Home » מקרא » ריגול כפול – פרשת המרגלים והשערת התעודות

ריגול כפול – פרשת המרגלים והשערת התעודות

אני יודע שהשארתי כמה קצוות פתוחים בפוסט הקודם אודות מעמד הר סיני, אבל לפני שאנסה לקשור אותם, פרשת השבוע הקרובה (שלח-לך) מזמנת לנו עוד חוט פרום שצריך להוסיף למשוואה – וכוונתי לסיפור המרגלים, או בלשון התורה: הַתָּרִים את הארץ.
ואתחיל דווקא מהאמצע (פרק יד) – אחרי שמשה מתפלל לה' לחזור בו מכוונתו להשמיד את כל העם (יג-יט), ה' נענה ("סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ" – כ) אך נשבע כי כל העם חוץ מכלב לא יזכה לראות את הארץ (כא-כד). לסיום, ה' מצווה את העם: "פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם הַמִּדְבָּר דֶּרֶךְ יַם סוּף" (כה). ומה קורה בפסוק הבא? היינו מצפים לתגובה של העם (שאכן מגיעה לבסוף בפס' מ) אבל במקום זה אנחנו מקבלים נאום אלוהי נוסף וארוך (כו-לה) המיועד למשה ולאהרן, ובו ה' חוזר על השבועה לפיה הדור הנוכחי לא ייכנס לארץ!
בחינה לא מעמיקה במיוחד של שני נאומי ה' מראה את ההבדלים הברורים ביניהם –

בנאום הראשון מוזכר רק משה, בשני נוסף פתאום אהרן. בראשון מוזכר רק כלב, בשני נוסף פתאום יהושע. בראשון לא מוזכרים מספרים, ובשני הם מודגשים מאוד – ובנוסף, בראשון נקראים בני ישראל "העם", ואילו בשני הם נקראים "העדה" – עובדה זניחה לכאורה, אך היא מהווה מעין רמז שרלוק-הולמסי לפתרון כל התעלומה.

וככה זה נראה בטבלה משווה:

מקור ראשון (J) מקור שני (P)
דברי ה' יא וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה
עַד אָנָה יְנַאֲצֻנִי הָעָם הַזֶּה וְעַד אָנָה לֹא יַאֲמִינוּ בִי בְּכֹל הָאֹתוֹת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְּקִרְבּוֹ
כו וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר
כז עַד מָתַי לָעֵדָה הָרָעָה הַזֹּאת אֲשֶׁר הֵמָּה מַלִּינִים עָלָי אֶת תְּלֻנּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֵמָּה מַלִּינִים עָלַי שָׁמָעְתִּי
 תפילת משה  יב אַכֶּנּוּ בַדֶּבֶר וְאוֹרִשֶׁנּוּ …

כ וַיֹּאמֶר ה' סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ
העונש לעם, הצלת כלב (ויהושע) כא וְאוּלָם חַי אָנִי וְיִמָּלֵא כְבוֹד ה' אֶת כָּל הָאָרֶץ כב כִּי כָל הָאֲנָשִׁים הָרֹאִים אֶת כְּבֹדִי וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְמִצְרַיִם וּבַמִּדְבָּר וַיְנַסּוּ אֹתִי זֶה עֶשֶׂר פְּעָמִים וְלֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹלִי כג אִם יִרְאוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָם וְכָל מְנַאֲצַי לֹא יִרְאוּהָ כד וְעַבְדִּי כָלֵב עֵקֶב הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת עִמּוֹ וַיְמַלֵּא אַחֲרָי וַהֲבִיאֹתִיו אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר בָּא שָׁמָּה וְזַרְעוֹ יוֹרִשֶׁנָּה כח אֱמֹר אֲלֵהֶם חַי אָנִי נְאֻם ה' אִם לֹא כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתֶּם בְּאָזְנָי כֵּן אֶעֱשֶׂה לָכֶם כט בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִפְּלוּ פִגְרֵיכֶם וְכָל פְּקֻדֵיכֶם לְכָל מִסְפַּרְכֶם מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה אֲשֶׁר הֲלִינֹתֶם עָלָי ל אִם אַתֶּם תָּבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לְשַׁכֵּן אֶתְכֶם בָּהּ כִּי אִם כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן
(שוב)העונש לעם – בפירוט

לא וְטַפְּכֶם אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם לָבַז יִהְיֶה…
וּבְנֵיכֶם יִהְיוּ רֹעִים בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה וְנָשְׂאוּ אֶת זְנוּתֵיכֶם…
לד בְּמִסְפַּר הַיָּמִים אֲשֶׁר תַּרְתֶּם אֶת הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם יוֹם לַשָּׁנָה יוֹם לַשָּׁנָה תִּשְׂאוּ אֶת עֲו‍ֹנֹתֵיכֶם אַרְבָּעִים שָׁנָה
לה אֲנִי ה' דִּבַּרְתִּי אִם לֹא זֹאת אֶעֱשֶׂה לְכָל הָעֵדָה הָרָעָה הַזֹּאת הַנּוֹעָדִים עָלָי…

