ז), איסור אכילת דם (יז,י-טו), איסור נבלה וטרפה (יז,טז), איסור אכילה על הדם (יט,כו) ואיסור 'אותו ואת בנו' (כב,כז),

    בברכה, ש.צ. לונגר

  14. וכן בתוכחה: 'והשיבך ה' מצרים באניות בדרך אשר אמרתי לא תוסיף עוד לראותה' (דברים כח,סח).
    האמירה כלולה בהבטחת ה' למשה על ים סוף: 'כי אשר ראיתם את מצרים היום לא תספו לראתם עוד עד עולם' (שמות יד,יג).

    • על איזכורי מעמד הר סיני וחוקי התורה בדברי הנביאים – הרחבתי את הדיבור בדיון על 'אם התורה לא מן השמים – במה בכל זאת אני מאמין?' חלק א'.
      על הצורך החינוכי המחייב ללמד את חוקי התורה קימעא קימעא – דיברתי גם בתגובתי 'לקראת ניאו-בחינות' בדיון על 'בחינת שיטת הבחינות', ובדיון על 'לספר חקי – על חוקי התורה כספרות',

  15. וראה גם ״השמר בנגע הצרעת לשמור מאד ולעשות. ככל אשר יורו אתכם הכהנים הלויים כאשר צויתים תשמרו לעשות.״ והיכן ציוונו? כמובן, בתזריע-מצורע.

      • לכהנים יש שלושה תפקידים, שניים משותפים לכל בני לוי – להורות את העם תורה ולשמור את המקדש לבל יחללוהו; ואחד ייחודי לכהן – לעבוד את ה' ולכפר על בני ישראל.

        הכהן המטפל במצורע ממלא את תפקיד הלוי בהורותו את דיני הטהרה והקפידו על הרחקת הטמא מן המחנה. אך בכל זאת יש צורך בכהן שיטפל במצורע, משום שכל ההליכים העוברים על המצורע נועדו לכפר עליו. כאן צריך את שפתי הכהן שילמדו את האומלל דרכי שלום ומישור ויבקשו עליו רחמים.

        לפיכך מודגשת היותו מ'הכהנים הלויים' היודעים את סוד השמאל הדוחה והימין המקרבת!

        בברכה, ש.צ. לוינגר

        • בס"ד ראש חודש אדר ע"ה

          הביטוי 'הכהנים הלויים' מוזכר בספר דברים בשני הקשרים: (א) תפקיד שיפוטי. (ב) שמירת התורה ונשיאת ארון הברית.

          בהקשר השיפוטי נזכרים 'הכהנים הלויים' בפרק יז: 'כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם בין דין לדין ובין נגע לנגע דברי ריבות בשעריך וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה' אלקיך בו, ובאת אל הכהנים הלויים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם ודרשת והגידו לך את דבר המשפט'.
          וכן בפרק כד: 'השמר בנגע הצרעת לשמור מאד ולעשות ככל אשר יורו אתכם הכהנים הלויים'. מהפסוק הבא 'זכור את אשר עשה ה' אלקיך למרים' מתבקש שהזהירות בנגע הצרעת, אינה רק שמירת דיני הטהרה, אלא שמירת כבוד הריע, שעל זה נענשה מרים בצרעת.
          תפקידם השיפוטי של 'הכהנים בני לוי' מוצג כנימוק לנוכחותם בטקס עריפת העגלה: 'ונגשו הכהנים בני לוי לשרתו ולברך בשם ה' ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע' (כא,ה).

          יש לשים לב שגם בפרק יז וגם בפרק כא מודגשת הזיקה שבין תפקידו של הכהן לשרת את ה' לתפקידו השיפוטי. בפרק כא נזכרים 'בנשימה אחת' 'לשרתו ולברך בשם ה" יחד עם 'ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע'. וכן בפרק יז מתייחסת התורה בחומרה לממרה את פי 'הכהן העומד לשרת שם את ה' אלקיך'.
          המשפט לאלקים הוא. רק אדם היודע להתבטל לפני ה' ולשרתו כעבד נאמן – הוא שיכול לזכות לכוין אל האמת ללא נגיעה אישית.
          'כהן' במקרא הוא לשון שררה וכבוד: 'ממלכת כהנים', 'ובני דוד כהנים', 'כחתן יכהן פאר'. לעומת זאת 'לוי' הוא 'משרת': 'נתונים נתונים המה לכם', 'ובא הלוי ושרת', 'ובני הנכר הנלוים על ה' לשרתו… להיות לו לעבדים' (ישעיהו נו,ו).
          'הכהנים הלויים' הם הראויים לשפוט ולהורות, כי הם היודעים שה'שררה' שניתנה להם – עבדות היא!

          תפקידם של 'הכהנים הלויים' כנושאי התורה ושומריה, מוזכר בפרשת המלך: 'וכתב לו את משנה התורה הזאת על ספר מלפני הכהנים הלויים' (דברים יז,יח). אף משה בסיימו לכתוב את התורה, נותן אותה 'אל הכהנים בני לוי הנושאים את ארון ברית ה' ואל כל זקני ישראל' (לא,ט). הלויים כולם שומרים את משמרת המקדש – 'הכהנים הלויים' שומרים את קודש קדשי הקדשים, את הברית והתורה.

          בברכה, ש.צ. לוינגר

          הערה: בציטוטי הפסוקים שבמרכאות, לא הקפדתי על כתיב חסר כבתורה, אלא על 'אם למקרא'.

