Home » אנתרופולוגיה » רות קרקע עולם – מדרש אנתרופולוגי לשבועות

רות קרקע עולם – מדרש אנתרופולוגי לשבועות

Ruth

אשה ושדה (לא, אין לי את זה ביותר קלישאתי)

אחד הדברים המוזרים במגילת רות הוא השדה* או ליתר דיוק, הקשר בין גאולת השדה לנישואי רות. כידוע, הפועל גא”ל המופיע במגילה 23 פעמים, מתייחס הן לנישואי רות עם בועז והן לרכישת שדה נעמי באופן מבלבל ואפילו מטעה – האם כשרות אומרת לבועז “וּפָרַשְׂתָּ כְנָפֶךָ עַל אֲמָתְךָ כִּי גֹאֵל אָתָּה” היא מתכוונת לעצמה או לשדה? לכאורה לשדה, שהרי בהמשך הסיפור בועז מציע ל”גואל” האלמוני במפורש לקנות את השדה במילים: “חֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר לְאָחִינוּ לֶאֱלִימֶלֶךְ מָכְרָה נָעֳמִי קְנֵה נֶגֶד הַיֹּשְׁבִים וְנֶגֶד זִקְנֵי עַמִּי אִם תִּגְאַל גְּאָל…” ומכאן שגאולה = קניית שדה.
עם זאת, מייד לאחר הסכמת הגואל מבהיר לו בועז שבעצם קניית השדה כוללת גם את… קניית רות: “בְּיוֹם קְנוֹתְךָ הַשָּׂדֶה… אֵשֶׁת הַמֵּת קָנִיתָה”! בתגובה, הגואל נרתע כנשוך-נחש וזועק:”לֹא אוּכַל לִגְאָל לִי פֶּן אַשְׁחִית אֶת נַחֲלָתִי” – אבל האם הוא מתכוון לרות או לשדה? מה הקשר בין נישואים לרות לבין השחתת נחלה או שדה?!
למעשה, כבר בפעם הראשונה בה מופיע הפועל גא”ל במגילה – “וַתֹּאמֶר לָהּ נָעֳמִי קָרוֹב לָנוּ הָאִישׁ מִגֹּאֲלֵנוּ הוּא” – קשה להבין למה כוונתו: האם הוא גואל השדה? אז מה פשר לשון הרבים? או שאולי נעמי מתכוונת לרמוז שבועז יכול לשאת את (אחת מ)שתיהן?…

* המילה “שדה” על הטיותיה חוזרת במגילה 16 פעמים (מעניין לציין שבפרק א’ מופיעה המילה כ”שְׂדֵי” – וכמשחק מילים, נעמי קוראת לאלהים שַׁדַּי פעמיים באותו פרק), ולהן יש להוסיף את ‘נחלה’ ו’חלקה’ המופיעות 5 פעמים, וסה”כ 21 איזכורים. לשם השוואה, גם נעמי מופיעה במגילה 21 פעמים, בעז מופיע 20 פעמים, ואילו רות עצמה מופיעה רק 12 פעמים.

נישואי רות = עיסקת נדל”ן?

עירוב התחומים הזה בין נישואים לרכישת השדה הוביל כמה פרשניות מודרניות שגיליתי משום מה באתר טמקא (“פיתוי רומנטי וגם משתלם“; “מצוות הייבום היא בכלל עסק כלכלי“) לטעון שאכן נישואי רות עם בועז היו ביסודם עיסקת נדל”ן כלכלית – עם או בלי רומנטיקה. אין ספק שיש משהו בדבריהן, ובכלל שאלת האהבה בנישואים המקראיים היא שאלה מעניינת בפני עצמה (עיינו בדבריי כאן) – אבל מה נעשה עם כל התמונות הקלישאתיות של רות ובועז כזוג רומנטי הנופלים זה לזרועות זו (וההיפך) באותו לילה לבן בשדות בית לחם?…
כמובן שמעבר לכך ההסבר הנדל”ני לא מסביר, ואולי רק מחזק את התמיהה על תגובתו האמוציונלית החריפה של הגואל הפוטנציאלי: “לֹא אוּכַל לִגְאָל לִי פֶּן אַשְׁחִית אֶת נַחֲלָתִי” – אשחית, לא פחות! לפועל שח”ת יש קונוטציה חמורה מאוד במקרא, שהרי האנושות כמעט נמחתה כיוון שאלהים ראה את הארץ “וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ”, וגם הפיכת סדום ובנותיה מתוארת כמה וכמה פעמים באמצעות השורש שח”ת (“וַיְשַׁלְּחֵנוּ ה’ לְשַׁחֲתָהּ”) החוזר שם שמונה פעמים. לאלה יש להוסיף את מעשהו של אונן – “וְשִׁחֵת אַרְצָה” – המהדהד בבירור במגילה שלנו בתגובתו של הגואל. אם מדובר בעיסקת נדל”ן, לא כל כך ברור מה פשר הזדעקותו של הגואל האלמוני, והרי אפילו קל שבקלי הנדל”ניסטים אינו נוהג כן?

הקרקע כיצור אנושי

טוב, כדי להבין יותר לעומק את העניין, אין מנוס מלחפור קצת בקרקע המקראית ולגלות איך מתייחס המקרא לקרקע \ לאדמה \ לארץ – ואתחיל בסוף ספר ויקרא שסיימנו לאחרונה:

וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה’… אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ כֹּל יְמֵי הֳשַׁמָּה וְאַתֶּם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם אָז תִּשְׁבַּת הָאָרֶץ וְהִרְצָת אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ. כָּל יְמֵי הָשַּׁמָּה תִּשְׁבֹּת אֵת אֲשֶׁר לֹא שָׁבְתָה בְּשַׁבְּתֹתֵיכֶם בְּשִׁבְתְּכֶם עָלֶיהָ… וְהָאָרֶץ תֵּעָזֵב מֵהֶם וְתִרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ בָּהְשַׁמָּה מֵהֶם…

מעבר לעובדה המפליאה – שלא כאן המקום לדון בה – לפיה כל מטרת הגלות הארוכה והנוראה אינה אלא כדי לתת מנוחה לארץ (!) נראה כאן בבירור שהארץ היא ‘יצור’ בפני עצמו – היא “רוצה” והיא “שובתת”, ואם מרגיזים אותה (כך מגלה לנו ספר ויקרא מעט קודם לכן) – היא מתעצבנת ואפילו מקיאה: “וְלֹא תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם בְּטַמַּאֲכֶם אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר קָאָה אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם”!

לא אלאה אתכם בפסוקים, ואסתפק בטענה שחוץ מלרצות, לשבות ולהקיא, הארץ במקרא פוערת פיה ובולעת, שותה, מאזינה\שומעת, רוגזת, נעה, מפחדת, מתקוממת, אבלה, מריעה, שמחה, שרה, יגעה, חוטאת, נטמאת, מכפרת, מתכפרת ואפילו שְׂבֵעה… ולא זו בלבד, אלא שלארץ יש פה, עין, טבור, ערווה, חיק ואולי אפילו רחם (חפשו ומצאו) – בקיצור, יצור אנושי לכל דבר. למעשה, יש סדרה של שלושה מדרשים בבראשית רבה (ה, ח-ט), אחד מהם ידוע מאוד, שטוענים שלארץ היה אפילו… רצון חופשי!

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ… עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי… וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ… וְעֵץ עֹשֶׂה פְּרִי… (בר’ א, יא-יב)
למה נקרא שמה ארץ? שרצתה לעשות רצון קונה…
ולמה נתקללה?… שעברה על הציווי, שכך אמר לה הקב”ה: ‘תדשא הארץ דשא’ וגו’ – מה הפרי נאכל אף העץ נאכל. והיא לא עשתה כן… [השוו רש”י לפסוק]
רבי פנחס אמר: אף הוסיפה על הציווי ושמחה לעשות רצון בוראה.

אבל זה לא הכל – כי הארץ היא לא סתם יצור אנושי, אלא היא דווקא אשה. ודבר זה למדנו הן ממסורת ישראל והן ממסורות אומות העולם ו”אמא אדמה” שלהם, עליה אכתוב מתישהו אי-אז.

ארץ = אשה

טֶה-פיטי - אשה=ארץ, או אמא אדמה...

טֶה-פיטי – אשה=ארץ, או אמא אדמה…

קודם כל כדאי לציין את המובן מאליו, שהמילים ‘ארץ’ ו’אדמה’ בעברית הן בלשון נקבה, וכך הוא המצב גם ביוונית (η γη), לטינית (terra), גרמנית (die Erde) ועוד. לפי המקרא, הארץ נבעלת ויולדת (“וּלְאַרְצֵךְ בְּעוּלָה כִּי חָפֵץ ה’ בָּךְ וְאַרְצֵךְ תִּבָּעֵל… בְּטֶרֶם תָּחִיל יָלָדָה… הֲיוּחַל אֶרֶץ בְּיוֹם אֶחָד”); משכלת (“וְהָאָרֶץ מְשַׁכָּלֶת”);  טמאה\נדה (“וַתִּטְמָא הָאָרֶץ”, “אַתְּ אֶרֶץ לֹא מְטֹהָרָה”, אֶרֶץ נִדָּה הִיא”); זונה (“כִּי זָנֹה תִזְנֶה הָאָרֶץ”) – ולפי חז”ל היא גם בתולה (“עד שמגיע לסלע או לבתולה”) ואפשר אפילו לבוא עליה (“שארץ העמים בתולה שלה טמאה… ומטמאה בביאה” – תוס’ אהלות יח, א).

והנה מתברר שהתפיסה לפיה אפשר “לבוא” על הארץ כמו על אשה נמצאת בתת-מודע של השפה המקראית והחז”לית גם יחד, משתיהן עולה שיחסי אדם-ארץ הם מעין יחסי איש-אשה: האשה נזרעת כמו שדה: “אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ“, ולחלופין היא נחרשת כמו שדה: “לוּלֵא חֲרַשְׁתֶּם בְּעֶגְלָתִי”. פעולת הביאה עצמה נרמזת בפעולת הטחינה (כן, זה לא רק סלנג מודרני…): “תִּטְחַן לְאַחֵר אִשְׁתִּי וְעָלֶיהָ יִכְרְעוּן אֲחֵרִין” ועל כך דרשו חז”ל את הנאמר בשמשון “וַיְהִי טוֹחֵן בְּבֵית הָאֲסוּרִים”– אין טחינה אלא לשון עבירה וכן הוא אומר ‘תטחן לאחר אשתי’. על הפסוק “עֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר” דרשו בבראשית רבה “שיהיו יולדין וקוברין” ועל הפסוק “בַּבֹּקֶר זְרַע אֶת זַרְעֶךָ” דרשו בקהלת רבה “נשאת אשה בילדותך… היו לך בנים בילדותך…” – ובדומה מצאנו מעשה ידוע בחכם שקילל את ר”א “יהי רצון שתזרע ולא תקצור” והתכוון למעשה לברכו, שיוולדו לו בנים ולא יקברם בחייו. והשיא הוא, כנראה, הדברים ששמה המשנה בכתובות בפי אשה שנאנסה: “משארסתני נאנסתי ונסתחפה שדך” – כלומר, אפילו האשה מתייחסת לעצמה כאל שדה!

אבל המשפט המפליא ביותר בדברי חז”ל בנושא הזה, כמדומני, הוא זה שנאמר כתירוץ לשאלת הסכמתה של אסתר להיבעל על ידי אחשוורוש למרות שזה גילוי עריות בפרהסיה.
וכך משיב אביי לקושיה:

אסתר קרקע עולם היתה.

כן, מכאן לקחתי את כותרת הפוסט ואגיע לזה בהמשך, אבל קודם כל חשוב להבין שהתירוץ הזה אומר לכאורה שאסתר למעשה לא היתה בכלל צד בעניין. היא היתה כולה פאסיביות לשמה, כמו קרקע שחורשים אותה, כביכול – וממילא היא לא עברה שום עבירה, בדיוק כמו שקרקע שזורעים בה כלאיים, למשל, לא עוברת שום עבירה!
לי, לפחות, המשפט הזה נראה תמוה עד כדי מביך, אפילו על רקע משפטים חז”ליים אחרים כמו “נשים עם בפני עצמן הן” וכדומה. אז כדי  לקרב את הדברים אל שכל בעלי בתים שכמונו, אין לי אלא לחרוש בשדה אחר, הלא הוא שדה המחקר האנתרופולוגי, תוך היעזרות בפירות המחקר הבלשני, בתקווה שהדבר לא ייחשב כזריעת כלאיים…

דיון = מלחמה, זמן = כסף

ב- 1980 פרסמו הבלשנים ג’ לייקוף ומ’ ג’ונסון את אחד הספרים החשובים והמשפיעים ביותר בתחום הבלשנות השימושית, אם אפשר לקרוא לזה ככה, וייקרא שמו בארה”ב Metaphors We Live By. בספר הזה טענו השניים (בגדול) שתי טענות: א) השפה האנושית בנויה מאינספור מטאפורות ‘סמויות’, כדוגמת המילה “בנויה” במשפט הזה עצמו. ב) המטאפורות הנבחרות לשימוש על ידי כל שפה אנושית אינן סתמיות או מקריות, אלא הן מייצגות מישור התייחסות שלם.
Metaphors_We_Live_By_Quoteכדי להבהיר את הטענה השנייה, אציג את שתי הדוגמאות המובאות בתחילת הספר, ובהן ניתחו השניים את המטאפורות המשמשות את השפה האנגלית בעולם התוכן של “דיון” ובעולם התוכן של “כסף” – ובכן, מהתמונה בצד אתם יכולים לראות שהיחס לדיון הוא כאל מלחמה, והיחס לזמן הוא, כמובן, כאל כסף. המעניין הוא שהמצב בעברית הוא זהה הן ביחס לדיון (אני תוקף את הטיעון שלך, ואתה מגן עליו; אני מתבצר בעמדתי ואילו אתה מקעקע את טיעוניי; ועוד) והן ביחס לזמן (אני מבזבז זמן \ חי על זמן שאול; השקעת בזה המון זמן; ועוד).

אבל שני החבר’ה האלה לא עצרו כאן – לדבריהם, אנחנו חיים לפי המטאפורות האלה! כלומר, העובדה שעולם התוכן של דיון משוייך למלחמה גורמת לכך שדיונים בעולם המערבי (ע”ע סכסוכים משפטיים, ופוליטיים) אכן מנוהלים כמלחמה; והיחס לזמן בתרבות המערבית הוא אכן כאל משאב מתכלה, כמו כסף.

אשה = טבע, גבר = תרבות?

מדבריהם של לייקוף וג’ונסון נמצאנו למדים שכאשר אנחנו  נתקלים במטאפורה כלשהי, שווה לבדוק האם באותו עולם תוכן יש לאותה מטאפורה כמה ‘אחיות’ , ואם כן – מה זה אומר על אותו עולם תוכן והאם השימוש המטאפורי קובע גם איך נתייחס לאותו עולם תוכן.
והנה מסתבר שכבר ב- 1972 היתה מי שעשתה בדיוק את הפעולה הזו, לגבי עולמות התוכן המגדריים של ‘גבר’ לעומת ‘אשה’; וכוונתי לשֶׁרי אורטנר, מי שהפכה לאנתרופולוגית מפורסמת וחשובה, אבל אז היתה רק סטודנטית צעירה, שלא לומר פעורה – ולמרות זאת העזה לכתוב מאמר שחנך את כתב העת הפמיניסטי הראשון בעולם (למיטב ידיעתי) שכותרתו היתה Is Female to Male as Nature Is to Culture?, ובעברית – האם אשה לגבר זה כמו טבע לתרבות? (הדיכוטומיה הזו לקוחה כמובן מעולם המושגים של האנתרופולוגיה הסטרוקטורליסטית, עליה כתבתי פה ושם)

שירהּ הדוקר של שירה סתיו - "אשר יצר"

שירהּ הדוקר של שירה סתיו – “אשר יצר

בקיצור נמרץ, אורטנר שמה לב לעובדה שהיחס לאשה במישורים רבים ושונים הוא כזה הרואה בה אישיות גולמית, רגשית, אינטואיטיבית; כזו שמלקטת (=מתמזגת בטבע) ולא צדה (=כובשת את הטבע); כזו שמהווה כלי אותו הגבר יכול \ צריך לעצב; כזו שלא יכולה \ צריכה ללמוד בשל אופיה הלא אנליטי; כזו שפטורה מקיום מצוות שתלויות בזמן כי היא הרי רוחנית יותר ולא זקוקה לעולם המעשה; כזו שמברכת “שעשני כרצונו”, שכן היא קרובה יותר לקב”ה…. אהה, סליחה, השתחרר לי הגן ההסגברתי-רבני המצוי… אבל כמובן שהם-הם הדברים, כי התופעה שהצביעה עליה אורטנר קיימת בכל העולם המערבי לפחות, ולמיעוט הפלא, גם ביהדות בת ימינו, מהרב אבינר עד הרב שרקי, ומיואב שורק ועד ליהודה יפרח (דוגמאות שמורות עמי, ולא כאן המקום) – האשה מזוהה עם הטבע לטוב ולרע, ואילו הגבר מזוהה עם התרבות, לטוב ו… רק לטוב, בעצם. ומכאן שהיחס הגברי לאשה מהווה שיקוף של היחס הגברי לטבע – משהו שאין לו זכות קיום כשלעצמו, וכל-כולו לא נועד אלא להתעצב \ להתחנך על ידי הגבר, כך שתתאים לצרכיו. ומכיוון דליכא מידי דלא רמיזי באורייתא הפוך בה וכו’, הנה תמצית כל הרעיון הזה במשפט בודד שנאמר בשם רב:

אמר רב שמואל בר אוניא משמיה דרב:
אשה גולם* היא ואינה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי, שנאמר (ישעיהו נד, ה): ‘כי בועליך עושיך ה’ צבאות שמו’.
(בבלי סנהדרין כב:) או יותר נכון כב:( … * יש לציין שלמילה ‘גולם’ אין משמעות שלילית בלשון חז”ל – וראו במאמרו של יוסק’ה אחיטוב.

רות = קרקע עולם

על רקע כל התובנות האלו, נוכל עכשיו להבין את “אסתר קרקע עולם היתה” בצורה נכונה יותר – אין הכוונה שאסתר במקרה באותו אירוע היתה קרקע עולם, כלומר יצור פאסיבי שלא נהנה מביאת אחשוורוש וכדומה; אלא כל הנשים הן קרקע = ארץ = אדמה = טבע! מכיוון שהמטאפורה אשה = ארץ היתה מושרשת כל-כך, ממילא ברור שהיחס הגברי לאשה הזדהה ליחס של האדם-הגבר אל אדמתו – הוא חורש והיא נחרשת; הוא זורע והיא נזרעת; וכן הלאה.
ואם נחזור לתמיהות שפתחתי בהן, לגבי השימוש בפועל גא”ל הן לגבי נישואי רות והם לגבי רכישת הקרקע, הדברים ברורים מאליהם – אין כל הבדל בין השתיים: רות היא הקרקע והקרקע היא רות. קניית השדה היא מטאפורה לקניית האשה, ודברי בועז ברור מללו: “בְּיוֹם קְנוֹתְךָ הַשָּׂדֶה מִיַּד נָעֳמִי וּמֵאֵת רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה אֵשֶׁת הַמֵּת קָנִיתָה” – שהרי זה היינו הך. אגב, לפי תרגום הוולגטה הלטיני (…Ruth quoque Moabitidem), נראה שהגרסה לפניו היתה: “בְּיוֹם קְנוֹתְךָ הַשָּׂדֶה מִיַּד נָעֳמִי וּמֵאֵת – גַם אֶת רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה אֵשֶׁת הַמֵּת קָנִיתָה…” – והדברים מאירים כנתינתם מסיני!
ולאור כל זאת, ברורה גם את בהלתו של הגואל הפוטנציאלי – הבעיה לא היתה, כמובן, רכישת הקרקע או איזשהי בעיה נדל”נית; הבעיה היתה שגאולת הקרקע (=הנישואים לרות) אינה אלא אמצעי להמשכת זרעה של נעמי – ובעיני הגבר המקראי הדבר מהווה “השחתה” של “נחלתו” – וכדי להימנע ממעשה אונן ש”שיחת ארצה” כי ידע שלא לו יהיה הזרע (!), אותו גואל אלמוני נבהל כשגילה שגם במקרה שלו לו לא יהיה הזרע, כי אם למשפחת נעמי!

נ”ב

כל האמור יכול להיחשד כ- mansplaining בהפוך על הפוך, אז הנה תגובתה של רות עצמה:

Ruth-less_Women

14 תגובות על “רות קרקע עולם – מדרש אנתרופולוגי לשבועות

  1. מעולה. איזה כיף לקרוא אותך, תמציתי וברור, מרתק ומרחיב אופקים.
    חג שמח :)

  2. כל הזדמנות טובה לשמוע עוד קצת מחכמת האנתרופולוגיה, גם במקרה הזה שבו התשובה לשאלות המקוריות היתה ברורה למדי מלכתחילה ונאמרת פחות-או-יותר בפירוש.