העונש למרגלים

לו וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר שָׁלַח מֹשֶׁה לָתוּר אֶת הָאָרֶץ וַיָּשֻׁבוּ וַיַּלִּינוּ עָלָיו אֶת כָּל הָעֵדָה לְהוֹצִיא דִבָּה עַל הָאָרֶץ לז וַיָּמֻתוּ הָאֲנָשִׁים מוֹצִאֵי דִבַּת הָאָרֶץ רָעָה בַּמַּגֵּפָה לִפְנֵי ה' לח וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה חָיוּ מִן הָאֲנָשִׁים הָהֵם הַהֹלְכִים לָתוּר אֶת הָאָרֶץ

תוצאה כה וְהָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי יוֹשֵׁב בָּעֵמֶק מָחָר פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם הַמִּדְבָּר דֶּרֶךְ יַם סוּף לט וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּתְאַבְּלוּ הָעָם מְאֹד מ וַיַּשְׁכִּמוּ בַבֹּקֶר וַיַּעֲלוּ אֶל רֹאשׁ הָהָר לֵאמֹר הִנֶּנּוּ וְעָלִינוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר ה' כִּי חָטָאנוּ…

הפתרון הביקורתי – ריגול כפול!

מובן כי כפילות בולטת שכזו הזמינה את הפירוש הביקורתי הבלתי נמנע, ולפיו בעוד הנאום הראשון הינו של המקור היהוויסטי J, הנאום השני הינו של המקור הכהני P (המילה "עדה" היא מילה מנחה במקור הכהני, כמו גם השימוש התכוף ב"מספר" וב"פקודים").
המקור הכהני הוסיף כמובן את אהרן לסיפור – אולי כדי להבהיר שהוא לא היה שותף לחטא המרגלים – וכמו כן הוסיף גם את יהושע בן-נון, אותו יהושע שהפסוק האחרון של ספרו (יהו' כד, לג) מספר לנו ש"אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן מֵת וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ בְּגִבְעַת פִּינְחָס בְּנוֹ אֲשֶׁר נִתַּן לוֹ בְּהַר אֶפְרָיִם". ואם תשאל – מה לכהנים בהר אפרים? יהושע הוא התשובה, ואכמ"ל. (בהערת אגב, מעניין לציין ששמו של יהושע הוחלף לראשונה בפרשתנו ע"י משה: "וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְהוֹשֵׁעַ בִּן נוּן יְהוֹשֻׁעַ" (יג, טז) – אך למרבה הפלא, בפעם הראשונה שיהושע מוזכר בתורה נאמר (שמות יז, ט):  "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים…" – כלומר, כולנו יודעים כמובן מיהו יהושע, משרת משה, אין צורך אפילו לציין את שם אביו כמקובל…)

בנוסף, המקור הכהני הדגיש את העונש של מידה כנגד מידה – "יום לשנה יום לשנה" (אגב, הביטוי אמור לכאורה להיות "שנה ליום", אבל זה עניין אחר), וגם המרגלים שהוציאו את דיבת הארץ, נענשים מייד במגפה.

האם משה ידע על הנאום השני?

ראיה כמעט ניצחת לעובדת היותו של הנאום השני תוספת מאוחרת (כהנית או אחרת), נמצאת בדברי משה עצמו בספר דברים. ראשית, משה אומר בפירוש שרק לכלב הובטח כי ייכנס לארץ, במסגרת פרשיית המרגלים:

לד וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קוֹל דִּבְרֵיכֶם וַיִּקְצֹף וַיִּשָּׁבַע לֵאמֹר.
לה אִם יִרְאֶה אִישׁ בָּאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה הַדּוֹר הָרָע הַזֶּה אֵת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה…
לו זוּלָתִי כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה הוּא יִרְאֶנָּה וְלוֹ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר דָּרַךְ בָּהּ וּלְבָנָיו…
לז גַּם בִּי הִתְאַנַּף ה' בִּגְלַלְכֶם לֵאמֹר גַּם אַתָּה לֹא תָבֹא שָׁם.
לח יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן הָעֹמֵד לְפָנֶיךָ הוּא יָבֹא שָׁמָּה אֹתוֹ חַזֵּק כִּי הוּא יַנְחִלֶנָּה אֶת יִשְׂרָאֵל.

 שימו לב שיהושע מופיע לאחר מכן, ומטעם אחר! אבל זה לא הכל – בהמשך דבריו, משה מתאר את דברי ה' ולאחריהם את תגובת העם:

מ וְאַתֶּם פְּנוּ לָכֶם וּסְעוּ הַמִּדְבָּרָה דֶּרֶךְ יַם סוּף.

מא וַתַּעֲנוּ וַתֹּאמְרוּ אֵלַי חָטָאנוּ לַה' אֲנַחְנוּ נַעֲלֶה וְנִלְחַמְנוּ…

אם נשווה זאת לפסוקים בבמדבר, נגלה כי משה "מדלג" מפסוק כה ישירות אל פסוק מ:

כה וְהָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי יוֹשֵׁב בָּעֵמֶק מָחָר פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם הַמִּדְבָּר דֶּרֶךְ יַם סוּף.