          • יש מקומות בהם יש מקום לפרש כאילו יש פסיק בין 'הכהנים' וה'לויים', כגון בעזרא י,ה: 'ויקם עזרא וישבע את הכהנים הלויים וכל ישראל'. וכן בנחמיה י,לה: 'והגורלות הפלנו על קרבן העצים הכהנים הלויים והעם'. וכעין זה ניתן לפרש בדברים יח,א: 'לא יהיה לכהנים, הלויים, כל שבט לוי…'.

          • מכורה שלי, אביונה וברה - לכהונה אין קרקע, למלך אין הון says:

            בס"ד ה' באדר תשע"ה

            ברם, נראה יותר ש'לא יהיה לכהנים הלויים, כל שבט לוי, חלק ונחלה עם ישראל…' (דברים יח,א), בא ללמד שאפילו 'הכהנים הלויים' המופקדים על שמירת התורה, שמהנוסח השמור בידיהם כותב המלך 'את משנה התורה הזאת על ספר מלפני הכהנים הלויים' (יז,יז), שהייתי מעלה על הדעת שמשפני תפקידם האחראי יזכו בנחלה כדי שיוכלו להתמסר למלאכתם, מלאכת שמים – משמיעה התורה שהם כ'כל שבט לוי' עליהם נתבאר כבר בבמדבר יח שאינם נוחלים בארץ.

            המשכו של הפסוק: 'אשי ה' ונחלתו יאכלון', 'לצדדין קתני', 'אשי ה", חלקם של הכהנים בקרבנות, 'ונחלתו', תרומות הכהנים ומעשרות הלויים, שהם נחלתם, כמבואר בבמדבר יח.

            שלא כמלכי אומות העולם וכהניהם המנצלים את מעמדם לצבור עושר ונכסים – מלך ישראל וכהניו חיים בצניעות. המלך לא מרבה לו סוסים ולא כסף וזהב, ולכהנים אין 'אדמת הכהנים'.

            אף במשפט המלך שבשמואל א',ח, אפילו אם מדובר בחוק ולא בנבואת פורענות (כפי שמשתמע מפסוק יח: 'וזעקתם ביום ההוא מלפני מלככם'), נאמר שהמלך יפקיע שדות וכרמים כדי לתת לעבדיו שכר על שירותם, לא לעצמו!

            לא בכדי מזדעזעת בת מלך צידונים מבעלה ה'בטלן' שאינו יכול להפקיע את כרמו של אחד מנתיניו, והיא מלמדת אותו איך 'אתה עתה תעשה מלוכה בישראל'

            אבל לא מפיה אנו חיים. דמותו של מלך בישראל נגזרת מדמותו של המלך הראשון, משה רבנו עליו נאמר 'ויהי בישורון מלך', שבמקום גדולתו שם ענוותנותו, שכל מעייניו להיטיב לצאן מרעיתו, אותם הוא נושא 'כאשר ישא האומן את היונק', ועליהם הוא מוסר את נפשו.

            בברכה, ש.צ. לוינגר

            'חלק כחלק יאכלו' (יח,ח) – אפשר שנאמר על תרומות ומעשרות שהנותן מחליט להביאם לחלוקה לכהנים וללויים העומדים בבית ה',

            'לבד ממכריו על האבות' – בנוסף לתחייבויות של ה'אבות', מנהיגי השבטים ובתי האב, ללויים המייצגים אותם לפני ה'. ללוי הנשאר בשערים דואגים שכניו המצווים שלא לעזבו (יד,כז), וללויים ההולכים לשרת בבית ה' דואגים 'האבות' ומתחייבים לפרנסם כנציגיהם.

  16. בס"ד ערב ראש חודש אדר ע"ה

    ספר בראשית הוא ההקדמה, 'דרך ארץ שקדמה לתורה', בה מוצגת דמותו האידיאלית של עובד עה'. בספר שמות נבנית החברה הראויה, שמשפטיה מיוסדים על עשרת הדברות, וביאורם המפורט ב'ספר הברית'. בספר ויקרא, אחרי שנבנה המשכן, נבנים חיי טהרה וקדושה, ששיאם בדיני היובל, שבהם החברה נתבעת להפוך את החסד לנורמה. בספר במדבר מתגבשת הזהות השבטית, שנים עשר שבטים נוחלי הארץ ושבט הלוי המחבר. ובספר דברים, מתגבשים השבטים לממלכה, המאוחדת סביב מקדש והנהגה משותפת – 'ממלכת כהנים וגוי קדוש'.

    בברכה, ש.צ. לוינגר

  17. עם כל הכבוד לסוגיית הכהנים והלויים, אותם כהני במות אומללים של וולהויזן, הייתי רוצה לשמוע את תשובתו של אברם לעניין הפסוקים המפנים למקומות אחרים בדברים. לכאורה רואים כאן שמחבר דברים לא רק 1) שהכיר קבצי חוקים אחרים אלא גם ידע 2) שהם נאמרו לפני זמן הנאום הגדול של משה וכן 3) ציפה שקוראיו יכירו אותם ויבינו למה התכוין.
    קפיצה מנושא לנושא היא נחמדה מאד אבל בואו נמצה את הדיון הזה.

  18. Pingback: סדר כהני חדש – לסידורו של ספר ויקרא | ארץ העברים

  19. Pingback: פסוק לי פסוקך – על חלוקת המקרא לפסוקים | ארץ העברים

  20. Pingback: סקירת מאמרי "בעיני אלוהים ואדם" בעיני אברם העברי | ארץ העברים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים