Home » פלמנקו » פלמנקו לחג המולד

פלמנקו לחג המולד

Flamenco_Jesusחג המולד הקרב ובא מעורר תחושת אי-נוחות בכל יהודי שקרא משהו על ההיסטוריה היהודית באירופה של האלף האחרון, שלא לדבר על הבעיות ההלכתיות בהשתתפות כלשהי ביום אידם. אז אשתדל הפעם להאיר קצת את הלילה החשוך הזה באורו של הפלמנקו.
אבל קודם כל קצת אפולוגטיקה – לצוענים עצמם (=אלו שהמציאו את הפלמנקו) יש חשבון ארוך עם הנצרות הקתולית, שכן המלך פרדיננד והמלכה איזבלה החתומים על גירוש ספרד “שלנו”, חתומים גם על גירוש ספרד שלהם, שחל ב- 1499 (La Percecusion), שעליו אכתוב בהזדמנות אחרת. עם זאת, הצוענים שנותרו בספרד, בעיקר באנדלוסיה, פרו ורבו ולבסוף נטמעו באוכלוסיה המקומית שהיתה והינה עד היום קתולית למהדרין.
והנה מסתבר שהנצרות הקתולית האינפנטילית (!…Deus qui mihi ignoscat) התאימה מאוד לאופיים הפרימיטיבי והרגשני של שבטי הצוענים, והם אימצו אותה בחום ואף הוסיפו לה נופך של פולחן קדושים משלהם. א-ב-ל, מכיוון שהצוענים האנדלוסיים מעדיפים מוסיקולוגיה על פני תיאולוגיה, אז במקום הטפות על עיקרי האמונה (דוֹגמות) ולקחים מסיפורי הקדושים, הם יצרו מגוון של שירים עממיים המוקדשים למוטיבים העיקריים בנצרות, מגוון שאפשר לחלקו לשלושה (כמחווה לשילוש הקדוש כמובן :)

1) Saetas – רציני וכבד

Saetas - חץ בעינו של בן האלהים...

Saetas – חץ בעינו של בן האלהים…

בצד הרציני והכבד יש לנו את ה- Saetas (מילולית: חיצים) שהם מעין קטעי חזנות ארוכים ורגשניים, כמעט ללא ליווי, ובהם אזכור של השבוע האחרון בחייו של ישו(ע) ששיאו הגרוטסקי הוא כמובן תהלוכת הפאסיון \ ויה דולורוזה עם הקוצים, הדם וכל השאר – מי שרוצה להתרשם מהזוועה במו עיניו ואוזניו שילחץ על התמונה משמאל ויצפה (“המשיח של הצוענים” – La Saeta del Cristo de los Gitanos – בביצוע קמרון דה לה איסלה).
מעניין שאפילו כאן הצוענים מצאו דרך להתחשבן עם הפאסיון הנוצרי, ואחת הסָאֶטות המפורסמות ביותר, הפותחת כמקובל במשהו כמו: “מי יתנני סולם ואעלה להוציא את המסמרים מגופו של ישו!”, מסתיימת במשפט המחץ הבא:

לא אליך [ישו] אני שר!
אני לא רוצה ולא יכול לשיר לישו של הצלב, אלא לזה שהלך על המים!

כלומר – די להצגה הנקרופילית, אנחנו רוצים את ישו החי. אגב, פדריקו לורקה העריץ את הסאטה וראה בה את אחד מארבעת הסגנונות החשובים ביותר במוסיקה הספרדית (=פלמנקו, מבחינתו) ואפילו כתב כמה סאטות משלו.
נו, שוין…