מ וַיַּשְׁכִּמוּ בַבֹּקֶר וַיַּעֲלוּ אֶל רֹאשׁ הָהָר לֵאמֹר הִנֶּנּוּ וְעָלִינוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר ה' כִּי חָטָאנוּ…

כלומר – משה עצמו אינו מזכיר את כל הנאום "הכהני", מש"ל…

עַיִן בְּעַיִן נִרְאָה

לסיום, מי שרוצה לראות בעיניים את פרשיית הריגול הכפול שלפנינו, הנה תמונה ברורה (וצבעונית) של הנאום "הכהני" שנוסף לפרשיית המרגלים המקורית:

ריגול כפול - פרשיית המרגלים והשערת התעודות

בעיות נוספות

מיותר לציין כי יש עוד כפילויות ובעיות בפרשת המרגלים – הנה שלוש מהן, כחומר למחשבה:

1) מה היה מסלול ה"תיור"? – לפי יג, כא: "וַיַּעֲלוּ וַיָּתֻרוּ אֶת הָאָרֶץ מִמִּדְבַּר צִן עַד רְחֹב לְבֹא חֲמָת", בעוד שלפי הפס' הבא: "וַיַּעֲלוּ בַנֶּגֶב וַיָּבֹא עַד חֶבְרוֹן" . גם עפ"י דברים א ויהושע יד משתמע שהגיעו רק עד חברון.

 2) כלב בספר יהושע – וְאַחַי אֲשֶׁר עָלוּ עִמִּי הִמְסִיו אֶת לֵב הָעָם וְאָנֹכִי מִלֵּאתִי אַחֲרֵי ה' אֱלֹהָי – אבל מה עם יהושע עצמו?!

 3) כלב – נספח או מנהיג? – כלב מתואר כנשיא יהודה , אבל מספר שופטים וכן מדבה"י עולה תמונה שונה ומורכבת יותר לגבי שבט (?) הקניזי שנספח לישראל. אבל זה כבר באמת עניין לפוסט אחר…

 

23 תגובות על “ריגול כפול – פרשת המרגלים והשערת התעודות

  1. בס"ד עש"ק טובה הארץ מאד מאד תשע"ד

    יש שני שלבים בחטא המרגלים. בשלב הראשון מודים המרגלים: 'באנו אל הארץ אשר שלחתנו וגם זבת חלב ודבש'. טענתם היא: 'אפס כי עז העם היושב בה' – לא נוכל לכבוש את הארץ. כנגד חוסר אמונה זה מתעשת כלב ומבטיח: 'עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה'.

    בשלב הבא מחריפה תלונת המרגלים, הם טוענים כעת לא רק שלא נוכל לכבוש, אלא שהארץ איננה טובה 'ארץ אוכלת יושביה היא'. כאן נכנס לתמונה גם יהושע המצטרף אל כלב, ויחד הם מצהירים: 'טובה הארץ מאד מאד' והם קוראים לעם להאמין בה' ולא לפחד.

    כלב מתבלט כאן באמונתו. ראשית כל, הוא הראשון שמגיב. רק אחר כך מצטרף אליו יהושע. ושנית, כלב, בתגובתו הראשונה מגלה את אמונתו העמוקה ביכלתו של העם ובחוסנו. הוא אינו מדבר כאן על יכולתו של ה', אלא אומר: 'יכול נוכל לה' – אנחנו יכולים!

    נראה לענ"ד שתכונה זו של כלב, האמונה בכוחו של העם, היא שהמריצה אותו לצאת מיד בדברי העידוד לעם, בעוד משה ואהרן נופלים על פניהם ואינם מגיבים. אולי אינם בטוחים שיש במצב זה עם מי לדבר – כלב בטוח ש'יש עם מי לדבר' והוא מדבר!

    תגובת ה' באה בשני שלבים. בראשון (פסוקים יג-כה) מתייחס ה' בחומרה לחטא הראשון – אי האמונה של העם ביכולתו של ה'. על העם נגזר שלא ייכנסו לארץ. היחיד שראוי להיכנס לארץ הוא כלב, שרק הוא נמצא מושלם באמונתו!

    בשלב השני (פסוקים כו-לה) מגיב ה' לחטא השני: המאיסה בארץ, המצטרפת למסכת התלונות של העם, תלונות המבטאות אי אמון ברצונו של ה' להיטיב לעמו.
    למרבה הפלא, תוספת החטא מהווה סיבה לריכוך הגזירה. הואיל והיה כאן ערעור על טובו של ה' ועל טובה של הארץ – יראה ה' לעמו כמה מופרכות היו התלונות: 'וטפכם אשר אמרתם לבז יהיה, והביאותי אותם וידעו את הארץ אשר מאסתם בה', ולפיכך: הדור הראשון ימות במדבר, אך בניהם יזכו להיכנס אליה ויראו בטוב ה'!
    אף יהושע זוכה להיכנס לארץ בשל מאבקו בחטא המאיסה בארץ. אף שלא התקומם יהושע מיד כשנשמעו דברי הכפירה ביכולתו של ה' – התקומם יהושע בשעה שהוציאו את דיבת הארץ ובכך קנה את זכותו להיכנס לארץ.