    במגילת רות מלת המפתח היא “שם”. כבר בפסוק השני היא מופיעה פעמיים, ובהמשך היא מופיעה עשרות פעמים – נעמי מבקשת מהשכנות להחליף את שמה, הנשים מברכות את נעמי בכך ששמו של הנכד החורג שלה ייקרא בישראל והן אלה שנותנות את השם עצמו(!) וכן הלאה. הגואל הוא היחיד ששמו לא מוזכר – ודווקא בהדגשה (פלוני-אלמוני). בהקשר שלנו, ברור שתכלית הייבום היא הקמת זרע למת. הצאצא לא ייחשב לבנו של אביו הביולוגי אלא לבן של הבעל המקורי (ובהתאם לכך יירש את נחלתו); זה מרתק מבחינה אנתרופולוגית, אבל ברור מהפסוקים שזה מה שמרתיע גם את אונן וגם את “פלוני אלמוני”; אי-הנכונות של הגואל לקרוא את שמו של אחר על הנחלה היא הגורם לכך ששמו-שלו מושמט. כמובן, כדי להגיע לזה בועז עושה לו תרגיל: הוא מתאר לו קודם את הנחלה, ורק אחרי שהגואל כבר דמיין את עצמו כבעלים של הנחלה רחבת-הידיים הוא מציין את הפרט הקטנטן הנוסף – יום אחד, בני, כל זה לא באמת יהיה שלך. אני מנחש שלנפילה הפסיכולוגית יש תפקיד לא קטן בדחיית העיסקה… באותה הזדמנות אנחנו מקבלים גם השלמה לתיאור של מעמד החליצה בתורה – מתברר שזו בסך הכל הגרסה הקדמונית לתקיעת כף… מזל שזה השתנה, אחרת סוחרים בבורסה היו צריכים להגיע עם שק מלא נעליים. שוין.

    • יפה! אם כי לגבי “התשובה כתובה בפירוש”, הרי שאם קרית לא שנית וכו’ – שכן השאלה שלי *לא* היתה מדוע פלוני אלמוני סירב, אלא מה פשר הפועל גא”ל החוזר 23 פעמים במגילה הזו? האם הוא גאולת אשה או גאולת קרקע? והתשובה היא, שזה היינו הך.

      • לענין הגאולה, אי אפשר להתיחס לפועל הזה בלי להציג במקביל את הגאולה כפי שהיא מופיעה בתורה: הגאולה בתורה היא של שדות ועבדים, אבל בעיקר של שדות – והמטרה שלה היא להשיב את הנחלה לחזקת המשפחה (או את העבד לחזקת עצמו). מעניין שבתורה לא קיים השיוך בין הנחלה לבין הייבום: התורה אמנם קובעת שהבכור בייבום יקום על שם אחיו המת ולא יימחה שמו מישראל – אבל לא מתיחסת כלל לשאלת הנחלה. המצב המשתמע מרות הוא כמובן אחר, אבל נראה לי שעדיין עומדת בעינה הנקודה המרכזית: הגאולה היא קודם-כל של הקרקע, וגאולת האשה היא במדה רבה נספחת לזה, כעין “היטל השבחה” שצריך לשלם מי שרוכש את הנכס. לכאורה האשה לא יצאה מחזקת המשפחה ולכן אין הכרח לגאול אותה (וגם לו היתה יוצאת לא בטוח שזה יטריד מישהו בראיה המקראית, בסופו של דבר נשים באות והולכות אבל קרקע נשארת בנחלת המשפחה לדורי דורות – ואפילו נניח שזה היה מטריד מישהו, מן הסתם לא ניתן “לגאול” אשה לאחר שהיתה לאיש מבחוץ).

        מצד שני, יש נקודה מעניינת שלא מספיק שמים אליה לב: כשרות באה אל בועז לגורן הוא מודה לה מקרב לב על כך שהיא לא הלכה אחרי הבחורים “אם דל ואם עשיר”. מכאן נובע לכאורה שהיא לא היתה כבולה בכבלי הגאולה והייבום ויכלה להנשא לאשר חפצה בו (וגם שהיתה מחוזרת, מה שלא לגמרי תואם את הנרטיב הכללי של המהגרת העניה שבשולי החברה). אם אכן כן הדבר אז יתכן שלגאולה בכל-זאת יש כאן גם משמעות של החזרת האשה אל חיק המשפחה, והגענו שוב לדבריך.

  3. בס”ד ח’ בסיון ע”ז

    הואיל ולא זכיתי לחכמת האנתרופולוגי”ה ושאר חכמות רמות ונישאות – לא נותר לי אלא לקרוא מקרא כפשוטו, ושם למרבה הפלא הנשים מבטאות תדיר את הצד היוזם.

    החל בחוה המגלה את פרי העץ הנחמד להשכיל; שרה המציעה לאברהם את הגר כדי להיבנות ממנה, ובהמשך יוזמת את גירושה; רבקה היוזמת את נתינת הברכה ליעקב; רחל ולאה, המציעות את שפחותיהן כנשים ליעקב; כשיהודה מלא חשש, תמר יוזמת ומאלצת אותו להקים זרע לבעליה שמתו, ובעקבותיה הולכת רות המאיצה את בועז לצאת מההיסוסים ולהחליט.

    משה מוקף בנשים יוזמות. החל באחותו הגוערת באביה ‘קשה גזירתך מגזירתו של פרעה’ וקוראת לו להביא ילד למרות הסכנה; אמו הרואה אותו כי טוב הוא, מנסה להצילו על ידי הנחתו בתיבה, ושוב אחותו ניצבת על שפת הנהר להשגיח, וכשבת פרעה מגלה עניין בתינוק העברי, קופצת האחות ומציעה לה מינקת לילד. בהמשך יפנה משה בהצעה לקבל את התורה בתחילה לנשים. אף את ארץ ישראל יחבבו הנשים, ובעוד הגברים בוכים, קמות בנות צלפחד ומבקשות נחלה.

    תקופת השופטים מליאה בנשים יוזמות. הזכרנו את נעמי ורות ה’מבשלות’ את ה’תרגיל’ שיכריח את בועז לפעול. את דבורה הנביאה המדרבנת את ברק לצאת למלחמה ואת יעל המציעה לסיסרא אירוח ‘סוף הדרך’ :), את אמו של שמשון המרגיעה את בעלה הדואג, ואת חנה ה’הופכת עולם’ כדי לזכות בילד.