2) Villancicos – קיטשי אך שובב

Villancicos de Navidad - האנשים, הנשים והטף

Villancicos de Navidad – האנשים, הנשים והטף

בצד ההפוך, יש לנו את השירים הסכריניים והחביבים המכונים Villancicos de Navidad – “מזמורי התהילה של חג המולד” (או משהו כזה) שמילותיהם התמימות סובבות סביב הולדת ישו, האורווה בבית לחם (Belén), הצעדה לתוך ירושלים (Jerusalén) וכמובן סיפור הכוכב שראו שלושת מלכי הקדם בליל חג המולד, המכונה Nochebuena = הלילה הטוב – אם תלחצו על התמונה משמאל תראו סרטון נחמד, שיכניס אותכם לאווירה (שימו לב לילדים!)…
מה שמדהים הוא שהצוענים הרשו לעצמם במסגרת הזאת ליצור מעין פארודיה על השירים האלו: אחד הידועים שבהם הוא “הבתולה הכינה מרק” (La Virgen Hizo Una Sopa – קמרון דה לה איסלה וטומאטיטו [בולריה]) שמילותיו כוללות את המשפטים האלמותיים הבאים:

הבתולה הכינה מרק, אבל לא היו בו עגבניות, אז יוסף הקדוש אמר לה: ‘את מנסה להרוג אותי?’…
באורווה של בית לחם תלוי חזיר, וכל מי שרוצה בשר טרי בא ולוקח ביס…
סן-חואקין וסנטה-אנה היו שני מוכרי סלים (=עניים פשוטים) והסבא של בן האלהים היה צועני טוב…

נו, טוב…

3) Campanilleros – גם וגם

עכשיו, בין שני הקטבים האלו – הכבד והרציני מצד אחד, הקליל והקיטשי מצד שני – יש ז’אנר ייחודי של שירים הנקראים Campanilleros (קמפניירוס = פעמונים), המשלבים אידיליות כפריות מאנדלוסיה, עם ‘סיפורי צדיקים’ מחייו של ישו. הדבר המופלא הוא שלכל השירים הללו יש מנגינה אחת, מלודיה יפהפיה שמזכירה  את שירי ארץ ישראל הישנה (=שירי עם רוסיים): השיר במשקל חגיגי של 3/4 עם האטות להדגשה, מתחיל ב- Am- E7- Am, ממשיך ל- F- G7- C, באמצע כמה וריאציות על האקורדים האלה, וחוזרים להתחלה.
ולא רק המנגינה קבועה, אלא שלשירים האלו יש גם אוסף של בתים די קבועים – אחד מתאר את העצים והפרחים באביב האנדלוסי ואת קולות הצאן והפעמונים עם שחר, אחד מתאר מעשייה בשני רועים (או כמרים? במקור – pastores) שהלכו בחורף בחוץ – הראשון הוכה ע”י ברק אך השני ניצל כי היה לו שריד קדוש (reliquia) של מריה (!), אחד מתאר את ישו מבקש נדבה מקמצן עשיר שמשסה בו את כלביו – אך אלו מתים מייד והעשיר הופך עני וכדומה. השיא הוא בדרך כלל בית המתאר את הדרך לירושלים, בה אין לא כרכרות ולא מרכבות – אלא רק חמור קטן, הממחיש כי “שערי שמיים פתוחים רק לענווה הקדושה (?)”… (que las puertas divinas del cielo tan solo las abre la Santa humildad )
היופי בקמפניירוס האלו הוא כמובן בעיבוד המיוחד שבוחר כל זמר\ת עבור השיר ובבתים שמשולבים בשיר מתוך אוסף הבתים הקיים. אז הנה שתי דוגמאות + שלישית שהיא בעצם מוסר ההשכל של כל הפוסט הזה:

נינְיה דה לה פּואבּלה – Niña de la Puebla

La Nina de la Puebla - Los Campanillerosהביצוע הקלאסי וה’רשמי’ של הקמפניירוס, ע”י זמרת מיוחדת המכונה פשוט “בת הכפר”, שהתעוורה בילדותה עקב מחלת עיניים וחוסר טיפול רפואי (אנדלוסיה, תחילת המאה ה-20…!) – כאן עם הבת שלה:

 

רוֹסִיוֹ קורטס – Rocío Cortés

Campanilleros - Rocio Cortesביצוע מודרני יותר, ובעצם הביצוע הכי טוב ששמעתי – גם הגיטרה וגם ובעיקר הביצוע הקולי המדהים, מעין שילוב של זמרת אופרה עם פלמנקו:

 

 

 

 

 


אל קאבּררו, “לֵאוּתוֹ של הרועה (הכומר)” – “El Cabrero, “Las Fatigas del Pastor

ושני הסרטונים לעיל לא באו אלא כדי להציג את הסרטון הבא (קליפ, לא ביצוע חי לצערי) בו אל קאבררו, רועה הצאן המרדן והזמר-משורר המקורי היחיד במינו בעולם בפלמנקו, מציג את הגירסה שלו לקמפניירוס – גירסה שהיא בעצם ‘מדרש’ אירוני על המילים הקלאסיות של הז’אנר.
אל קאבררו לוקח את התֵמָה ה’אביבית’ החוזרת על עצמה לעייפה באותם קמפניירוס, ונותן לה טוויסט חורפי משלו, כשהוא מנצל את העובדה המעניינת שבספרדית ‘כומר’ ו’רועה’ = pastor, מילה המהדהדת את סיפור ‘סגידת הרועים‘ לישו התינוק בבית לחם.

והנה המילים בתרגום שלי:

 

El Cabrero - Las Fatigas del Pastor

El Cabrero – Las Fatigas del Pastor

6 תגובות על “פלמנקו לחג המולד

  1. בס”ד ב’ בטבת ע”ה

    נראה לענ”ד שהויכוח בשיר הצועני בין מריה לבן-זוגה יוסף הנגר, המתמרמר על שלא שמה לו עגבניות במרק וטענתו: ‘את רוצה להרוג אותי?’.
    יסודו במסורות נוצריות שפרי עץ הדעת האסור שהגישה חוה לאדם היה העגבניה (וכך בהונגרית נקראת העגבניה: paradicsom, ‘פרי גן העדן’.
    השיר הצועני מבטא את הרעיון, שמריה נמנעת מלהגיש לבן-זוגה את הפרי האסור, פרי התאוה הגורם מיתה לעולם. כנגדה טוען יוסף: אדרבה, חסרון האהבה הוא המביא מיתה לעולם.
    כך התריסו הצוענים כנגד הדת שנכפתה עליהם, הנצרות השוללת את האהבה וההנאה מהחיים!

    בברכה, ש.צ. לוינגר

    אף היהודים שקלו למטרפסייהו מיד הנוצרים, על המימרא שבתלמוד: ‘כל מי שאין לו אישה אינו אדם’ (יבמות סב), והצנזורה חייבה ל’תקן’ ולומר: ‘כל יהודי שאין לו אישה אינו אדם’, כדי שלא לפגוע בכבודם של הכמרים הקטולים.

    • יפה! ועל זה נאמר בלטינית (קלאסית): שכוייעעח!
      נ”ב – אני מניח שכתבת “קטולים” בכוונה, לשון קְטוּלִים, שחייהם אינם חיים וכו’.

    • ועוד אגב, לגבי העגבנייה בשיר – מעניין ששמו של הנגן המופלא שמלווה את הזמר הוא טומאטיטו (Tomatito) = עגבנייה קטנה! (לאבא שלו קראו Tomate = עגבנייה…)
      לזמר עצמו אגב, קוראים קמרון דה לה איסלה = “החסילון של האי”.
      לך תבין…

      • בס”ד ג’ בשבט ע”ה

        שמה של העגבניה, בא לה מידיו של אחד ממחיי הארץ והשפה העברית – ר’ יחיאל מיכל פינס, שתירגם את שמה מהגרמנית, בה היא נקראת Liebes apfel (= תפוח האהבה). אף באיטלקית של המאה ה-16-17, נקראה העגבניה בשם Pome damore (= תפוח האהבה) או Pome doro (=תפוח הזהב). העגבניה היא קרובת משפחה של הדודא הרפואי (שניהם ממשפחת הסולניים) שכבר במקרא נודע כסגולה לאהבה או לפריון.