    משה בתוכחתו (דברים א) מתייחס לשני החלקים של דברי ה'. הוא מדבר גם על חטא אי האמונה וגם על חטא הנרגנות, והוא מונה בין הזוכים להיכנס לארץ גם את כלב בן יפונה ש'הוא יראנה ולו אתן את הארץ אשר דרך בה ולבניו', כנזכר בחלק הראשון של דברי ה'; וגם את יהושע ש'הוא יבוא שמה, אותו חזק כי הוא ינחילנה את ישראל', ואת הדור השני: 'וטפכם אשר אמרתם לבז יהיה… המה יבואו שמה ולהם אתננה והם יירשוה', כנזכר בחלק השני של דברי ה'.

    בברכה, ש.צ. לוינגר

    • אתה טוען שכנגד התלונה הכפולה של המרגלים – האחת אודות חוסר הסיכוי לנצח ("אפס כי עז העם…") והשנייה אודות מאיסת הארץ ("ארץ אוכלת יושביה היא") – בא נאום כפול של ה'.

      לגבי התלונה הכפולה – לא ממש משכנע, שהרי בתלונה השנייה נושא מאיסת הארץ מוזכר רק במשפט "ארץ אוכלת יושביה היא", ואילו שאר התלונה חוזרת שוב לחוסר הסיכוי לנצח: "וכל העם אשר ראינו בתוכה אנשי מידות. ושם ראינו את הנפילים…" – שים לב לכמות המילים שמוקדשת דווקא לנושא הראשון!
      גם בתשובת יהושע וכלב מוזכרים שני הנושאים כאחד: "טובה הארץ מאוד מאוד… ואתם אל תיראו את עם הארץ".

      לגבי הנאום הכפול – כנ"ל, שהרי בנאום הראשון מוזכרת גם המאיסה בארץ ("וכל מנאצי לא יראוה"), ואילו בנאום השני מוזכרת גם תלונת חוסר הסיכוי ("וטפכם אשר אמרתם לבז יהיה…")
      ובכלל, שני הנאומים מדגישים את אותו דבר – אתם עם של מתלוננים סדרתיים ועכשיו הגדשתם את הסאה – אלא שהנאום השני מוסיף שני דברים עיקריים, שדווקא עליהם לא עמדת: א) הסבר ל-40 השנה שנדדו בנ"י במדבר בדרך של מידה כנגד מידה. ב) הסבר ל"הישרדותו" של יהושע שאף זכה להכניס את ישראל לארץ.

      לכן אני אומר: הדרש יידרש, ואני לא באתי אלא לפשוטו של מקרא…

  2. בס"ד י"ט בסיון ע"ד

    כפי שהראיתי, מתייחס משה בספר דברים גם לחלק השני של דברי ה' (במדבר יד,כו-לה) שבהם נאמר שגם יהושע וגם בני הדור השני ייכנסו לארץ. קריאה של החלק הראשון בלבד (יד,כא-כה) מביאה למצג אבסורדי, לפיו רק כלב וזרעו ייכנסו לארץ. ברור, איפוא, שיש המשך לדברים שבו תושלם התמונה.
    ההבדלה לשתי פרשיות באה כדי ליצור הבחנה בין שני החטאים – חוסר האמונה, עליו מגיב ה' בחלק הראשון של דבריו; והמאיסה בארץ, המקבלת את התגובה בחלק השני. אף מעלתו של כלב שהזדרז והגיב מיד על דברי הרפיון של חבריו, מובלטת בכך שכבר בחלק הראשון הוא זוכה להבטחה להיכנס לארץ.

    עתה אטפל בדקדוקים שהעלה אברהם:

    א. לגבי האיזכור של אהרן בחלק השני – כותב ד"ר י"צ מושקוביץ: 'הדיבור כאן מופנה אל משה ואל אהרן במגמה שיפורסם באזני העם [על כך מצביעות המילים 'לאמר' (כו), 'אמר אליהם' (כח), החסרות בפיסקה הקודמת] שלא כקטע ההוא, שכלול בו המשא ומתן בין ה' לבין משה 0בלי אהרן) שלא נועד תכנו להימסר לעם' (דעת מקרא, במדבר יד,כו).

    ב. ההבחנה בין 'העם' לבין 'העדה' – נראה לענ"ד ש'העדה' הם המבוגרים הראויים להיאסף ולהיוועד לדיונים גורליים. הבלטת 'העדה' בחלק השני, מנמקת את ההבחנה בין המבוגרים שייענשו באי כניסה לארץ, לבין הצעירים שלא היו בכלל 'הנועדים על ה", ולפיכך לא תישלל מהם זכות הכניסה לארץ.

    ג. 'וימלא אחרי' (יד,כד) – הדברים מזכירים את דברי נתן הנביא האומר לבת שבע: 'ואני אבא אחריך ומלאתי את דבריך' (מלכים א' א,יד). נראה ש'מילוי אחרי' הוא מתן אישור לדברים מגורם חיצוני. כלב, בניגוד למשה, אהרן ויהושע, הוא 'אחד מהחבר'ה', לא חלק מההנהגה הקיימת, ולפיכך היו דבריו נשמעים בעיני העם יותר מאשר דברי אחד מההנהגה (ויש מהמפרשים, ובהם שד"ל ובעל 'דעת מקרא', ששיקול זה היה הסיבה שבגללה לא הגיב יהושע מיד, שכן בהיותו משרתו של משה היה כבר 'שרוף').