    זו החכמה שבפלך שבו פותחים את קצה החוט, שאותו ימשיכו האורג והחייט ויוציאו ממנו מלבושי כבוד. זו הבינה היתירה הצופה את העתיד בעודו באיבו, וזה כוחה של ה’יידישע מאמע’ הרואה כבר בתינוק הרך את הפרי הבשל שיצמח ממנו, עוטפת אותו בחום ובאהבה, ו’משדלתו בדברים’ להמריצו לגדול, אם בדברי אהבה וריצוי ואם בדברי מוסר כאמו של המלך למואל (משלי לא): ‘מה ברי ומה בר בטני ומה בר נדרי…’, ובנה משיב לה: ‘אשת חיל מי ימצא…’.

    לביצוע היוזמות צריך לעיתים קרובות את הכוח והגבורה של הגבר שדרכו להילחם ולכבוש. בעולם צריך לדעת גם לכבוש את הרחמים ולעשות דין; בעולם מורכב צריך הרבה ‘דעת כבידה’ כדי להיות ‘מתונים בדין’, ולרדת לפרטים ופרטי פרטים המעייפים את הנפש מליאת הרגש.

    לכן צריך רשות יוזמת ורשות מבצעת, וצריך לתת לכל אחת מהרשויות את מקומה הראוי. האשה מופקדת על האש, המשואה השואפת אל על, והאיש – מופקד על מימוש האש ליש!

    בברכה, ש.צ. לוינגר

    האדמה המקראית – אף היא אינה פסיבית. היא נותנת את כוחה לאדם הממלא את ייעודו לעבדה ולשמרה, ופותחת את פיה לבלעו כאשר הוא ח”ו מועל בייעודו. ובסוף דרכו היא קולטת אותו ומכפרת עליו.

    לגבי ‘ארץ’ – כדאי לציין שבספרי חסידות מבטאת ה’ארץ’ את ה’רצון’, היוזמה.

    • בקיצור, אתה אומר שקשה על אביי שקבע שאסתר “קרקע עולם” היתה, וקשה על רב שקבע שאשה היא גולם שאינה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי. נו, קשיא.
      ולגבי נשים כצד היוזם – כמעט כל דוגמה שהבאת, שוברה בצידה: חווה ‘מגלה’ את הפרי האסור – וקונסת מיתה על אדם וזרעו (ראה במדרשי חז”ל ולהבדיל (?) ב’מדרשי’ הנוצרים ודעתם על האשה), רבקה מרמה את יצחק וגורמת לשנאת עולם בין יעקב לעשו, תמר ה’יוזמת’ היא בובת משחק ביד יהודה שמעביר אותה מבן לבן ובסוף משאיר אותה אלמנה חיה, וכמובן רות שהיא מעין ‘רחם להשכיר’ עבור נעמי שמטרתה הולדת *בן זכר* שימשיך את השושלת – ואחרי שהוא נולד, רות נעלמת: “יולד בן לנעמי”, בבחינת הכושית עשתה את שלה…

      עכשיו, ברור שנשים יזמו, עשו ופעלו – מה שמדהים הוא שהתפיסה הרווחת בעולם המערבי (והיהדות בכללו, כמובן) – ראתה בהן “קרקע” פאסיבית, עד כדי כך שבמאה ה-21 יושב יהודי וכותב תגובה בה הוא מתפעל כל כך מכמה נשים שעשו כמה מעשים…

      • בס”ד עש”ק איש או אשה כי יפליא תשע”ז

        לאברהם – שלום רב,

        בכל המקרים שבהם יזמו הנשים – ניתנה הסכמה אלקית. על שרה אומר ה’: ‘כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקלה’. לרבקה מסכים ה’: ‘הלא אח עשו ליעקב נאם ה’ ואהב את יעקב…’ (מלאכי א,ב-ג). הבנים שנולדו מהשפחות שנתנו רחל ולאה ליעקב – הם חלק בלתי נפרד משבטי י-ה, והבנים שנולדו מיוזמותיהן של תמר ורות, מהוים את היסוד למלכות בית דוד שלו מבטיח ה’ שמלכותו תכון עד עולם.

        אף חאשה שראתה את העץ כי טוב הוא להשכיל – באה לתיקון על ידי האשה שנאמר בה ‘ותרא אתו כי טוב הוא’. בקשת דעת ללא אלקים מכבה אורו של עולם, ותיקונה בא על ידי איש האלקים המבקש את הדעת והחכמה מאת ה’: ‘הודיעני נא את דרכך’ (שמות לג,יג) ‘למנות ימינו כן הודע ונבא לבב חכמה’ (תהלים צ,יא) – מבקש ומקבל ‘כי ה’ יתן חכמה מפיו דעת ותבונה’.

        בברכה, ש.צ. לוינגר

        ‘קרקע עולם’ נאמר על אישה שהיא קרבן לאונס שמשום כך היא פטורה מאחריות ולפיכך אינה חייבת למסור את נפשה, וכפי שמבואר בתורה: ‘כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה’. ופשוט שגם גבר שנאנס למשכב זכור ייפטר כ’קרקע עולם’ בהיותו פסיבי.

        ל’אשה גולם ואינה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי’, יש מקבילה חריפה יותר לגבי הגבר: ‘כל מי שאין לו אישה אינו אדם’. שתי המימרות מבטאות רעון אחד: הן האיש והן האישה לבדם הם ‘פלג גופא’, ורם מקבלים את ערכם וחשיבותם רק בחיבורם אל ‘החצי השני’.

  4. ויצויין התוס’ רא”ש לראש מסכת כתובות בד”ה “נסתחפה שדהו” שאשה היא כשדה

    • חיוב מוחלט של האיש 'יהיה מה שיהיה' - כלפי אשתו וכלפי ארצו says:

      בס”ד י”ח בסיון ע”ז

      המושג: ‘נסתחפה שדהו’ (כתובות ב,א), פירושו: ‘זו בעיה שלו’. האיש התחייב לזון את כלתו משהגיע זמן הנישואין, אף אם היא חולה ולא יכולה לממש את חלקה בהסכם ולהיכנס לחופה – יכולה היא לטעון כלפיו: חיובך לזון אותי הוא מוחלט ‘יהיה מה שיהיה’, ואינו מותנה ביכולתה לגמול לו.

      אם מסכת כתובות מתחילה בחיובו המוחלט של האיש כלפי אשתו = מסיימת המסכת בחיובו של האיש הישראלי כלפי אשתו – הרי שהמסכת מסיימת בחיובו המוחלט של האיש הישראלי כלפי ארצו, שלעלות אליה כופים בני הזוג זה את זה ‘אפילו מנוה היפה לנוה הרעה’, ואפילו בעת חורבנה של הארץ מנשקים חכמים את אבניה ומתגלגלים באהבה בעפרה (כתובות קיב)

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      אם הזכרנו את הרא”ש, כדאי לציין לדיונו בדבר הכבוד שיש לעשות לאישה בעת ההלוייה, ומסקנתו (ע”פ מה שכתב בנו ברמזיו) כמאן דאמר שאף אם לא למדה תורה ‘כיוון שלא נצטוית ומשגחת על לימוד בעלה ובניה, ראויה לכבוד כמאן דקרי ותני, כדאמרינן בברכות בפרק היה קורא: גדולה הבטחה שהבטיחן הקב”ה לנשים יותר מן האנשים…’ (פרק ב, סימן ו)

  5. “אישה = טבע, גבר = תרבות”
    בלשונו של ג’ורדן פיטרסון אישה = כאוס, גבר = סדר.
    אבל אף פעם לא הבנתי למה אישה נחשבת לכאוס…
    אולי זה כי:
    – “בשביל אישה צריך זמן וכסף” (אישה = זמן*כסף)
    -“זמן זה כסף” (זמן = כסף)
    -“כסף הוא שורש כל הבעיות” (כסף = בעיות^0.5 –> כסף^2 = בעיות)
    ולכן אישה = זמן*כסף = כסף*כסף = כסף^2 = בעיות (=כאוס)
    מש”ל?
    (ואפשר לקשר גם לדברי ש”צ לעיל – ‘נסתחפה שדהו’ (כתובות ב,א), פירושו: ‘זו בעיה שלו’)

    “יש לציין שלמילה ‘גולם’ אין משמעות שלילית בלשון חז”ל”
    …”שבעה דברים בגולם ושבעה בחכם”?
    אני מבין שזה לא הכוונה במשפט הזה, אבל עדיין, “דאמר ר’ יהושע בן לוי לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו שהרי עיקם הכתוב שמונה אותיות ולא הוציא דבר מגונה מפיו. שנאמר מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהורה”.

    • בס”ד כ”א בשבט פ”א

      לא”ב – שלום רב,

      אחר בקשת המחילה מג’ורדן פיטרסון – דבריו מוקשים מהמציאות הנראית שנשים הרבה יותר מקפידות על הסדר, וכמבואר בגמ’: ‘אשכחיה [=מצאו] רבי יוסי לאליהו, אמר ליה: “כתיב ‘אעשה לו עזר’. במה אישה עוזרתו?”. אמר ליה: אדם מביא חיטין, חיטין כוסס?, פשתן – פשתן לובש? לא נמצאת מאירה עיניו ומעמידתו על רגליו?’ (יבמות סג,א).

      האיש, לפי תיאורו של אליהו, מביא הביתה את ‘חומר הגלם’, את החיטה והפשתן בצורתם הגולמית. לעומתו, האישה מעבדת את החומר הגולמי להיות למוצר מוגמר, הטעים למאכל ונעים ללבישה. האיש הוא המביא את הפרנסה, אך האישה הופכת את הבית לבית שנעים לחיות בו, לבית שבו גדלים הילדים לאהבת תורה ולמידות טובות, ולבית הפתוח לאורח ולנצרך. ולכן אומרת הגמ’ (שם סב,ב) שהשרוי בלא אישה – שרוי בלא טובה, בלא ברכה, בלא טובה, בלא חומה ובלא שלום.

      ושמעתי מאישה חכמה את האימרה: ‘ידעו הגברים שכשרוצים שמשהו יצליח – צריך לתת לנשים לנהלו – ולכן הפקידו בידן את היקר מכל, את הילדים’.

      בברכה, ש”צ

      לגבי כסף ובעיות – שורשם הלשוני משותף. ‘כסף’ נגזר מ’כוסף’ ובעיה’ נגזר מ’בעי’, בארמית ‘רוצה’, ‘מבקש’. אדם משקיע כסף כדי להשיג את מה שהוא כוסף אליו. ובמקביל אדם היודע להגדיר את שאלותיו ובעיותיו – מתקרב לפתרון והבנה ברורה ומסודרת של המציאות.

      לעומת ה’בעיה’, ‘כאוס’ הוא בלאגן מחשבתי, שבו מרוב שאלות אדם ‘אינו מוצא את ידיו ורגליו’. אך כשאנשים יודעים לנסח ולהגדיר ‘מאי איבעיא להו? [= מה ברור ומוסכם ומה נקודת הספק?] – הרי ש’שאלת חכם – חצי תשובה’.

    • המשמעות של ‘גולם’ בלשון חז”ל, היא כלי שהוא כמעט שלם, אך טעון עיבוד והשלמה. המושגים ‘גולמי כלי עץ’ ו’גולמי כלי מתכות’ נידונים במסככת כלים, פרק יב, משניות ו-ח.