        אליעזר בן-יהודה לא אהב את השם ‘עגבניה’, והציע לקראותה ‘בדורה’ על שם שמה הערבי ‘בנדורה’. אף ר’ אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ (אז”ר) רצה להמיר את שמה ל’אהבניה’, ‘סומקניה’ או ‘תמה’ (על פי שמה Tomato) – אבל העגבניה לא זזה ממקומה. אני הצעתי לקראה ‘ערבניה’ או ‘ארגמניה’.

        שמה של העגבניה נמצא גם באגדה שסופרה בידי בני תוניס על רבי אברהם אבן עזרא שסעד עם צעיר מבני העשירים, וכדי לעוררו למוסר כתב לו את החרוז:
        ‘את טעמך שום, וארוחתך אתה דן, אם עגבנית שום, ואם בצל עדן’

        רב העיר פירשו:
        ‘קודם שתצוה על טבחך להכין לך איזה תבשיל לארוחתך, תעריך ותרגיש מה יטעם יותר לחכך… אם עיקר הרוטב יהיה מעגבנית, והוא פרי ירקות האדום הידוע – ערבבהו בשום; ואם עיקר התיבול יהיה בצל – תוסיף עליו עדן (בקמץ), והוא מין עשב הנקרא בלשון חז”ל פטרסולין או כרפס של נהרות…’.

        ברם הראב”ע פירש דבריו:
        ‘צריך אתה להעריך את טעמך… מה אתה מבקש להשיג בחייך… אם תבחר בעגבנות ותאות הנפש וכדומה – אך התאבל ושום על אחריתך (כמו: שומו שמים)… אך אם תדרוך בצל דרכך…ותתנהג בצניעותך – אז תתענג על טוב מפעליך, ותהא עדין ושליו כל ימי חייך’.

        הסיפור מובא בשם רבי יוסף זרקא, מחכמי תוניס במאה ה-18, ואם כן עלינו לומר שהחכם התוניסאי בן המאה ה-18 ורי”מ פינס בן המאה ה-19 – כיוונו לאותו תרגום. זה בהשראת השם האיטלקי, וזה בהשראת השם הגרמני.

        ויתר מעשי תוקפה וגבורתה של העגבניה הארגמניה, ופרשת גדולתה – הלא הם כתובים במאמרו של ד”ר ראובן סיון, ‘העגבניה ומה שעוללו לה שמותיה’, המופיע בקישור לערך ‘עגבניה’ שבויקיפדיה.

        פתחנו מעט את תיבת הבנדורה, ויהי רצון שיערב שיחי בעיניכם כעגבנית ערבנית!

        בברכה, ש.צ. לוינגר

  2. מעניין כמה היום עוד משמרים את מנהגי “ליל ניטל” שהתפתחו בארצות אשכנז ושמוזכרים בקישור שהבאת למעלה במאמר מ”מוסף שבת”

    לפי הידוע לי אצל החסידים עדיין משמרים מנהגים הקשורים ליום אך אצל הליטאים לא ממש ואצל הספרדים שרובם לא חיו תחת הצלב לא נהגו כך בכלל[יעויין ביביע אומר ח”ז יו”ד סי’ כ]

    מה שכן אצלי בישיבה היה אחד שנוטה לשמור כל מנהג הכי נידח ולא מוכר שנכתב בספרים כמו “טעמי המנהגים” וכד’ ואני זוכר שהחברותות הצעירות שלו [חבר’ה משיעור א’ שבסדרי ערב לומדים עם חברותות בוגרות] היו בהלם כשחל ליל ניטל ובמקום לפתוח את הגמרא הוא שלף להם קופסת קלפים ואמר שבליל ניטל נהגו לא ללמוד תורה אלא לשחק קלפים והוא שאל את החברותא הצעיר הנדהם “מה אתה רוצה לשחק? “

  3. הזכרת לי מאוחר מדי, אוי נא לי.

    המהדרין הקפידו לא ללמוד בליל הניטל הפרובוסלבי שחל בעוד כשבועיים. בבית המדרש שלמדתי בו, הקפידו לא לציין כלל את הלילה הזה.

ענני נא!