    ד. 'ויבא עד חברון' – מתוך המסע בן ארבעים היום מהנגב עד לבוא חמת, מובלטות שתי אפיזודות ייחודיות: (א) הביקור בחברון, שם ראו את הענקים. (ב) הביקור בנחל אשכול, משם הביאו את אשכול הענבים הענק.
    הביטוי 'ויבא עד חברון' ניתן להתפרש כ'ויבואו' (כפירושו של הרשב"ם), תופעה מצוייה שפועל ברבים בא בלשון יחיד. מסייעת לפירוש זה אמירתם של כל המרגלים: 'וגם ילידי הענק ראינו שם'.
    ברם מהבטחתו של משה לכלב: 'הארץ אשר דרכה רגלך לך תהיה לנחלה ולבניך עד עולם' (יהושע יד,ט), הבטחה שמכוחה נותן לו יהושע את חברון (שם יד,יד) – מחזקת את פירושו של רש"י, שהיוזמה ללכת לחברון היתה של כלב, שרצה להתפלל בה על קברי האבות. ייתכן שגם שאר המרגלים הצטרפו אליו, אך הם ראו בחברון את הענקים שריפו את ידיהם, בעוד כלב שאב בחברון כוח מאבות האומה.

    ה. האם כלב היה נשיא? – שאלה זו ניתן לשאול על כל המרגלים. הרי נאמר עליהם 'כל נשיא בהם' (יג,ב), והרי אין אלו הנשיאים הנמנים בפרקים הקודמים?
    כפי שנראה להלן גם מי שאינו עומד בראש שבט, יכול להיקרא 'נשיא'. בפרשת קורח נזכרים 'חמישים ומאתים נשיאי עדה קריאי מועד אנשי שם' (טז,ב). אף זמרי בן סלוא נקרא 'נשיא בית אב', משמע שלא היה ראש השבט, אלא נשיאו של אחד מבתי האב!
    וכבר עמד הרשב"ם (יג,ב) שיש טעם מפסיק תחת 'כל', ויש לקרוא: 'כל – נשיא בהם', והוא מפרש: 'כל אלה הי"ב, הנה יהיה נשיא להתנדב ללכת' [והוא מפרש 'נשיא' שנשאו ליבו ללכת. ש.צ.ל]. אף הראב"ע מפרש: 'כל אחד הוא נשיא בהם, או תהיה מילת "אחד" מושכת עצמה ואחר עמה…' (שם).
    רק ברשימת הנשיאים שסמוך לכניסה לארץ (במדבר לד,טז-כט), נזכר כלב כנשיא שבט יהודה.

    בברכה, ש.צ. לוינגר

    • לגבי "הדקדוקים שהעלה אברהם":

      א. איזכורו של אהרן – מכיוון שזה לא המקום היחיד בו התורה מוסיפה את אהרן ללא צורך לכאורה (ראה לדוגמה במכת הדם), נראה יותר שזו הוספה ולא לכתחילה.
      ב. "העם" לעומת "העדה" – עבור קודם על הקונקורדנציה ותראה אם ההסבר הזה הוא נקודתי או מתאים לכל התורה.
      ג. "וימלא אחרי" – לא הבנתי את הטיעון. בכל מקרה, לא הסברת איך כלב בפנייתו ליהושע "מעז פניו" וטוען בלשון יחיד מודגשת: "וְאַחַי אֲשֶׁר עָלוּ עִמִּי הִמְסִיו אֶת לֵב הָעָם וְאָנֹכִי מִלֵּאתִי אַחֲרֵי ה' אֱלֹהָי"?
      ד. "ויבא עד חברון" – אוקיי, אני מסיר את הקושיה :)
      ה. האם כלב היה נשיא – נדמה לי שאתה מתייחס למה שכתבתי במקום אחר. כאן הערתי בקצרצרה ששאלת מוצאו של כלב והקשר שלו לקניזי היא בעיה שצריך לתת עליה את הדעת, ולא כאן המקום.

  3. והחזקוני פירש: 'תשלחו כל נשיא בהם – כל נשיא ישלח איש אחד משבטו'.
    המרגלים נבחרו איפוא בקפידה: הן על ידי משה 'שלח לך'; הן על ידי הנשיאים 'תשלחו' (כדי שיהיו 'ידועים לשבטיכם'); והן 'על פי ה".

  4. בס"ד כ' בסיון ע"ד

    לאברהם – שלום רב,

    בהפנייתך לתפקידו של אהרן במכת הדם, שם הוסיף אהרן על דברי משה והיכה לא רק את היאור אלא את כל מימי מצרים כדי להרבות 'פרסומי ניסא' (וכפי שביארתי שם בתגובתי 'ואהרן אחוך יהא מתורגמנך') – סייעת לדבריו של ד"ר מושקוביץ שאהרן הוא המופקד על הפצת דבר ה' בעם ומשום כך הוזכר בחלק השני של דברי ה'.