      ושם מפרש ר’ עובדיה מברטנורא: ‘וגולמי כלי מתכות – כלים שצריך לשוף ולגרד ולהקיש בקורנס, או שמחוסר אוגן או אוזן – אינם טמאים לדברי חכמים עד שתיגמר מלאכתן… וגולמי כלי עץ – שלא נשלמה מלאכתן, כגון שחסרים אוגן או אוזן, או הבסיס שלהם שהם יושבים עליו, או שצריך להחליקם ולהשוותם’. – כלי כמעט שלם, הזקוק לעיבוד והשלמה קטנה כדי שיגיע ל’גמר מלאכתו’.

      וכך אומר רב על אישה שאינה נשואה, שחיבורה אל האיש הוא המביא אותה להיות ‘כלי מושלם’, שהרי תכלית האיש והאישה להקים יחד משפחה, ככתוב: ‘לא תהו בראה לשבת יצרה’. אותם דברים אמרו חז”ל ביתר חריפות גם על האיש, ש’כל השרוי בלא אישה – אינו אדם, שנאמר: זכר ונקבה בראם ויקרא את שמם אדם ביום הבראם’ (יבמות סב,ב).

      אף הגולם שהתנהגותו בשעת הדיון התורני מתוארת במשנה באבות כהיפוכה של התנהגותו של החכם, הוא אדם שיש לו שכל, היודע לשאול ולהשיב ויש לו מה לומר, אך עדיין אינו יודע לחשוב ולהתבטא בצורה מסודרת וביישוב הדעת.

      וכן מבאר שם הרמב”ם: ‘וגולם הוא איש שיש בו מעלות שכליות ומעלות המידות, אמנם אינם שלימות ולא הולכות על סדר כראוי, אבל יש בהם ערבוביא ובלבולים ויתערב בהם חסרון. ומפני זה נקרא “גולם” להידמותו לכלי אשר יעשהו האומן ותהיה בו הצורה המלאכיית, שיחסרהו ההשלמה והתיקון, כסכין והסייף שיעשהו הנפח גולמים והגיע להם צורתם, קודם שישחיזם ויחדדם וימרטם ויפתח בהם מה שדרכו לפתח וישלים תיקונם, והם הנקראים לפני זה “גולמי כלי מתכות” כמו שהתבאר בכלים. והיא מילה עברית “גלמי ראו עיניך” (תהלים קלט), ר”ל “חומר שלי, קודם הגיע צורת האדם בה”. וכאשר לא הגיע לזאת הצורה שלימותה – קראוהו “גולם” לדמותו לחומר הנמצא מוכן לקבל ישוב בה יותר שלם’.

      בברכה, ש”צ

      כדאי להעיר, ש’גולם’ בלשון חז”ל הוא דבר שצורתו כמעט שלימה, בעוד ש’גלמי ראו עיניך’ שבתהלים היא צורתו העוברית של האדם.

      בעברית המודרנית קיבלה המילה ‘גולם’ משמעות של ‘טיפש’ ‘חסר דעת’ (אולי בהשראתו של ה’גולם’ המיוחס למהר”ל), אך אף הוא היה בר דעת המסוגל למלא פקודות, ורק יכול הדיבור לא היתה בו. ובקיצור: לא היה ‘גוילעם’ :)

      • בס”ד ו’ באדר תשפ”א

        הבאתי את הסברו של הרמב”ם שה’גולם’ שבמס’ אבות אינו ‘גוילעם’ אלא ניחן הן במעלות שכליות והן במעלות המידות, וחסרונו הוא שהכל בא אצלו בערבב ובלבול ללא מתינות ויישוב הדעת.

        יש מקום לבאר את עניינו של הגולם של מס’ אבות בצורה שונה במקצת. ה’גולם’ הרגיל בדברי חז”ל הוא כלי הזקוק להשלמה וליטוש, וזו היא לגביו מעלה, שכן הוא מודע לצורך בהשלמה וליטוש, ומודעות זו היא הפתח להתעלות.

        לעומתו, ה’גולם’ שבאבות מסרב להיות מודע לכך שהוא זקוק ללימוד ולהקשבה. הוא אינו מוכן להקשיב לדברי רבותיו וחבריו ולדקדק בהם כדי להבינם לאשורם, ולכן הוא ‘נבהל להשיב’ מאין רצון להקשיב, ולכן הוא נדרש לגנאי.

        לעומתו תכונתה של אישה היא הפתיחות להקשיב ולשמוע גם דיעה שלא הורגלה אליה ולא להסתפק ב’התבשלות במיץ של עצמה’. ולפיכך נקראו תלמידי חכמים ‘אישים’ (יומא ע’) על שהם ‘ושים גבורה כאנשים’ אך יש בהם גם ענוותנות כנשים’.

        וכך מסביר הראי”ה (ב’עין אי”ה’) את תשובת הקב”ה לטענת מלאכי השרת ‘מה לילוד אישה בינינו’, שעל זה ענה הקב”ה: ‘לקבל תורה בא’, שדווקא היותו ‘ילוד אישה’ נותנת בו את הכושר והרצון להיפתח לקבלת לימוד חדש.

        בברכה, ש”צ

        כדאי לציין את הסברו של ד”ר שלמה מאנדלקרן בקונקודנציה לתנ”ך שהעובר נקרא ‘גלם’ על שום שהוא עטוף ומקופל בגלימה. אף ה’גולם’ שבמס’ אבות מתקפל ומסתגר בתוך עצמו בסירוב להקשיב לדיעה אחרת.

ענני נא!