    ברם, לענ"ד יש סיבה נוספת לאיזכורו של אהרן בחלק השני של תגובת ה'.
    כפי שהראיתי לעיל, שני השלבים של דברי ה' מכוונים כנגד שני השלבים של דברי העם. השלב המיידי, עם הישמע דברי הרפיון של המרגלים, והשלב השני, אחרי שהמרגלים הוציאו את דיבת הארץ ונוצרה התנגדות מאורגנת: 'ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא' המלווה באמירה מפורשת: 'הלא טוב לנו שוב מצרימה'.
    בשלב הראשון מגיבים רק כלב ומשה. כלב משקיט את סערת הרוחות של העם ומעורר אותם להקשיב אל משה – 'ויהס כלב את העם אל משה'.
    לעומת זאת, בשלב השני, מתגייסים גם אהרן וגם יהושע. יהושע מצטרף לכלב בעדות על טוב הארץ ובדברי חיזוק. ומשה ואהרן נופלים על פניהם 'לפני כל קהל עדת בני ישראל' (יד,ה), נראה שמשה ואהרן צופים שעכשיו תבוא מאת ה' תגובה חמורה מאד, והם מתחננים אל ה' שלא יעניש את העם בכל חומר הדין.
    מתגובת ה' נראה שתחנוניהם של משה ואהרן נושאים פרי. אף שנאמרים דברים קשים על 'העדה הרעה' המתלוננים על ה' ונשארת הגזירה שלא ייכנסו לארץ, יש כאן הבטחה שבניהם כן ייכנסו לארץ. גם הבנים נענשים בהמתנה של ארבעים שנה, אך יש בהמתנה זו כפרה ותיקון.

    זהו תפקידו של אהרן 'לכפר על בני ישראל', ולא בכדי נזכר הוא בחלק השני של תגובת ה', העומד בסימן הכפרה והתיקון.

    בברכה, ש.צ. לוינגר

    כדאי לשים לב שדברי העם החמורים בתלונתם, הופכים כאן דוקא לנימוק שבזכותו יזכו בניהם לבוא לארץ: 'וטפכם אשר אמרתם לבז יהיה – והביאותי אותם וידעו את הארץ אשר מאסתם בה'.
    דברי התלונה החמורים מלמדים שיש כאן ליקוי עמוק הרבה יותר מאשר פגם האמונה. יש כאן חוסר רצון להיגאל ולבוא אל הארץ הטובה!
    ההתעכבות במדבר למשך ארבעים שנה, אינה רק עונש, אלא מהווה תיקון הפגם מהשורש. יקום כאן דור חדש שארץ ישראל לא מהווה עבורו רק 'ברירת מחדל', אלא משאת נפש!
    כלב, הממלא אחרי ה', ממשיך את דרכו של משה בעבודת ה' מתוך אמונה וקבלת עול שלימה. אהרן, 'איש חסידך', ויהושע, שמבחירתו ורצונו דבק במשה מנעוריו – מוסיפים את המימד של עבודת ה' מתוך רצון עוצמתי, שהוא הנותן לאדם את הכוח לעמוד באתגרי הארץ וקשייה!

  5. כאן, בפרשת שלח, בא הדיבור אל משה ואהרן כמענה לנפילתם על פניהם בתחינה על עמם.

    במקבילה פרשת קורח (טז,כ-כא) הסדר הפוך:
    ה' פותח בפנייה אל משה ואהרן בבקשה ש'ירשו לו' להעניש את העם: 'הבדלו מתוך העדה הזאת ואכלה אותם כרגע'.
    ה'נמענים' מבינים את הרמז, ויחדיו הם מגיבים מיד בלימוד זכות על עמם: 'ויפלו על פניהם ויאמרו: א-ל אלקי הרוחות לכל בשר, האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף?'

  6. בס"ד כ"א בסיון ע"ד

    כבר עמד רש"ר הירש (ויקרא יא,א) שבמרבית מצוות התורה, לרבות ספר ויקרא, מתייחד הדיבור אל משה. הדיבור 'אל משה ואל אהרן' מאפיין מצוות שעניינן: טהרה.
    כך באזהרה מפני אכילת בעלי חיים טמאים (ויקרא יא,א); נגעי אדם (יג,א); נגעי בתים (יד,לג); זיבה (טו,א); וטהרת פרה אדומה (במדבר יט,א).

    דיבור מצווה 'אל משה ואל אהרן' מאפיין גם מצוות שנצטוו במצרים עצמה (שמות יב,א; יב,מג). תיכף ליציאתם ממצרים (יג,א) מתייחד הדיבור אל משה, וזה יהיה המצב הרגיל לכל אורך התורה.

    בפרשת שלח (יד,כו) הצעתי שהיה הדיבור 'אל משה ואהרן' משום שהיה בפרשה זו היענות לתפילתם של שניהם, שהביאה להקלת הגזירה בכך שניתן לבני הדור השני להיכנס לארץ. ציינתי למקבילה בפרשת קורח (טז,כ), שבה הדיבור אל משה ואהרן עורר את שניהם ללימוד זכות על העם.

    בפרשת מי מריבה (במדבר כ,יב) נראה שהדיבור 'אל משה ואל ואהרן' מבטא דוקא ביקורת אלקית על שניהם: 'יען לא האמנתם בי להקדישני… לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ…'.
    ייתכן שגם הדיבור 'אל משה ואל אהרן' בפרשת המרגלים (יד,כו) ניתן להתפרש בנימה של ביקורת כלפיהם. רמז לכך יש למצוא בעובדה שבפרשה בה נזכרת כניסתם לארץ של בני הדור השני ושל יהושע וכלב, לא נאמרת מילה על כניסה לארץ של משה ואהרן. אף מדברי משה: 'גם בי התאנף ה' בגללכם' (דברים א,לז) נראה שיסודה של גזירת אי הכניסה לארץ כבר בחטא המרגלים.

    דיבור 'אל משה ואל אהרן' מופיע גם בסידור המחנות (במדבר ב,א), במפקד בני קהת (ד,א) ובציווי להיזהר שבני קהת לא יחרגו מתפקידם (ד,יז). ייתכן שהדברים קשורים בתפקידם הייחודי של אהרן ובניו לשמור את משמרת הקודש. בהקשר זה מתייחד הדיבור אל אהרן בפרק יח (פסוקים א,ח).

    הדיבור מתייחד אל אהרן גם בפרשת שתויי יין, בה מוגדר תפקידו הייחודי: 'ולהבדיל בין הקודש ובין החול ובין הטמא ובין הטהור ולהורות את בני את כל החוקים אשר דיבר ה' אליהם ביד משה' (ויקרא ט,י-יא).

    לסיכום:
    הדיבור מופנה אל אהרן, או אל משה ואהרן, כאשר הדברים נוגעים לתפקידו הייחודי של אהרן לשמור את משמרת הקודש ולהורות לעם את דרכי הטהרה. וכן כאשר הדברים נוגעים לתפקידו להתפלל בעד עמו ולכפר עליהם.
    שני תפקידים אלה מוזכרים בברכת משה לשבט הלוי: 'יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל, ישימו קטורה באפך וכליל על מזבחך' (דברים לג,י).

    בברכה, ש.צ. לוינגר

  7. Pingback: חלוקת תעודות בפרשת קורח | ארץ העברים

    • בס"ד י"ב בתמוז תשע"ו

      ואולי יש לומר ש'יום לשנה' משמעו שכל יום של המתנה לשוב המרגלים, יהיה לבני ישראל לשנה של המתנה לכניסה לארץ.

      יש כאן לא רק עונש, אלא תיקון הפגם משורשו. חטא המאיסה בארץ חמדה יכול היה להתרחש במצב של חסרון כיסופים לארץ. הוברר שארבעים ימי כיסופים לא הספיקו, ויש צורך בארבעים שנה, בהן אמור העם להינתק נפשית מה'מולדת' המצרית ולפתח שאיפה אל הארץ, לא רק כ'ברירת מחדל' וכמקלט מהסבל שבמצרים, אלא כתכלית אידיאלית, כמקום שבו יתגשם הייעוד לבנות 'ממלכת כהנים וגוי קדוש' – להפוך את ה'חירות מ-' ל'חירות ל-'.

      אף במתן תורה היה שדרוג במעבר מהמתנה של ארבעים יום להמתנה של ארבעים שנה, שרק בסופן רואים שהעם זכה ב'לב לדעת', וכדברי חז"ל שאין אדם עומד על דעת רבו עד ארבעים שנה.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

    • אהה, לא שמתי לב… דווקא הראב"ע והרמב"ן לא התייחסו, אבל:
      1) חז"ל כנראה רמזו לזה בדרשתם שהכוונה לתשעה באב שבכל שנה שבו היו מתים (כלומר – יום אחד של עונש לכל שנה) – וכך מסביר הספורנו.
      2) הכלי יקר מקשה את קושייתי בפירוש: "שנה ליום שנה ליום מיבעי ליה" – ומתרץ תירוץ מפולפל ביותר (וכפי עדותו בסוף: "וזה פירוש יקר"…) – ע"ש.

    • המטרה בסופו של דבר היא לחסוך לקורא בתורה את כל הפיסקה הזו, שבתורתו של אבה"ע מצאו כתוב: "מכאן ואילך מקור כהני, אבל אנחנו כבר ברביעי!"

  8. תודה לך אברם על הניתוח המעניין.
    שתי שאלות לי, לא על עיקרי הניתוח אלא על ההערות שבצידו.
    1) כראיה לכך שספר דברים מכיר רק את הסיפור העממי ולא את זה הכוהני, הראית שכלב בלבד מוזכר כמרגל שלא סרח, בעוד יהושע נכנס לארץ מסיבה אחרת. עוד הראית את ה"דילוג" מפס' כ"ה לפס' מ' בבמדבר י"ד, כאשר הללו 'מצוטטים' בדברים א' מ-מא. אולם מעניין לציין שמבחינה לשונית יש בספר דברים יש בדברים א' התייחסות ברורה לשני הסיפורים בבמדבר. "זולתי כלב בן יפונה…יען אשר מלא אחרי ה'" מקביל ל"ועבדי כלב…וימלא אחריי" (J). לצד זה – "וטפכם אשר אמרתם לבז יהיה" (דברים, א, לט) ציטוט מבמדבר, יד, לא (P). דווקא מכאן נראה שספר דברים מכיר את שני הסיפורים שבספר במדבר!

    2) אמנם ביהושע "ואחי אשר עלו עמי המסיו את לב העם ואנוכי מלאתי אחרי ה'". אולם רק 2 פסוקים קודם לכן "אתה ידעת את הדבר אשר דבר ה' אל משה איש האלוהים על אודותיך ועל אודותי" – התייחסות גם ליהושע!

    2)

    • 1) שאלה טובה! ברור שהפסוק בדברים יכול להיראות כהוספה – שים לב איך הוא עובר מדיבור על משה לדיבור על יהושע לדיבור על בני ישראל:
      לז גַּם בִּי הִתְאַנַּף ה'בִּגְלַלְכֶם לֵאמֹר גַּם אַתָּה לֹא תָבֹא שָׁם.
      לח יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן הָעֹמֵד לְפָנֶיךָ הוּא יָבֹא שָׁמָּה אֹתוֹ חַזֵּק כִּי הוּא יַנְחִלֶנָּה אֶת יִשְׂרָאֵל.
      לט וְטַפְּכֶם אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם לָבַז יִהְיֶה…
      אבל גם בלי זה יכול מאוד להיות שהפסוק הזה היה במקור הראשון ושובץ בשני.
      ואם תרצה אומר, שאכן הוכחת ש-P קדם ל- D ותו לא מידי…:)

      2) "על אודותיך" – שאתה תנהיג את ישראל. וגם אם תפרש כפשוטו שהכוונה לחטא המרגלים, עדיין תמוה מאוד שהוא מייחס רק לעצמו את ההתנגדות למרגלים, ולא ליהושע.

      ובשורה התחתונה, הטיעון הוא לא "היסטורי", כלומר – שלפי מקור 1 קרה X ולפי מקור 2 קרה Y – אלא עצם הטענה שיש כאן מקור 1 ו-2!
      הרי אף אחד כמובן לא יודע מה היה ב"מקורות הקדומים" מהם עובדו הדברים – ישנן פעמים בהן די ברור שהיו שתי שכבות (כמו כאן) והשאלה רק עד כמה הכניסו את זו לתוך זו.

      • אני חושב שהבעיה במקרים כמו אלה, של עריכה מורכבת, היא שהיא שומטת את הקרקע מתחת לטיעון אודות ה'אלגנטיות' של השערת התעודות.
        כשלמדתי בתחילת השנה מבוא למקרא אצל ברוך שוורץ, הוא הדגיש את האלגנטיות והגאוניות של השיטה. את העובדה שבניגוד לפירוש פשט יפה ונקודתי של רשב"ם או ראב"ע, היא איננה מסתפקת תירוצים מקומיים, אלא מספקת פתרון אחד גדול וכולל.
        אבל האמת, כפי שהיא משתקפת בפרשת המרגלים או בפרשת קורח, רחוקה מזה. ברגע שמסיימים עם סיפור הבריאה או המבול או מכת הדם, מוצאים מסכת סבוכה הרבה יותר של פתרונות. פה זו תוספת עריכתית, פה הוכנס ממקור X רק חלק מהסיפור, כאן הסיפור עבר גלגולים רבים, ופה זה בכלל שיבוש נוסח (שאין לו עדי נוסח). וכי מה לי תירוצו המקומי של גריי או מונטגומרי על פני תירוצו המקומו של שמואל בן מאיר?

        • לא מדויק! דווקא במקרה של המרגלים וקורח ממש רואים את התפרים של שני המקורות – אתה הקשית ממקור שלישי (דברים) ולמעשה הראית שייתכן והוא הכיר את שני המקורות שקדמו לו – ומה בכך?
          לשם השוואה, קח את "השערת האוקימתא" בגמרא – יש מושג שהמציאו האמוראים ולפיו במקרים של סתירה בין שני מקורות תנאיים, יש "להעמיד" כל מקור במקרה מסוים, או לחלופין לטעון "מי ששנה זו לא שנה זו" – זו שיטה אלגנטית ומאוד, אבל כמובן כשיורדים לעומקה של כל אוקימתא מתעוררים קשיים.
          חוץ מזה השערת המקורות מתיימרת לא רק לתת פתרונות טקסטואליים, אלא גם להסביר את "רוח המקור" ומה המאפיינים שלו – וזה מאוד מעניין, גם אם לא תמיד מצליח.
          כמובן שיש לא מעט מקרים שההשערה לא נותנת מענה, או נותנת מענה חלקי\עקום – שוב, בדיוק כמו תירוצי האמוראים.

  9. מתורת התעודות זכינו לתובנה שלפי המקור הבלתי-כהני לא נכנס לארץ אלא כלב בן יפונה, בעוד ששאר העם, לרבות יהושע בן נון, ספו תמו במדבר.

    הואיל ומבני כלב לא נשאר זכר, כמוכח מקריאתו של נשיא הישות הציונית זלמן שז"ר 'אייכה כלב' – הרי לפנינו ראיה ניצחת שאין כיום שום צאצאים לבני ישראל שיצאו ממצרים, ואין 'זכות היסטורית' בארץ אלא לעמנו הפלסטיני האציל, צאצאי בני כנען ופלשת, יושבי הארץ מימי קדם עד עתה.

    וכבר נודע מחקרו המבריק של פרופ' שלמה זנד מאוניברסיטת שייח' מוניס, שהוכיח בטוב טעם ודעת שהעם היהודי הומצא רק במאה ה-19 למטרות אימפריאליסטיות.

    ראוי שיהודי אירופה ישובו לארצותיהם, בהן ישבו במהלך כל הדורות בשלווה ונחת, כפי שהוכחתי בעבודת הד"ר שלי.

    בברכת שלום של אמיצים, מחמוד ש"צ עבסלינגר

  10. Pingback: יוסף הצדיק נגד וולהאוזן הרשע | ארץ העברים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים